בליל שבת בחורף תר"פ (1919), הסבו יהודי תאפיללת במרוקו לסעודה, כאשר עתידם לוטה בערפל. גזירתו של המושל המוסלמי מולאי מוחמד – להוציא להורג את יהודי המחוז באשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצרפתים – ריחפה מעל כולם. דברי התחנונים וגם השלמונים של ראשי הקהילה היהודית לא ביטלו את הגזירה, שמועד ביצועה לא נודע.
רבי דוד אביחצירא יצא מחדרו לסעודת השבת, לבוש בגדי חול שחורים. הוא מיהר לסיים את סעודתו, והסתגר בעליית גגו עם תלמידו, שם עסקו בכוונותיה של קריאת שמע לפי כתבי האריז"ל, עד שעלה עמוד השחר. בשחרית נכנס רבי דוד לבית מדרשו, עדיין לבוש שחורים, לתדהמת המתפללים שהורגלו לראותו בשבת כמלאך לבן. בטרם הסתיימה התפילה, פרש לחדרו.
לאחר כמה שעות הקיפו מאות חייליו של מולאי מוחמד את רחובות העיירה. עם השלמת הכיתור, ניתנה פקודה לכל היהודים להתקבץ במרכז העיירה. מראה הקלגסים המכתרים את העיירה החריד את ראשי הבתים, שהחלו לאסוף את משפחותיהם בדרך לגיא ההריגה. גברים, נשים וטף צעדו לעבר הכיכר, בוכים ומייחלים שיתגלו רחמי שמיים.
העריץ הגיע לכיכר העיר, מוקף בשומרי ראשו. הוא חייך כאשר ראה את כל היהודים מובלים כצאן לטבח. כאשר שאל את ראשי העדה היכן רבם, נענה שהם לא רצו להפסיקו מלימודו הקדוש. פלוגת חיילים נשלחה לבית רבי דוד, ומצאה אותו מסיים ח"י פרקי משניות במשפט "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות".
רבי דוד צעד לכיכר עם משמשו. כאשר עבר על פני בני קהילתו, החרדים לגורלם, נשמטה נעלו, והוא אמר: "זה סימן שפטירתי מן העולם תהיה כפרה על כל ישראל".
מולאי מוחמד הביט בשנאה בדמותו התמירה של הרב, ושאל: "מדוע אתה כותב מכתבים לנוצרים הכופרים ומזרז אותם לשוב לתאפיללת?". "חלילה שאעשה כן", ענה רבי דוד. עמידתו הבוטחת של מנהיג היהודים הוציאה את המושל משיווי משקלו. הוא ציווה להוציאו להורג עם שני פרנסי העיר, רבי יצחק בן שמחון ובנו דוד.
המורדים נטלו את השלושה, והובילו אותם למקום ההוצאה להורג. זעקת יהודי העיירה עלתה השמיימה. הם ניצבו והביטו בדמותו של רבי דוד ההולכת ומתרחקת מהם. בחצר המפקדה הוצב תותח. שלושתם הוצבו מול לועו, רבי דוד בראשם. קול רעש גדול נשמע - - -
יועציו של מולאי טענו באוזניו כי מאחר שנטל את חיי מנהיג היהודים, השקול כנגד כולם, עליו לוותר על רציחת שאר היהודים. הם הוסיפו שישתלם לו יותר לגזור עליהם גזירות ממון. מולאי הסכים לשחרר את התושבים היהודים, תמורת כופר נפש.
יהודי העיירה אומנם זכו בחייהם, אבל כאבו מאוד את רציחתו האכזרית של עטרת ראשם. אחד מהם התפרץ בזעם לפני המורדים, נתפס, והוצא להורג. פורסמה הוראה שאסור ליהודים לקונן על מותו של רבי דוד, ושמי שיעשה כן – דמו בראשו. יהודי תאפיללת לא יכלו לערוך למנהיגם לוויה המונית, בגלל האיסור לקונן. ללוויה הצנועה שנערכה הגיעו מרגלים, כדי לוודא שאף יהודי לא נותן את קולו בבכי.

ביתר ערי מרוקו ובארצות צפון אפריקה התקבלה הבשורה הנוראה, והצער והקינה היו לנחלת הכלל. כולם ביכו את מותו הטרגי של רבי דוד, וגדולי התורה קוננו עליו. הגדיל להתאבל מכולם אחיו הצעיר, רבי ישראל אביחצירא, 'הבבא סאלי', אשר קונן: "הנה לשלום מר לי מר, / כי מה אענה ומה אומר / ולבי חמרמר, / ובשרי כחש וסמר, / על גדול המשפחה, צדיק כתמר...".

*******

הבבא סאלי מיאן להתנחם על אחיו, ונהג אבלות מעבר לשנה הנהוגה. לאחר שבע שנים בדיוק, ביום ההילולה, חלם חלום. בחלומו טבל במקווה של סבו ה'אביר יעקב'. לפתע נפתחו השמיים. ממעל ירדו שבעת רועי ישראל בדמות מנורות אש בוהקות, ונבלעו בבית המדרש. מיד אחריהם הופיעה דמותו המאירה של רבי דוד. הבבא סאלי רצה להיכנס עמו להיכל, ואחיו עצר בעדו: "אינך יכול להיכנס, מפני שאתה שרוי עדיין בעולם החיים, אך אני מתיר לך לשבת סמוך לפתח ולומר עמנו תיקון חצות".

לאחר מכן הוסיף: "דע לך, אחי, שיש לי צער גדול מכך שאתה מוסיף להתאבל עליי. הלא כל הצער שהיה לי לא ארך יותר משנייה אחת... תכף העלו אותי למחיצתי בעולמות העליונים, למקום שאיני יכול לפרט לך את גודל מעלתו ועוצם התענוגים שבו. ואם ברצונך לגרום לי קורת רוח, הפסק להתאבל!".

הבבא סאלי התעורר מחלומו. לאחר שהתפלל שחרית, ערך התרת נדרים למנהגי האבלות שקיבל על עצמו. הוא סיפר ברבים את דבר החלום, ואותו יום נקבע ליום משתה ושמחה לכבוד נשמת הקדוש, רבי דוד אביחצירא הי"ד.