בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הפצת יהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

צפריר בן עזרא הכהן

יום הולדת 60

כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו.

undefined

תמוז תשס"ח
5 דק' קריאה
יום הולדת 60
אמרו רז"ל (אבות פ"ה מ"כא): " בן ששים לזקנה , בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".
וכתב על כך רבנו יונה [בספרו "שערי תשובה" שער ב', אות ט' (עיי"ש)] וזו לשונו: "והייתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה ושיחשוב האדם על קיצו בהגיעו לימי הזקנה, אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו, ואחרי כי קרבה לבוא עיתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו, ובהגיעו לימי השיבה, יוסיף לגרש מליבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולחשוב עם נפשו, ולתקן מידותיו, ולבקש תורה ומצוות". עכ"ל.


כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו,
הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו


הגמרא במסכת סנהדרין (צז.) דנה במנין שנות העולם ובקיצו, וכך מובא שם: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)], שנאמר (ישעיה ב', י"א): 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [בפרק זה מדבר הנביא על אחרית הימים. הגמרא מפרשת את המילים הללו על אלף השנים שהעולם יהא חרב, ואז יהיה הקב"ה לבדו. מכיון ש'יום' ביחס להקב"ה הוא הריהו אלף שנה, אם כן כשהכתוב אומר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' הכוונה ליומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה, כפי שהגמרא בהמשך תדרוש מפסוק. (בוודאי שאין הכוונה שהקב"ה חי במסגרת של ימים, ויהיו אף ארוכים מאוד, שהרי הוא מעל למושג הזמן. הכוונה היא שכשנאמר במקרא 'יום' ביחס לה' הכוונה היא לאלף שנה (יפה תואר, מובא בעץ יוסף))] ...
[הוכחה:] תניא כותיה [נשנית ברייתא כדעתו] דרב קטינא: כשם שהשביעית [שנת השמיטה] משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [מן הדימוי לשמיטה מבואר שאלף השנים שבו העולם "משמט" הינם האלף השביעי, והרי זה ממש כדעתו של רב קטינא]. ואומר [המקרא עוד (תהלים צ"ב, א')]: 'מזמור שיר ליום השבת' - יום שכולו שבת [יתכן שהמילה 'יום' מיותרת, שהרי היה אפשר לומר 'מזמור שיר לשבת' אם הכוונה לשבת של ימי השבוע, ומכאן שיש 'יום' - שהוא אלף שנה - שיהיה "כולו שבת", דהיינו שביתה גמורה של העולם מלהתקיים. גם מכאן ראיה לדעת רב קטינא, שבדומה לשבת יהיה גם האלף השביעי מיד לאחר השישה הראשונים, ויהיה רק אלף אחד]. ואומר [המקרא גם כן (תהלים צ', ד')]: 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור' [פסוק זה הוא המקור שממנו יש ללמוד שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל סמך זאת נדרשים גם הפסוקים שהובאו לפני כן (רש"י)]". ע"כ.
על-פי המקובל מפי סופרים וספרים : כי האדם - עולם קטן, כשם שחלוקות שנות עולם לשבעה חלקים של "שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)]" (שם), כך חלוקות שנות עולם קטן של אדם לשבעה חלקים, אשר שש מהם הם העולם שלו "וחד חרוב" - "יום שכולו שבת" (שם). כך היא אמת הדבר, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ', י'). וחלוקות שנותינו לשבע עשיריות, שש מהן בבחינת "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), ושביעית בחינת "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" (שמות ל"א, י"ד). כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו.
במשנה (אבות פ"ה, מכ"א) שנינו: "בן שישים לזקנה". ופירש המהר"ל ("דרך חיים" שם) וזו לשונו: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לב:) 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה', מוכיח מזה, כי הזקן הוא שראוי אל החכמה ... וכמו שאמרו ז"ל (משנה קינים פ"ג, מ"ו): תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן [ הלשון שם: "זקני תורה ... כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (איוב י"ב, י"ב): 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'"]. וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות, כוח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי והוא נקרא שכל הנאצל שהוא נאצל מן השם יתברך ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי ... וכתב הריטב"א ז"ל ויש גורסין: 'בן שישים לחכמה', שנאמר (שם): 'בישישים חכמה', נוטריקון: בן שישים חכמה". עכ"ל.
הנה מבואר עשירית ימי שנותינו אשר בה יקנה הזקן חכמה, הרי היא יום של שבת - יום של הנשמה ולא יום של הגוף, כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכל מוסיף יותר ויותר. לדעת כולם, "בשבת" - יום של הנשמה ולא יום של הגוף - "ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:), "וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות כוח השכלי גובר יותר" (מהר"ל שם). וכן לדעת כולם, בגיל שישים לזקנה נכנס אדם לשנות שבת - שנות הנשמה ולא שנות הגוף, "וכאשר זקן הוא והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר" (מהר"ל שם) ודעתו מתיישבת עליו (משנה קינים שם), שנאמר (איוב י"ב, י"ב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
מובא בשלהי מסכת מועד קטן (כח.): "אמר רבה: [אדם שמת וגילו] מחמישים ועד ששים שנה [ואין השנה השישים עצמה בכלל (תוספות שם ד"ה ומיתה). רק מיתה בין גיל חמישים לשישים עשויה להיות מיתת כרת. מי שמת לפני גיל חמישים מת מן הסתם מסיבה אחרת (הגהות יעב"ץ)], זו היא מיתת כרת ...

