ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביטול שמחת נישואין באולם שמחות עקב המצב הבטחוני

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה עסקאות, חוזים והסכמים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

א אלול תשס"ח

ביטול שמחת נישואין באולם שמחות עקב המצב הבטחוני


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
סימה רקובסקי

שאלה
לפני מספר חודשים הזמנו אולם לשמחת נישואינו שנועדה להיערך בתקופה בה התרחשה מלחמת לבנון השנייה. סיכמנו עם בעל האולם שאנו שוכרים ממנו את האולם וכן שיכין עבורנו 600 מנות וידאג לכל הכרוך בהכנת האולם והגשת המזון. סמוך למועד החתונה פרצה המלחמה, ונאלצנו לבטל את החתונה המתוכננת בעקבות הוראת כוחות הביטחון שאסרו התקהלות באולם שאיננו ממוגן. בעל האולם ביקש כי נערוך אצלו את האירוע בהיקף המצומצם האפשרי, אולם אנו סירבו לכך מאחר ורצינו חתונה שמחה בהשתתפות כל קרובינו וידידינו ולכן העברנו את האירוע לאזור המרכז כדי לאפשר את השתתפותם של כל המוזמנים בשמחתנו. בעת ההזמנה שילמו מקדמה לבעל האולם, ותבענו לקבלה בחזרה. בעל האולם סירב, באומרו שכבר השתמש בכסף כדי לשכור פועלים לאירוע ולרכישת מוצרי מזון שנועדו להגשה באירוע כפי שהוסכם. שאלתנו היא האם זכאים אנו להשבת דמי הקדימה.

תשובה

שאלתכם זו היא למעשה תביעה ממונית שצריכה להתברר ע"י גורם רבני מוסמך הבקי בדיני ממונות במעמד שני הצדדים, ועל פי הדין, אסור לדיין לכתוב פסק דין כל עוד לא שמע את שני הצדדים כמו שכתבו הרשב"א והריב"ש בתשובותיהם, וכן פסק הרמ"א להלכה [בסימן יז סע' ה].

משום לא אוכל להשיבכם תשובה הלכה למעשה כבקשתכם, אולם אתייחס לשאלה של ביטול שכירות אולם שמחות מחמת אונס או מכת מדינה באופן עקרוני, ואעלה את הנקודות ההלכתיות המרכזיות העולות ממנה.

בכל מקרה בו הזמין אדם אירוע באולם וביטלו שינם בפנינו שלשה חלקים לתביעה כלפי המזמין: א. עבור שכירות האולם והריהוט. ב. עבור הכנת האוכל. ג. עבור שכירות הפועלים – טבחים, מלצרים, מנקים וכו'. ויש לדון בכל אחד מהם בנפרד.

א. בנוגע לשכירות האולם:
לכאורה ובהשקפה ראשונה נראה כי נדון זה דומה לביטול שכירות מחמת אונס, וממילא יהיה הדין זהה לנפסק בהלכות שכירות בנדון שכזה.
הרמ"א בחו"מ (סי' שלד סע' א) פסק:
"מי ששכר בית לדור בו, ומת בתוך זמן השכירות, אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו. דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות. מיהו יש חולקין. לכן אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום, כן נראה לי".


הדעה הראשונה היא דעת המרדכי בבבא מציעא [סי' שמה], שהביא את תשובת המהר"ם מרוטנבורג בנדון וז"ל:
"ונשאל רבינו מאיר בלאה ששכרה בית ומתה. ועתה היורשים אינן רוצים לפרוע למשכיר אלא כפי מה שדרה בתוכה, או להושיב בה דיורין שהן רוצין עד סוף הזמן. והשיב בקצרה, אשיבכם מה שנראה בעיני: אם לא נתנה כל השכירות, היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בו כיון שנאנסה, כדאמרינן פרק האומנין: האי מאן דאגר אגירא לדוולא ואתא מיטרא, פסידא דפועלים. פי', כיון דבעל הבעל אניס ולא צריך לאתנויי וכו', הכי נמי מיתה אין לך אונס גדול מזה. מיהו ממה שדרה בה כבר, אם לא נתנה, יתנו היורשים משלה, דאילו בעי למידר ביה עד השתא מי לא בעיא למיתב אגרא, וכו'. ואם נתנה כל שכירות יש כח ביד יורשים להושיב בה דיורים דכוותה, אבל לא לדקשה הימנה וכו' ואם לא ימצאו, יחזרו ליורשים כפי חשבון כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו, כדאשכחן כעין זה בתלמוד בכמה דוכתי כפועל בטל".


לעומת זאת הדעה השניה – דעת היש חולקין היא דעת הרשב"א בתשובה [ח"א סי' אלף כח], והביאה הבית יוסף [בס"ס שי"ב] שכתב וז"ל:
נשאל עוד בראובן שהשכיר בית לשמעון ומת שמעון אחר שנים או שלשה חדשים שדר בקרקע. אם בנו יכול לומר לו ביתך אני רוצה, ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי?
והשיב שהראב"ד פסק שהדין עם המשכיר. דכיון ששכר שמעון הבית הרי הוא כמכר גמור ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור. ואף על גב דקיימא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, מכל מקום אין השוכר רשאי לצא' משם בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות, אלא מחוייב הוא שלא להניח ביתו לפני זה עד זמנו. ואפילו באומר לו טרח והבא דיורין אחרים, לאו כל כמיניה. דאדרב' במשכיר סתם לשנה אין השוכר רשאי להניח לו ביתו אלא אם כן הודיעו מתחלה, לפי שהוא בית או חנות או מאותם הנזכרים במציעא בפרק השואל (דף ק"א ב').


וכן הבין הב"י גם מתשובת הרשב"א [בח"ו סי' רכד] שהביא בסימן של"ה.
נמצא שבנדון בו כבר שילמו השוכרים מקצת דמים מראש, ובעל האולם מוחזק, גם לו יהא שיש בדבר מחלוקת הפוסקים, לא ניתן היה להוציא מידו, ומכל שכן שגם דעת המהר"ם היא שבמקרה שכבר שילם, אינו צריך להחזיר אלא כפי פועל בטל ולא את כל דמי השכירות שלא השתמש, וכן היא גם דעתו של בעל תרומת הדשן [סי' שכט] שהכריע כמהר"ם , אך לא חייב להחזיר הכל אלא כפועל בטל.

