בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

המעפילים

לפרשת שלח. מה היה מיוחד בחטא המעפילים שהעם התאבלו עליו מאוד, ומדוע ה' לא קבל את תשובתם? ומהו הקשר לפרשת המקושש, בנות צלופחד וחטא המרגלים?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תש"ס
10 דק' קריאה
לאחר שישראל חטאו בחטא החמור של המרגלים, והתחרטו עליו, הופיעה תגובת המעפילים, שרצו להראות במעשים שהם מתחרטים על חטאם ורוצים לעלות לארץ, ולהלחם בנפשם על ירושתה. פרשה זו תמוהה מאד, הן מצד ההעזה של המעפילים שהמרו את פי ה', והן מצד תגובת ה' למעשיהם.
להלן הפסוקים מהתורה הנוגעים לפרשת המעפילים (במדבר פרק יד, לט-מה): "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ויכתום עד החרמה".

אנו רואים שהעם התאבלו מאד על חטאם, וקשה להבין כיצד העיזו עתה לחזור על החטא ולהמרות את פי ה' שאמר להם לא לעלות, ומשה מזהיר אותם שהיא לא תצלח? מצד שני, קשה להבין את תגובת ה' למעשיהם, הלא המעפילים הוכיחו במעשיהם שהם מתחרטים על חטאם, ומוכנים לעשות מעשה במסירות נפש ולצאת למלחמה לרשת את הארץ כאשר נצטוו בראשונה, ומדוע לא קבל ה' את תשובתם?

נראה לענות על שאלות חמורות אלו על פי אמרה חריפה של רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק סימן מו. וזה לשונו: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי"- ועל דבר זה ידוו כל הדווים וכו', (כלומר מי יעיז לגשת לתורת ה' ולספר חוקיו מאחר שמי יכול להחזיק עצמו כאינו רשע), כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו ביבמות דף כ עמוד א. אבל זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים ו':) "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם: "אל תעלו וגו'"? אלא שהם חשבו שזה בכלל- "חוץ מצא".

ועיין בזוהר (חלק ג, קס.) המליץ כל עניין המרגלים על התורה, והיה העונש שלא ישיגוה (את התורה לפי מליצת הזהר). ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (בסנהדרין דף קה עמוד א) "חוצפתא מלכותא בלא תגא...". פירוש: כידוע "מלכות" הוא כנסת ישראל, ו"כתר" (תגא) הוא שרש רצון ה' יתברך, ורוצה לומר (חוצפתא היא) ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה דף מט): "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא", שאז הוא העת לזה [ולעתיד - נקבה תסובב גבר, ואין כאן מקומו]. ולכך אמר להם משה: והיא לא תצלח, נראה שעצה היא(!) אלא שלא תצלח. ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל: "היא ולא אחרת", שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיח".

ננסה לרדת לעומק כוונת דבריו, על פי מה שדימה את עניין המעפילים לרשע שאסור לו ללמוד תורה, האם רשע שרוצה לשוב, ולקבל חיזוק בדרכו על ידי למוד תורה, באמת אסור לו ללמוד תורה עד שישוב בתשובה שלימה, הלא יש חשש שמא לא יגיע לכך בלא למוד תורה?! וכמו כן יש לשאול, האם "אחר" צריך לשמוע בקול אותה בת קול שאומרת לו "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ולא לשוב בתשובה?! רואים בגמרא שם שרבי מאיר הולך אחריו ומשפיע עליו שלא לשמוע בקול אותה בת קול ולחזור בתשובה, אלא שעל זה אמרו "כל אשר יאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", מפני שהקב"ה אמר לרחק אבל רמז לקרב, ויש להבין את פנימיות רצונו יתברך, שרוצה שנשוב אליו באמת. ולפי זה אפשר להבין את המעפילים שאמרו "הננו ועלינו" מפני שזו עצת ה' הכמוסה, למרות שבגלוי הוא אומר לנו להתרחק ממנו ולא לעלות לארץ. ואעפ"כ אמר להם משה "והיא לא תצלח", מפני שבאותו הזמן עדין הייתה עצה זו בוסרית "אכלה פגה", ולעתיד לבא היא תצלח.
נראה להוכיח את דבריו המחודשים כיצד העפלה זו תצלח לעתיד לבא, וממילא גם להבין מה היה החיסרון במעשה המעפילים, שבגלל זה לא הצליחה פעולתם באותה שעה.