[מעשה הקשור לענייננו:] רב יוסף כי הוה בר שיתין [כשהגיע לגיל שישים], עבד להו יומא טבא לרבנן [עשה יום טוב לתלמידים], [ו] אמר [בהסבר מעשיו]: נפקי לי מכרת [יצאתי מכלל כרת (של שנים (עיי"ש בגמרא))]". ע"כ. מי שלא הגיע חלילה לשנות שבת שלו, ומעולם לא טעם טעם שנות הנשמה, רק טעם שנות גוף בלבד, לא יצא מכלל כרת. כלומר, לא השיגה נשמתו שנות חיים של עולם-הזה. כי עיקר שנות חיים של עולם-הזה, הן לא שנות הגוף של "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), אך דוקא שנות הנשמה ולא הגוף, של העשירית השבתית שבין שישים לשבעים שנה.
יש שני מיני כרת, כרת מעולם-הזה וכרת מעולם-הבא. יש אשר יכרתו ימיו של חוטא וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם שישים שנה, ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים. ויש לאחר שתיפרד מן הגוף נכרתת נפש החוטאת מחיי עולם הנשמות, אולם אין לחוטא זה כרת בגופו שלפעמים יחיה ויגיע לימים רבים גם עד זקנה ושיבה (ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ח, כ"ט). ועכשיו נוכחנו לדעת, שכמו שכרת מעולם-הבא היא כריתת הנפש מעולם הנשמות שלאחר התחייה, כך כרת מעולם-הזה היא כריתת הנפש משנות הנשמה - ולא הגוף - של שנות השבת, בין שישים לשבעים שנה. לעולם אין כרת אלא כריתת הנפש מחיי הנשמה. או מחיי עולם הנשמות לאחר התחייה, או משנות הנשמה ולא הגוף של "זקן ... שקנה חכמה" (קידושין שם) לשישים שנה. ועל זה עשה רב יוסף יום טוב לתלמידים, שיצא מכלל כרת והשיגה נפשו חיים של נשמה בעולם-הזה, "שנות השבת" של העשירית השביעית משנותיו. אשריו וטוב לו לזקן שזכה לשבות יום שכולו שבת בעולמו הקטן.


[נלקט ונערך בתוספת נופך מתוך ד"ת של הגר"ז הכהן הוברמן שליט"א בספרו "זאב יטרף" - שבת ח"ב, פנ"ב (עמ' קפד - קפה): "די שבתדיגע יאהרן"]
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il