ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השיגעון הכללי ושיגעון הירקות ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה הקרקע והפירות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ' תמוז תשס"ח

השיגעון הכללי ושיגעון הירקות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

הקדמה
במאמר הקודם "ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית" התבאר שסוגיות הלכתיות פלאיות ואגדות תמוהות מיוסדות על שיטה מיוחדת של רשב"י; שקימת מחלוקת בקרב חכמי ישראל האם להסכים עמה. במאמר הנוכחי נמשיך לדון בשיטת רשב"י, ובהמשך סדרת מאמרי "ארץ אגדה" נדון בשיטת החולקים עליו. לפי שיטת רשב"י, נגזר על האדם וצאצאיו שלאחר שהם יאכלו מן התבואה, הם ישתגעו ויאמינו שאם הם לא יזרעו מעט מן התבואה ויקצרו אותה לא יהיה להם מה לאכול בשנה הבאה. והתבאר שר' נחמן מברסלב מרמז במשל "התבואה המשגעת" (מובא בהערת השוליים 1 ) שאדם הראשון והבל "סימנו לעצמם על המצח" שהם לכודים בשיגעון הזה.

ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, נתבקש על ידו לכתוב את הספר "ליקוטי הלכות" כדי לקשור בין עולם ההלכה לבין עולם המחשבה והאגדה; אך ההשקפה שיש קשר בין העולמות הללו היא השקפה עתיקה. לפי ההשקפה הרגילה התוספתא והספרי נחשבים למקורות הלכתיים, אולם במאמר הנוכחי ננסה להראות כיצד הרמב"ם מגלה את צד "ליקוטי ההלכות" שמסתתר בהם.
המאמר יהיה מסובך במקצת משום שהוא כרוך בעיון בכמה מקורות הלכתיים, (שמבארים את שורשי פסיקתו המיוחדת של הרמב"ם בספיחי מוצאי השביעית); ולאחר שנעסוק בכך, נחזור לעסוק בענייני האגדה הרגילים. ומי שיתקשה בקריאת המאמר מוזמן לחזור ולהצטרף לסדרת "ארץ אגדה" במאמרים הבאים.

שלבי גידול התבואה
הבנת ה"סימן על המצח" שאדם הראשון והבל סימנו - תלויה בהכרת שלבי גידול התבואה; ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.
בגידול התבואה קיימים שני זמני בשלות. הבשלות הראשונית היא כאשר התבואה "הביאה שליש"; כלומר, כאשר גרעין התבואה שוקל כבר שליש מהמשקל הסופי שאליו הוא עתיד להגיע; - ואז התבואה מתחייבת כבר בדיני המצוות שלה. והבשלות הסופית היא כאשר הגרעין הגיע כבר למשקלו המלא. הזמן שחולף בין הבשלות הראשונית לבשלות הסופית הוא בערך כשלושה שבועות. והתבאר שתבואה שהבשילה לגמרי במוצאי חג הסוכות של השנה השמינית – הגיעה לשלב "הבאת שליש" לאחר ראש השנה של השנה השמינית, ומצוות השמיטה שבתורה - לא חלה עליה .

לשיטת רשב"י, אדם הראשון והבל שמרו את השמיטות והיובלות כדי להירפא ממחלת "שיגעון התבואה"; והם כבר אסרו על עצמם לקצור באופן רגיל את ספיחי-התבואה שעלו מאליהם בשנת השמיטה. אך אדם הראשון החליט להחמיר במוצאי השביעית - ולאסור אותם אפילו בתלישה . "איסור התלישה" התמוה נועד להיות "סימן על המצח" שיזכיר למי שמבין שהוא לכוד בשיגעון; הוא שמח בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הוא היה צריך להיות עצוב!!
והבל החליט להוסיף ולאסור גם את תלישת ספיחי-התבואה שהבשילו לגמרי אחרי חג הסוכות. ספיחים אלו לא מוגדרים כ"ספיחי שביעית" והם מותרים אפילו בקצירה, אולם הבל החליט לאסור אותם אפילו בתלישה. "איסורי התלישה" של אדם ושל הבל נמשכו עד החנוכה – (שחל בסוף תקופת החרישה); והוא נועדו להיות "סימן על המצח" שיזכיר להם ולמי שמבין שהם לכודים בשיגעון; הם שמחים בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הם היו צריכים להיות עצובים!!

