תורה - למעלה מהזמן והמקום | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

שבת ומועדים
עניני החג

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
התבוננות אמונית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

6 דק' קריאה

חג השבועות נקרא בפי חז"ל וכך אנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו", מפליא הדבר שהתורה לא ציינה זאת בפרוש שחג השבועות הוא חג לכבוד התורה שנתנה ביום הזה.
יתרה מזאת, לא נאמר בפרוש בתורה מתי היה זמן מתן תורה, והכל נלמד ברמז מדרשת הפסוקים, שנאמר: "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט), וכתיב התם "החודש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש" (שבת פו עמוד ב), ומנקודת מוצא זאת, מחשבת הגמרא שם, את הימים מראש חודש ועד מתן תורה לפי מספר עליותיו וירידותיו של משה מההר אל העם, כדי לדעת מתי נתנה תורה, ובסופו של דבר הגמרא מביאה פלוגתא בדבר: "ת"ר: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר: בשבעה בו". נמצא, שאין לנו מסורת ברורה מתי באמת נתנה תורה אם בו' בסיוון או בז' בו. וכתב המגן אברהם באורח חיים, שלהלכה נפסק בעניין "פולטת" כר' יוסי, וא"כ תורה נתנה בז' בסיוון. והקשה אם כן, מדוע אנו אומרים בחג השבועות, שחל לפי חשבוננו בו' בסיוון, שהוא זמן מתן תורתנו? ואם תאמר שנקרא זמן מתן תורתנו כיון שההוא יום חמישים מפסח, גם זה אינו לפי האמור בסדר עולם שבני ישראל יצאו ממצרים ביום חמישי, וכמו כן קיימא לן שלכל השיטות התורה נתנה בשבת, אם כן הוא יום החמישים ואחד. ותירץ ע"פ הגמרא שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו. ולכן בחו"ל נהגו לעשות יום טוב שני של גלויות.

(עיין בפרי צדיק שבועות, שמיישב קושיית המגן אברהם, שאכן עלה במחשבה לתת תורה בו' בסיוון, ולמעשה ניתנה בז' בו. וכמו שעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ולמעשה שיתף עמו מידת הרחמים והקדימה למידת הדין, הרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה "טעה", אלא שלעת עתה הקדים הקב"ה את מידת הרחמים, עד שיוכלו לעמוד במידת הדין. וכך גם מתן תורה בראשונה נתנה בז' בסיוון, במידת הרחמים, אבל לעתיד לבוא נקבע החג בו' בסיוון, כפי שעלה במחשבה תחילה במידת הדין, ועיין שם).

נמצא, שאנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו", על פי מה שעלה במחשבה, תאריך מסוגל שלא התקיים בו מתן תורה בפועל. יתרה מזאת, אין לחג השבועות תאריך קבוע בימות החודש. בקידוש החודש על פי הראיה היה יכול להיות החג פעמים בה' פעמים בו' פעמים בז'. (כאשר חודש ניסן ואייר מלאים - ה', שניהם חסרים - ז' אחד מלא ואחד חסר -ו').
ולסיכום, כל זה אומר דרשני, מדוע העלימה התורה את התאריך שבו נתנה תורה, ולא אמרה שחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, ואף אין לחג זה תאריך קבוע בחודש אלא לפי ספירת חמישים יום למחרת השבת?

נראה לומר, שהתורה רצתה ללמדנו שתורה היא מעל הזמן, ואינה מוגבלת לתאריך ומועד בשנה, ואם אמנם היה גלוי שכינה בזמן ידוע על הר סיני לתת תורה לישראל, אבל זו הייתה תופעה עליונה שהיא כביכול פרץ של גלוי שכינה שמעל הזמן.

