ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת ראה

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אב תשס"ח

שבת הראי"ה פרשת ראה

גליון מס' 37



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אסתר בת רחל

אורות הראי"ה
מתוך דברי ההספד של רבי מאיר ברלין זצ"ל בנו של מרן הגאון הנצי"ב מוולוז'ין זצוק"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, עליו ועל כמותו אומרים 'קדוש מרחם'. כי בקטנותו הכירו בו, שלגדולות נוצר. וההכרה הזאת באה לא מחדר הורתו ומבית משפחתו בלבד, אלא גם בישיבת וואלז'ין המפוארה, בית היוצר לגדולי תורה ולרבי האומה, שרוב התלמידים שלה היו מצויינים בתורתם, בכשרונם ובסגולות נפשם, ורובם היו גם לשליטי הרוח בעולם היהודי, ובתוך כל אלה ועל כל אלה היה התלמיד ר' אברהם יצחק קוק למצוין שבמצויינים, ולו חזו עתידות לגדולות ביתר ודאות מאשר לאחר, בזמן הסתופפותו בצילם של גדולי עולם, אבא זצ"ל ורבינו חיים סולוביצ'יק זצ"ל.
מעטים הם מאוד בין תלמידי וולוז'ין שעלו לגדולה, שחותם הישיבה הזאת ודרך החיים של העומד בראשה, אבא זצ"ל, נשארו טבועים כל כך בנשמתם כמו שהיה בתלמיד הצעיר, שנעשה לרב רבנן, ושמו: הרב קוק זצ"ל. והוא זכה אף להערצה רבה שלא הייתה דוגמתה. כי לא רק את שקידתו הנפלאה ולא רק את כשרונותיו המצויינים והתמדתו הבלתי רגילה הרימו על נס, אלא גם את צדקתו ואת חסידותו היללו חבריו ורבותיו. ואבי זצ"ל סמך את ידו עליו לברכה, לא רק בתור גאון בתורה, אך גם בתור אחד מאצילי הרוח ואחד ממנהיגי האומה בעתיד.
וכשנתבקש אבא זצ"ל לכתוב תולדות עצמו בירחון 'כנסת ישראל', ולאבא זצ"ל לא היה די הזמן לכך, מילא התלמיד רא"י קוק את את התפקיד הזה בחיבה יתירה ובכשרון ספרותי.
ובהיות חינו של הרב קוק התלמיד בעיני אבא זצ"ל, שאלהו אבא, כדרך רב לתלמיד, על מצב רוחו וסיפוק נפשו, בוולוז'ין, והוא ענהו: "בימי ישיבתי בוולוז'ין מרגיש אני רוח יתירה והנאה מרובה כאילו הייתי יושב על אדמת הקודש בארץ ישראל". והתשובה המיוחדת הזאת, בימים ההם, הגדילה את חינו והרימה את ערכו.
ועד ימיו האחרונים, אחרי שהרב קוק זכה להיות רב רבנן, מרא דארעא דישראל, ולמוצא פיו ייחלו בכל תפוצות ישראל, גם אז לא הסיח דעת ולא פסק פיו מלדבר ולספר על ימי היותו תלמיד ועל רבו הגדול, אבא ז"ל, שהיה לו למופת בכל דרכיו בקודש ובקודשי קודשים, באהבת התורה עד אין סוף, בחיבת ישראל עד אין גבול, במסירות לבנין הארץ וישובה בלי הגבלה איזו שהיא, ובאמונה שלימה בגאולה קרובה, ביום הגדול אשר אור ד' יזרח וכוכב ישראל בטהרתו יופיע.
מי שלא זכה לשמוע את רבינו הגדול הגרא"י קוק זצ"ל נואם ברבים, חושף תעלומות מחשבותיו, מוציא את הגיונותיו, מרצה את דעותיו, – לא נהנה הנאה רוחנית מימיו. הדברים היו מאירים, צרופי אמרות היו חודרים ומקסימים. וכפיו כן כתביו, ואם לא הכירו זה בחייו, כי לא רבים הם הספרים שהופיעו בעודו עלי אדמות, נודע הדבר אחרי פטירתו. עם כל טרדותיו הרבות, עם כל שיעוריו בהלכה ואגדה, עם כל שיחותיו עם תלמידיו ומבקריו, עלה בידו להניח עשרות כרכים של ספרים בכל מקצועות התורה, מלבד חיבור גדול כמעט על הש"ס כולו.
כשנגשו עסקני האגודה להוצאת ספרי הרב זצ"ל, לסדר את כתבי ידו, תמהו ורחב ליבם למצוא כשלושים ספרים מסודרים. בהם דברי הלכה וביאורי אגדה, תשובות לשואלים בכל חלקי שו"ע ונוסף ע"ז תשובות רבות בהלכות התלויות בארץ. בתוך שלושים הספרים יש כרכים רבים של מחשבה, והם מגלים צפוני רעיונות ונבכי מחשבות על נגלה ונסתר, על אחדות הרגש, השכל והרצון, על עדן העתיד, ועל המגמה העליונה, ועל עוד הרבה נושאים בדרכי היהדות [מתוך הספר 'אוהב ישראל בקדושה' (על הראי"ה קוק) ח"א עמ' 446, וח"ה עמ' 69 – 71].

