בית המדרש

  • למהלך האידיאות בישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך הספר ביאורים על "למהלך האידאות בישראל"

הקדמה למאמר לְמַהֲלַךְ הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

7 דק' קריאה
רקע
'למהלך האידיאות בישראל', נדפס לראשונה על ידי הרב מאיר בר-אילן בשנת תרע"ב (1912) בשבועון 'העברי'. המאמר נכתב כתגובה למאמר אחר, 'היהדות ועתידותיה', שכתב ש"י הורוביץ בכתב העת 'העולם' ושעיקרו היה ייאוש ואכזבה מן העם היהודי. כתגובה החליט הרב קוק לכתוב את 'למהלך האידיאות', ומאחר שלא רצה להגיב במקום בו כתב הורוביץ - פורסם המאמר ב'העברי'.

ישנו הבדל ניכר בין המאמר המקורי כפי שכתבו הרב, לבין המאמר כפי שהוא לפנינו לאחר עריכתו על ידי הרב צבי-יהודה. בתהליך העריכה נוספו הכותרות שבסוגריים ושונה מקומן של פסקאות שלימות בהתאם לנושא. כמובן שהנוסח הסופי היה לנגד עיניו של הרב וקיבל את אישורו. 1

את שם המאמר קבע הרב, והרב צבי-יהודה נהג להעיר שהמילה 'אידיאה' היא מילה שנכנסה לספרות העולמית בעקבות אפלטון 2 , ושאליו התכוון הזוהר בדבריו על אומות העולם אשר "קרבין לאורח מהימנותא" 3 .
'אידיאה'
האידיאה, על פי אפלטון, היא ישות עליונה. ישנן פרשנויות רבות למושג זה, אך בעיקרו של דבר מושג האידיאה מתפרש כישות עליונה, עצמית ובלתי מתכלה, שכל המציאות המוכרת לנו היא רק הקרנה והשלכה שלה. בספרו 'פוליטיאה', מדגים זאת אפלטון על ידי 'משל-המערה' הידוע. במשל זה, נמצאים אנשים במערה כשגבם אל הפתח ופניהם אל הקיר, וכל עולמם הוא רק הצללים של מה שקורה מחוץ למערה. בנמשל, האידיאות הן מקור המציאות, אך נבצר מאתנו לראות אותן עצמן ואנו מסוגלים לראות רק את צלליהן, כלומר את ההשלכה שלהן. שניות זו מוסברת על ידי אפלטון כתולדה של המציאות בה אנו חיים: המציאות היא עראית, זמנית, מקרית וחולפת, ועל כן לא יתכן שהיא קיימת מצד עצמה, וחייבת להיות לה סיבה. סיבה זו היא מציאות-העל הנצחית, ולדעתו של אפלטון ביכולתנו למצוא את המתודה, את השיטה, איך לחקור את המציאות הנתפסת כדי להבין מתוכה את יסודותיה, את האידיאות.

למילה 'אידיאה' יש תרגום עברי מימי הביניים: צורה. זהו תרגום מדויק, מכיוון ששורש המילה 'אידיאה' הוא: "אידוס" שפירושו ציור או דימוי. זו גם הסיבה שהפסלים שבכנסיות היווניות נקראים "אידול", כלומר חומר שיש לו צורה. על פי אפלטון, בכל דבר שבעולם יש צורה ויש חומר. החומר עראי ומתכלה ולעומתו הצורה אינה מתכלה, לא הצורה הגשמית וגם לא הצורה הרוחנית. הצורה היא השלכה של האידיאה, ועל כן הבחנה בין חומר לצורה היא השיטה להבין מהן האידיאות השונות. אפלטון בנה שיטה שלימה, שעל פרשנותה התעוררו ויכוחים רבים, כגון: האם כל אידיאה בפני עצמה היא עצמאית, או שכל האידיאות מתאחדות לאידיאה כוללת יותר? וכן האם 'אידיאת הטוב' שמופיעה בדיאלוג אחר, היא היש-המושלם-וכולל-כל, או שגם היא חלקית? זהו אם כן, באופן כללי, מיקומו של תחום הדיון.

