ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איסור אונאת ממון

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה יסודות בדיני ממונות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשס"ח

איסור אונאת ממון

חלחק ב'



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
אסתר בת רחל

בגליון הקודם ביארנו חלק מהיסודות של דיני אונאה. את הגליון הנוכחי נייחד לא לצד הממוני, אלא לצד האיסורי.
כבר הזכרנו, שקביעת מחיר השוק של מוצר היא משימה קשה ולא כל כך ברורה בהגדרתה. כמו כן, ציינו שגם אונאה הנעשית בטעות, חלים עליה דיני אונאה לעניין זכותו של המתאנה לתבוע את אונאתו. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקנה או מכר שלא בדיוק במחיר השוק עובר על איסור אונאה?
כבר אמרנו, שאין אפשרות לתבוע אונאה בפחות משתות משום שהמתאנה מוחל. הרא"ש (בבא מציעא פרק ד סימן יז) דן בשאלה, האם מי שמאנה בפחות משתות עובר על איסור. וזו לשון הרא"ש: "ויראה דבכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה, כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר ''אל תונו'' בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו, אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר, לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה, זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה, הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך, או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר, אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל".
או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך, דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות, הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל, וצ"ע. וירא שמים יצא ידי כולם.
האפשרות הראשונה שמעלה הרא"ש היא, שאף על פי שיש כאן מחילה, לכתחילה אסור להונות גם בפחות משתות, ולכן מי שיודע בוודאות מהו מחיר השוק, וחברו אינו יודע, אינו רשאי להונות אותו בפחות משתות. הרא"ש כותב שמספק יש לחשוש לאפשרות זו. גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף ו) הסתפק בדבר ולא הכריע. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקונה, ואינו יודע מהו מחיר השוק עובר בשוגג על איסור אונאה? דבר זה איננו סביר.
שאלה זו מובילה אותנו לדיון בשאלה - מהו הגדר של איסור אונאה? כאשר, לשאלה זו ייתכנו שתי תשובות שהן שלוש:
דרך אחת היא, שבמנותק מהשאלה מדוע אסרה התורה אונאה, הרי שלמעשה כל מכירה במחיר השונה ממחיר השוק, הרי היא אונאה.
הדרך השניה היא, שאיסור אונאה נובע מטעם מסוים, והאיסור קיים רק כאשר גם הטעם קיים. לפי דרך זו יש שתי אפשרויות להגדיר את איסור אונאה - רמאות, או ניצול.

הקשר בין האיסור לחיוב התשלומים

כפי שכבר כתבנו, לגבי שאלת חיוב התשלומים, ברור לחלוטין שישנו חיוב תשלום גם כאשר האונאה לא נבעה מרמאות או ניצול. האם משמעות הדבר היא שהדרך הראשונה שהצגנו היא הנכונה?
הפני יהושע (בבא מציעא נו.) דן בשאלה זו - מה מקור חיוב התשלומים במקרה של אונאה: "ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון, ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות, אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממה נפשך, אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא ד''לא תונו'' הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני... אלא על כרחך דכיון דעובר בלאו קרינן ביה ''והשיב את הגזילה'', ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דהה ליה ניתק לעשה".
הפני יהושע מסביר, לאור דברי הגמ'' בכריתות, האומרת ש''כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני'', שלכאורה, למרות שהתורה אוסרת למכור ביותר מהמחיר המקובל בשוק, אם מכר, המכר חל. ואם כן, אומר הפני יהושע מדוע יש חיוב תשלומים באונאה?
הפני יהושע מסביר, שחיוב התשלומים נובע מהאיסור - אדם עבר על לאו, והיות שלאו זה הוא כעין לאו דגזילה, ממילא יש חיוב תשלומין מכוח המצווה של ''והשיב את הגזלה''.
על פי דבריו של הפני יהושע, צריך לומר, שמצות ''והשיב את הגזלה'' קיימת גם כאשר המאנה עשה זאת בשוגג, שהרי חיוב התשלומים קיים גם בשוגג, וכיוון שהמצווה תלויה בלאו, נמצא שהלאו קיים גם כאשר האונאה לא נעשתה במזיד. לשיטת הפני יהושע נראה ברור, שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, אלא שלעתים הוא נעשה במזיד ולעתים בשוגג.

בדרכו של הפני יהושע, המגדיר את חיוב התשלומים כעשה הנובע מהלאו הולך גם נתיבות המשפט (רכז, סקי"ט).
אולם, מפרשים אחרים נוקטים במפורש, שאיסור אונאה קיים רק במקום שיש אונאה מכוונת של אחד הצדדים. כך למשל נאמר בשו"ת הרי"ד (סימן סה) : " דמאי דאמר רחמנא לא תונו, לא אמר אלא בדרך מרמה שאין חבירו מרגיש בהונאתו וסובר כי בשווה קונה אותו. אבל היכא דיודע שקונה אותו ביותר מדמיו מ
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il