והש"ך [סי' קלד ס"ק ב] הכריע להלכה כדעת המהר"ם , שבמקרה של אונס אין השוכר צריך לשלם. וזאת מאחר וכל דינו של הרשב"א מבוסס על הכלל ש" שכירות ליומא ממכר הוא ", דהיינו שהשוכר בעצם קנה את הדירה לתקופת השכירות והיא ברשותו בכל מצב, ואם אירע אונס, מזלו גרם ונסתחפה שדהו. אולם בתוספות בב"מ ובע"ז [טו, ב] מבואר שכלל זה נאמר רק כלפי דיני אונאה, דהיינו שיש דין אונאה בשכירות. אולם לגבי שאר דינים, אין לשכירות דין מכר, וממילא נפלה הסברא עליה התבסס הרשב"א, והדירה נשארת ברשותו של המשכיר ולשוכר יש רק זכות השתמשות בה, וכיון שנאנס ולא יכל להשתמש, פטור מלשלם. אולם הוסיף הש"ך , שאם כבר שילם, אין המשכיר צריך להחזיר לו אלא כשכר פועל בטל וז"ל:
"ולענין דינא נ"ל עיקר כמהר"מ. ואע"ג שבב"י ס"ס שי"ב פסק כהרשב"א ולא כמהר"מ כבר סתר הב"ח שם דבריו והוא דעיקר ראיית הרשב"א הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' פ' הזהב דף נ"ו ע"ב ופ"ק דע"ז דף ט"ו ע"א כתבו דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אלא באונאה דרבי קרא, ולא בשאר דוכתי. וכ"ה בת"ה סימן שי"ח, ומהרש"ל בתשו' סי' מ"ג, דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק גבי אונאה ולא בשאר מילי ע"ש.


והוסיף הש"ך סברא נוספת לפטור וכתב:
ועוד נ"ל דאפילו אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא, אין היורשים צריכין לשלם, די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא. עוד י"ל דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שהווה ליה להמוכר להתנות, מי לא נתבטל המכר. וה"נ כיון דטעמא הוא דבעל הבית הוי כמו פועל והווה ליה להתנות, בטל השכירות. מיהו אם כבר קבל השכירות אין צריך להחזיר, מטעם דכיון דנתן לו שכרו, נתרצה לו שיהיה שלו אפילו יארע אונס וכמ"ש התוס' פ' האומנין דף ע"ט ריש ע"ב, והפוסקים, ות"ה סי' שכ"ט. אלא דנ"מ שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה ודוק".


ומבואר בדבריו שהטעם לכך שאין המשכיר צריך להחזיר לו [עכ"פ חלק] מהשכר שקיבל מראש, היא משום ששנינו בגמרא ב"מ [ע"ט, ב]: " השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא ייתן ", והעמידה הגמרא שם [בע"ב] שהמדובר שהשכיר לו דווקא "ספינה זו", וזה ביקש להוביל בה דווקא "יין זה", וכעת שניהם אינם יכולים למלא אחר ההסכם, דהינו המשכיר לא יכול להעמיד לו ספינה אחרת לביצוע ההובלה, והשוכר לא יכול לבקש להעביר מטען אחר של יין.

והקשו שם התוספות [ד"ה אי]:
"וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך, וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח. ועוד, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך. וי"ל כיון שנתן לו שכרו, נתרצה שיהא שלו לאלתר. אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף, לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו".


ומבואר בדברי התוספות שבמקרה שהשוכר הקדים שכר למשכיר, היה זה על דעת כן שיהיה שייך למשכיר אפילו במקרה שייאנס ולא יקיים את תנאו. ומשום כך אין המשכיר צריך להחזיר את כל השכר שקיבל כדמי קדימה. מיהו, את מה שנהנה המשכיר מכך שהבית עומד ריק ולא דרו בו השוכרים, צריך הוא להחזיר לשוכר, וכדין "פועל בטל".

ניכוי כפועל בטל בהפרת חוזה שלא מחמת אונס:

בסימן שט"ז נתבאר דין שוכר לזמן שרוצה להפסיק את השכירות באמצע ולהכניס במקומו שוכר משנה, ונפסק שהדבר מותר במידה ומספר הדיירים בשכירות המשנה לא יעלה על מספרם של השוכרים הראשונים. וכתב הרמ"א שם:
"ואם השוכר רוצה לצאת מן הבית ולהניחו כך בלא דיורין ורוצה לשלם למשכיר, יוכל המשכיר להשכירו לאחרים דביתא מיתבא יתיב ושאיה יוכת שער" [דהיינו בית שדרים בו, נשמר, ובית שומם ניזוק ע"י השדים].


והקצות החושן במקום [ס"ק א] דן במקרה שהמשכיר לא מצליח למצוא שוכרים אחרים במקום השוכר הראשון שרוצה לעזוב, וכתב:
נראה דאם אין המשכיר יכול להשכירו לאחרים, צריך השוכר לשלם כל השכירות ואינו מנכה לו כפועל בטל. דהא אפילו בבית מנכה לו, כמ"ש במרדכי פרק האומנין (ב"מ סי' שמ"ה) בשוכר שמת תוך שנה, דאם כבר הקדים לו שכרו ואין היורשין מוצאין אחר להשכירו, אין בעל הבית צריך להחזיר שכרו, אלא כפועל בטל מחזיר לו מה שהבית פנוי לו לעשות כל מה שירצה ע"ש. דהיינו דוקא היכא שהשוכר אנוס כמו התם שהשוכר מת, וכמו האי דריש פרק האומנין (עו, ב) דהלכו פועלים ומצאו שדה לחה דאי אפשר לבעל הבית לקיים השכירות, אבל היכא דאפשר לו לשוכר לקיים השכירות, אינו מנכה כפועל בטל.