על כן, כשהרב מדבר על מהלך האידיאות בישראל אין הוא מתכוון רק לסיפור המעשים, כי הסיפור העובדתי הוא רק החומר. רצונו של הרב הוא להבחין בצורות, באותן התבניות וקווי המתאר החורזים את המעשים השונים. למרות שהאירועים, הדורות והפרטים משתנים, מופיעה בהם נשמה שאינה מתכלה, והמטרה כאן היא להבין דווקא אותה. לכן איננו מדברים פה על סיפור המעשים או האירועים כשלעצמם, אלא על צירם, על האידיאות המאפיינות אותם.

'מהלך'
לעומת 'האידיאה' שהיא מושג קדום, המילה מהלך היא מילה מודרנית. ככלל, התפיסה שהמציאות היא דינמית-מתחדשת ולא קבועה-סטטית היא תפיסה שנידונה ונתבררה בעידן החדש. לתפיסה זו, בצורה סכימטית, היו שלושה שיאים:

השיא הראשון נמצא בפילוסופיה של הגל 4 , הוגה גרמני דגול שלראשונה מדבר על תפיסה דינמית גם בהיסטוריה: תפיסה דינמית של הרוח - בתרבות, בפילוסופיה, באמנות ובדת. לדבריו, ישנו מהלך של הרוח המוחלטת, או שמא יש לומר התבונה המוחלטת, ההולכת ומגלה את עצמה משלב לשלב. זהו גילוי המופיע בדתות, בזרמים הפילוסופיים ובהופעות התרבותיות השונות. כלומר, ההיסטוריה לא נתפסת כמהלך של השתנות סתמית, כי אם כהתגלות של הנצחי-הקדמון ההולך ומתגלה משלב לשלב. לגבי משמעותו של אותו נצחי-קדמון, מתלבטים מפרשיו של הגל האם כוונתו לא-להות או למשהו אחר.
כבר היה אחד מחכמי ישראל באותה תקופה, ר' נחמן קרוכמל 5 - שבספרו "מורה נבוכי הזמן" העמיד תפיסה היסטורית יהודית על פי התפיסה הדינמית הזו, והיא שהא-להות מגלה את עצמה משלב לשלב בהיסטוריה היהודית. 6 זהו השיא הראשון: הגל מעמיד את היסוד הנצחי-המוחלט ואת היסוד הדינמי-המשתנה יחדיו. ההיסטוריה האנושית היא מהלך ההתגלות של הרוח-המוחלטת ההולכת ומכירה את עצמה.

השיא השני בהבנה הדינמית של תולדות האדם, הוא של אחד מתלמידיו של הגל, שהיה שונה ממנו מאד - קארל מרכס. 7 כפילוסוף גרידא אין בפיו של מרכס בשורת-חידוש גדולה, אולם כסוציולוג וכפילוסוף של ההיסטוריה הוא הגדיל לעשות. מרכס יצר תבנית של דינמיקה היסטורית, שאינה מסבירה את ההיסטוריה רק כרצף של אירועים אלא גם מצביעה על קשר פנימי מתפתח, מאירוע לאירוע, מתקופה לתקופה, מעניין לעניין. אמנם, הסברו של מרכס לכך היה הסבר מטריאליסטי, חומרני. החומר, שהוא המהות הקיימת היחידה, מגלה את המהות שלו.
הגל ומרכס ראו בכל שלב ושלב לא רק תנועה אלא אף התקדמות, הם היו אופטימיסטים היסטוריים.
השלישי שקידש את הדינמיות כמושג יסוד, הוא פילוסוף יהודי צרפתי, שהרב מזכיר 'באורות הקודש' 8 למרות שהיה ממש בן זמנו - אנרי ברגסון. 9 ברגסון הופך את מושג התנועה למושג מפתח, לא רק בהבנת ההיסטוריה האנושית, אלא בכלל הבנת המציאות. הוא מעמיד מושג חדש של "אבולוציה", גם בעולם החי, אבל הוא בהחלט לא מדבר על האבולוציה במובן הדרוויניסטי, על פיו היא נדחפת על ידי אילוצים, אלא על אבולוציה השואפת למשהו. אמנם, לא ברור למה בדיוק שואפת אותה אבולוציה. הרב קוק מכנה זאת: "האפילה, השרויה בשיטתם של הפילוסופים המעפילים המודרניים". להעפיל זה לעלות ולהתקדם, אך לאן? הלא:"אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם" 10 אומר משה למעפילים. יהיה ההסבר אשר יהיה, מושג ההתפתחות הוא מושג יסוד אצל ברגסון, והוא נתן לו ביטוי פילוסופי וספרותי מרשים.