נאמר בתורה על מתן תורה "קול גדול ולא יסף" ופרשו חז"ל (רש"י שם) שלא פסק לעולם, היינו שקולות סיני ממשיכים להדהד בעולם, וצריך להטות אוזן לשומעם, ונראה שעל זה אמרו חכמים בפרקי אבות "בכל יום ויום יוצאת בת קול מחורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", מפני שבכל יום ויום נשמעים חידושים מסיני, ואם אינו מטה אוזנו לשומעם יש בכך עלבונה של תורה. והכל תלוי בהכנת האדם לקבל את התורה. וכמו שזמן מתן תורה תלוי בספירת העומר, היינו כפי הכנת האדם לקבל את התורה, כך בכל תאריך שאדם יכין את לבבו , כך יזכה לשמוע את התורה, לפי ספירתו האישית כפי שאמרו חז"ל "ספירה לכל אחד ואחד". וכמו שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ומנין שהסכימה שכינה עמו, שכן ירד ה' על הר סיני לפי דעתו של משה, כך כל אדם מוטל עליו להוסיף יום אחד מדעתו כל ימות השנה ועל ידי זה לזכות לקבל תורה תמיד.

ולפי זה אפשר להסביר מדוע תשלומי עצרת הם בימים של חול? ולא כפי שמצאנו בפסח וסוכות שהם ימי חול המועד. ללמדנו שהתורה היא מעל הזמן ושייכת לכל ימות השנה, ולכן תשלומיה יכולים להיות בימי חול. וכמו תופעת הזמן בעצרת כן גם תופעת המקום! אין אנו יודעים היום לזהות את הר סיני, והסיבה לכך בגלל שלא נשארה קדושה בהר זה לאחר גמר מתן תורה עליו, כמו שנאמר: "במשוך היובל המה יעלו בהר".

והנה הגויים מיחסים את הר סיני לאחד ההרים הגבוהים במדבר סיני (סנטה קטרינה), אולם לפי דברי חז"ל היה הר סיני הר נמוך ודווקא בגלל היותו נמוך, זכה שתנתן עליו תורה, מפני שהנמיכות מורה על ענוה, ותורה נמשלה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה יורדת על מקום נמוך. וכך אמרו חז"ל על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים". נמצא, שהתפיסה הזאת לחפש הר מרשים וגבוה לקבלת התורה, היא תפסה גויית שזרה לערכי התורה. וכן יש להוכיח מזה שנאמר שמשה רעה את צאן יתרו בהר סיני, והתורה מזהירה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד) שהוא הר הראוי למרעה וא"כ אינו יכול להיות הר גבוה שאינו ראוי למרעה צאן.
נשאלת השאלה מדוע לא נתקדש המקום בקדושת עולמים מאחר שנתנה עליו תורה, ואף מקומו לא נודע? נראה לומר כנ"ל, שהתורה מעל המקום, ולכן היא שייכת לכל מקום שאין המקום מקומה של תורה אלא התורה מקומו של עולם. התורה נתנה במדבר ואמרו חז"ל שבא ללמדנו שאם אדם רוצה לזכות לתורה ישים עצמו כמדבר הפקר לכל. היינו שהתורה אינה מעוצבת לפי האדם, אלא להפך האדם צריך לעצב עצמו לפי התורה, ולכן צריך לבטל עצמו, ובכך לפנות מקום לתורה שתכנס בו.

כך מפרש המהר"ל , שהתורה נתנה במדבר, שאינו מקום ללמדנו שהתורה מותאמת למקום פלוני, אלא ניתנת במקום שאין בו מציאות של חיים, מפני שהתורה צריכה לתת למקום תוכן וצביון.
מובא בגמרא שבת פ"ט. שבזמן שמשה רבינו ירד מהר סיני עם התורה, בא השטן לפני הקב"ה ושאל אותו היכן התורה. וה' ענה לו שהוא נתן אותה לארץ. והשטן חיפש בכל מקום בארץ (ביבשה, בים, בתהום, וכו'), ולא מצא, עד שה' אמר לו שהיא אצל משה. והנה, התוס' שם הקשה וכי לא ידע השטן שנתנה תורה לישראל? עיין שם בתירוצו, אולם נראה שהשטן ידע זאת, אלא שבא לקטרג ולומר שאין זה ראוי שתינתן תורה לישראל.

