ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהותה של עסקת שכירות

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שוכר ומשכיר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשס"ח

מהותה של עסקת שכירות


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

הצגת החקירה היסודית
הגמרא במסכת בבא מציעא (נו:) דנה בשאלה, האם יש דין אונאה בשכירות: "בעי רבי זירא: שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה? ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא? אמר ליה אביי: מי כתיב ממכר לעולם? ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא".
משמעות שאלת הגמרא היא, כי ייתכן להבין ששכירות איננה עסקת מכר. תשובת הגמרא היא, שמכר לזמן הרי הוא מכר גם כן, ושכירות נחשבת כמכר לזמן.
שני הצדדים שמציגה הגמרא בשאלה הם, האם שכירות היא מכר לתקופת זמן מוגבלת, או ששכירות אינה מכר כלל אלא דבר אחר. לא ברור בגמרא מה האפשרות השניה להבנת שכירות. ייתכן שהכוונה היא, ששכירות היא מתן הרשאה לשוכר להשתמש בנכס עד לזמן מסיים. אם ברשות עסקינן, זכותו של השוכר איננה נובעת מבעלות כזו או אחרת בגוף הנכס המושכר, אלא משעבוד על גופו של המשכיר, לאפשר לו את השימוש בנכס. כנגד שעבוד זה ישנו שעבוד של השוכר, לשלם כל זמן שהוא משתמש בנכס.
בביאור מסקנת הגמרא, יש באופן עקרוני שתי הבנות, שהן ככל הנראה מחלוקת ראשונים. שיטת הרמב"ם (מכירה יג, יז) היא ששכירות היא אכן עסקת מכר: "השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אונייה, שהשכירות מכירה בת יומה היא , ואם יש בה הונייה שתות או יותר, בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר הרי זה מחזיר הונייה ואפילו לאחר זמן מרובה".
לעומת זאת, התוספות (ד"ה והאי) כותבים, ששכירות איננה עסקת מכר, ורק לעניין אונאה נחשבת שכירות כמכר: "והאי ביומיה מכירה הוא - תימה דבפרק קמא דע"ז מוכח דשכירות לא קני, מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו, וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות".
חקירה זו יסודית ביותר בנוגע לדיני שכירות, משום שהיא מגדירה את מהות פעולת השכירות. כפי שנראה בהמשך, לא כל סוגי השכירות שווים בעניין זה.
הנפקא מינה שאותה מציגים התוספות לשאלה אם שכירות היא כמכר או לא, היא אם החפץ המושכר נחשב קניינו של השוכר - שכירות קניא או לא קניא. לשאלה זו יש חשיבות למשל, לגבי כהן ששכר פרה מישראל, אם הוא רשאי להאכיל אותה תרומה או לא.
אמנם, בקהילות יעקב (שביעית סימן א) הביא את דברי הרמב"ן בכתובות (קונטרס אחרון, מובא על דף נט. ד"ה ושמעינן) המסביר, שאמנם לשוכר יש קניין בנכס, אבל זה רק קניין גוף לפירות, וממילא גם למשכיר וגם לשוכר יש חלק, והדיון אם שכירות קניא הוא, האם הקניין החלקי שיש לשוכר מספיק כדי להחיל על הבהמה שם בהמת כהן (בשוכר כהן) למשל.