זו הסיבה שאיננו מדברים כאן רק על האידיאות, אלא גם על מהלך. נבחין כאן בשלבי ההתפתחות והמעבר מתקופה לחבירתה, כאשר משמעות התקופה היא לא רק עניין של זמן אלא של השתלמות: ביטוי אידיאי, שכאשר הוא מגיע לשלמותו הוא עובר שינוי ונולד בביטוי אחר. כלומר, התקופה גוועת מפני שהיא מיצתה את עצמה אבל האידיאה לא גוועת, האידיאה נחשפת שנית בתנאים שונים, בחומר אחר, באירועים חדשים. יש התפתחות והשתכללות באידיאה, באופן הביטוי שלה מתוך כל אשר היה טמון בה מלכתחילה. ניתן את הדעת לכך שהאידיאה היא לא
הא-להות: אידיאה זו ישות עליונה, לעומת המציאות הרגילה, מציאות החומר, אבל לאו דווקא העליונה ביותר.

על יחסו של הרב קוק להגות זמנו
נראה שמאמרנו זה משקף את יצירתו ההגותית של הרב זצ"ל, ככלל. אין בו תגובה בלבד לדברי מישהו, אלא יצירה עצמית שמתייחסת לסדר היום של התרבות המודרנית. העיסוק המתפתח בעת החדשה במושגי המדינה והציבור, הן בצד הפילוסופי והן בצד הסוציולוגי, היווה לו גירוי להתייחס למושג יסודי זה בחיי האדם, ולתהות על משמעות המדינה והאומה. על ידי הגירוי החיצוני הוא הרחיב את העיון בשורש המושגים הללו שכבר ניסרו בחללו של עולם, ומצא להם יסוד, מקור ישראלי עצמי, קדום ומרכזי שמזדקר לעין.
בעת קריאת התורה בפשטות, אי אפשר להתעלם מכך שניכרת מאד המגמה לייסד מדינה. תמיד עמדה ההבטחה לאברהם יצחק ויעקב: תצא ממך אומה שתירש את הארץ המובטחת. ירושה - במובן של שלטון, ולא רק כת מוגבלת של אנשים מעולים וחשובים שכל הרוצה לשמוע להם ישמע. זוהי מגמה כל כך ברורה בתורה, שאם רק פותחים את העיניים - רואים אותה, אלא שזמן רב כל כך לא התייחסו למושג המדינה. ולכן נדמה בטעות שהעיסוק במושג הזה הוא חידוש שלא ממקורות היהדות.
אנו יכולים לראות שהאברבנאל, שהיה מדינאי בעצמו, כותב הגות היסטורית ומדינית-לאומית, וזאת משום שהוא תפס את התופעות בזוית-ראיה של מדינאי. אולם זה דבר שהיה נדיר יחסית. והרב, בהתאם למתרחש מבחינה תרבותית בתקופתו, בעת החדשה, מפתח את הרעיון הזה ונותן לו את הביטוי המתאים. התייחסות אל תפיסת הכלל בביטוייה הממשיים - אומה, מדינה ושלטון, מעמדות ושיתוף כל המעמדות האלה כאחד, למרות השוני והייחודיות של כל אדם ואדם. ציבור אשר ישמור את דרך ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט 11 .
כלומר, 'למהלך האידיאות בישראל', כשאר כתבי הרב, לא נכתב כפולמוס עם מישהו. ככלל, הרב סבר שמפולמוסים יוצאת תועלת קטנה, אם בכלל 12 . כאן מדובר על תגובה לגירוי, שהולידה יצירה מקורית ועצמאית. אין כאן טענה על טעותו ואי צדקתו של האחר. רוחות ההגות הנושבות סביב לרב מעוררות אותו ליצירה מקורית של ניתוח והבנת התופעה כשלעצמה, ללא עניין בהתאמה או בסתירה לדעתו של האחר. על פי זה מובנת דרכו של הרב, שכמעט ולא מציין שמות של הוגים אחרים, אלא מציג את שיטתו כמות שהיא, על השווה והשונה שבה, ביחס לנוף הרוח הנשקף מבעד לחלון עיניו.


