- פרשת שבוע ותנ"ך
- במדבר
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
ביום השלישי של מלחמת ששת הימים נכבשה ירושלים. המלחמה נמשכה עוד שלושה ימים, עד שנסתיימה בכיבוש רמת הגולן. מלחמת ששת הימים לא נסתיימה עד היום. מרן הרב לימד אותנו שהיות וריבונו של עולם עושה את המלחמות, "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו, ג) ממילא הדברים הם לטובה כי כל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה. גם במלחמה הזו, שאנחנו נמצאים בה היום (נאמר במהלך מבצע "חומת מגן"), יש אורות. המלחמה מבררת לנו את המהות שלנו שלפני המלחמה הזו ניסו לטשטש אותה. מבררת את הייחודיות שלנו ואת הייחודיות של ארץ ישראל. מתברר ההבדל בינינו ובין שכנינו ללא טשטוש, ומתברר עניינה של ארץ ישראל. ההתנהגות של האויבים שלנו שמתבטאת בהתאבדויות, מבטאת את התחושות שלהם ייאוש, ואובדן הסיכוי להשלמת החלומות שלהם לגרש אותנו מהארץ. הם רואים שאנחנו הולכים ומתחזקים, הולכים ומתבססים בארץ ישראל משנה לשנה, והם לא יכולים להזיז אותנו ממקומנו. הם נוקטים בפעולות של ייאוש, ההתאבדויות הן ביטוי לזה.
אומנם נזכר בזוהר שלבני ישמעאל תהיה לתקופה מסוימת זכות על ארץ ישראל. בזמן שארץ ישראל תהיה ריקה, תהיה לישמעאלים, שהם נימולים, זכות על ארץ ישראל, אבל בגלל שהמילה שלהם לא מושלמת, היא מילה ריקנית, הם נימולים ולא פורעים, הזכות שלהם מוגבלת רק לתקופה בה ארץ ישראל תהיה ריקנית. ארץ ישראל הולכת ומתמלאת בבניה, הארץ הולכת ומתיישבת על ידי בניה, נגמרה זכותם של הישמעאלים בארץ וקשה להם לקבל את זה. הם מנסים לעצור את המהלך האלוקי, אבל הם לא יוכלו לעצור אותו, המהלך האלוקי ימשך עד גאולתנו השלמה. יש אומרים שכל ההתפרעויות הללו, הטרור הזה, הוא בגלל מלחמת ששת הימים, אם לא מלחמת ששת הימים, המצב היה טוב. בגלל 'הכיבוש', שכבשנו להם את השטחים 'שלהם' ואנחנו שולטים עליהם, נוצרו כל הקשיים הללו. ואני אומר: נכון הדבר. באמת בגלל מלחמת ששת הימים יש טרור, יתרה מזאת בגלל שבאנו לארץ ישראל במאה השנים האחרונות, קורה כל הטרור. אם היינו נשארים בחוץ לארץ ויהודים לא היו בארץ ישראל - לא היה טרור נגדנו בארץ.
אין כל ספק שככל שאנחנו נתחזק, ההתנגדות תתגבר. הם לא רוצים שאנחנו נתחזק בארץ ישראל. לא בגלל שלקחנו להם שטחים, הם לא רצו אותם לפני כן. הם פשוט לא רוצים שאנחנו נגור בארץ. לא רק הערבים שגרים כאן לא רוצים אותנו, אלא גם הערבים בירדן, בעיראק, באיראן, בצפון אפריקה. לא לקחנו להם שטחים, אבל הם לא רוצים שנהיה בארץ ישראל, וככל שאנחנו נתחזק ביישוב הארץ ההתנגדות תתגבר. נכון שמלחמת ששת הימים גורמת להתגברות ההתנגדות, אבל לא נעצור את דרכנו, נמשיך ונלך, נמשיך ונעלה, למרות שאנחנו יודעים שההתנגדות תלך ותתגבר. לא נהיה יותר בטוחים אם לא נתקדם אלא להפך. ככל שאנחנו מתקדמים וההתנגדות מתגברת, אנחנו נעשים יותר חזקים, יותר בטוחים ויותר איתנים.
