חיבת לשון הקודש

בפרשת "והיה אם שמע" המופיעה בפרשתנו נאמר:

מביא על כך רש"י את דברי הספרי:

נראה שחז"ל דייקו מכך שהתורה הקפידה על הניסוח של "לְדַבֵּר בָּם" ולא כתוב "להגות בם". מכאן שיש מצוה ללמוד לשון הקודש כדי שיוכלו להגות בה בתורה. אמנם במס' סוכה (דף מב ע"א) מצינו:
"תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? - אמר רב המנונא: (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון"
אין איזכור של דווקא בעברית. לעומת זאת בתוספתא מפורש:

הרמב"ם בפירוש המשניות על פרקי אבות נותן ללימוד לשון הקודש מעמד של מצוה השווה למצות שמחת הרגל. ואלו דבריו:

הרמב"ם משוה את למוד לשון הקודש לחשיבותה של מצוות עשה - שמחת הרגל. ולדבריו התנא השוה מצוה זו למצוות עשה חמורות שעונשן כרת. לכן התעוררו האחרונים והקשו אם כך, מדוע הרמב"ם השמיט מצוה זו ממנין המצוות ומדבריו ב"יד החזקה".
לפני שנים רבות נזדמן לי לפגוש בארה"ב דיין מבית הדין של חסידי סאטמר. אותו דיין התעניין באיזו לשון אני מעביר את השיעורים בישיבה וכשעניתי לו, כמובן, בעברית בלשון הקודש, הוא מאד התפלא כיצד אני משנה מדרכם של גדולי ישראל שלימדו באידיש. השבתי לו שתי תשובות:
א. רוב רובם של גדולי ישראל בכל הדורות, כמו רש"י הרמב"ם הרמב"ן, לימדו תורה ולמדו תורה בלשון הקודש.
ב. על פי דברי רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" על לשון הקודש:
"מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה ומסברא, הקבלה שהיא הלשון אשר דיבר בה ד' יתברך עם אדם וחוה ובה דיברו שניהם כאשר יורה על זה הגזר אדם מאדמה, אישה מאיש חוה מחי וקין מקניתי, ושת משתי ונח מינחמנו עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר וכו' והיא היתה לשון עבר ובעבורו נקראת עברית וכו' וכבר היה אברהם מדבר ארמית וכו' והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש והארמית לשון חול" (מאמר שני אות ס"ח), (עיינו שם בהמשך דבריו על ערכה של העברית שהיא מעולה שבין השפות).
ועוד הוספתי שכיון שאנחנו ב"ה נמצאים כבר בארץ ישראל בשלבים של "אתחלתא דגאולה" גם לשון הקודש זוכה לתחיה. לאחר זמן מצאתי שבעל ה"תורה תמימה" על פרשתנו כתב לישב את השמטת הפוסקים וכתב דברים מעין אלו, וז"ל:

ה"תורה תמימה" מביא תשובה נוספת. הגמרא מביאה את צוואתו של ר' אליעזר לתלמידיו:

המאירי מוסיף על כך ומבאר כי רבי אליעזר הזהיר את תלמידיו:

כלומר שצריכים ללמד את פסוקי התנ"ך דרך "משקפי חז"ל", כדי שחס וחלילה לא יתפתו לפרש על פי ההגיון, אם הוא יסתור את יסודות האמונה. מכאן למד ה"תורה תמימה" שכנראה נמנעו מללמד לשון הקודש את הצעירים, כדי שלא ילמדו לבד תנ"ך בלא הדרכה.
אם נדייק בלשון הרמב"ם:
"מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד תינוקות" (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו).
יתכן לפרש שאכן, הרמב"ם לא השמיט את המצוה ללמוד לשון הקודש וללמד תורה בעברית אלא לימד אותנו שהמתודיקה הנכונה ללמד את לשון הקודש היא באמצעות לימוד פסוקים מן התורה. כך יווצר הקשר הנכון והחיבור בין לשון הקודש ובין התורה.

נסיים את דברינו בתזכורת כי אחד הניסים הגדולים ביותר שארעו לעם ישראל בדורות האחרונים
הוא נס "תחיית המתים" של הלשון העברית, ב"ה.