לעילוי נשמת
ר' משה דוד ב"ר אריה – מרואי פני הראי"ה זיע"א ותלמידו של ר' שמעון שקופ זצ"ל



בסוד שיח

אֲנִי מָלֵא אַהֲבָה לֶאֱלֹהִים. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמַּה שֶּׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ, מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב, אֵינֶנּוּ נִקְרָא בְּשׁוּם שֵׁם. אֵיךְ יִקָּרֵא בְּשֵׁם מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר מִן הַכֹּל, יוֹתֵר מִן הַטּוֹב, יוֹתֵר מִן הַמַּהוּת, יוֹתֵר מִן הַהֲוָיָה?!
נַפְשִׂי כְּמֵהָה לְאוֹר עֶלְיוֹן, לְאוֹר אֵין-סוֹף, לְאוֹר אֱלֹהִים אֱמֶת, אֱלֹהֵי חַיַּי, אֱלֹהִים חַיִּים, חֵי הָעוֹלָמִים. וְהַכִּמָּהוֹן אוֹכֵל אֶת כֹּחִי הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי, כִּי אֵין לִי כִּשְׁרוֹן וְלֹא הֲכָנָה רְאוּיָה, אֵיךְ לְסַפֵּק אֶת הַמִּלּוּי שֶׁל הַכִּמָּהוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה.
מִי יוּכַל לְהַכִּיר אוֹתִי, מִי יוֹדֵעַ הִתְלַהֲבוּת לְבָבִי הַבּוֹעֵר בֶּאֱמֶת בְּאֵשׁ אַהֲבַת ד' הָעֶלְיוֹנָה? צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חַי.
[הראי"ה קוק, 'חדריו'].

אורות הפרשה
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם... וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא [דברים יב ב-ג]..

וכתב הרמב"ם [הל' עכו"ם פ"ז הלכה א']: "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר: אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר: כי אם כה תעשו להם וגו'".
והעיר הרב: "נראה, אע"ג דאינה משמשיה ולא נאסרה בהנאה, מכל מקום יש מצוה באיבוד. ולפי זה היה מקום לומר שאפילו לאחר ביטול דמותר בהנאה, מכל מקום יש מצוה באיבוד. אבל באמת אינו כן, דאם כן היה ראוי לאבד עטרת מלכם גם לאחר ביטולו של איתי הגיתי (ע"ז מד.). אלא דיש לומר דביטול יש בו גם כן מצות איבוד. ובלאו הכי צריך לומר כן, דאם לא כן הוי רק הפקעה ממצוה ולא נכון לעשות כן. ובודאי דוד המע"ה היה עושה כדורות הראשונים להכניס פירותיו דרך טרקסמון לחייבם במעשר (ברכות לה:), אלא שזוהי גם כן מצות איבוד".