הלוף

במשנה במסכת שביעית מובאים כמה זמנים שמהם ואילך מותר לקנות ירק במוצאי השמיטה. בפרק ו משנה ד מוזכר זמן היתר הירק ללא התייחסות פרטית למין מסוים:
"מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ . עָשָׁה הַבַּכִּיר - הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי (יהודה הנשיא), הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד."

בתוספתא (שביעית ד, יג) מבואר שכאשר ירק ממין מסוים יזרע במוצאי השמיטה, והוא יבכיר (ימהר ויבשיל), הוא יתיר את כל הירקות מאותו המין; וגם את אלו שנזרעו והחלו לצמוח בשנת השמיטה אלא שתהליך גידולם היה איטי (אפיל) והם נגמרו במוצאי השמינית. ולמרות שהירקות שהחלו לצמוח בשמיטה היו אסורים כספיחי שביעית, מכיוון שהגיע כבר הזמן של "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ", - והם נתלשו בשנה השמינית הם הופכים להיות מותרים.

אך בפרק ה משנה ה מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים ביחס לסוג ירק שנקרא לוּף, שמוזכרים בה זמני היתר אחרים:
"מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר - מִיָּד . וַחֲכָמִים אוֹמְרִים - מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ ."

הגר"א ביאר (ב"שנות אליהו" על פי גרסתו בירושלמי) שבשאר מיני הירקות כאשר יגיע הזמן של "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ", אין חשש שימכרו מיני ירקות אסורים - שנתלשו בשנת השמיטה עצמה – מפני ששאר המינים אינם מסוגלים להישמר רב לאחר תלישתם. אולם הלוּף הוא צמח שנשמר זמן רב לאחר תלישתו; וחכמים חששו שמא עוברי עבירה ישמרו את הלוּף שהם עקרו בשנה השביעית, וימכרו אותו בשנה השמינית. ולכן חכמים התירו לקנות את הלוּף, רק כאשר רוב הלוף שנמצא בשוק הוא מגידול השנה השמינית. במצב זה הלוף שנעקר בשנת השמיטה בטל ברוב, ולכן מותר לקנות לוף מכל אחד.

הירושלמי מביא שם בהמשך הסוגיה ברייתא שנמצאת בתוספתא שביעית (ד, ד):
"אמר ר' יודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף על פי רבי טרפון במוצאי החג (סוכות) של מוצאי שביעית. אמר לו ר' יוסה עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי הפסח."

הירושלמי לא ברר עבורנו לשם מה הוא הביא את התוספתא. מפרשי המשנה (הריבמ"ץ, ר' עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב, ועוד) הניחו שהירושלמי הביא את הברייתא כדי לבאר את דעת חכמים. חכמים התירו את הלוף בזמן שבו - "יִרְבֶּה הֶחָדָשׁ" – והתוספתא מגלה שזמן זה חל במוצאי הפסח; וכך הם פסקו. אולם נראה שהרמב"ם (שמיטה ויובל ד, ח) לא הבין כך, מפני שהוא כתב רק את המועד שהוזכר במשנה: "מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית - משירבה החדש ".

וצריך לברר את הבנת הרמב"ם - במטרה שלמענה הירושלמי הביא את התוספתא הזו.

הקשיים הנוספים שבתוספתא
הרמב"ם סבור שהתוספתא מעוררת קושי מצד עצמה. ר' יהודה אמר במשנה שמותר לאכול לוף מיד , ואילו בתוספתא הוא מעיד שרבי טרפון התיר לאכול את הלוף במוצאי חג הסוכות . לכאורה נראה שר' טרפון חלוק על ר' יהודה וסבור שהלוף שנעקר בשנת השמיטה כלה מן השוק רק במוצאי חג הסוכות, ולכן רק משם ואילך מותר לקנות לוף מן השוק. מדוע ר' יהודה מסתמך על ר' טרפון - אך הוא עצמו מתיר לאכול את הלוף מייד בצאת השנה?