ומבואר מדבריו כי דווקא כשהשוכר ביטל את השכירות מחמת אונס, זכאי הוא להשבה של חלק מדמי הקדימה. אולם אם עזב מרצונו, אינו זכאי אף להשבה חלקית.
בהמשך דברי קצוה"ח יש סייג נוסף לדבר, והוא שהשוכר יוכל להשתמש בעצמו בנכס המושכר וליהנות ממנו. אולם אם גם אפשרות זו נמנעה ממנו [מחמת שגם הוא מאלץ לברוח], אינו צריך להחזיר לשוכר כלום. יסוד דבריו נוגע לנקודה אחרת שניגע בה בע"ה בהמשך הדברים.

אולם הנתיבות המשפט [שם, ביאורים ס"ק ב] חולק על הקצו"הח , וכתב כי במהר"ם מפורש שגם אם לא ימצא המשכיר שוכרים אחרים, צריך הוא להחזיר לשוכר כפי חשבון מה שאדם רוצה ליקח פחות כשלא היו גרים בבית. ומשום כך הסיק וכתב:
"ואפילו במקום שאינו יכול להשכיר לאחרים, מנכה לו מהשכירות כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא דר בו דומיא דפועל בטל, וכמבואר במרדכי שהבאתי לעיל, כן נ"ל".

ומהו שיעור " כפועל בטל " ביחס למחיר המלא אותו סוכם לשלם: כתב הט"ז [בסי' שלג ס"ק ב] וז"ל:
"מצאתי כתוב בקובץ ישן וז"ל: כתב בהג"ה. היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל הינו חצי השכירות, וכן נמצא בתשובת רש"י, וכן מייתי הר"ח אור זרוע בשם רבינו חננאל. ושוב מצאתי בתשובה שנית [תשו' רש"י סי' רלט] וז"ל, מקובלני מרבותי מאי כפועל בטל, פלגא דאגרא", עכ"ל.

אולם בתשובת הרשב"א [ח"א סי' תתקפ"ז] לא משמע כן. שכתב שם לגבי מי ששכר צורף או צבע, שדמי שכירותם גבוהה, וחזר בעה"ב מהשכירות. וכתב שנותן להם הבעה"ב כפי הרווחת פועל אלא שפוחתין לו קצת כפועל בטל. ומשמע שההפחתה של כפועל בטל אינה מחצית מדמי השכירות המקוריים. וכן משמע מתשובותיו במיוחסות סי' ע'.
לאור זאת נראה היה פשוט שאת דמי הקדימה שקיבל השוכר מהמשכיר, אם הם אינם עולים על שיעור מחצית מדמי שכירות האולם, בודאי לא יצטרך בעל האולם להחזיר לזוג.

דין מכת מדינה:
אולם לאחר העיון נראה כי אין לדמות נידון דידן לנדון של "מת השוכר", מאחר ששם המדובר באונס פרטי, ואילו אנו מדברים באונס כללי, שהרי פרצה מלחמה, ועל פי החלטת מערכת הביטחון נאסר לערוך אירועים המוניים, וידוע כי מאזור חיפה וצפונה ממנו נמנעו מלערוך אירועים שיש בהם התקהלות רבה, בפרט במקומות שאין בהם מרחבים מוגנים, ומקרה כזה נראה דומה לדין "מכת מדינה", בה פטור השוכר מכל וכל.

דין מכת מדינה מבואר במשנה ובגמרא במסכת בבא מציעא [קה, ב]:

"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.
היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא. עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה".


מדברי המשנה והגמרא עולה כי על אף שבמקרה רגיל של אונס ההפסד הוא על הפועל, אם המדובר ב"מכת מדינה", ההפסד מוטל על בעל הבית, והוא צריך לנכות מדמי החכירה ששילם החוכר מראש, וכן נפסק להלכה בשו"ע סי שכ"א – שכ"ב, וברמ"א שם למד מדין מכת מדינה בחכירות לגבי כל שאר המקרים של מכת מדינה:

"הא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו".


ובסי' שי"ב פסק הרמ"א כן גם במפורש לגבי שכירות בתים, וז"ל:
נשרף כל העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא".


ומקורו מדברי המרדכי [הנ"ל] והגהות מימוני.

ולכאורה גם בנדון דידן הוי "מכת מדינה", מחמת המלחמה, שבעקבותיה לא ניתן לערוך במקום אירועים. וכיון שכן, לכאורה נראה שיש לפטור את השוכרים לחלוטין, וזכאים הם לדרוש מבעל האולם שישיב להם את דמי הקדימה.
אולם לכשנעיין בדבר נמצא שאין הדברים פשוטים.

ניכוי תשלום ששולם מראש עקב מכת מדינה:
המחנה אפרים בהלכות שכירות [סי' ז] כתב וז"ל:
"והיכא דשכר בית לזמן ואחר כך ברחו מחמת המגיפה, לכאורה נראה כיון דהוי מכת מדינה יפסיד המשכיר, וכן כתב ראב"ן ז"ל בסי' צ"ח. אלא שכתב עוד דאין צריך המשכיר להחזיר כל השכירות שלקח אלא כל אחד יפסיד חצי מדמי השכירות הזמן אשר ברחו, משום דהכא הגזירה היתה על שניהם: על הבתים להיות נדודים ועל האנשים להיות גולים, עכ"ד. ולפי הירושלמי שהבאתי לעיל מפרק מי שאחזו דאקדים זוזי לאילפא ואחר כך נגב נהרא, דפטרו רב נחמן להחזיר השכר, איכא למילף דאפילו היכא דהוי מכת מדינה דקי"ל דהוי פסידא למשכיר, מכל מקום אם הקדים לו השכר, אין צריך להחזירו, דהא נגב נהרא הוי מכת מדינה. ונראה דהינו טעמא, דכיון שהקדים לו השכירות, נתרצה השוכר שיהיה שלו לאלתר כמו שכתבו התוספות ז"ל בהאומנין.
ולא דמי לנשרף כל העיר שכתבו בהגהת מימון דאפילו נטלו השכר, יחזיר, דנשרף הבית דמי לספינה זו ויין סתם דהשוכר יכול לקיים תנאו והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו, וכדיהיב טעמא בהגהה שם, משום דהשוכר אומר לו: אנא הא קאימנא, והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו. אבל הכא אין העיכובא מצד המשכיר שיוכל לומר הא ביתא קמך".