עוד כתב הרמב"ם [שם]: "ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת כוכבים שבו שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ".
והעיר הרב:
"לכאורה כיבוש ארץ ישראל מצוה הוי בכל אופן גם אם אין שם עבודה זרה. ולאחר כיבוש – מצוה גם בחוץ לארץ לאבד עבודה זרה. ויש לומר דיש מצוה יתירה לרדוף, על כן כשיש לפנינו שני (סוגי) כיבושים (בארץ), מצוה לכבוש מה שיש (שם) עבודה זרה כדי לאבדה וזהו בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שניהם שווים, דאין חיוב איבוד כי אם אחר הכבישה" [מתוך 'חידושי הראי"ה לי"ד החזקה', מובא ב'אוצרות הראי"ה' ח"ג עמ' 59].


ויטיב נא מע"כ מרן שליט"א להעליני על לבבו ומוחו תמיד בכוונה להעליני למדרגתו הגבוהה בנגלה ובנסתר וכל חמדת קודש. ואל יחר בעיניו על אשר הנני מטיח כ"כ דברים אודות זה, כי חיי תלויים בחייו, ונפשי קשורה בנפשו, ומאז נסע מפה כמעט נשיתי טובה ועיני צפויות להשי"ת, שישוב ויחייני ויברא לנו ניב שפתים, ותורה מרובה בהמון שמועות ובירור כל ההלכות וגילוי הרזים והסתרים, לפרסם תורתו ושמו בכל העולם כולו, לקרוא בשמו יתברך בקול גדול ובפום ממלל רברבין, ויבואו רחוקים ליתן לו כתר מלוכה, ואף אני הנני מתכון להתחמם לאורו הגדול של מרן שליט"א, למען קדושת השי"ת ותורתו.
אלה הם קטעים מהחיזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו לבי הומה ובוער...
ולזאת גם בתוך המון פעולותיו להכלל כולו, יזכור גם בי עבדו המוכן לשרתו, לפקדני פעם בפעם במכתביו האהובים והקדושים לרומם את רוחי ולהחיות את נפשי הנדכאה, כי הרי לפי המדובר גם הפרט שלנו כלל גדול הוא, כאשר עינינו תחזינה מישרים כשיעזרני השי"ת כשיעלה אדמו"ר שליט"א שוב אל הר ציון מקום מקדשינו ונתראה פנים בפנים, שעל יום ההוא הנני מלא תקווה ועוז שבו ביום יראה אור חדש על ציון, ושביב קודש של חמודות גנזי אור תורת אמת והדר יפעתו יתברך שמו יתגלה בגילוי מפולש לכל העולם כולו. והנני מקווה לאור חסדו יתברך להגיע לימים טובים על עמו ונחלתו.
עבדו הנרעש והנפחד מפחד זכרון שמו הקדוש המשתחווה מול הדרת פני קודשו.
הצעיר יעקב משה חרל"פ.
הגאון האמיתי פאר הדור ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א דורש שלומו באה"ר.
ועוד, והוא העיקר, להרבות ברחמים עלי להעליני, כפי המצווה בהחיזיון הנפלא הנ"ל"
[הגרי"מ חרל"פ, 'הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ לרבו הגראי"ה קוק) אגרת לא, ועיין שם אגרת לב].

והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים ע"י רוב השתוקקותו ושהוא מכוין בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעינותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאוד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו ית"ש, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך.
"בעזה"י ט"ז שבט ג' יתרו שנת 'שכינה בארץ' לפ"ק בעה"ק משוש תפארתנו ירושלים תובב"א.