בנוסף לכך אין זה מובן מדוע התוספתא מספרת לנו על העדויות הסותרות של ר' יהודה ושל ר' יוסי. מתוך התוספתא עולה שזיכרונו של אחד מגדולי העולם האלו היטשטש והוא מעיד עדות שאינה אמיתית; והרי כבוד החכמים הללו דורש להסתיר את הפרט הטפל הזה. התוספתא היתה צריכה להביא רק את המחלוקת ההלכתית בינם; והיא היתה צריכה לומר שר' יהודה מתיר את הלוף מיד ואילו ר' יוסי מתיר אותו ממוצאי הפסח. מדוע התוספתא מספרת על שורשי המחלוקת שביניהם ומספרת לנו שזיכרונו של אחד מגדולי העולם האלו היטשטש והוא מעיד עדות שאינה אמיתית?!

במאמרים שהתפרסמו עד כה בארץ אגדה התבאר שמעשים קשים שמופיעים במשנה ובתוספתא ובתלמוד – אינם כפשוטם, אלא שהם מעשים סמליים שמרמזים לעניינים אחרים. הרמב"ם מייחס גם את העדויות הסותרות בהיתר הלוף של ר' טרפון - אל המעשים הסמליים האלו. ולשיטת הרמב"ם, התוספתא רצתה שננסה לפתוח את השער הנעול להבנתה - באמצעות המפתח של "שיגעון התבואה"!!

השיגעון הכללי והשיגעונות הפרטיים
הרמב"ם סבור שהירושלמי הביא את התוספתא התמוהה כדי לבאר את שרשי שיטת ר' יהודה. ר' יהודה מתיר ליקח את הלוף מייד!! והירושלמי הביא את התוספתא כדי לבאר מדוע ר' יהודה חולק על המשנה בפרק ו שאמרה: "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ ".

לשיטת הרמב"ם, התוספתא מרמזת באמצעות המעשה התמוה שה"שיגעון הכללי" של בני האדם הוא "שיגעון התבואה"; וכל שאר הגידולים שבני האדם מגדלים - הם טפלים אל התבואה; והם "שיגעונות פרטיים" של בני האדם שסבורים שאם הם לא יזרעו ירקות יחסרו להם ירקות למאכלם. והתוספתא מרמזת, שאיסור ספיחי-הירק נועד לתקן את ה"שיגעונות הפרטיים" האלו; אך הוא אינו יכול לעמוד בפני עצמו, והוא צריך להיות נסמך על איסור ספיחי-התבואה שקשור ל"שיגעון הכללי".

הרעיון הזה נראה רעיון זר בהסתכלות ראשונית, אולם הוא מבצבץ מתוך דברי הרמב"ם בכמה מקומות. תחילה נברר זאת באיסור ספיחי הירק.

קדושת שביעית ואיסור ספיחי הירק במוצאי השביעית
ר' יהודה סבור, שכאשר חכמי ישראל גזרו איסור על אכילת הספיחים בשביעית, הם כללו באיסור הזה גם את ספיחי-הירקות; מפני שהם דומים בדיניהם לספיחי-התבואה.
החיוב בדיני השביעית (קדושת שביעית) נקבע בירקות לפי הזמן שבו הם נתלשים ונעקרים מן הקרקע 2 . ולכן ירק שנתלש בשביעית - יש בו "קדושת שביעית", ואילו ירק שנתלש במוצאי השביעית - אין בו "קדושת שביעית". ספיחי-הירקות שנתלשים בשנה השביעית דומים לספיחי-התבואה שגדלים בשנה השביעית, מפני שבשני סוגי הספיחים הללו – יש קדושת שביעית; ולפיכך, חכמי ישראל אסרו את שניהם.

אולם ספיחי-הירקות שיצאו לשנה השמינית שונים מספיחי-התבואה!! בספיחי-התבואה שנגמרים עד מוצאי חג הסוכות יש קדושת שביעית למרות שהם נתלשים בשנה השמינית, ואילו בספיחי-הירקות שנתלשים בשנה השמינית אין קדושת שביעית מייד לאחר ראש השנה. ר' יהודה סבור, שכאשר חכמי ישראל באו לגזור איסור על הספיחים שיצאו לשנה השמינית הם גזרו אותו רק על ספיחי-התבואה שיש בהם קדושת שביעית. וחכמי ישראל לא גזרו איסור על ספיחי-הירקות שיצאו לשנה השמינית - מכיוון שפקעה מהם קדושת שביעית.
ונמצא, ר' יהודה שמתיר את הלוף - מייד, מתיר גם את כל הירקות – מייד!! – שהרי פקעה מהם קדושת שביעית מייד במוצאי השביעית.

