בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ט"ו באב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

ט"ו באב - "חג האהבה"

ביאור פרשת שמע ישראל שבפרשת ואתחנן והקשר לט"ו באב - חג האהבה, כתיקון לט' באב - יום בו נחרב בית המקדש השני בעוון שנאת חינם.

undefined

הרב אליהו ממן

תמוז תשס"ח
6 דק' קריאה
ט' באב - שנאה בה ט"ו באב

בין ט' באב - בו נחרב המקדש על-ידי שנאת חינם, לט"ו באב - בו יבנה המקדש על-ידי אהבת חינם, נשים ליבנו לדברים הבאים: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על-ידי אהבת חינם" [מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה - "אורות הקודש" ח"ג, עמ' שכד (עיי"ש)]. רק בנו - בכולנו, תלוי בניינו המהיר של בית-המקדש.


"אהבת ישראל"
"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ... מאי היא (מה ייחודו שיחשב יום טוב יותר מימים טובים אחרים)? ... יום שהותרו שבטים לבוא (להתחתן) זה בזה ... יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (להתחתן עם שאר השבטים) ..." (תענית ל:, עיי"ש באורך).

הג"ר דוד טעביל זצוקללה"ה ממינסק כתב ("בית דוד" - דרוש ו', עיי"ש באורך) וזו לשונו: "עזרא וסיעתו התפללו לבטל מהם היצר של עבודה-זרה ונתקבלה תפילתם (יומא סט:) ... אולם לא הועילה תפילתם לעקור אותו מכל וכל, כמצות חז"ל שאמרו שהעוקר עבודה-זרה צריך לשרש אחריה, כי נשאר ממנו שורש פורה ראש ולענה, אשר הוא קשה כעבודה-זרה ויותר ממנה, והיא המחלוקת ופירוד הלבבות ... כי כאשר העובד עבודה-זרה הוא כופר באחדותו יתברך ומשתף לו דבר אחר, ככוח עוון המחלוקת ופירוד הלבבות בין אנשי האומה הישראלית הוא עצם הכפירה באחדותו יתברך, כי שורש אחדותו הוא המחייב שיהיו כללות העם הקדוש הישראלי מתאחדים יחד באהבה ואחווה ורעות, אגודים יחד, צמודים כאיש אחד, בלי שום פירוד והתחלקות ...
וזו אמיתת העניין, 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים', כי כל אלו השמחות (המנויות בגמרא) היו על השראת השכינה בישראל, ששבה לשכון בתוכנו, אחרי שנסתלקה מאיתנו ... כי כל זמן שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה, או כל זמן שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל, לא הייתה ביניהם ההתאחדות בשלמות, ולא זכו להשראת השכינה בשלמות. וביום שהותרו לבוא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, חזרה ונשלמה ההתאחדות, ושוב היו מוכנים שישכין ה' שכינתו בקִרבם כמאז, ולזה גדלה השמחה ביום ההוא כשמחת יום-הכיפורים ממש, שבו ניתנו לוחות האחרונות ונתרצה להם הקב"ה, ונצטוו על מלאכת המשכן אשר תכליתו להשכין שכינת ה' בקִרבנו". עכ"ל.


"לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ... בשם כל ישראל"
ר' הלל צייטלין זצוק"ל הי"ד כתב מאמר נפלא (בספרו "ספרן של יחידים" - ד', עמ' 13 - 12) תחת הכותרת: "ייחוד אחד, שהוא ישן", וזהו תרגומו (המאמר נכתב בלשון הארמית של הזוה"ק ותורגם על-ידי): הנה אני מגלה לכם, בני החבורה הקדושה, ייחוד אחד, שהוא ישן כיין שנשמר בענביו מאז ימי בראשית, והוא חדש כבוקר שהאיר עכשיו כלהט השמש שזרחה כעת בחלון כמי מעיין שנחפר ביום זה וכמעוף של ציפור שעבר ברגע זה על ראשי.
ואם תרצה אמור: הוא ישן הישנים, מחשבה קדומה, מחשבת כל מחשבות, רצון כל הרצונות, ראשית של הכל, והוא סוף מעשה, אחרית הימים, קץ וסוף הכל.
הוא מטמון המטמונים, סתימת הסתימות, עומק העומקים, סתום וחתום באלפי מנעולים, נעלם וטמון תוך מערה עמוקה כתהום, סלע חזק על פתחה, נחש גדול מקיפה, והוא פשט הפשטים, גילוי הגילויים, ידוע לכל מי שעוסק בתורה ונאמר בכל יום בברכה, בקריאה, בתפילה ובבקשה.
ייחוד זה, שהוא ישן הישנים והוא גלוי וידוע לכל, מכל מקום לא נגלה בכל הצלילות והבהירות כמו שהתגלה עכשיו בעקבתא דמשיחא.
קבלו ממני, חבורה קדושה, דבר זה: כל אחד מכם כאשר יתעורר ללימוד, לתפילה, לצדקה, לברכה, לציצית, לתפילין ולכל דברי מצוה, יכוון בכל רצון ליבו: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא וישראל".
מי שרגיל לומר: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" וכו' - לומר, ברם צריך להוסיף לייחוד זה נעלם הנעלמים, שנמסר לנו מהמלאכים הקדושים החכמים הזקנים, גם ייחוד שאמרתי, שהוא ייחוד והתדבקות של הקב"ה בישראל של עשייה. בישראל שלמטה בכל אחד ואחד מישראל, שעושה ועוסק וטורח וסובל עול הגלות ונאנח אנחה ששוברת כל ליבו, ומתוך שכל אלו המכות מטרידות שמעיקים לו אין לו הצלילות של המוח להסדיר התפילה כראוי והוא שולח למעלה זעקה פנימית שלו, שמכה בכל האווירים, בוקעת כל הרקיעים ושוברת כל קירות הברזל.
בא וראה, אהבה לכל אחד ואחד מישראל היא ראשית הכל. מי שאין בו אהבה זו, כל המעשים הטובים שלו נשארים בד' אמות שלו ולא עושים פרי לא למעלה ולא למטה, מתוך שכל אלו המעשים הטובים שלו אין בהם חיות ואין בהם כוח להתפשט ולהוליד, אבל מי שיש בליבו אהבה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא עושה מעשים טובים, כל אלו המעשים הטובים שלו, מתוך שיש בהם חיות קדושה, זריזות, כוח ותוקף ושלהבת של אש תחתונה לעומת אש עליונה בסוד של 'אף-על-פי שאש יורדת מן השמיים, מצוה להביא מן ההדיוט', כל מעשים הטובים שלו הם מעיינות להשקות את עץ-החיים, גרעינים להצמיח כל עשבים של עדן, כל עצים קדושים שושנים יפים, עופות שמגינות בכנפיהם על כל בני העולם, נשרים עליונים חזקים, שנושאים על כנפיהם את כל ישראל מחשכת מצרים לזיו השכינה.
בא וראה, כל גדולי האומה מגיעים לכל המדרגות העליונות שלהם רק מתוך אהבה גדולה לכל בן ישראל, ואפילו לאלו שהרבו לחטוא לפני הקב"ה, ואפילו לאלו שמרדו בו. זה "הרועה הנאמן" (משה רבנו ע"ה) מסר עצמו למיתה, כמו שכתוב (שמות ל"ב, ל"ב): "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ומי היו כל אלה, שמסר עצמו למיתה עליהם? כל אלו שחטאו חטאה גדולה, כמו שכתוב (שם שם, ל"א): "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", וגם במלך המשיח נאמר (ישעיה נ"ג, י"ב): "והוא חטא רבים נשא, ולפושעים יפגיע".