רוכב בערבות, יריק שפעת ברכות, מאליפות רבבות, לכבוד הוד אדמו"ר הגאון הגדול והקדוש הנשגב פאר דורנו וחמדת עינינו ולבבנו, צדיק יסוד העולם, הרב הדומה למלאך ד', כתר ישראל והדרו מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.
חיל ורעדה תאחזני בהעלותי על לבי הוד קרן אור פניו, וכמעט הנני חוזר לאחורי מבלי לגשת אל הקודש, כי מה לו לתבן את הבר. ובפרט כי בודאי הנה העסק היותר מעסיק עתה לטובי ההוגים וביחוד למע"כ כתר ישראל ותפארתו מרן שליט"א, היא השאלה הכללית של שאלת ישראל עם היקף המון פרטיו ודקדוקיו מה שנוגעים לקיום תורתינו הקדושה והרמת הלאום גם יחד, וחפצתי לירתע לאחורי מבלי בוא היום לפני מע"כ, ולהטרידו בדברים פרטיים.
אכן אחרי שובי ניחמתי ונזכרתי בדבר הגילוי המזהיר שנתגלה אצל כותל המערבי ביום י' חשון תרע"ו, (שכבר רמזתי ע"ז למע"כ מרן שליט"א כמה פעמים באיזה מכתבים), שבהמשך הדברים נאמר בזה"ל: וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל אשר הנך מקושר בו נפש בנפש שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק לעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים, כי התגברות החיצונים עליכם הרבה, ובפרט עליך עד שא"א לשער כלל התגברותם, ואילו הייתם ביחד היה עולה לכם לגרשם כליל, והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם וכו' וכו' וכו', ואתה ורבך צריכים לתקן את כל העולם כולו, והלואי שימצאו לכה"פ שני אנשים כאלה בעולם, וכו'.
ותורה יבקשו מפיהו הגה"צ רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א

כבוד התורה
אשר בעו"ה כמעט דור יתום בזמן הזה, אוי לנו על שברנו, והכל לאין ספק מחמת ביזוי התורה... ועל ידי כן באנו בעוונותינו הרבים מתחילה ועד סוף לתכלית הצרות, ועודנו מרקד בנו לבזות התורה ולומדיה... צא ולמד, אחאב היה עובד ע"ז, כמה כיבד ספר תורה (סנהדרין קב:) והכניס עצמו במלחמה עצומה מבלי לזלזל בכבוד התורה, ואנחנו בעו"ה מזלזלים בכבוד לומדיה אשר חמורה מספר תורה, כדאמרינן (מכות כב:) הני בבלאי טיפשאי דקיימי מקמי ספר תורה, ולא לפני תלמידי חכמים אשר הם עיקר התורה וחכמת אלוקים בקרבם. והוא החולי הרע אשר אצלינו שגורם רעות רבות בעו"ה על אשר ירדה התורה ואין מקים דגלה" [יערות דבש למוהר"י אייבשיץ, ח"א דרוש י'].

שבעים ושלוש שנים לפטירת מרן הראי"ה זיע"א – ג' אלול תרצ"ה הספדו של הגרא"ז מלצר זצ"ל
זקן ראשי הישיבות הגאון רבי איסר זלמן מלצר הספיד את מרן הראי"ה בארבעה זמנים:
בשעת ההלוויה אחר ההספדים בישיבה (של בנו הרצי"ה זצ"ל והגרי"מ חרל"פ זצ"ל), התקיימו בצהרים הספדים לכלל הציבור מטעם העיר ירושלים, ע"י הגרא"ז והרב יוסף לוי. דברי הגרא"ז נאמרו מתוך בכי. הוא עמד על האבידה הגדולה לכל בית ישראל, שעה שנלקח מאיתנו רבינו ומאורינו שהיה "יחיד בדור בגאונותו, ביראתו, בצידקותו ובחסידותו ובמעשיו הגדולים".
בשבעה, בביכנ"ס "חורבת רבי יהודה החסיד".
ביום השלושים, בישיבת מאה-שערים.
בתום שנה להסתלקותו, בישיבת מאה-שערים.
ובכל אותם ההספדים מירר בבכיות עצומות ובכאב גדול.


מתוך דברים שאמר הגרא"ז בהספדיו על מרן הראי"ה:
"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו... צריך להרגיש, שנפגע עמוד השדרה של כלל ישראל... שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית-המקדש".
"במשך תשע שנים, רוב הזמן - ישב הרב וכתב "הלכה ברורה", ולפעמים ממש כאבה היד. מידי פעם, הייתי נכנס לברר ענינים קשים. הרב היה שקוע בענינים אחרים, אבל מיד כששאלתי, נפתח המעין, והכל קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיא זו!".
"אני מקנא ברב. הלוואי שביום כפור הייתי זוכה להתפלל כמו תפילת הרב בכל יום של חול".
"שפתי כהן ישמרו דעת", נכון שהיתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא חמישים פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכל הצידה משום ש"תורת אמת היתה בפיהו!".
"הייתי בחמש שנים יותר צעיר ממנו. מכל מקום בוולוז'ין למדנו יחד. אחר כך במשך הזמן התפזרנו איש אל מחנהו. אחרי כמה שנים זיכני הקב"ה לעלות לארץ ישראל, ואז שוב נפגשנו. אמנם בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצותא בחלק גדול מן היום, וניתנה לי אפשרות להתבונן עליו הרבה יותר מאשר בפגישה ארעית. אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!".