ומבואר בדבריו שאמנם קיבל את העיקרון שבדברי הראב"ן שיש חילוק גם ב"מכת מדינה" בין מקרה שהגזרה הייתה על אחד הצדדים, לבין מקרה שהגזירה הייתה על שניהם. אלא בעוד שהראב"ן סבר שההפסד מתחלק בין שניהם, למד המחנה אפרים מן הירושלמי שבמקרה שמכת המדינה מונעת רק את השוכר מלקיים את תנאו ולהשתמש במושכר, אין המשכיר חייב להחזיר לו מעות שקיבל כתשלום מראש, וההפסד נופל כולו על השוכר.

ועל פי יסוד זה חילק המחנה אפריים [שכירות סי' ז] כתב לחלק בין נדון המרדכי שהביא הרמ"א – בסי' שי"ב לגבי נשרף הבית, בו לא היה הבית ראוי כלל להשכרה, ואילו השוכר מצידו עדיין רוצה בקיום העסקה, אלא שאינו יכול לדור בבית כיון שנשרף, שאז דומה הדבר לנפל הבית - שפסק השו"ע [שם בסי' שי"ב סע' יז] כי המשכיר חייב לבנותו או ייתן לו בית אחר זהה. אבל במקום שהבית קיים, רק אי אפשר להשתמש בו מחמת תנאים חיצוניים [כגון שנאלצו לברוח מחמת סכנת נפשות], יכול המשכיר לומר לשוכר: הרי הבית לפניך. והוא הדין בנדון הרמ"א בסי' שכ"א, אין האשם מוטל רק על אחד מהם, אלא על שניהם בשווה, לכן גם במכת מדינה והקדים לו שכרו, אינו מנכה לו כלום.

ובאמת שסברא זו מפורשת בשיטה שהביא הקצוה"ח שהזכרנו לעיל, וז"ל שם:
"ובפסק הגאון החסיד מוהר"ם טיקטין היא בדפוס ריש סדר נשים ע"ש, שכתב בנדון שהיה מוכרחין לברוח מחמת דבר ר"ל ע"ש, שכתב דאינו מנכה לו כלום כיון שהבית קמן".


ואם כן מפורש בדבריו כדברי המחנה אפריים הנ"ל, שמחלק בין מקרה שהאונס קרה רק למשכיר, לבין אונס בגדר של מכת מדינה שקרתה לשניהם בשווה, שאז אפילו הקדים לו שכרו אינו מנכה לו ממנו. וגם במהרש"ם הביא את דברי המחנ"א הנ"ל ולמד כן גם מדברי הסמ"ע בסי' קכ"א, ונראה מדבריו שבעיקרון הסכים לדבריהם.
אולם מעיון בנושאי כלי השו"ע נראה שאין דעה זו מוסכמת כלל ועיקר:

ברמ"א , סי' של"ד שהבאנו בתחילת הדברים סיים וכתב:
"אם ברחו מחמת שינוי אויר הוי כשאר אונס והוי פסידא דפועל או המלמד".


ובש"ך שם [ס"ק ג] הביא בשם מהר"ם פדוואה [סי' פו] שכתב דהיינו דווקא כשהמיעוט ברחו מחמת שינוי האויר, אבל אם הדבר היה חזק עד שכולם ברחו, הוי מכת מדינה, וכמו שפסק בהגהות אשר"י [פ' האומנין סי' ו] שאם הביטול הוא מחמת גזירות המושל בעיר ולכן אין המלמדים יכולים ללמד, הווה ליה מכת מדינה ונותן לו כל שכרו. ובהמשך הביא הש"ך שמשמעות דברי מהרמ"פ שדווקא אם ברחו כולם הוי מכת מדינה, אבל אם ברחו הרוב , לא נחשב מכת מדינה. והש"ך עצמו חלק עליו והוכיח מהגמ' בפרק המקבל לגבי "אשתדוף רובא דבאגי", שגם אם הרוב ברחו, נחשב הדבר למכת מדינה. וסיים וכתב שמצא בתשו' מהר"מ מטיקטין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואח"כ נתהווה שינוי אויר ודבר, והוכרחו לברוח, ופסק שהשוכר צריך לשלם לו. ודברים אלו סותרים למה שכתב הש"ך כאן כי במצב של מכת מדינה הוי פסידא של בעה"ב, וסיים שדברי המהר"ם מטיקטין צ"ע לדינא, וציין כמקור וחיזוק לדבריו את תשובת מהר"ם בן ברוך .

וא"כ מפורש בדברי הש"ך שלא הסכים עם החילוק שכתב המחנה אפריים.

ובסימן שכ"ב סע' א פסק המחבר :
החוכר או השוכר שדה מחבירו, ואכלה חגב או נשדפה, אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכירו הכל, לפי ההפסד שאירעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אע"פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע.


ובקצוה"ח שם הביא תשובת מהר"ם מרוטנבורג וז"ל:
כתב בתשובת מוהר"מ בר ברוך (מרוטנבורג דפוס פראג) סי' שפ"ח ז"ל, דין על ראובן ששכר בית משמעון לשני שנים והקדים ונתן לו השכר של שני שנים, ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודים מן העיר מפני פיקוח נפש וברח גם הוא והניח הבית ריקם, ואח"כ חזרו וגם הוא חזר, ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו. ושמעון משיב, ביתי היה לפניך ואתה ברחת ואיני משלם לך. נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה לפי שמכת מדינה הוא, אע"פ כן יחלוקו ההפסד, שמעון ינכה לראובן חצי מה ששהה חוץ מביתו ושאר חצי ישלם לו, לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו היה שוכר הבית, שהרי מיעוט הקהל נשאר ולא היה נפסד כלום, וכיון דאיכא לספוקי, יחלוקו, עכ"ל.


ומבואר במהר"ם כי בעקרון דעתו הייתה לפטור את השוכר מכל וכל מחמת "מכת מדינה", ורק מפני שצידד לומר כי ניתן היה במקרה המסוים ההוא למנוע את הנזק ולהשכיר את הדירה למעט האנשים שכן נשארו במקום, אולם במידה שלא ניתן היה למנוע את הנזק, פטור היה השוכר לחלוטין, ואף על פי שהקדים ושילם למשכיר מראש, היה זכאי להשבת הסכום ששילם מראש. ונראה שזהו המהר"ם אליו ציין הש"ך שחלק על המהר"ם מטיקטין וכתב שדבריו צ"ע לדינא.