כל אלו שפינו דרך למלך המשיח, כגון: האר"י הקדוש, רמח"ל הקדוש, ר' ישראל בעש"ט הקדוש, האחים הקדושים ר' אלימלך ור' זוסיא, ר' לוי יצחק הקדוש, ר' נחמן מברסלב הקדוש וכל "קוצרי השדה" שבכל דור ודור, הגיעו לכל מה שהגיעו רק מתוך שלהבת של אהבה לכל בן ישראל, ולא דווקא לכל בני ישראל אלא לכל בני האדם, ואף לכל מה שברא הקב"ה בעולמו, ולא משום שכל הפנים שוות, שהרי בוודאי לא דומה האהבה שלהם לבני היכלו של המלך הקדוש ולכל בני ישראל, שהם בנים למקום, לאהבה שאהבו את אלו שעמדו מחוץ להיכל הקדוש, עד שיבוא מלך המשיח כמו שכתוב (בראשית מ"ט, י'): "עד כי יבוא שילֹה, ולו יקהת עמים", וכפי שמתרגמים: "עד שיבוא המשיח אשר לו המלוכה ולו ישמעו העמים", וכמו שכתוב (צפניה ג', ט'): "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'".
אבל מתוך שאהבתם הייתה כל-כך עזה שהשתפכה כנהר גדול לכל עבר ועבר השקו מאהבתם לכל בני האדם, לכל בני האומות ואפילו לאומות רחוקות ובנים רחוקים.
בא וראה: "כל מי שמבדיל אחד מן החברים מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו הבדיל בך", וכל מי שהפריש אחד מן החברים מבני ישראל נחשב לו כאילו הבדיל בין הספירות העליונות, שהרי "שישים ריבוא אותיות לתורה" ו"שישים ריבוא נשמות לישראל". מי שאמר: זה מבני ישראל מוצא חן בעיני, וזה לא מוצא חן לו - הוא "נרגן מפריד אלוף" (משלי ט"ז, כ"ח). אם חטאו בני ישראל נקרב אותם לשכינה, נרבה בתפילות ובקשות עליהם עד שישובו בתשובה. נעורר עליהם את זכות אבותינו הקדושים וזכותם של "הרועה הנאמן" הקדוש (משה רבנו ע"ה) וזכות כל הדורות, נבקש רחמים עליהם ונבקש רחמים מהם, נעורר בליבותיהם את האהבה המסותרת שבליבותיהם, נפיח בניצוץ הקדוש שבנשמותיהם, עד שיהיה לשלהבת גדולה, אבל לא נאמר לכל בן ישראל גם אם הוא חטא: "אין לך חלק בא-לוהי ישראל". וגם כך לא נאמר לרבים שסטו מן הדרך: "אין לכם חלק בא-לוהי ישראל", שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא", ומאחר ש"יש להם חלק לעולם-הבא" יש להם חלק בא-לוהיהם של ישראל, ואף אלו שנאמר בהם: "ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא", הזדככו והתעלו כפי שפרש רבי צדוק הכהן הגדול הקדוש על-ידי "דורשי רשומות" שמגלים עמוקות ונסתרות ויודעין שב"תעלומות לב" של כל אחד ואחד מישראל, אף שסטה מן הדרך של האמונה, ואף שעשה כל המעשים הרעים שבעולם, יש נקודה אחת נעלמה וטמונה שלא נבדלת מן הקב"ה לעולמים, ובגלל זאת הנקודה הגנוזה והנעלמה ישוב בסוף הימים, אם בגלגול זה, אם בגלגול אחר, למקור החיים. וכאשר יבוא מלך המשיח ויגלה כל הנקודות הטובות שבנשמותיהן שבכל אחד ואחד מישראל ויגלה סתימת הסתימות שבכל נשמותיהן של בני ישראל. יראה שכל רע שהיה בהם, ואפילו באלו שנקראו "פושעי ישראל", אף-על-גב שנענשו עליה, כדי שלא תלקה מידת הדין, היה רק ב"בתי חוץ" של נשמותיהם ולא ב"בבתי פנים" שלהם, ומכל שכן שלא היה בקודש הקודשים שלהם.
ועל זה, כאשר רוצה בן אדם להתפלל או לעשות כל מעשה טוב, צריך להתאחד בכל נשמותיהם של בני ישראל שהיו בעולם-הזה, שישנם ושעתידין להיות ולקשר ולאחד כל אלו הנשמות בה' אחד, בסוד של "מיכאל כהן גדול מקריב נשמות ישראל על מזבח של מעלה" (חז"ל).

"שמע ישראל ..."
וזה הוא סוד גלוי וסתום ב"שמע ישראל ..." [דברים ו', ד' (פרשת ואתחנן)]: "שמע" - הסתכל, "ישראל" - כל נשמותיהם של ישראל, שבכל דור ודור, כל הנשמות שהיו באדם הראשון: בין במוחו, בין בליבו, בין בעקבו, בין בכל איבר. "ה' א-לוהינו" - אני וכל נשמות ישראל, שאני מתאחד עימהן בכל רצון הלב ועוז האהבה, מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ומִתדבקין בייחוד שלם שאין בו כל פירוד וכל פגם - ב"ה' אחד".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il