***
בעת שנפטר הראי"ה, שהה הגרא"ז בשכונת בית-וגן לצורך מנוחה והחלמה.
רעייתו הרבנית בילא הינדא פגשה אז ברחוב את תלמידו רבי חיים יעקב לוין (בנו של ר' אריה לוין, ולימים רבה של פרדס-חנה) ואמרה לו: בבקשה ממך הכנס נא לראש הישיבה, הוא אינו מפסיק מלבכות מאז פטירתו של הראי"ה.
רבי חיים יעקב נסע מיד לבית וגן ומשראהו הגרא"ז, אמר לו מתוך בכי: "אנחנו לא ידענו ולא הבנו את גדולתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק!".
ביום ראשון, ג' אלול, יומו האחרון של הרב, התפשטה השמועה על מצבו החמור מאוד של הרב. בכל עיר ועיר נתכנסו ההמונים בבתי כנסיות להתפלל ולומר תהילים להחלמתו של הרב, ובירושלים הלכו ההמונים לכותל המערבי, ובתלמודי התורה הרבו בתחנונים שלא יכבה נר ישראל. בשעות לפני הצהריים באו גדולי ירושלים לבית המרפא בקרית משה להיות סמוך לרב ברגעיו האחרונים. פרופ' צונדק (שטיפל ברב בכל ימי מחלתו האחרונה) לא הרשה לאיש להכנס, רק תלמידו הגרי"מ חרל"פ הורשה להכנס. כשראהו הרב, לחש לו בקול רוטט: "ר' יעקב משה, גם עכשיו לא אפסה עוד תקוותי לשמים". אבל באותה העת כבר החמיר מצבו מאוד. בשעות אחר הצהרים, כשמצבו של הרב היה במצב גסיסה, הודיע פרופ' צונדק לרבנים וראשי הישיבה שהוא מאפשר להם להיכנס אל הרב, הכל הבינו שמצבו של הרב הוא סופני. נכנסו הרבנים, וסביב מיטתו עמדו הרב איסר זלמן מלצר, הרב צבי פסח פראנק, הרי"מ חרל"פ, הרב מטפליק, הרי"מ טיקוצינסקי, ר' אריה לוין, הבד"ץ ועוד. לפתע הרב הסב את פניו אל הקיר. אחד הנוכחים העיר שהגמרא (כתובות קג:) אומרת "שהמסתלק מן העולם ופניו אל הקיר סימן רע לו, ואם פניו כלפי העם סימן יפה לו", ושאלו את ד"ר שלזינגר אם מותר להפנות את פניו כלפי העם? אמר להם הרופא, שהוא חושב שהרב נמצא במצב גסיסה ומצד ההלכה אסור לגעת בו. והנה לפתע, בשארית כוחותיו הסב הרב את פניו כלפי העם, וכל הקהל החלו לומר שמע ישראל, אחד הרופאים שטפלו בו גחן אליו ממש בנשימתו האחרונה ושמע שהוא אומר עם הקהל 'שמע ישראל' ויצתה נשמתו באחד. מייד ברך הרי"מ טיקוצינסקי ברכת "ברוך דיין האמת" וכל הקהל ענה אמן וגעה בבכי. רבים שנכחו בשעת הפטירה התעלפו. השמועה התפשטה בכל האזור, והמונים רבים נהרו לבית המרפא והתאספו סביב הבית. תיכף הוכרז שכל מי שלא טבל שלא יגע במיטה, ובחורי הישיבה רצו לטבול במקווה.
מיד עם היוודע פטירתו של הרב ירד אבל לאומי על הישוב היהודי כולו. "היהדות הארצישראלית נתייתמה", זעקו כותרות העיתונים.
מספר תלמידו של הרב, הרב דוד כהן 'הנזיר': "הגעתי אל הרב ביומו האחרון, היום המר והנמהר. עליתי אליו, בחדר משכבו, וראיתי פניו, המלאים צער. רמזו לי, מפני שאני כהן, לצאת מהר. עמדתי בחצר, נדהם ומוכה יגון, ופני חפורים באילן שנסמכתי עליו, וכעבור שעה שמעתי קול בוקע שמים ומרעיש הלב, "שמע ישראל", ומייד אחר כך התחיל ניגון שיר השירים. כבה אור האורות, עולם חשך בעדי" [משנת הנזיר, עמ' צו].