התוספתא רוצה לרמז באמצעות "סיפור מעשה" את שרשי המחלוקת, ולכן היא מספרת סיפור שצריך עיון. ר' יהודה מעיד בספור הזה עדות שאינה מתאימה לשיטתו; הוא מתיר את הלוף "מייד" אך הוא מעיד עדות שקושרת בין ר' טרפון לבין "מוצאי חג הסוכות". לשיטת הרמב"ם התוספתא מצפה מאיתנו שנפתור את הקושי הזה באמצעות "המפתח הכללי" של "התבואה המשגעת". מי שמודע לקיומו של ה"מפתח" הזה ידע לפתוח את השער להבנת התוספתא. והוא יסביר ש"היתרו" של ר' טרפון לגבי "מוצאי החג" מתייחס למעשה ל"ספיחי-התבואה"; והבנת גזירת חכמי ישראל ביחס לספיחי-התבואה "מולידה" את היתר הלוף (ושאר הירקות) מייד.

ביאור המחלוקת שבין ר' יהודה לבין רשב"י
במכילתא דרשב"י (לד, כא) מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לבין רשב"י ביחס לספיחי מוצאי השביעית:
"... ר' יהודה אומר: (הכתוב) 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' (בא לגלות על איסורים נוספים וביניהם) ...וקציר שחרישו אסור - זה קציר (תלישת הספיחים) שלמוצאי שביעית. ור' שמעון אומר: ... ושבות מן הקציר בשעת חריש."

ר' יהודה לומד מהכתוב 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' שצריך לשבות מתלישת הספיחים של מוצאי השביעית; ורשב"י לומד מהכתוב הזה שצריך לשבות מקצירת הספיחים במשך עונת החריש של מוצאי השביעית. לכאורה אין הבדל בין הדרשות האלו. אלא שכעת מתברר שלמחלוקת הדרשנית הזו - יש השלכה הלכתית.

לשיטת ר' יהודה קציר ספיחי-התבואה במוצאי השביעית תלוי ב"קדושת שביעית" בלבד!! ולפיכך, כל ספיחי-התבואה שנגמרו עד מוצאי חג הסוכות (של השמינית) יש בהם קדושת שביעית – וצריך לשבות מתלישתם ללא הגבלת זמן ואפילו במשך כל שנה השמינית וכו'. ואילו ספיחי-התבואה שיגמרו לאחר מוצאי חג הסוכות אין בהם קדושת שביעית – ומותר לתלוש אותם כבר במוצאי השביעית. ובדומה לכך, ירקות שייתלשו במוצאי השביעית – אין בם קדושת שביעית - והם דומים לספיחי-התבואה שנגמרו לאחר מוצאי חג הסוכות; – ולכן ר' יהודה מתיר לתלוש את כל הירקות מייד.

בתחילת התוספתא נאמר: "אמר ר' יודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף על פי רבי טרפון במוצאי החג (סוכות)". הזמן שר' יהודה מזכיר - מוצאי חג הסוכות - עומד בסתירה לשיטתו שמתירה את הלוף מייד. הירושלמי היה צריך לדון בסתירה הזו – אולם הירושלמי אינו עושה זאת. הירושלמי מרמז לנו בשתיקה שלו שהתוספתא הזו אינה כפשוטה, וצריך לקרוא אותה כאילו היה כתוב בה - "ואכלנו לוף [מייד] על פי רבי טרפון ב[גלל] מוצאי החג (סוכות)". כוונת רבי יהודה לומר, שר' טרפון סבור שאיסור ספיחי-התבואה קיים רק בספיחי-התבואה שנגמרו עד מוצאי חג הסוכות ושיש בהם קדושת שביעית; ולפיכך מותר לאכול לוף (וכן שאר ספיחי-ירקות) מייד כשנתלשו במוצאי השמינית – שהרי אין בהם קדושת שביעית.

אולם לשיטת רשב"י קציר ספיחי-התבואה במוצאי השביעית תלוי ב"שעת חריש" כלומר ב"תקופת החריש". תקופת החריש חלה בחודשים תשרי, חשוון, וכסליו; והיא מסומנת גם באמצעות החגים, היא מתחילה בראש השנה והיא מסתיימת בחנוכה. בשיטת ר' שמעון יש חומרה. לשיטת ר' שמעון איסור זה כולל בתוכו גם את ספיחי-התבואה שנגמרו בזמן שממוצאי חג הסוכות ועד החנוכה. ואמנם, בספיחי-התבואה הללו אין קדושת שביעית - אולם תלישתם נאסרה עוד בימי ראשית העולם על ידי הבל. לשיטת ר' שמעון, חכמים היו יכולים לדמות את דין ספיחי-הירקות במוצאי השביעית לדין ספיחי-התבואה האלו . בשניהם אין קדושת שביעית – ושניהם נאסרים על ידי חכמים.

