ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת דברים

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אב תשס"ח

שבת הראי"ה פרשת דברים

גליון מס' 34



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

יש לחומש דברים שם מיוחד: 'משנה תורה'. חזרה של תורה, ביאור חדש של תורה. עם ישראל מתכונן להיכנס לארץ, לביתו הטבעי, כמו שכתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", לכן התורה חוזרת ונשנית בהארה חדשה ובביאור חדש.
'משנה תורה' עניינו הוא תורת ארץ ישראל, ותורת ארץ ישראל היא לעילא ולעילא מתורת חוץ לארץ. היא תורה שמתבארת מתוך "אוירא דארץ ישראל".
גדולי ישראל בכל הדורות דרשו בשבחה של תורת ארץ ישראל, ואף מרן הראי"ה הרחיב רבות לבאר את מעלתה הנשגבה:
"'וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל' (מדרש רבה). בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת ארץ ישראל. וביותר אנו צריכים לזה בדורנו, דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפלה והאורה, היאוש והגבורה. בשבילו אנו צריכים סם חיים דווקא מתורת ארץ ישראל. אנו צריכים להראות לו את האמת והבהירות שיש באוצרנו הא-להי, בדעותיה והגיונותיה של תורת אמת, ואת היפה והנשגב, הנעם וההוד שיש במצוותיה המעשיות, ובתיאור הליכות החיים כולם שעל פיה ובתוכה, כמה היא תורת אמת ותורת חיים גם יחד, – לזה צריכים אנחנו לטעום ולהטעים טעמה של תורה מעומקה ויסודה, וזה לא אפשר לחוש, להשיג ולהרגיש, כי אם בארץ ישראל".

"כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם. אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הינם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה, "עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו". גם אותו העילוי שמן הפרט לַכלל, על כל מרחב התורה, ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חדוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל".
[הראי"ה קוק, 'אורות התורה' יג, ב- ג].

אורות המועד - תשעה באב
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – לכאורה יפלא הדבר, שאמרו "זוכה ורואה בשמחתה", ולא אמרו: "זוכה ורואה בבניינה", שהרי העיקר הוא בניינה של ירושלים, ואילו השמחה טפל לה? אבל, חכמינו ידעו כי כשיגיעו הימים שנזכה לראות בנין ירושלים, יראו זאת כולם, כל מי שיחיה באותה תקופה, ובתוכם גם אלה, שלא התאבלו כלל על ירושלים, אולם הרגשת השמחה – זו תהיה נחלתם של אלה שהתאבלו והצטערו בצערו של החורבן, שהתגעגעו וציפו לבניינה של ירושלים. לאלה שלאורך חייהם, נשאו בליבם אבל ויגון, על חורבן ירושלים ושממת ארץ ישראל, ואף על זה שנוכרים מושלים בה, על שגלה כבוד מישראל, בשבילם ברורה היא השמחה, והם הזוכים ורואים בשמחתה [מפי הראי"ה, מובא ב'מועדי הראי"ה' עמ' תקסז].


פעם אחת, כשהיה הרי"מ חרל"פ ביפו בערב תשעה באב, הלך לביתו של הראי"ה לסעודה המפסקת. כשהגיע סמוך לבית, ראה כי הדלת נעולה. הביט דרך החלון, וראה את הרב כשהוא הולך הלוך ושוב, בהליכה מהירה, כולו מלא התלהבות ודבקות ומראהו כעמוד אש.
פחד הרי"מ להכנס. לאחר שהייה קצרה, דפק בדלת. משראהו הרב בכניסתו, אמר לו:
– "טוב שבאת, משום שאינני יכול לאכול סעודה מפסקת, באשר כולי בוער באש אהבת ד', ואינני יכול לומר קינות. צריך לצאת לשאוף קצת אויר, ואח"כ יהיה אפשר לומר קינות" ['שבחי הראי"ה' עמ' פב].