בשעה שמונה בערב הועברה הגופה לבית הרב שברחוב הדסה (שהוחלף אח"כ לרחוב הרב קוק) וכל הלילה באו המונים לבית ואמרו תהילים בדמעות ובכיות גדולות עד הבוקר. במכתבו לבנו כותב הגרי"מ חרל"פ: "בשעה עשר הייתה הטהרה. לפני הטהרה כאילו דחפוני מלמעלה להגיד מילים אחדות להודיע את מי הם מטהרים, הודעתי להם קצת מנוראותיו הטמיריות, שמיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה, והיה בבחינת יוסף צדיקא, עוררתי להתוודות, המחזה היה נורא". אנשים שנכחו במקום מספרים: "כשעמדה החברא קדישא לטהר את הרב פנה אליהם הרי"מ חרל"פ: "הנני מדבר עם אלה אשר ניגשים לעסוק בטהרת גופת רבנו, דעו כי תשאו על כפים איש קדוש נשגב, איש שהכל בו, מקרא משנה בבלי, ירושלמי, נגלה ונסתר, הכל היה חרות על לוח לבבו על כן בחרדת קודש תיגשו לעסוק עם גוף טהור וקדוש רבן של ישראל ומאורו".
"אחרי כן הובילוהו לישיבה", מספר הרי"מ חרל"פ, "וגם שמה עוררתי מספד מר, והודעתי דברים אחדים מנשגבות גדולתו, והיו הלבבות קרועות, וכמעט שנתעלפתי, והביאו לי מים".
בשעת הצהרים יצא מסע ההלוויה להר הזיתים דרך הר ציון, כשרבבות אנשים – בין חמישים למאה אלף איש (כרבע מהישוב היהודי בארץ באותה תקופה) – מלווים אותו. אנשים כל כך בכו עד שהיה נדמה כאילו הרחוב נשטף מרוב דמעות. זקני ירושלים אמרו שלא ראו לוויה גדולה כזו בירושלים. עם שקיעת החמה נסתם הגולל, ונגנז ארון קודש הקודשים באדמת הר הזיתים בחלקת הנביאים מול הר הבית ומקום המקדש.
במשך ה'שבעה' וה'שלושים' נערכו הספדים בכל העולם, ע"י גדולי הרבנים מנהיגי הדור. "כל קהל ארץ ישראל בוכה ומבכה. בכל יום נערכים הספדים, ואיננו זוכרים התעוררויות כל כך חמות בעת ההספד כמו הספדים אלו", כותב הרי"מ חרל"פ. לכולם היה ברור כי אין בעולם מי שיוכל למלא ואפילו במקצת את מקומו של הראי"ה.
מדי שנה בשנה, בג' אלול היו תלמידי 'מרכז הרב' ומעריצי הרב עולים לפקוד את ציון קברו, כך נמשך הדבר עד מלחמת השחרור. עם כיבוש הר הזיתים על ידי הירדנים, נמנעה האפשרות לפקוד את קברו של הרב במשך תשע עשרה שנה. באותן השנים השחיתו הירדנים את הקברים שבשטח ההר ועקרו את המצבות. והנה, כל המצבות שסביב קברו של הרב נעקרו, ורק מצבת קברו של הרב ניצבת בשלמותה, והיה הדבר לפלא. יודעי דבר מספרים שבכל פעם שהטרקטור הירדני שעסק בהרס הקברים התקרב למצבתו של הרב – היה מתהפך. הירדנים נבהלו מקדושת המקום והניחו לו. כהשלמה לכך, סיפר פועל ערבי אחד, שהם קיבלו הדרכה מיוחדת מהממונים עליהם, שלא לפגוע בשום פנים ואופן בקבר זה. וכך, בתמונות שצולמו מיד לאחר מלחמת ששת הימים באייר תשכ"ז, רואים את הרס הקברים ואת המראה המופלא של מצבת הראי"ה ששרדה מהחורבן [ראה בספר 'מראה כהן' עמ' 139].