צלופחד ובנות צלופחד
מובא בגמרא (שבת דף צו עמוד ב): "תנו רבנן: מקושש זה צלופחד, וכן הוא אומר (במדבר טו) "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש...", ולהלן הוא אומר (במדבר כז) "אבינו מת במדבר", מה להלן צלופחד, אף כאן צלופחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק". (ראיה לדעת רבי יהודה בן בתירא: כתב בעל הטורים: "ויעפלו בגימטריא צלופחד").

ולכאורה קשה על תרוצו של רבי יהודה בן בתירא, ולטעמך! גם עליך קשה קושייתך, "אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק"? רש"י שם הרגיש בדבר ותירץ (על חטא המעפילים) "שלא הרשיע כל כך". ופירש הנצי"ב: הואיל והמעפילים עשו זאת מאהבת הארץ, אף על פי שהיה חטא בדבר, כיון שכל כוונתם הייתה לטובה, אין בכך לעז כל כך.

ונראה, שרבי יהודה בן בתירא רצה לבאר בכך מדוע הזכירו בנות צלופחד בדבריהם "אבינו מת במדבר", כאשר הן מבקשות נחלה בארץ ישראל. ומה הקשר לבקשתם נחלה בארץ. והנה חז"ל אמרו על בנות צלופחד שהיו מחבבות את הארץ. וכך משמע מדברי המדרש בילקוט שמעוני שם, ונראה שכל מגמתן של בנות צלופחד לעורר את ישראל לרצות לרשת את הארץ. מובא שם, שלא רצו חכמי ישראל להתייחס לדבריהן, ואמרו להן ישראל אומרים "נתנה ראש ונשווה מצרימה" ואתן מבקשות נחלה?! ובנות צלופחד חכמות היו, והכריחו אותם להתייחס לשאלתן באומרם, אם אין אנו יורשות תתייבם אמנו! ואגב זה התייחסו לשאלת הירושה בארץ ישראל, וזכו בגלל זה שתכתב פרשה על שמם. ומשמע מכאן שכל פרשת הנחלות בארץ ישראל היה בזכות בנות צלופחד.

ולכן אמרו "אבינו מת במדבר", ורמזו שהיה מן המעפילים אוהבי הארץ, וגם הן באות מכח אביהן לעורר על ארץ ישראל, כמו שאביהן צלופחד, לא הסכים עם המקובל שלא להעפיל אל ראש ההר, גם הן היו צריכות להתמודד עם דעת חכמי ישראל שחשבו שאין מקום לשאלתן, וזו הלכתא למשיחא, והן לא ויתרו עד שזכו שהשכינה הסכימה עמהם ואמרה "כן בנות צלופחד דוברות". אמנם אז לא הצליחו המעפילים לעורר בתשובה את כל העם ולא צלחה בידם, עתה באו הבנות ותקנו חטא אבותן, ובאותו דבר שהוא קלקל באו הן ותקנו, וצלחה בידם.

ואפשר שאם היו המעפילים מצליחים לעורר את כל ישראל לכך שאי אפשר להישאר מחוץ לארץ ישראל, ואין זה פנימיות רצונו שנתרחק ממנו, הייתה משתנת הגזירה לטובה, אבל כיון שישראל עדין לא היו ראוין לכך, לא צלחה בידם.

תרוץ על דברי רבי עקיבא
ולכאורה קשה, מאי קסבר רבי עקיבא שהוציא לעז על צלופחד? נראה לומר, שגם רבי עקיבא לא התכוון להוציא לעז על אותו צדיק, וישוב דבריו על פי דברי תוס' (מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב):
"אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה - נראה לרשב"א דסבר לה כמאן דאמר (שבת דף צו) צלופחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחילת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים, ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי".

נמצא, שכל כוונתו של צלופחד לגרום לכך שלא התייאשו מהעונש של חטא המרגלים, שהיה נראה להם כאילו נדחו לגמרי מאחרי ה', כמו שהיה אחרי גלות בית ראשון שהעם פנה ליחזקאל הנביא ואמרו לו עבד שרבו גרשו מעל פניו כלום יש לו עליו משהו, שחשבו שהם כבר לא עם נבחר ופטורים מכל המצוות. ולפי זה, אפשר להבין את בנות צלופחד, שבאו עתה לאחר ארבעים שנה לפרוע את האמונה שהייתה לאביהם, שישראל עתידים עוד להיכנס לארץ.

בני אפרים - המעפילים, ורבי יהודה בן בתירא מבני בניהם
דוגמא נוספת של מעפילים שלא הצליחו, לאחר זמן מבני בניהם העפילו והצליחו, היו בני אפרים שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני הקץ ונפלו במלחמה עם הפלשתים.

