ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המלחמה נגד "שר השכחה" ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשס"ח

המלחמה נגד "שר השכחה"

מכתב 24



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
סימה רקובסקי

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
השלום והברכה!

הפעם אני כותב לכם מירושלים עיה"ק, למרות שהרעיונות המועלים כאן, צצו בימים אלו, בשעה ששהיתי באויר, בים וביבשה...
שמעתי בברית מילה שהתקיימה לאחרונה, רעיון נפלא מפי גיסי, הרב יהושע כ"ץ שליט"א, רבה של מעלה אדומים, על הפרשיות שאנו קוראים עתה.

המלחמה נגד "שר השכחה"
בפרשת ואתחנן, דברים ד' (ט'), נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך".
ובפרשת עקב, דברים ח' (י' - י"ז) נאמר: "השמר לך פן תשכח את ד' אלוקיך, לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, וכו', ורם לבבך ושכחת את ד' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, וכו', ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
למרות שהכתוב מזהיר על השכחה בשניהם, אינה דומה שכחה ראשונה לשכחה שניה.

א. השכחה הראשונה, מקורה בחוסר תשומת לב, אין הדבר מספיק חשוב בעינינו, וע"כ בסופו של תהליך, הוא נכנס לתחום הנשייה.
ומתוך כך הכתוב מזהיר: "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הדרך היחידה לשמר את הדברים, זה להעניק להם תשומת לב, לעיין בלבו תמיד, וממילא תוכל להעבירם לבניך ולבני בניך, וזה גופא שתעסוק בהעברה ימנע ממך את השכחה...
ב. השכחה השניה, מקורה ברצון לשכוח. והרצון לשכוח הוא מתוך "ורם לבבך", כי לא נעים להיזכר בכל מה שעשה לנו השי"ת, כי זה פוגם באנוכיות של האדם, להרגיש שאת הכל הוא חייב להשם ית' (וכן הוא ג"כ בדברים ו', י"ב: "השמר לך פן תשכח את ד' אשר הוציאך מארץ מצרים", כשפסוק זה צמוד לפסוקים הקודמים: "והיה כי יביאך ד' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך ... לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, וכו'").
ודומני שאנו עתה בתוככי השכחות האלו. ג' שנים עברו מאז שנושלתם מביתיכם. רובכם הגדול עוד לא השתקם, לא פיזית ולא נפשית, ואתם חווים על בשרכם את הקושי העצום של פליטים נודדים, שאין להם לא מקום ולא זמן, כי ככל שהזמן חולף ואין פיתרון, הקושי מתגבר. והוא מתעצם בכפל כפליים, כשמודעים אתם שאחינו ובשרינו, ולא אויבנו ושונאנו הביאו עליכם את המצוקה הנוראה, ללא שנראה שקיבלנו איזושהי תמורה, ואדרבה, המצב בגבול הדרום רק הלך והחמיר.
והנה, כל זה עובר לידינו, וחוץ מאזכור הדברים לעתים מזומנות ומתוזמנות, כגון ביום ה"יארצייט", לא נראה שזה מוציא אותנו מכלינו. וגם אם נזכרים לרגע קט, בסופו של דבר מכת השכחה פוקדת אותנו.
וכפי שהתורה ציינה בנבואתה, מתקיימים כאן שני סוגי השכחה:

- יש אלו השוכחים מתוך חוסר תשומת לב.
- ויש אלו שבמכוון רוצים לשכוח. וזאת בדיוק מהסיבה הכתובה בתורה: "ורם לבבך ושכחת". הם מעוניינים לשכוח כי לא נוח להם להודות שטעו טעות פאטלית בהערכת המצב, שיצרו לעצמם קונצפציה שגויה ביסודה. או, מה שאולי חמור יותר, הם מעוניינים בשכחה, כי רוצים הם לחזור על אותו "תרגיל" במקומות אחרים. וע"כ, שום אירוע בצפון ובדרום לא ישנה את גישתם.