כשהגיעה שמועת הפטירה לאדמו"ר מסוכטשוב (ממנהיגי אגודת ישראל בפולין), כתב מכתב תנחומים למשפחתו של הרב: "בלב נדהם ונידף לקול השמועה כי גבר אראלים ונשבה ארון הקודש מרא דארעא דישראל, גאון ישראל והדרו, ואוי לספינה שאבד קברניטה, כי לדאבונינו ארץ ישראל היא כספינה מטורפת בים הדיעות שונות, והוא ז"ל היה הקברניט המיוחד שהיה ברוחו פי שניים להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, וממש איבדה האוניה את מנהיגה, הרב הראשי. אך תהי זאת נחמתנו כי גדולים צדיקים במיתתם, וגודל אהבתו אהבת ישראל וחיבתו חיבת הקודש לארץ ישראל, תשפיע מגן עדנו על אחינו בני ישראל להתאחד בלבל אחד לאבינו שבשמים... דברי המצפה להתגלות האורות ולגאולה העתידה" [אגרות לראי"ה עמ' תקעו]. רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, כתב למשפחה: "רעדה ופלצות אחזתנו למשמע השמועה הנוראה על האסון הנורא שקרה לנו ולכל בית ישראל... מה נורא השבר לכל בית ישראל בהעדר קברניטו ומנהיגו הגדול אשר הקריב תמיד את נפשו לטובת האומה... מי יתן לנו תמורתו" [שם]. הרב ראובן בנגיס, ראב"ד העדה החרדית וידידו של הרב, כתב: "... להסתלקותו של הדר"ג פאר הדור זצללה"ה, שאין זה אבל פרטי למשפחתו, אלא אבל כללי לכל עדת ישראל, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה" [שם, עמ' תקעח].
בהספדו של הגרי"מ חרל"פ על הראי"ה קוק, אמר:
"בכל דור ודור שותל הקב"ה בעולם, את הנשמה הגדולה של האדם הגדול, הראוי והמכוון בשביל אותו הדור, ולפעמים גם בשביל הדור הבא אחריו.
אולם יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה.
כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אור גנוז עליון היה, ספון טמון באוצרו של הקב"ה, והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש.
אמנם, האמת היא כי נשמה עליונה וקדושה זו של מרן רבינו זצ"ל, לא נתגלתה בזמנה כראוי בכל ישותה, בכל זהרה, בכל הודה, זיוה והדרה, כי מרוב יושרה וגודל הברקותיה המבהיקות והולכות ומתרחבות עד אין שיעור – לא יוכלו להביט בפניה, לקבל כראוי את קרני קוי זיקי אורותיה השונים, כך היו גם כאלה אשר מרוב חולשתם בנפש וברוח, לא יכלו בשום אופן אפילו מרחוק, להסתכל בזיו אור עליון זה. הוי! האומרים לאור חושך ולחושך אור, ומי עוור כמשולם... ובגלל זה היו גם כאלה אשר שטמוהו ורובו ויורו עליו חיצים, אך לא פגעו בו חלילה כלל וכלל, ולהיפך, הוא חמל עליהם בכל חום ליבו הטהור ועוז נפשו הזכה, וגם דן אותם לכף זכות.
אולם, עד עשרה דרא ילך קמעא קמעא ויזריח ויזהיר אור קדושת נשמתו ותורתו של רבינו זצ"ל, ילך ויתגלה לעין כל, וכל עם ישראל יהנה מזיו אור קדושו וילך לאור תורתו, עדי יבקע כשחר אורו של משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן" [מפי הר"ן שטרן זצ"ל, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' יג].
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il