אורות הראי"ה

הראי"ה בישיבת וולוז'ין (חלק א')
בשבועות הקרובים נספר על תקופת לימודיו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין – אם הישיבות הקדושות.
הראי"ה השתדך עם בת-שבע אלטא בת הגאון האדר"ת רבה של פוניבז', ביום ג' לסדר דברים, כ"ט בתמוז ה'תרמ"ד, ונשאה ביום ג' לסדר מצורע, א' בניסן ה'תרמ"ו. מתוך כ"א החודשים שבין האירוסין לנישואין, את ה-ט"ז האחרונים, כפי עצת המיועד להיות חותנו, למד במקדש התורה בוולוז'ין, בהיותו בן תשע עשרה שנים. אל הישיבה הגיע בכ"ד בכסלו ערש"ק וישב- חנוכה, ה'תרמ"ה.

הגרא"ז מלצר: "הוא היה משהו מיוחד"
בישיבה שעמדה אז במרום פסגתה, בתקופת הזוהר שלה, כשאת ספסליה מילאו כארבע מאות תלמידים, מצא הראי"ה את טובי הצעירים, ברוכי הכשרונות, גדולי דור-העתיד, הגאונים: ר' משה מרדכי אפשטיין, ר' אברהם דובער הכהן שפירא, ר' איסר זלמן מלצר ועוד. כעבור שנים רבות העידו גדולי ישראל שלמדו עמו: "היו בישיבה עילויים מופלגים, אולם הוא היה משכמו ומעלה. הוא היה משהו מיוחד. ההערכה כלפיו הייתה שונה לגמרי, והמבט עליו היה אחר לגמרי" [מפי הגרא"ז מלצר]. "עוד בוולוז'ין ידענוהו כגאון וצדיק" [הגאון ר' אברהם דובער הכהן שפירא].
בישיבת וולוז'ין הביטו על "העילוי" הנפלא בהערצה ובחיבה, והגאון הנצי"ב זצ"ל שם את עֵינו באופן מיוחד על הבחור הזה שלא יחסר לו דבר. הנצי"ב, שהיה אחד מראשי הישיבות ומרביצי התורה הגדולים, הכיר בגדלותו של הבחור הזה, ואיתו יחד היה מכין את שיעוריו, שהרצה לפני גדולי חכמי הישיבה, שמתוכם היו אחר כך מאורות גדולים ומנהיגים בישראל.

שקידתו בתורה
חודשי לימוד אלו של הרב היו תכופים ביותר, מבלי לבזבז אף רגע אחד, ושקידתו בלימודיו הייתה עצומה. למד 18 שעות ביממה בגמרא קטנה וקולו לא ישמע, והיה לומד בלילות בחדרו.
עסק באגדה כשעה עד שעה וחצי ביום, ועיקרו ורובו של יום שהחל בשעה השביעית, עד שתים עשרה בלילה, נתון היה להלכה. שקידתו הייתה למעלה מכל כוח אנושי. לא פחות משישים דפי גמרא בעמקות, עם נושאי הכלים, עד שמרוב העבודה וההקרבה העצמית נחלש ונחלה באופן מסוכן ונפל למשכב. בא אליו הנצי"ב זצ"ל לבקרו, והוכיחו על שקידתו הבלתי מוגבלת, ואמר לו בזו הלשון: "גם אני הייתי שקדן בבחרותי, וּלְלִמוּדַי קבעתי רק שש עשרה שעות במעת לעת ולא יותר, ואף ידעתי גם לקבוע שעות לענייני הגוף: לאכילה ושתייה ושינה, ואילו אתה התמכרת כולך ללמודיך בתורה, עד כדי כך ששכחת את עצמך לגמרי". ופעם נכנס הנצי"ב ואמר לו: "כבר הגיע זמן תפילת ערבית", ור' אברהם יצחק שאל: "מה, כבר החשיך היום, כבר הגיע זמן צאת-הכוכבים...?".
שבע עשרה פעמים חזר על הש"ס, ובבקיאותו העצומה היה לעיניים ולמראה מקום לכל חבריו.