מובא במכילתא על פרשת בשלח: "כי אמר אלוקים זו מלחמת בני אפרים שנאמר: ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דברי הימים א ז, כ) וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב וגו' (תהלים עח, ט - י) מפני מה שלא שמרו ברית אלוקים ובתורתו מאנו ללכת עברו על הקץ ועל השבועה". מבואר שם שהם חשבו את הקץ מברית בין הבתרים, וטעו בכך שהיו צריכים לחשב מלידת יצחק, נמצא שגם הם העפילו לעלות כנגד רצון ה' ולכן נפלו ביום קרב.

והנה, רבנו בחיי בתחילת שמות כתב שחשבון הקץ היה יכול להיות גם מברית בין הבתרים, אם היו זוכים לכך, וגם מה שחשב את הקץ מלידת יצחק היה במידת הרחמים, ולכן היו במצרים בפועל רק מאתים ועשר שנים. אם כן לא היה מופרך כלל שבני אפרים יפעלו במעשיהם במסירות נפש את הגאולה המובטחת, אולם השעה לא הייתה כשרה לכך, אפשר שזה בגלל שהם לא הצליחו לעורר את כל ישראל ללכת בעקבותיהם, והשאירו אותם מאחור, נמצא שעדין לא הגיע שעתם להיגאל.
בגלל זה כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, נאמר "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא...פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ובארו במדרש שם: "שלא יראו עצמות אחיהם (בני אפרים) מושלכין בפלשת ויחזרו להם".

אחר דורות רבים, לאחר גלות בית ראשון ניבא הנביא יחזקאל את חזון העצמות היבשות, שעתידות לקום לתחיה. וחלקו חז"ל האם משל היה או שבאמת החיה מתים, ואם החיה מתים את מי החיה? ולפי דעה אחת בגמרא (סנהדרין דף צב עמוד ב) היו אלו בני אפרים שנהרו במלחמה, וזה לשון הגמרא: "דתניא ... רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר )דברי הימים א, ז) ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ... וכתיב (דברי הימים א, ז) ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו".

מדוע דווקא אותם החיה יחזקאל? נראה שהקשר הוא ברור, הרי בני אפרים היו בזמנם מבשרי הגאולה, ראשונים לפני המחנה, כאשר אחרים כלל לא התעוררו לכך, ולכן ראויים הם לקום לחיה לאחר גלות ראשונה ולהיות סמל ודוגמא לישראל לרצות לשוב לארצם. לאחר שראו אותם ישראל התעוררו להעפיל לארץ, בשיבת עזרא ונחמיה שהתעוררו לכך ובקשו את רשות כורש לעלות לבנות את המקדש.

אמרו חז"ל (בכתובות דף עה עמוד א) "(תהלים פז) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון - אמר רב מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". אותם בני אפרים היו מהמצפים לראותה וזכו לקום בתחיית המתים ולהיות חלק מהמעפילים לעלות ואז הצליחה בידם.

לפי זה, מובן הפלא ופלא מדוע רבי יהודה בן בתירא אמר שצלופחד היה מן המעפילים, והתכוון בכך ללמד עליו זכות, שלמרות חטאם היו מחבבים את הארץ, מפני שגם הוא היה מבני בניהם של המעפילים הראשונים, הלא הם בני אפרים, שעלו קודם הקץ, ולמרות שעלו בלא רשות ומתו במלחמה, זכו שהנביא יחזקאל החיה אותם, ובכך נתבררה מעלתם שכל כוונתם לשם שמים, ועשו זאת מהרצון להיגאל ולעלות לארץ, ולכן הם הפכו לסמל בישראל למי שמצפה לגאולה, ובזכות תחייתם נתעוררו ישראל בזמן עזרא הסופר לעשות מעשים ופעולות כדי לעלות לארץ.