ולפלא הוא על הקצוה"ח שבסימן שט"ז הביא את דברי מהר"ם טיקטין בסתם, ונראה שקיבל את דבריו להלכה, ואילו בסימן שכ"ב הביא את דברי המהר"ם , ודן בדבריו, ונראה שהסכים עם יסוד הדין וגם עם מסקנתו להלכה בנד"ד שיחלוקו, ולכאורה דעות אלו סותרות זו את זו וכמו שרמז הש"ך .

ובהמשך דבריו הקשה הקצוה"ח מדוע יש חילוק בין דין חוכר שדה ואכלה חגב או נשדפה – שאז צריך להחזיר לחוכר כל מה ששילם, לבין הנדון של מהר"ם בשוכר בית ונאלצו לברוח מחמת סכנת נפשות, וביאר זאת:
והא דאמרינן הכא דאם פשטה המכה ברוב השדות הוי מכת מדינה ולא אזלינן בתר מיעוטא ואפילו כבר הקדים בשכירות צריך להחזיר. התם המכה באנשים ולא בבתים וכיון דמיעוט אנשים נשארו אמרינן שהיה שוכרו זה שלא ברח, אבל הכא דהמכה בשדות וזו השדה נמי נשדפה בכלל הרוב ואם היה משכיר זו השדה לאיש אחר גם כן לא היה משלם כיון דנשדפה.

דהיינו מכת מדינה נקראת אם הוא בשילוב שני תנאים: א. שהנזק הוא מוחלט וברור. ב. הנזק הוא בהיקף רחב ולא עניין מצומצם. ובנידון השו"ע מתקיימים שני התנאים, כי הנזק הוא בשדה, והוא אכן נזק מוחלט, ובנוסף היקף הנזק הוא רחב – ברוב שדות העיר. מה שאין כן בנדון המהר"ם , שם הנזק היה אמנם רחב, אך לא היה מוחלט, שהרי היו יחידים שנשארו בעיר וניתן היה להשכיר להם את הדירה, ואם כן אין זה בהכרח "מכת מדינה", ולכן פסק שם שיחלוקו.

מסקנה דדינא:
לכאורה לאור האמור נראה לומר שבנדון דידן מאחר שהנזק הוא בהיקף רחב, שנוגע לכל אזור הצפון, הרי זה בכלל "מכת מדינה", וגם הנזק הוא ברור ומוחלט, שהרי לא רק השוכרים הללו מנועים מלערוך שימוש באולם, אלא גם כל אדם אחר לא היה יכול לערוך בו אירוע מחמת אזהרת כוחות הביטחון, וממילא לדעת המהר"ם וכפי שהכריעו הש"ך והנתיבות , יצטרך בעל האולם להשיב להם את דמי הקדימה.

אלא מאחר ודעת מהר"ם מטיקטין והמחנה אפרים כי במקרה שהבית קיים ורק השוכר אינו יכול להשתמש בו, פטור המשכיר מלהשיב את דמי השכירות, והקצוה"ח הביא דבריו בסתם ונראה שהסכים עמו, וכך גם נקט המהרש"ם [ח"ב סי' קצ"ט], יוכל המשכיר לומר – "קים לי" כדעות אלו, ולהפטר מלהשיב כיון שהוא המוחזק.

אולם נראה שיש לחלק בין הנידונים, ויתכן שבנדון דידן שזו "מכת מדינה" וטרם התחילו בפועל בשכירות גם המהר"ם מטיקטין והמחנה אפרים יודו שצריך המשכיר להחזיר את כל הדמים.

א. הנה המחנה אפרים הביא ראיה לשיטתו מדברי הירושלמי בגיטין פרק מי שאחזו [שהביא שם בסי' ד] שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי אונסא כמאן דעביד – וכך סובר ר"ל, או לא כמאן דעביד – וכך סובר ר"י. ומביא שם הירושלמי ראיה מעובדה ב"חד בר נש אקדים פריטין לאילפא, ונגב נהרא. אתא עובדא קומי רב נחמן בר יעקב : [אמר] הא אילפא אייתי נהרא". דהיינו יכול המשכיר לומר לשוכר: הרי הספינה לפניך, דאג לכך שיזרמו מים בנהר ותוכל לשוט, ומפני כך פטר אותו מהחזרת דמי השכירות, ומשם מוכח כר"ל שיש טענת אונס, שהרי אנוס המשכיר בכך שלא יכול להשיט את הספינה.
[אולם בהמשך מביא הירושלמי שאבא בר הונא בשם רבי אבא כשהיה רוצה לחזור בו "הוה מצלי דייגב נהרא בגין דניסב פריטי". ופירשו הנושאי כלים שכשהיה רוצה לחזור בו משכירות הספינה, היה מתפלל שתפסק זרימת המים בנהר כדי שיוכל לדרוש את כספו בחזרה. והיינו כיון שסבר שאין טענת אונס, ומאחר שאין בעל הספינה יכול לעמוד בסיכום ולהשיט את הספינה, יכול לדרוש את כספו בחזרה].

ומהמעשה שעשה ר' נחמן שפטר את בעל הספינה מלהחזיר דמים הוכיח המחנה אפריים כשיטתו, שבמקום שהשוכר הקדים דמים והחפץ המושכר קיים, פטור המשכיר מלהחזיר דמים אע"פ שכעת אין לשוכר אפשרות להשתמש בו.
[אולם תלה זאת שם במח' ראשונים, והעלה שזו רק שיטת הרשב"א , אבל לשיטת הר"ן אין הלכה כר"ל אלא הלכה כר"י, וגם ר"י דיבר רק בקידושין, עי"ש, ואכמ"ל].