ראיתי רב אחד שכתב שמאז ששת הימים אנחנו נמצאים במהלך של קשיים, בירידה מדחי אל דחי. ההפך הוא הנכון, אנחנו כל הזמן מתקדמים. ארץ ישראל מתיישבת, מתחזקת כלכלית, מתחזקת ביטחונית. רק בחודש האחרון ראינו שיש לנו יכולת להיכנס בקלות לכל מקום שאנחנו רוצים, וכל האיומים כאילו יהיו קשיים אינם נכונים. בגלל העדינות שלנו, בגלל הזהירות שלא לפגוע באנשים שכביכול חפים מפשע, למרות שאני לא חושב שיש שם חפים מפשע, נהגנו בזהירות, אבל אם רצינו יכולנו לבטל את כל המציאות שלהם כאן. כך גם היה במלחמת השחרור, הם התנפלו עלינו, ואנחנו היינו צריכים להדוף אותם, לא הייתה לנו ברירה, הדפנו אותם, והוקמה מדינת ישראל גדולה פי כמה וכמה ממה שקבעו לנו בתוכנית החלוקה. במלחמת ששת הימים שוב התנפלו עלינו. לא רצינו שהירדנים יתחילו במלחמה, והם התחילו במלחמה נגדנו, ניסו לכבוש את ירושלים, ניסו לפרוץ לארמון הנציב, לא הייתה לנו ברירה, הדפנו אותם והיינו מוכרחים לכבוש את כל המקומות שהם היו שם. עכשיו גם כן, הם מציקים לנו ומכריחים אותנו להדוף את הטרור הזה. אני חושב שהמלחמה הזו תביא בסופו של דבר, אינני יודע אם זה יקרה בזמן הקרוב או בזמן הרחוק, שבארץ ישראל יהיו רק יהודים, מפני שהטרור הזה מבטא שאי אפשר לשבת ביחד. הם מתחילים ואנחנו צריכים להדוף אותם, אז הארץ תתפנה מכל הנכרים ותהיה נקיה מהם.
זה נראה היום כחלום. אבל גם מספר שבועות לפני ששת הימים, מי שאמר שעוד מספר שבועות נהיה על יד הכותל המערבי ונכבוש את ירושלים ואת כל מרחבי ארץ ישראל, זה היה נראה חלום. לפעמים חלומות מתגשמים, אפילו הייתי אומר שאז לא חלמו על זה. ועכשיו אנחנו כבר חולמים, אני בכל אופן חולם. בגלל שהתנפלו עלינו יש יותר סיכוי שהדברים האלה יתקיימו מהר. אם לא היו נלחמים איתנו, היינו מנסים לסדר סדר חיים רגיל עד שריבונו של עולם ימשיך את סדר הגאולה, אבל הם פשוט מכריחים אותנו. כנראה גם את זה ריבונו של עולם עושה, אבל זו דרכם. הם לא מניחים למצב כמות שהוא. הם מפתחים שנאה, ואנחנו רואים מה הם עושים עם השנאה שלהם. מי ששונא חושב ששונאים אותו וחושב שרוצים לעשות לו מה שהוא רוצה לעשות לאחרים. אז במידה שהמלחמה תתגבר, הם יכנסו לחששות שאנחנו נרצה לעשות להם מה שהם עושים ורוצים לעשות לנו, והם יברחו. כך היה במלחמות הקודמות, הם ברחו כי הם היו בטוחים שאנחנו נהרוג את כולם. אנחנו בנפש שלנו לא מסוגלים לעשות דברים כאלה, אבל הם היו בטוחים שלא ייתכן שלא נרצה לעשות להם מה שהם זממו לעשות לנו. לכן הם ברחו מיפו, מחיפה, מצפת, מפחד שמי יודע מה יקרה להם. כנראה שהמהלך הזה צריך לחזור על עצמו, ואז נגיע לשלב חדש בגאולתנו ופדות נפשנו.