ואגב, אני נזכר בדבריה של אמי ע"ה, ביחס למעשיה המופלאים של דודה שלה, גברת רעכה שטרנבוך זכרונה לברכה, משך שנות הזעם באירופה הכבושה ע"י הצוררים הגרמנים. רעכה היתה גרה בעיירה בה גדלתי, במונטרה שבשוייץ. ובמסירות נפש שלא תאומן כי תסופר, הצילה מאות ואלפים מגיא התופת והגיהנם. היתה מעמידה את עצמה בסכנה עצומה, חוצה את הגבול ומעבירה במחשכים פליטים שברחו מן התופת. והיא היתה מכניסם ומחביאם במסתורים בביתה, עד שהיתה משיגה להם איזשהו אישור משלטונות שוייץ, שייתנו להם להישאר, וכשהובטח לה שלא יגרשום אל מעבר לגבול, היתה משחררת אותם מביתה, וחוזרת ומביאה עוד ועוד פליטים (וזכורני, שהספר שלי, שהיה גוי, היה מספר לי שהיה חייל בזמן המלחמה, והוא היה שומר על האזור בו שכן ביתה של גברת שטרנבוך. והוא היה שומע את הרעשים הבוקעים מתוך הבית, והבין שמדובר בעשרות אנשים שמצאו בו מקלט, והוא לא דיווח לממונים עליו, כי הבין שיש כאן מעשה הצלת נפשות מופלא, והוא כיבד והעריך זאת!).
והנה, לאחר המלחמה, פליטים אלו עלו לארץ או היגרו לארה"ב וכדומה, ויש ביניהם שעלו לגדולה והפכו להיות מן המנהיגים הבולטים של המדינה, או ממובילי הכלכלה. ואמי ע"ה היתה מספרת בכאב גדול כיצד אחדים מהם, כשמתוקף תפקידם היו מזדמנים לאירופה ואף לארץ שוייץ, לא מצאו לנכון להרים צלצול של שלום לגברת שטרנבוך.
וההתבוננות בפרשת עקב מגלה את סוד התנהגותם. הפסוקים חושפים ג' שלבים המובילים לכפירה. א. בתים טובים תבנה וישבת. ב. "ורם לבבך". ג. ושכחת וכו'. ואז: ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
מתוך שהכל הולך כ"כ טוב, באים לידי גאוה, והיא מובילה לשכחה. כי לזכור פירושו להודות שכל מה שנהייתי, זה בזכותו ית' וזה פוגם ב"ורם לבבך". ומתוך ששר השכחה משתלט, אזי סופו של תהליך שבאים לידי כפירה, אלו במזיד ואלו בשוגג ובאונס, כי לא סיפרו להם.
וזה מה שקרה עם הפליטים המוזכרים. תיליפון אחד לגברת שטרנבוך בו נאמר: "אני כאן", זה להגיד לה במילים אחרות: כל מה שנהייתי, הרי זה בזכותך, והרי זה פוגם פגיעה אנושה באנוכיות...

וכיצד להילחם בשר השכחה? לגבי השכחה של "ואתחנן", התשובה היא כאמור: "והודעתם לבניך ולבני בניך". מתוך האזכור התמידי, נשריש בנפשנו את חשיבות המאורע, ומתוך כך יישאר חרות בלבנו תמיד.
לגבי השכחה של פרשת עקב, התרופה היא לפתח בנפשנו את מידת הכרת הטוב. והוא הוא האמור שם, טרם הכתוב מתריע מפני השכחה: "ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח', י'). ברכת המזון היא אב טיפוס המלמדנו כיצד לפתח בקרבנו את הרגישות המובילה להכרת הטוב. והיא באה לביטוי בפעולה המובהקת של החיים, באכילה (כלשונו של הרב אשכנזי ז"ל. ומתוך כך היה מבאר למה אברהם אבינו קירב את העולם לידי אמונה דווקא ע"י ברכת המזון. כשבאו האורחים להודות לו על האש"ל, היה אומר להם: "וכי משלי אכלתם, משל אלוקי העולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" - סוטה י').

על הקשר בין התורה והארץ

בפרשיותנו, פרשת ואתחנן ועקב, ישנם שני סוגים של פסוקים, המצביעים על הקשר המובהק בין התורה והארץ.