ואם כן יתכן שאין זה דומה לנידון דידן, כי הפסקת הזרימה בנהר אינה נחשבת ל"מכת מדינה", כמו שלמד המחנה אפריים בפשיטות, ויתכן אפילו שזו הייתה תופעה שכיחה באותו מקום בתקופות שונות של השנה, והראיה: שאבא בר הונא [המובא בהמשך דברי הירושלמי] התפלל שדבר כזה יקרה, ולא נראה שהתפלל שתקרה מכת מדינה כדי שיציל את כספי ההשכרה ששילם. ומאחר וכך, יתכן שגם רב נחמן מודה שבמצב של "מכת מדינה" – כמו בנדון דידן, יהיה המשכיר חייב להחזיר דמים ולא יוכל לטעון "הא ביתא קמך".

ב. ועוד, שאין הנדון שם דומה לנדון דידן כלל וכלל. שהרי שם הספינה המושכרת הייתה קיימת, והבעיה נוצרה רק מהפסקת זרימת מימי הנהר, ובאופן כזה יש סברא שיוכל המשכיר לטעון, אני השכרתי לך את הספינה, ומה אעשה לך שאין מים והספינה אינה יכולה לשוט. מה שאין כן בנדון דידן, י"ל שמחמת המלחמה האולם שאינו ממוגן בעצם אינו ראוי לשימוש, ומאחר וכך לא מסתבר שבעל האולם יאמר לו: הרי האולם לפניך, שהרי האולם במצבו אינו ראוי לשימוש לאף אחד, ואין עליו שם אולם שמחות בתקופה זו. ומצב זה דומה יותר לנשרף הבית - שם מודה המחנה אפריים שחייב להחזיר לו דמים, שהרי אינו יכול להעמיד לו את המושכר.
ואפשר להוסיף על סברה זו ולומר כי לגבי אולם שמחות מכיוון שהשימוש בו תלוי בהשתתפותם של אורחים, ואלו לבטח לא יחרפו נפשם למקום סכנה כשהאולם לא ממוגן, בכה"ג אין האולם ראוי לשימושו, ואין המשכיר יכול לומר "הא ביתא קמך".

וגם סברת התוספות שכתב שכיון שהקדים לו מעותיו התכוון לזכותו בכל מקרה לא שייכת אלא באונס פרטי, אך לא במכת מדינה.

ג. ועוד יש לחלק בין נדון המחנה אפרים ומהר"ם מטיקטין שמדברים בשוכר שהתחיל את שכירותו ונאלץ להפסיקה ולברוח מחמת המגיפה או סכנת נפשות, ובאופן זה יכול המשכיר לומר לו: "הא ביתא קמך" ונסתחפה שדך, שלא יכלת לגור בבית כל משך השכירות. אולם בנדון דידן שכלל לא התחיל בשכירות ורק שכר לעתיד, וכעת בשל המצב רוצים לבטל את העיסקה ולחזור בהם מן השכירות, מסתבר שלכולי עלמא יכולים לחזור בהם כי על דעת כן לא שכרו.

נמצא כי מלבד הכרעת הש"ך והנתיבות והקצוה"ח [בסי' שכ"ב] כמהר"ם - המחייב בהחזרת כל הדמים. מסתבר שבנדון דידן שסיבת הביטול הוא "מכת מדינה" גמורה, וגם מדובר במקרה שעדיין לא התחילו בשכירות, יודו המהר"ם מטיקטין והמחנ"א שיכולים השוכרים לבטל את העסקה ולקבל את כל הדמים בחזרה מבעל האולם.

ב. לעניין הזמנת המזון:
הנה במידה והמזון לא הוכן עדיין, אין כל שאלה בדבר שרשאים השוכרים לבטל את ההזמנה ולחזור בהם על אף שנתנו דמים ואין לחוש בזה למי שפרע כיון שהביטול מחמת אונס וכמו שפסק המחבר בחו"מ [סי' רד סע' ב] שאם הלוקח יפסיד כל מקחו במידה שיאלץ לקיימו, יכול לחזור בו, ואין צריך לקבל עליו "מי שפרע". והגם שכתב שם הש"ך , שאם יפסיד רק קצת מן המקח אינו יכול לחזור, בנדון דידן בודאי שמדובר בהפסד גדול, שהרי רוב מוחלט של האורחים לא יסתכן להשתתף באירוע באולם לא ממוגן.

אולם יש לדון במידה והאוכל כבר הוכן, והמזמינים רוצים לחזור בהם סמוך לאירוע לאחר שהתרשמו שאורחים רבים לא יגיעו לשמחה. ולכאורה נראה בפשטות שלא יוכלו לחזור בהם כיון שבעל האולם הוציא הוצאות על פיהם והכין את המזון, וכמו שפסק הרמ"א בסי' יד סע' ה' לגבי מי שאמר לחבירו: " לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו ", ומקורו מדברי המרדכי סוף פרק זה בורר [סי' תש"ט]. והחוות יאיר [סי' קסח] למד מדין זה שאם אמר אדם למחותנו שיבוא עם בנו החתן לסעודת חתונה שקבעו ליום מסוים והמחותן אמר לו שמסכים לתאריך ויבואו, ולבסוף לא באו, והשני הוציא הוצאות להכין את סעודת החתונה וכל הוצאותיו ירדו לטמיון, שאם אין למחותן צידוק לאי הופעתו למועד שהוסכם, חייב לשלם לשני את הוצאותיו.

ובאמת שמצינו שאלה דומה לזו בתשובת הרא"ש [כלל קד סימן ו]:
ילמדנו רבינו. ראובן הלך לאומן, ואמר לו: עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר, ולמחר הלך לו ואמר לו: טול הפעולה שאמרת לי לעשות, שאם לא תטלנו, תפסד; וראובן אמר לו: כבר לקחתיה מאחר. תשובה: על מעשה האומן, חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו, משום דינא דגרמי. מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם משלם (ב"מ עו:), שעל ידו הפסידו מלאכת היום; והכא נמי, ע"פ דבורו הפסיד.


וכן פסק המחבר בסי' שלג סע' ח:
"אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב".