ומפרש המהר"ל את השלבים בחיפושו של השטן את התורה: שפנה תחילה לארץ המיושבת, ולא מצא בה את התורה מפני שהיא יותר מדי בנויה ומעוצבת מכדי לקבל תורה. ופנה אל הים שהוא נוזלי ונתן יותר לעצוב, אבל גם הוא אינו מספיק משוחרר מחומריות קיימת והתורה אינה יכולה להכנס בו, ואז פנה אל התהום שהוא מקום חלל פנוי אולי בו תמצא תורה, אולם גם בו יש עדיין ישות שמונעת את שלום התורה בה, נראה שהשטן כלל לא העלה על דעתו לחפש תורה אצל משה רבנו, מפני שאין לך ישות יותר גדולה מן האדם, שהוא מושל בכל הארץ ככתוב ורדו בדגת הים וגו'". עד שאמר לו הקב"ה לך ל"בן עמרם" (קוראו בן עמרם ולא משה לרמז לענוותנותו), ומשה אינו רוצה לתלות הגדולה של קבלת התורה בעצמו, ובשכר זה ראוי שתקרא התורה על שמו. ללמדך שדווקא האדם שיש לו בחירה יכול גם לבטל את עצמו ולהאמין שכל הכוחות שיש לו הם בזכות הקב"ה ובזכות התורה שנתנה לו. ולכן בחינת המקום שבו מתבטלת ומפנה מקום להשראת השכינה ולקבלת התורה.

ולכן מצאנו, שמשה רבנו היה "העניו מכל האדם אשר על פני האדמה", מפני שלקבלת תורה צריך ענוה במדרגה הגבוהה הזאת. וכן מצאנו בתורה "ולא ידע איש את קבורתו", מפני שלא תפס מקום, ולכן נאמר בו "וימת שם", אבל אמרו חז"ל בגזרה שווה "עומד שם" מה שם עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, שהוא נמצא בכל מקום.

לפי זה נראה לפרש את העובדה שתורה ניתנה בחו"ל, ולא המתין עד שיכנסו לארץ, ללמד שתורה שייכת לכל מקום, אף למקום גלות. והנה הרמב"ן בהקדמתו לשמות כתב וזה לשונו: "ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון... והנה הגלות אינו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת עבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים...".

ולכאורה קשה, בריש דבריו כתב הרמב"ן שהגאולה תהיה רק כאשר ישובו למקום אבותם, משמע דווקא לארץ ישראל. אולם בהמשך דבריו, כתב שבקבלת התורה שבו אל מקומם ואל מעלת אבותם, ולכאורה עדיין לא שבו אל מקומם? נראה לומר, שכל זמן שלא נכנסו לארץ, הייתה יכולה השכינה לשרות עליהם בדרגה הגבוהה ביותר (כמו נבואה במדרגת סיני) גם בגלות, כמו שאמרו בגמרא מגילה: "עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה". ואז בכל מקום ששכינה עמהם שם הם גאולים. ורק אחרי שנכנסו לארץ, נוצר ההבדל בין הארץ לחוצה לארץ, ואין הנביאים מתנבאים בחוצה לארץ, אלא "בה (בארץ ישראל) ובעבורה" (כוזרי). כמו כן "אין תורה כתורת ארץ ישראל" ולמרות שהתורה נלמדת בכל מקום כמצוות התלויות בגוף, יש הבדל בין תורת הארץ לתורת חוצה לארץ. התורה באה להראות לנו שהיא מעל המקום, ואפשרי שתנתן תורה גם בחוצה לארץ.

מובא בגמרא בשבת דף מד במלאכת סותר, שדווקא אם סותר על מנת לבנות במקומו. והקשו שם הרי במשכן סתרו על מנת לבנות במקום אחר? ותרצו: שכל מקום שהשכינה שם זה מקומו, וכאילו סותר במקומו. היינו שהמקום נקבע לפי השכינה, ואין השכינה תלויה במקום, מפני שהתורה היא שנותנת תוכן למקום שיהיה מה שהוא. כן ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ארון אינו מן המידה" - מפני שהוא מעל למקום. אם כן, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה יפנה מקום בלבו, ויבטל עצמו כמדבר, ואז יזכה לתורה בחינת "ממדבר מתנה - שהתורה ניתנת לו במתנה".

התבוננות אמונית

עניני החג