מידות הדין והרחמים בגאולתנו
שלבי הגאולה הולכים דרך ייסורים, אבל אנחנו מתקדמים כל הזמן. הזכרתי אמש את הפסוק: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח" (ישעיהו נד, יב) אומר ישעיהו: אני אעשה את החלונות של ירושלים לעתיד לבוא מכדכוד, זו אבן טובה. נחלקו האמוראים במסכת בבא בתרא, בדף עה, רבי יהודה ורבי חזקיה בניו של רבי חייא, איזו אבן זו, האם זו אבן שוהם או אבן ישפה. אלו אבנים שהיו על האפוד של הכהן הגדול, ואלו אבנים שכצורתם הדגלים של השבטים. האבן שעליה היה כתוב 'יוסף' הייתה שוהם, והאבן שעליה היה כתוב בנימין הייתה אבן ישפה. נחלקו גם שני מלאכים ברקיע באותה מחלוקת, מיכאל וגבריאל. מיכאל אומר שזו תהיה אבן שוהם, וגבריאל אומר שזו תהיה אבן ישפה. מסביר המהר"ל שנקודת המחלוקת בין המלאכים והאמוראים היא בעצם השאלה איך יהיה בניין ירושלים. האם זה יהיה במידת הדין או במידת הרחמים. אבן שוהם מבטאת מידת רחמים, ואבן ישפה מידת דין, כנראה לפי הצבע שלהם, כך המהות שלהם. ממשיכה הגמרא ואומרת שאמר הקב"ה שבניין ירושלים יהיה גם מאבן שוהם וגם מאבן ישפה. דהיינו שבניינה של ירושלים יהיה בשתי המידות, גם במידת הדין, קצת כאבים וייסורים, וגם במידת הרחמים.
כך אנחנו רואים במציאות, אכן כך הדברים. מצד אחד קשיים, ייסורים, ומצד שני חסדים נפלאים שריבונו של עולם עושה לנו. כמה פיגועים הוא מונע, הם מתפוצצים בעצמם... כמה ניסים ונפלאות נעשים לנו, כמה הצלחות יש. הכול כדברי הגר"א בקול התור, שכך היא סדר גאולתם של ישראל, יהיו קשיים אבל דרך הקשיים הללו תהיינה הצלחות. אנחנו צריכים לבטוח בריבונו של עולם. הגר"א מפרש את הפסוק: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" (תהלים יג, ו) שטרם הקרב, אני בחסדך בטחתי, בשעת המלחמה, יגל ליבי בישועתך, כבר יגל ליבי בתקוות הישועה, למרות שאין עדיין ישועה, אבל כיוון שאני כל כך בטוח בישועה, יגל ליבי. ואחרי הניצחון, אשירה לה' כי גמל עלי, נודה לריבונו של עולם. "קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים" (שם קיח, טו) הרינה עוד לפני הישועה. הצדיקים כל כך בטוחים בריבונו של עולם עד שהם מרננים עוד לפני הישועה, הם בטוחים בישועה שתבוא. לכן קול רינה וישועה באהלי צדיקים. "יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" (שם).
הימים שאנחנו נמצאים בהם הם המשך של אותה מלחמה גדולה, של אותה ישועה גדולה. מזה הולכות ונמשכות ישועות גדולות וניצחונות גדולים כל הזמן. אנחנו הולכים ונאחזים בארץ הקודש ובירושלים עיר הקודש. אתם לא יודעים איך ירושלים הייתה נראית לפני מלחמת ששת הימים. היום רובה של ירושלים היא מעבר לגבול ולקווים שהיו אז. אז ממש במרכז ירושלים היו קירות גבוהים מאוד כדי שהירדנים לא יירו על העוברים ושבים מחומת העיר העתיקה. היום ירושלים מתרחבת, "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ" (ישעיהו נד, ב), ירושלים הולכת ונבנית, ומכל הצדדים יישובים מקיפים את ירושלים.
בעל התניא מסביר את הפסוק: ושמתי כדכוד שמשמותיך, שנקודת המחלוקת בין האמוראים אם אלו אבני שוהם או ישפה היא האם בניין ירושלים יהיה בהתעוררות מלמטה או מלמעלה. האם זה יבוא מהשמים, בקלות, ריבונו של עולם יבנה את ירושלים או שזה צריך להיות בהתעוררות מלמטה. יוסף הוא בחינה של התעוררות מלמעלה, הוא המשפיע, המשביר, הוא הנותן, צדיק עליון, מלמעלה. בנימין, גם הוא צדיק, צדיק מלמטה. הוא אחרון השבטים. היום ראיתי במדרש על הפרשה שעל הדגל של בנימין היה ציור שהוא סיכום של כל הצבעים שהיו אצל כל השבטים. לכל שבט היה צבע מסוים, והדגל של בנימין כלל את הכול. הוא במערב, שכינה במערב. הוא מלמטה למעלה. ריבונו של עולם אמר שצריך גם התעוררות מלמטה וגם תהיה סיעתא דשמיא מלמעלה. כך אנחנו רואים את הדברים ממש בפועל.