א. הסוג הראשון מורה שעיקר קיומה של תורה, הוא בארץ ישראל:
"ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (דברים ה', כ"ו).
"וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלוקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א').
המסר ברור. תכליתה של תורה, הוא קיומה בארץ ישראל. ואנו נזכרים באלו שניסו לחנך דורות למחשבה שהתורה, טובה היתה לגלות, לשמור את העם היהודי מהתבוללות, אך בארץ ישראל, עם חופשי אנחנו...

ב. ארץ ישראל היא גם השכר והתמורה לאלו המקיימים את התורה:
"ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ד' אלוקיך נותן לך כל הימים" (דברים ד', מ').
"שמור תשמרון את מצות ד' אלוקיכם, ועדותיו וחוקיו אשר צוך. ועשית הישר והטוב בעיני ד' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ד' לאבותיך" (דברים ו', י"ז, י"ח).
וכמו"כ, עי' דברים ז' (י"ב - ט"ז), וכן דברים י"א (ח' - ט'), וכן דברים י"א כ"א, וכן דברים י"א (כ"ב - כ"ה).
כל אלו מצביעים על שכר המתבטא ב"טוב", ב"אריכות ימים", בהצלחה וביטחון בארץ ישראל.

ויש פסוקים המציינים את שניהם גם יחד, תכליתה של תורה ושכרה:
"וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלוקיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. למען תירא את ד' אלוקיך לשמור את כל חוקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך. ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד, כאשר דבר ד' אלוקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (דברים ו', א' - ג').
וכן עי' דברים ה' (כ"ז - כ"ט).

*

האמת היא שהא בהא תליא. ברגע שמבינים שתכלית קיום המצוות הוא בארץ ישראל, שזהו ייעודנו, אז ה"פרטנר השלישי" לתורה ולארץ, הקב"ה, שותף למהלך, והדברים מקבלים את ביטיים המלא והנצחי.
והנה, כבר הזכרתי באחד ממכתבי, אתם,אנשי גוש קטיף, מילאתם את הייעוד הזה בצורה מופלאה. דרככם חווינו את החוויה המיוחדת של קיום התורה בארץ ישראל. הייתם החלון של הכושר לחיות שניהם יחדיו, להפוך את התורה לתורת חיים בארץ ישראל. ומתוך כך המשכתם עליכם את הברכה בצורה מופלאה ובלתי טבעית, בשעה שאלפי פצמרי"ם וכדומה נפלו עליכם, ולא פגעו בכם.
הייתם דוגמא ומופת לאפשרות לחיות בארץ ישראל, קרוב לאויב, ולחיות בביטחון, ובלא הכרח לגרש את האויב. ואם היו נותנים לכם להמשיך בדרככם, סופו של תהליך שגם האויב המושבע היה מכיר בזה!

ומי שרוצה לפגוע בעדות הזאת של אותו קיום יחדיו של תורה וארץ, ב' דרכים פתוחים לפניו:

א. עקירת התורה. וכך ניסו אחדים ממנהיגי העם, בתחילת דרכה של המדינה, אך בסופו של דבר דרך זאת לא הצליחה כפי שקיוו.

ב. עקירת הארץ ממקיימי התורה, והפיכתם לפליטים. בגדול, אתם הייתם הקרבנות הראשונים...

עלינו להתאושש ממכה אנושה זו. אם נבין ונפנים שאתם, בדרככם, הייתם מקור הברכה והשפע, אזי נשכיל לעזור לכם בשיקום, ובזכות ה"אות" שניתן לנו דרככם, נקבל "נוגדנים", ונדע להישמר שלא תישנה תופעה זו לעולם.
אין לנו הסבר "תיאולוגי", בדרכי הבנתנו, למה כל זה קרה דווקא לכם, למה הייתם צריכים להיות הקרבנות?! וכפי שציין בן דודי, הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א, ראש ישיבת "היכל אליהו" ב"כוכב יעקב", כל מה שקרה שם היה בלתי טבעי, ואף עלייתו ושקיעתו של מי שהוביל את כל המהלך... זה היה עת של "הסתר פנים" בארץ ישראל, אך שומה עלינו להפיק את הלקחים, לא לשכוח, ולהעמיק שורשים בקשר המיוחד והייחודי בין התורה וארץ ישראל.


ברכות מקרב לב
המחבבכם
אברהם אבא וינגורט
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il