חסיד שבכהונה
על זכוכית העששית הדביק פתקה "שויתי ד' לנגדי תמיד" והייתה לנגד עיניו בשעה שהיה עוסק בתורה. וכשכמה מהבחורים התרעמו ע"ז, והביעו אי נוחות דעתם מזאת בפני ראש הישיבה, מרן הגאון הנצי"ב זצ"ל, התבטא הנצי"ב ואמר: ראויה היתה וולוז'ין לקום ולו בשביל להעמיד תלמיד זה [וכאן המקום לציין, שמרן הרב קוק זצ"ל היה מן היחידים, ואולי היחיד לגמרי, שראש הישיבה הגאון הנצי"ב זצ"ל הרשה לו להיות עטור תפילין בישיבה כל היום - עיין רמב"ם הל' תפילין פ"ד הלכה כה].
היה מופלג ביראת השמים שלו ודקדוקי מצוות במרבית הזהירות וההידור. תפילתו הייתה מיוחדת, במלוא הכוונה, ואף רוויה בדמעות. רוב היום ישב בתפילין, והתענה שובבי"ם ת"ת. מנהגו היה להחזיק בספר 'מסילת ישרים' בכיסו (בתקופה ההיא חיבר את הקונטרס החשוב 'קיצור מסילת ישרים').
היה מדליק נרות בחדרו בערב שבת, והדבר התפרש בעיני חבריו כחסידות מופרזת, עד כדי כך שאחד מהם הרשה לעצמו לכבות את הנרות. אך הרב עמד על דעתו והמשיך לנהוג כמנהגו. כמו כן לא למד בליל שבת לאור הנר ביחידות.
בהליכתו יום יום לישיבה, היו עיניו מושפלות, נזהר היה שלא להסתכל באשה שתזדמן בדרכו. פעם הגישה לו בעלת הבית חשבון לתשלום, וחבריו עמדו על כך שהיא הפריזה בדרישתה, ושעליו להעיר לה על כך. הרב לא הסכים להכנס לדין ודברים עם בעלת הבית, באומרו: כדאי לי לוותר על הסכום הנידון, ובלבד שלא לעבור על דברי התנא "אל תרבה שיחה עם האשה".

"השעות יקרות מאוד"
"כעת אין זמני נותן לי חופשה להאריך כלבבי וחפצי, כי השעות יקרות עד מאד", כותב הראי"ה לחבר נעוריו ר' יעקב רבינוביץ' (מתקופת לימודם בלוצין), שהיה בן-דודו של אביו הרב שלמה זלמן, בכ"א בטבת, פחות מחודש אחר שהגיע להיכל הישיבה. באגרת זו [שנדפסה בספר 'טל הראי"ה' עמ' סא – סב], הוא אף מספר כי "הגאון הנצי"ב שליט"א הכירני ברוב כבוד ואותות אהבה וכו' וכו' ב"ה". באותו יום כתב מכתב נוסף [נדפס שם] לר' צבי הירש רבינוביץ', אף הוא בן-דודו של אביו של הראי"ה – הרב שלמה זלמן: "אני שבע רצון ומלא נחת בכל עת מבּואי הנה", ואף לו הוא מודיע כי לקצר במכתב "תאלצני יקרת הזמן בוולוז'ין". ובט' באדר כתב למיועד להיות חותנו (האדר"ת): "ימליץ בעדי דוחק הזמן, כי אי-אפשר לְפַנוֹת זמן לכתיבת חידושי-תורה, מטרדת שיעורי שהם קבועים בע"ה וראוי לתן להם חלק בראש" ['גנזי ראי"ה' עמ' 23].
(הנצי"ב עצמו ידע כי את רוממות הישיבה ותהילתה סיפר החתן לחותנו האדר"ת. באגרת ששיגר אליו (בי"ח בסיון ה'תרמ"ח, כארבעה חודשים לכהונת הרב כרבה של זויימל), כשהיתה הישיבה תחת איומי השלטונות הצוררים אותה, וכרעה תחת העול הכספי הכבד, הוא מבקש את עזרת האדר"ת שישפיע בדבריו לטובת הישיבה. בה הוא כותב לו: "קִויתי לד' שיעיר קדושת הגאון האב"ד שליט"א (=האדר"ת) אשר הוא יודע ומכיר סגולת הישיבה הק' על ידי חתנו ידיד-נפשי הרב הגאון נ"י...") [נספחות ל'אגרות לראי"ה' מס' 9].
בשבועות הבאים נמשיך ונספר על קשריו המיוחדים של הראי"ה עם הנצי"ב, והערכתו הגדולה של הנצי"ב כלפיו כבחיר תלמידי הישיבה.
[מקורות: קובץ 'מאבני המקום' חוברת יב, וספר 'שיחת אבות'].