ההכנות למתן תורה
מיום ירושלים אנחנו נכנסים לראש חודש סיוון. אומר הפסוק: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א) לא כתוב באיזה יום בחודש באו בני ישראל למדבר סיני, ואומרת הגמרא שכולם מסכימים על כך שזה היה בראש חודש סיוון. היום קראנו בפרשה שה' אומר לבני ישראל במדבר סיני להיערך לצאת לדרך. זה כבר בשנה השנייה, ביום הראשון לחודש השני, אז יוצאים ממדבר סיני. נכנסו למדבר סיני בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בראש חודש סיוון: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם ב). המפרשים מבארים שבפסוק הזה מבוארת ההכנה למתן תורה. ויסעו מרפידים, ברפידים הם נכשלו בתאוות, וכאן הם עזבו את התאוות, ובאו למדבר סיני, מדבר זו ענווה. לקבל את התורה צריך מתוך ענווה, להתבטל כלפי דבר ה'. וצריך אחדות, ויחן שם ישראל נגד ההר.
לימוד תורה לשמה
השבת היא האחרונה לפני חג השבועות, למדנו היום את הפרק השישי בפרקי אבות:
שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו, א).
הפרק הזה הוא פרק בסיסי כהכנה לקראת חג מתן תורה. מתאים מאוד לרבי מאיר לומר את הדברים האלה. ברבי מאיר התקיימו כל הדברים: "מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק", הכול התקיים ברבי מאיר שהיה כתוב בספר תורה שלו, כותנות אור באל"ף. על רבי מאיר נאמר: "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ" (משלי ד, כה) הוא כתב את המגילה בעל פה, למרות שאסור לכתוב אלא מתוך הכתב, אבל הוא כתב כאילו כנגד הכתב, הכל היה לו מול העיניים. הזיכרון שלו היה זיכרון מלא, זיכרון מוחלט של התורה. רבי מאיר אומר מניסיון אישי: כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.
גם מי שלומד תורה שלא לשמה זוכה לדברים הרבה. הגמרא במסכת פסחים (נ ע"ב) אומרת שעל מי שמקיים מצווה שלא לשמה, נאמר: "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים נז, יא) ומי שעושה לשמה עליו נאמר: "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (שם קח, ה) עד שמים או מעל שמים - לפני כן הגמרא אמרה שמי שעובד לאחר חצות היום בערב שבת או בערב חג, אינו רואה סימן ברכה, הגמרא שם מוסיפה שיש עצלנים שלא עובדים כל השבוע וגם בערב שבת לא עובדים. על זה בא רבא ואומר: פסוק אחד אומר עד שמים חסדך, ופסוק אחד אומר מעל שמים חסדך. ומתרץ: כאן לשמה וכאן שלא לשמה. זאת אומרת שהאישה שמתעצלת לעבוד בערב שבת, זה לא לשמה וגדול עד שמים חסדך, ואם אדם לא עובד בגלל שערב שבת היום זה לשמה. אם אדם לא מתכוון לעשות מצווה ובכל זאת עשה, מקבל שכר עד שמים. אדם הלך ברחוב, נפל לו הארנק, מצא אותו עני והתפרנס מזה, הוא לא התכוון, הוא מצטער שנפל לו הארנק, אבל כיוון שהעני התפרנס מזה, שכרו של האדם הזה גדול מאוד, זה נאמר באבות דרבי נתן. ראיה ממצוות שכחה, אדם שכח עומר בשדה ומקיים בזה מצווה.
"אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז) מי שמימין בתורה, לומד תורה לשמה, זוכה לאורך ימים, ימים ארוכים כאן ובעולם הבא. ובשמאלה, מי שלומד שלא לשמה, יש לו עושר וכבוד. לכן אומר נפש החיים שלא לזלזל במי שלומד שלא לשמה כי כתוב שיש לו כבוד, צריך לכבד אותו, ובכלל הוא נקרא תלמיד חכם, אמנם לא במדרגה היותר שלמה, אבל עדיין הוא נקרא תלמיד חכם.