מתי מעפילים ברשות ומתי באסור
שאלת מפתח היא בכל הדורות, האם הגיע הזמן לעשות מעשים כדי לעלות לארץ ולרשת אותה. או שמא אנו מעוכבים עדין מלעלות לארץ בגלל השבועות שהשביע אותנו ה' שלא לעלות בחומה, שנאמר "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". והתשובה לכך היא בפסוק הזה מיניה וביה, "עד שתחפץ", דהיינו כאשר ישראל יחפצו זאת בכל לבם לעלות אז יגיע עת פקודתם! אולם "אליה וקוץ בה", הלא הרצון להיגאל אין לו שעור, ואמרו חכמינו "למד לשונך לומר איני יודע", ואם כן כיצד להתחיל לעשות מעשים לגאולה אולי עוד לא הגענו לכך, ואז חלילה אנו עלולים לעבור על השבועה החמורה, וחס וחלילה נגרום שנינגף במלחמה כפי שאמרו בגמרא "אם לאו, הנני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה". (עניין שלושת השבועות אינו ברור כל כך, הנה הן רמוזות בספר שיר השירים, אולם אינו ברור על פי הפשט מתי נשבעו ישראל על כך? והאם זה מתייחס לגלות מצרים כפי שנאמר שם "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך", או לגלות ראשונה או שנייה? וכבר הקשה התוס' סוף כתובות שאלה דומה על המקור "בבלה יובאו ושמה יהיו" שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל, הלא זה נאמר על גלות ראשונה? ונראה שהמקור האמיתי הוא השבועה במוזכרת בתורה שהמרגלים לא יראו את הארץ, ואם יעלו "היא לא תצלח", ובתהילים נאמר שה' נשבע "להפיל זרעם במדבר ולזרותם בארצות", כלומר גם שאר הגלויות נובעות מאותו החטא, ויש עליהם אותה שבועה, ושאר המקורות רק לחזק את השבועה לשאר הגלויות).

נראה שהתשובה לכך, כאשר נרגיש שאי אפשר לנו יותר להישאר בגלות, ושזה חשוב לנו כמיתה, ולכן אין פתרון אחר אלא לחפוץ בארץ, בלא יראה ופחד, אז היא תחפץ, ואז עצתם תצלח.


הקשר בין חטא המרגלים - לפר העלם דבר של צבור, וחטאת על עבודה זרה
מיד
אחרי חטא המרגלים מופיע בתורה קרבן פר העלם דבר של צבור, עם נעלם מעיני העדה ויחטאו בכל המצוות, ואמרו חז"ל שהכוונה לחטא עבודה זרה ששקול ככל המצוות, וכן חטאת על שגגת עבודה זרה, ונשאלת השאלה מדוע נזכר הדבר כאן?

ונראה שבא ללמדנו שחטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה שקול כאילו עברו על כל מצוות התורה, וזה על פי מה שלמדנו מהרמב"ן שהביא מהספרי "הציבי לך ציונים" - שהנביא מזהיר אותנו לשמור מצוות בחו"ל כדי שיהיו לנו לציונים שלא נשכח לקיימם כשנא בחזרה לארץ. נמצא שעיקר קיום המצוות הוא בארץ, ובחו"ל - רק משום "הציבי לך ציונים". וכן חטא עבודה זרה בא לרמוז שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, וכמי שעובד עבודה זרה.
ואם היו מודעים לכך שבמאיסת הארץ הם מפסידים לא רק את המצוות התלויות בה אלא את כל מצוות התורה, וכמי שאין לו אלוה, לא היו חוטאים, ומתוך הכרה עמוקה זו אפשר שהקב"ה היה מקבל תשובתם, והיה מגיע עת שתחפץ לעלות לראש ההר.

המלחמה הראשונה לכבוש הארץ
בפרשת חוקת אנו קוראים על המלחמה הראשונה בישראל, "וישמע הכנעני מלך ערד...", לפי חז"ל היה זה עמלק שהופיע בהסוואה לעם אחר, אבל היה לו הסימנים של עמלק, שבא ממרחק מארץ הנגב, כדי להלחם עם ישראל, הוא הופיע כמו עמלק הראשון בשעת חולשה לישראל, כאשר מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, ומצא מקום לפגוע בהם, כמו שאז הצליח לפגוע באותם ישראל שפלטן הענן. וגם כאן הצליח לשבות ממנו שבי, ועתה הייתה התגובה של ישראל נחרצת, להלחם בו בכל עוז ולשם שמים, ולכן נאמר שהם נדרו "והחרמתי את עריהם". התוצאה הייתה שה' שמע להם "ויתן את הכנעני ויחר אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה". אי אפשר שלא להזכר במלחמה שנהלו המעפילים עם הכנעני והעמלקי שבו הם הוכו עד החרמה, כנראה שאז היה חסר הלשם שמים ולכן "והיא לא תצלח", ועתה שישראל נדרו להחרים את עריהם לה', גילו דעתם שמלחמתם לשם שמים, וכך השיבו מלחמה שערה והכו את הכנעני עד חרמה, ומסתמא זה היה באותו מקום שנקרא בשני המקומות חרמה. וכאן אנו רואים את התגשמות הרמיזה בתורה שיהיה זמן "והיא תצלח".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il