^ 1. ראה אגרות ראי"ה: תט, תיא, תמה.
^ 2. אפלטון, בערך ג'של"ד-ג'תי"ד (בערך 347-427 לפסה"נ). פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, שיחד עמו נחשבים לשלושת הפילוסופים היוונים הגדולים ביותר. שמו האמיתי היה אריסטוֹקלֶס, ויש מסבירים שהכינוי אפלטון, שמשמעותו ביוונית: 'רחב', ניתן לו בשל רוחב דעתו.
^ 3. זוהר חדש יתרו, לח ע"א: "ונגה לו סביב, דא איהו מלכות יון דסחרא לון נגה ולא בהו נגה דכתיב בהו סביב. בגין דלית בכל מלכוון, דאינון קרבין לאורח מהימנותא, כוותייהו". וראה בספר 'אורות האמונה' עמ' 60. ובהערות הרב למאמר 'המסורת והמדע' בספרו של הרב וולקובסקי, נדפס בחוברת 'מאור' גיליון א, הוצאת 'מכון פרי הארץ'. וכן בספר 'קול הנבואה' עמ' נה, קנג, קסז. וב'ניצני ארץ' חוברת ז עמ' 61.
^ 4. גיאורג וילהלם פרידריך הגל, ה'תק"ל-ה'תקצ"א (1831-1770). כתב את 'הפנומנולוגיה של הרוח'. אמר על דרך הפתגם, שהינשוף של מינרווה (אלילת המדעים) אינו ממריא אלא בשעת דמדומים. דהיינו, העיון הפילוסופי והחקר המדעי באים רק לאחר מעשה.
^ 5. ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ה'תקמ"ה-ה'ת"ר (1840-1785). גדל והתחנך בקהילה חרדית במזרח גליציה, היה עטור זקן ופאות וחבוש שטריימל, שעם כל נאמנותו לתורה ולמסורת הושפע מן ההשכלה ובייחוד מהתרבות הגרמנית, ורכש ידע נרחב גם בספרות כללית ובמדע. חיבורו, 'מורה נבוכי הזמן - ספר מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל', פורסם בשנת ה'תרי"א (1851).
^ 6. לאחר שכנוע חוזר של הרב-הנזיר הסכים הרב לכלול את 'מורה נבוכי הזמן' בתכנית הלימודים הגדולה של ישיבת מרכז הרב, תכנית שכללה: תלמוד והלכה ותנ"ך, וגם ספרות חכמת ישראל וספרי חכמה כלליים (מאמרי הראי"ה, עמ' 65-62. קול צופיך עמ' ע-עב).
^ 7. קארל מרכס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1883-1818). מטריאליסט. טען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה. אמר על עצמו שהוא "העמיד את הֵגֵל על ראשו", כלומר, שהציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים. ספריו: 'המניפסט הקומוניסטי' ו'הַקַפִּיטַל'. מרכס נולד יהודי והוטבל לנצרות על ידי אביו.
^ 8. אורות הקודש כרך ב, עמ' תקלג. וראה עוד שם מעמוד תקלה ואילך.
^ 9. אַנרי ברגסון, ה'תרי"ט-ה'תש"א (1941-1859). פילוסוף ופסיכולוג יהודי-צרפתי. ניסה לשלב בין חופש הרצון לבין הדטרמיניזם. מספריו: 'חומר וזכרון', 'ההתפתחות היוצרת' ו'שני המקורות של המוסר ושל הדת'. חבר האקדמיה הצרפתית, וזוכה פרס נובל לספרות.
^ 10. במדבר יד, מב: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם".
^ 11. בראשית יח, יט.
^ 12. אגרות ראי"ה, אגרת קפה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il