לעולם ילמד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אם כן, גם בשלא לשמה אדם עושה דברים גדולים מאוד. הבאנו דוגמאות שאדם כלל לא מתכוון לעשות מצווה, ויש שהוא רוצה להרוויח ריווח צדדי ממנה, כבוד, פרנסה. זו כבר דרגה יותר טובה של שלא לשמה. לא שהוא לא מעריך את התורה והוא משתמש בה לדבר אחר, לדבר חול, הוא יודע את ערכה של התורה, והוא רוצה ללמוד, אלא שהוא רוצה להרוויח גם רווח צדדי. זה גם לא לשמה, זו מדרגה יותר טובה מאשר מי שכלל לא יודע שעשה מצווה. ואם אדם לומד לשמה, זו מדרגה עליונה. האדם מתעלה למדרגתה של התורה. לימוד לשמה פירושו שהאדם לומד לשם התורה, כלומר לא בשביל עצמו, בשביל התורה, שתופיעה בעולם, בשביל ריבונו של עולם, לכבוד שמים. זהו הלשמה היותר עליון, שהאדם עוסק בתורה לא רק מפני שזו מצווה, ורק מפני שהוא רוצה להיות שלם ועושה רצון ה', אלא מפני שהוא רוצה שאורה של תורה יופיע בעולם, שכבוד ה' יתגלה בעולם. ואין כבוד יותר גדול מאשר התגלות שמו בעולם, וזה נעשה על ידי לימוד התורה. זאת המדרגה הכי גדולה שאפשר להתרומם ולהגיע אליה, זו הפעולה הכי גדולה שאדם יכול לפעול בעולמו, לעסוק בתורה לשמה.
הנשמות מתחדשות בחג שבועות
אנחנו מתכוננים לימי קבלת התורה, מתכוננים להתחדשות בקבלת התורה. בכל שנה ושנה בהגיע יום מתן תורה, כשאנחנו חוגגים אותו זכר למתן תורה שהיה, אנחנו מחדשים את הברית שריבונו של עולם כרת איתנו בהר סיני וממשיכים אותה הלאה. ההכנה לכך חייבת להיות הכנה ארוכה, ארבעים ותשע ימים, שבעה שבועות עד הגיע היום הגדול הזה. קודם נשאלתי למה שבועות, שהוא חג כזה גדול, הוא רק יום אחד, אם פסח הוא שבוע, היה צריך ששבועות יהיה שבועיים או שלושה, שנוכל לעכל את גודל עניינו של היום, להתבונן בכל הצדדים של מעמד הר סיני. אלא אדרבה, זו גדולתו של חג השבועות. זו גדולה מרוכזת, תמציתית, לא מפוזרת. יש שמחה וחגיגיות שמתפשטת על כמה ימים, אבל אין בה את הריכוז. יום חג השבועות הוא מתומצת מאוד, נשמתי מאוד, עמוק מאוד. כל הנשמות מרגישות את זה. כך אומר הזוהר.
פעם אמרו לרב זצ"ל שהוא מדבר בסעודה שלישית דברים עמוקים שעומדים ברומו של עולם ורוב האנשים לא מבינים מה הוא אומר. אז הוא אמר שהוא מדבר לנשמות והן מבינות. הקב"ה ודאי מדבר לנשמות, כל המצוות הן מצוות עליונות, אלוקיות. כל החגים הם עליונים. אנחנו חוגגים אותם ומשתדלים להתאים את עצמנו לאותו הגודל, אבל במהות הפנימית החגים הם עליונים ונישאים מאוד. כך גם עניינו של חג השבועות. הנשמות מתחדשות, הן משיגות ומתרוממות. אנחנו מנסים לספוג ממה שהנשמות משיגות כמה שאפשר, כמה שאפשר יותר לגלות, ואין גבול לזה... ולכן באה ההכנה שלנו לחג השבועות. נתפלל שנזכה לחודש טוב ולקבל את חג השבועות בהתרוממות גדולה. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. שנזכה לחגוג את החג הזה באופן השלם ביותר, בירושלים הבנויה, כשבית המקדש בנוי, ונזכה במהרה לגאולה שלמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
מהו הסוד הגדול של רחל אימנו?
למה ללמוד גמרא?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות שטיפת כלים בשבת
ראיית המבט השלם
למה צריך את ארץ ישראל?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך עושים קידוש?