והש"ך כתב שם [בס"ק מא] בשם הסמ"ע שמכל מקום הטורח למכור את החפץ מוטל על האומן, ורק אם אחר המכירה ייווצר הפסד, צריך המזמין לשלמו. ומשמע שאם חוכל האומן למוכרו ולא יגרם לו הפסד, אינו יכול לכוף את המזמין לקחתו, וזה שלא כדברי הגר"א שם [אות מא בהגה] שמשמע מדבריו שהחיוב הוא מצד ההתחייבות בהסכם ולא מצד מזיק.
וברא"ש מפורש שחיובו הוא מצד מזיק בדינא דגרמי. ובסי' שפ"ו האריך הש"ך בביאור גדר החיוב בדינא דגרמי, האם הוא מעיקר הדין או משום קנס, והביא שזו מחלוקת ראשונים, וכתב שהנפקא מינא בזה הוא במקרה שלא פשע, שאז אם זהו חיוב מעיקר הדין, חייב גם בשוגג כדין כל מזיק שחייב בין בשוגג ובין במזיד. אולם אם החיוב הוא רק מצד קנס, א"כ יש לומר שרק במזיד קנסו ולא בשוגג.

וממילא בנדון דידן יש לומר שהמזמין עדיין לא קנה את המנות המוכנות [אף שיש לדון בזה מצד קניין כסף וקניין חצר. ולעניין קניין כסף, כל עוד שלא משך ולא עשה קניין אחר, לא קנה והמנות הם של בעה"ב, וראיה לדבר: שהרי אם יאנסו המנות קודם שהוגשו לסועדים ההפסד מוטל על בעל האולם ולא על המזמין. ולגבי קניין חצר, לכאורה תלוי הדבר במח' התוס' והרמב"ם אם חצר המושכרת קונה לשוכר או למשכיר. ויעוין בזה בסי' קיג סע' ג' ובש"ך שם שהכריע שקונה למשכיר אם לא באופן שיש דעת אחרת מקנה שאז קונה לשוכר. ויעוי' גם בקצוה"ח שם, ואכמ"ל], וממילא כל חיובו הוא מדין מוציא הוצאות על פיו, וכדין מזיק בגרמי, ויש לומר דהוי ספיקא דדינא, שאולי חיובו הוא רק משום קנס, וכאן הרי נאנס, ועכ"פ לא הזיד בהיזק זה, וממילא אי אפשר להוציא מידו תשלום, אולם אם כבר שילם לבעל האולם והוא מוחזק, לא יוכל להוציא ממנו, אלא שהוא חייב לטרוח ולמכור את כל מה שניתן או לעשות בהם שימוש אחר שימנע את ההפסד, ורק מה שלא יצליח למכור או להשתמש, יוכל לגבות מדמי הקדימה שבידו.

ג. לעניין שכר הפועלים:
לכאורה י"ל שאין למזמינים דין ישירות כלפי הפועלים שעובדים עבור האירוע, כגון הטבחים, המלצרים, המנקים וכו' מאחר והם אינם נשכרים ישירות ע"י המזמינים אלא ע"י בעל האולם שנשכר על ידי המזמינים כקבלן לעריכת האירוע.
ממילא גם לגבי נזקי הפועלים, אם נגרמו, התביעה מצידם תהיה כלפי בעל האולם ולא כלפי המזמינים, ובעל האולם, במידה ויתחייב לשלם להם יתבע את המזמינים על ההפסד שנגרם לו, ושוב יש לדון כאן כדין "מוציא הוצאות על פיו" וכמו שהבאנו לעיל לגבי הכנת האוכל. תביעת הפועלים יכולה להיות בשני אופנים: א. שביטול העסקתם היה עוד קודם להתחלת העבודה וגם לא נעשה עמהם קניין כדין על השכירות. ב. ביטול ההעסקה היה לאחר שהתחילו בעבודה או לאחר שנעשה עמהם קניין המועיל על שכירתם למלאכה.

במידה והביטול היה בזמן סביר בו יכולים הפועלים למצוא בנקל עבודה אחרת, לית דין ולית דיין שיכול בעל האולם לחזור בו מהשכירות קודם שהלכו פועלים לעבודתם. ואם שכרו בעה"ב רק בדיבור, אין לפועלים על בעל הבית אפילו תרעומת, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' של"ג סע' א, ובש"ך שם, שדין תרעומת שהזכיר המחבר הוא רק במקום שיש להם טורח למצוא עבודה אחרת. ועל אף שכתב שם הסמ"ע שיש בחזרה משום מחסורי אמנה, - [לדעת הרמ"א בסי' ר"ד סע' י"א בשם יש אומרים]. מכל מקום, יש הסוברים שם שאם חוזר שום שאינו צריך עוד את הפועל או שמצא פועל אחר זול ממנו, אין בו אפילו מחוסרי אמנה. ועוד כתב בערוך השולחן , שאם התחדש לבעה"ב דבר בעסקיו ולא נצרך שוב למלאכה זו, אין לו עליו תרעומת ואין בו משום מחוסרי אמנה. וא"כ פשוט שבכה"ג שבעה"ב אנוס בשל חזרתם של המזמינים וגם הפועלים יודעים זאת ועל דעת כן נשכרו לעבודה, שאין להם שום זכות תרעומת על בעה"ב.
ואם לא ימצאו כעת הפועלים מקום אחר לעבוד אפילו בטורח, הרי זכותם לתבוע תביעה ממונית מבעה"ב תלויה בשאלה אם בזמן שנשכרו לעבודה הנוכחית הייתה להם עבודה חלופית שיכלו להישכר לה או לא: שאם לא היו יכולים למצוא בשעתו עבודה חילופית, אין הפועלים יכולים לתבוע ממון, כמו שפסק השו"ע [שם סע' ב] וכדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בדעת התוספות. אולם אם היו יכולים למצוא בשעתו עבודה ואינם יכולים למצוא כעת, יש להם תביעת ממון על בעה"ב ששכר אותם וצריך לשלם להם "כפועל בטל", שהרי בסופו של דבר לא עבדו בפועל.