בשיטת רשב"י יש גם קולא, לשיטתו מן החנוכה ואילך - מותר לתלוש את כל ספיחי-התבואה 3 . ולשיטת רשב"י איסור ספיחי-הירק במוצאי השמיטה צריך להיות דומה לאיסור ספיחי-התבואה ; וגם שם צריך להיות זמן שממנו ואילך מותר לתלוש את הספיחים שנאסרו. מועד זה הוא המועד של – "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ". המועד של – "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ" מקביל למועד של "חנוכה". ספיחי-התבואה הופכים להיות מותרים מחנוכה ואילך, וספיחי-הירקות הופכים להיות מותרים "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ".

ביאור הירושלמי וביאור שיטת ר' יוסי בהמשך התוספתא
בהמשך התוספתא נאמר – "אמר לו ר' יוסה עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי הפסח". הרמב"ם סבור ש"עדותו" של ר' יוסי בתוספתא נועדה לרמז לשיטת רשב"י, כפי שהיא מרומזת בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב):
"ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין, מן החנוכה ועד העצרת (חג שבועות) – הֶתֵּר ספחין, מן העצרת ועד ראש השנה (של השנה התשיעית!!) - צריכה (הבעיה צריכה עיון ולא הוכרעה)"

הירושלמי מתלבט שם, האם צריך לחזור ולאסור את הספיחים בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. והתלבטות הירושלמי תמוהה ביותר!! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

במאמר הקודם "ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית" התבאר שהירושלמי מרמז שם לשיטת רשב"י. רשב"י קושר את איסור תלישת הספיחים לשיגעון התבואה, והוא אסר את תלישת הספיחים במוצאי השביעית במשך כל עונת ה"חריש" - מפני שהאדם יוצא אז לחרוש בשמחה את שדותיו אחרי שהוא "שבת מאונס" בשמיטה. והירושלמי מתלבט, אם תלישת הספיחים נאסרה בתקופת החריש של מוצאי השביעית, הרי שקל-וחומר שתלישת הספיחים צריכה להיות אסורה מן העצרת ואילך, שהרי זהו הזמן השמח ביותר במוצאי השביעית. וכך יהיה לאנשים המבינים "סימן על המצח" שיזכיר להם שהם לכודים בשיגעון. הם שמחים בקציר החיטים הראשון שהגיע לאחר השמיטה, כאשר למעשה הם היו צריכים להיות עצובים מהפרידה מהשמיטה. אולם מצד שני, הדרשה - "שבות מן הקציר בשעת חריש" - כרכה את איסור תלישת הספיחים בתקופת החריש; ואולי די בכך כ"תרופה" ל"שיגעון התבואה" ואין צורך בנטילת "מנה נוספת" מן התרופה הזו - מן העצרת ואילך. ולכן הירושלמי נותר ללא הכרעה בשאלה הזו.

ספקו של הירושלמי לגבי העצרת שייך גם לגבי הפסח. הקציר הראשון בשנה הוא קציר השְׂעוֹרִים בשלב ה"אביב" - שחל בחג הפסח. השעורים אינם מתאימים עדיין לעשיית לחם בשלב הזה, אולם הם ראויים כבר לאכילה ראשונית כ"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" 4 . והאנשים שמחים כאשר הם יוצאים לקצור את ה"אביב"; ולכאורה בהגיע הפסח של השנה השמינית היה ראוי לחזור ולאסור את תלישת ספיחי-השמיטה בתור "סימן על המצח". סימן שיזכיר לבני האדם שהם לכודים בשיגעון - "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?!". הם שמחים ביציאה לקציר השְׂעוֹרִים הראשון לאחר השמיטה, כאשר הם היו צריכים להיות עצובים מהפרידה משנת השמיטה שחלפה לה.