שוכר שנאנס ואינו יכול להשתמש בנכס המושכר

בדיני שכירות פועלים ההלכה היא, שאם מחמת אונס בעל הבית אינו יכול לספק עבודה לפועל, אין הוא צריך לשלם לפועל עד סוף היום כפועל בטל. כשם שבעל הבית שוכר פועל, ניתן לומר שהשוכר שוכר את ביתו של המשכיר. לפי זה, אם השוכר אינו יכול להמשיך להשתמש בנכס המושכר, הרי זה כבעל הבית שאינו יכול להעסיק את הפועל מחמת אונס, והיה הדין צריך להיות שהשוכר פטור מלהמשיך ולשלם את דמי השכירות. דבר זה שנוי במחלוקת ראשונים:
הדרכי משה (שלד, א) מביא מרדכי (בבא מציעא סי' שמה) בשם מהר"ם, שאלמנה ששכרה בית ומתה בתוך זמן השכירות, אין יורשיה צריכים לשלם דמי שכירות עד תום זמן השכירות. אבל הרשב"א (שו"ת א, אלף כח) כותב, שיורשיו של השוכר צריכים לשלם עד סוף הזמן, והטעם לכך הוא: "דכיון ששכר שמעון הבית הרי הוא כמכר גמור ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור. ואף על גב דקיימא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. מכל מקום אין השוכר רשאי לצאת משם בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות. אלא מחוייב הוא שלא להניח ביתו לפני זה עד זמנו".
בפשטות, מחלוקת הרשב"א והמרדכי תלויה במחלוקת הרמב"ם והתוספות. הרשב"א מסביר, שכיוון ששכירות הרי היא ממכר ליומא, אם כן - כשם שכשקנה אדם חפץ, אף אם אחר כך נאנס ואינו יכול להשתמש בחפץ אין הוא רשאי לדרוש את השבת כספו מהמוכר, כך גם בנוגע לשכירות. אולם, אם שכירות איננה כמכר אלא התחייבות הדדית של המשכיר והשוכר, הרי מהלכות פועלים למדנו שאין צורך לקיים התחייבות כזו במקרה של אונס.
ממחלוקת זו אנו למדים, שלגבי פועלים, מסכימים הרשב"א והמרדכי, ששכירות פועלים איננה קניין, אלא התחייבות הדדית, שהרי בפועלים מבואר בגמרא, שבמקרה של אונס, אין בעל הבית צריך לשלם לפועל.
לאור זאת, יש להתבונן בדברי הרמב"ם. הרמב"ם (מכירה יג, טו) כותב: "השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה".
מבואר בפירוש ברמב"ם, שגם שכירות פועלים הרי היא קניין לזמן, ועם זאת, הרמב"ם (שכירות ט, ו) פוסק את הדין שהבאנו לעיל, שבמקום אונס בעל הבית פטור מלהמשיך לשלם לפועלים.
ייתכן לומר, כי היות שברור שבשכירות השוכר משלם עבור השתמשות לזמן, הרי שאם לא היה יכול להשתמש לזמן, יש כאן מקח טעות. ואפילו אם במכר אין מקח טעות במום שלא היה בשעת המקח, יש מקום לומר שבשכירות, כיוון שהיא מראש מוגדרת כהשתמשות לזמן, אז כל דבר שמבטל את יכולת ההשתמשות, מוגדר כביטול מקח.

שכירות ששולמה מראש
הקהילות יעקב (בבא מציעא סימן לז) עוסק גם כן בחקירה שלנו. במשנה (בבא מציעא סה.) נאמר שמרבים על השכר ואין מרבים על המכר. דהיינו, שאם מוכר שדה שמחירו 1,000 זוז, אסור לשלם בסוף השנה 1,200 זוז, משום ריבית. אולם, אם משכיר שדה, ובאופן עקרוני דמי השכירות הם 1,200 זוז, מותר לשלם עכשיו 1,000 זוז. מבואר בגמרא הטעם, ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולכן השכר האמיתי הוא השכר בסוף הזמן, והתשלום המוקדם הוא הנחה, ואין בזה ריבית. על כך שואל הקהילות יעקב, מדוע לא נאמר, שגם בשכירות שדה, היות שהתשלום אמור להתבצע רק בסוף, נמצא שהשוכר שמשלם מראש בעצם מלוה את הכסף למשכיר, ובתמורה להלוואה, הוא מקבל חודש שכירות חינם, שהרי שילם רק 1,000 זוז, ומקבל שכירות ששווה 1,200 זוז?
הקהילות יעקב עונה, שכאשר משלמים מראש על השכירות, אין זו הלוואה, אלא קניית הנכס לפירותיו. מדברי הקהילות יעקב עולה, שרק לגבי דין שכירות האמור בגמרא, דהיינו כאשר השכירות משתלמת לבסוף, שייכת החקירה שהעלינו, אם התשלום הוא בעבור השתמשות או שהתשלום הוא בעבור קניין אלא שהוא אמור להתבצע רק בסוף השכירות. אבל, כאשר משלמים מראש, לכולי עלמא השכירות היא קניית גוף הנכס לפירותיו.
היות שבימינו מרבית השכירות משולמת מראש, הרי שבדרך כלל יש להתייחס לשכירות כאל קניית נכס לפירותיו, ולא כאל תשלום בעבור ההשתמשות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il