אלא שיש לדון מהו יסוד החיוב: שהנה אם יסודו מדינא דגרמי, וכן נראה מדברי התוס' והרא"ש , א"כ יש לדון שאם ביטול שכירות הפועלים היה מחמת אונס ועכ"פ לא במזיד, יוכל בעה"ב לומר קי"ל כדעות הראשונים שהביא הש"ך שחיוב בגרמי הוא רק מצד קנס, וכשלא עשה כן במזיד לא קנסו. אולם הרמב"ן כתב שהחיוב הוא מדין "דבר האבוד", דהיינו כשם שפועל החוזר בדבר האבוד חייב לשלם לבעה"ב את הפסדיו, כך חייב לשלם בעה"ב לפועל בדבר האבוד.
ויש כמה חילוקים בין חיוב מדינא דגרמי לבין חיוב מדין דבר האבוד, כמו שכתב רעק"א בדרוש וחידוש [לדף עו] שמצד דינא דגרמי, אם הוזל השער, פטור, אבל אם החיוב מצד דבר האבוד, חייב. וכן יש נ"מ לגבי שיעור התשלום: שאם שכר רוב הפועלים הוא ג' ורק מיעוט מקבל ד', אז מצד דינא דגרמי אינו חייב אלא ג' דשמא לא היו מוצאים להשתכר בד' וחיוב בגרמי אינו אלא בברי היזקא, אולם מצד דבר האבוד חייב לשלם גם ד' שגם זה נקרא דבר האבוד, כי שמא היו מוצאים להשכיר עצמם בד'.

ויעוין בקצות החושן [שם סק"ב] שהקשה בשם בנו לסברת התוס' והרא"ש המחייבים מצד דינא דגרמי, הרי לא עדיף ממבטל כיסו של חברו דפטור. ותירץ ששונה דין מבטל כיסו או שאר ממונו שפטור כיון שאין דין שבת בבהמה וכלים, מה שאין כן באדם יש דין שבת. ולדבריו מתחדש שלא רק בשבת בידיים מתחייב, אלא אפילו בגרמא של שבת. אלא לפי סברתו בסי' ₪ בדעת הרמ"ה שבגרמי אינו חייב אלא רק בנזק לבד ולא בד' דברים, א"כ גם בגרמי של שבת יהיה פטור. ועוד, שלפי דברי מהר"ם בתשובה שהביא שם אין מחייבין בדינא דגרמי אלא בהפסד, אך לא במניעת רווח, ולפיו יצא שבמקרה כגון נד"ד של ביטול שכירות פועלים שזו רק מניעת רווח, יהיה פטור מלשלם. ומסיק הקצוה"ח שכיון שלדעת מהר"ם אינו צריך לשלם להם, הו"ל ספיקא דדינא ואין להוציא מיד המוחזק. ןיעוין גם בשער המשפט [סי' סא סק"ב] שעמד בשאלה מדוע יהיה חייב לשלם בגרמי של שבת. ויעוין בתהילה לדוד שכתב שדעת המהר"ם יחידאה היא ואין המוחזק יכול לטעון קים לי כוותה.

ובנתיבות המשפט [ס"ק ג] כתב שעיקר חיוב הבעה"ב לפועל הוא מכח אומדנא ותקנת חז"ל, ועל תקנת חז"ל לא ניתן להקשות כלל, שלא כל העניינים שווים, שהרי לגבי מכירה שחזר בו הלוקח והפסיד את המוכר, לא מצינו שחייבו אותו לשלם.

ובערך שי [ריש סי' שלג] כתב שאף לגבי שוכר בהמה או כלים, אם היה מוצא להשתכר וכעת אינו מוצא, חייב לשלם, אך לא מדין שבת, אלא כמו שכתב המרדכי בריש פרק הגוזל קמא שטעם החיוב הוא מפני שקיבל על עצמו לשלם, והיינו כיון שקיבל על עצמו לתת להם מלאכה ולשלם להם שכר על כך, חייב לשלם להם גם אם לא ייתן להם מלאכה.

ובדרוש וחידוש הקשה, על דעת הסוברים שחייב מצד דינא דגרמי, תיפו"ל שכיון שנשכר על פיו של בעה"ב הזה והניח עבודה אצל בעה"ב אחר, חייב הראשון מדין ערב. ולדבריו יצא גדר חיוב נוסף לבעה"ב מדין ערב.
אולם הפתחי חושן [שכירות פ' ח סע' א] הביא שמדברי הרשד"ם משמע כי רק אם הייתה מלאכה מזומנת לפניו והניחה כדי לבוא לעבוד אצלו אז יש לבעה"ב השוכר דין ערב, אבל משום שהיה יכול אוליל מצוא עבודה אחרת במקום אחר אך לא הייתה עדיין מזומנת לפניו, אין מקום לחייבו מדין ערב.

ואם הביטול היה לאחר שהתחיל האירוע וכבר נכנסו הפועלים למלאכתם, אז על מה שעבדו בודאי שצריך ליתן להם את כל השכר לפי החלק היחסי שעבדו, ולגבי החלק שאותו לא ביצעו בשל הפסקת העבודה מצד בעה"ב, אם יכול הפועל למצוא מייד עבודה חילופית [מה שלא שייך כמובן ברוב המלאכות שנעשים באולמות שמחות] אין בעה"ב צריך לשלם עבורו אך יש לפועלים תרעומת עליו על שחזר בו, ואם אינו יכול למצוא מלאכה חילופית פסק השו"ע שצריך ליתן להם שכר כפועל בטל, וזאת אף אם בעת ששכר אותם לא יכלו למצוא עבודה אחרת לזמן זה. ויעוין בחזון איש [ב"ק סי' כג ס"ק לו] שכתב שכיון שחיוב זה הוא מן הדין [מאחר שנעשה קניין שכירות – ולו בעצם התחלת העבודה], יש על השכר שחייב לשלם להם - אפילו כפועל בטל את כל דיני שכר שכיר, והיינו שעובר עליו משום בל תלין ואינו יכול לסלקו בשווה כסף, ונגבה מן היורשים. אולם כשעדיין לא התחילו במלאכה, שאין חיובו מעיקר הדין אלא מדינא דגרמי או מדין דבר האבוד, אין זה כתשלומי שכר פועל אלא כשאר תשלומי נזיקין, ונפקא מינא לכל הנ"ל.

כאמור, לא באנו בתשובה זו להכריע הלכה למעשה אלא רק להעלות את הצדדים העקרוניים שיש בביטול שכירות אולם מחמת אונס או מכת מדינה, ויש לבית הדין לדון כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות ולראות להיכן הדין דומה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il