ותורה יבקשו מפיהו
"בעזה"י יום ב' דסליחות תרע"ג.
גאון עוז עטרת תפארת ישראל וקדושו, הרב הדומה למלאך ד' צדיק יסוד עולם וקדוש ד' מכובד, מרן אדמו"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.

אחד"ש גאון קדושתו בחיל ורעדה.
מפני סיבות שונות ומחלת אחי שיחי' לא עלה בידי למלא חפצי העז להביא לכבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, את הרושם הכביר שפעל עלי נסיעתי האחרונה. רגשי הקודש של הדרושים הנישאים והנוראים, שזכיתי לשומעם הפעם, הגביהו אותי ורוממוני למעלה גבוה. כ"כ פעלו עלי להסיח דעת מכל אשר בעולם וכל העבר, עד שבשעה שבאתי לירושלים, מסיבה שלא מצאנו עגלה הלכנו רגלי, ממש שכחתי סדרי הדרכים מכל וכל, ולולא ידידי שקדמו פני לא ידעתי אנא לילך, וכן למחר כשהלכתי לעיר בקושי גדול שב לי הזכרון בסדר הדרך. ד' יזכיני לבסס בדרך הרצויה בעיני אלוקים ואדם.
ועתה הנני מרהיב עוז בנפשי לשוח מעל לבבי את עומק ברכותי לכבוד אדמו"ר שליט"א, יכתב ויחתם הוא וכל אשר לו בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים, וכל משאלות לבבם ימלאו לטובה וכהן קדוש כאדמו"ר יזכה לעבוד עבודתו בבית מקדש ד', ולכנוס לפני ולפנים ביום הקדוש לפנים הפרוכת בבית קודשי הקודשים.
עבדו הנרעש והנפחד מפחד קדושתו המנשק עפרות כפות רגליו

יעקב משה חרל"פ.
היום הגיעה ההודעה לפה שהגאון רידב"ז שליט"א חולה אנוש ר"ל, והודבקו מודעות להעתיר עבורו. ראוי שגם מרן אדמו"ר שליט"א יעורר רחמים על אור התורה הזה של יכבה ח"ו, ויסלח לו כל אשר חטא נגדו".
['הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ זצ"ל לרבו הגראי"ה קוק זצ"ל) אגרת כב].

בסוד שיח
אֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר הַרְבֵּה אוֹדוֹת עַצְמִי. עִנְיְינֵי עַצְמִיּותִי מוּכְרָחִים לְהִתְבָּרֵר לִי הַרְבֵּה מְאוֹד. בַּהֲבָנָתִי אֶת עַצְמִי אָבִין אֶת הַכֹּל, אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הַחַיִּים, עַד הַגָּעַת הַבִּינָה לִמְקוֹר הַחַיִּים [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה ג' עמ' טו].

יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il