כאשר ר' יוסי אומר לר' יהודה בתוספתא – "עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי הפסח" אין כוונתו לומר -שר' יהודה לוקה בזיכרונו ושעדותו אינה אמת!!!
כוונת ר' יוסי לומר שהוא עומד על עומק דבריו של ר' יהודה, והוא יודע שר' יהודה מתייחס לאמתו של דבר אל ספיחי-התבואה. אלא שר' יוסי חולק עליו וסבור שתלישת ספיחי-התבואה אסורה כל תקופת החריש של מוצאי השמינית עד החנוכה, ונכללים בה גם ספיחי-התבואה שנגמרו לאחר מוצאי חג הסוכות ושאין בם קדושת שביעית (וממילא נמצא השורש ההילכתי לאיסור ספיחי-הירקות שנתלשו בשמינית וכו'). ור' יוסי מחדש שלמרות שיש סברה טובה לחזור ולאסור את תלישת ספיחי-התבואה במוצאי הפסח, כאשר העם יוצאים בשמחה לקצור את ה"אביב"; הרי שר' טרפון הקל והתיר את תלישת ספיחי-התבואה גם בהגיע הזמן הזה.

לשיטת הרמב"ם, עדותו של ר' יוסי היא הבסיס לדברי הירושלמי במסכת דמאי - שהתלבט לגבי תלישת ספיחי-התבואה מן העצרת. והירושלמי מתלבט שם האם ניתן ללמוד מעדותו של ר' יוסי ביחס לזמן של פסח גם ביחס לזמן של העצרת. בעצרת החיטים כבר בשלים לגמרי, והם מתאימים לעשיית בצק טוב לכיכר הלחם שהוזכרה בעונש של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". והרמז של ר' יוסי בתוספתא - שאין לחזור ולאסור את תלישת ספיחי-התבואה בהגיע זמן הפסח - אינו מהווה הוכחה לגבי זמן העצרת; שהרי שמחת קציר אביב-השעורים היא פעוטה ביחס לשמחת קציר החיטים בעצרת כאשר החיטים מתאימים כבר לעשיית בצק ל"כיכר הלחם" של העונש. ויתכן וזהו הזמן שצריך לחזור ולאסור להם את תלישת ספיחי-התבואה בתור "סימן על המצח".

סיכום
הירושלמי מביא תוספתא תמוהה ביחס להיתר הלוף, שמספרת על בעיה בזיכרונו של אחד מגדולי התנאים, ושהזמנים שמוזכרים בה אינם מתאימים לזמנים שמוזכרים במשנה. לשיטת הרמב"ם, התוספתא הזו משמשת בתפקיד "ליקוטי הלכות" והיא מסבירה את דיני המשנה באמצעות רמזים לעולם המחשבה והאגדה. והירושלמי מצפה שמי שיעלה על הקשיים שטמונים בם - יפתח אותם באמצעות המפתח הכללי של שיגעון התבואה. ויבין שהיא מרמזת שאיסור ספיחי הירק הוא דין פרטי שהוא רק טפל לשיגעון הכללי של "שיגעון התבואה".
הרעיון שהתוספתא הזו משמשת בתפקיד "ליקוטי הלכות" של המשנה נראה זר בהשקפה ראשונה, אולם הדבר נובע בין השאר מכך שלא הורגלנו לעיין באופן הזה; ובמאמר הבא כיצד הרמב"ם רואה גם את ה"ספרי" בתור "ליקוטי הלכות" של המשנה.


^ 1 המשל מובא בספר "כוכבי אור" לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל, בחלק "ספורים נפלאים":
"המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך : באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה (כיצד להתגונן מפני הצרה הזו). ואמר לו שעל כן יכינו בעדם תבואה (ישמרו עבורם תבואה ישנה) שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך - שאנחנו נהיה (נחשבים) משוגעים. על כן בודאי (לא נוכל להימנע ואף אנו) נצטרך לאכול מן התבואה (החדשה), אבל רק זה (נעשה), שנסמן סימן על מצחנו, שנדע - על כל פנים - שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן - שאנחנו משוגעים."
^ 2 "והירק אחר לקיטתו" (רמב"ם שמיטה ויובל ד, יג)
^ 3 וגם את ספיחי-התבואה שיש בם קדושת שביעית. אותו חלק מספיחי-התבואה שיש בו קדושת שביעית יהיה אסור עדיין בקצירה, אולם איסור התלישה פג גם ממנו בחנוכה (שחל בסוף תקופת החריש).
^ 4 ויקרא ב, יד

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il