ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סוגיית הגמרא בבא-בתרא דף ה.
תוספות ד"ה ובא.
שו"ע חו"מ ס' ע"ה סעיף יג.
עמוד ב - תוס' ד"ה כי היכי.
דף לב ע"ב סוגיה דרבא בר שרשום.
דף לג ע"א ברשב"ם ד"ה אמר ליה.
בא"ד "ואי נמי" ועיי"ש בשיטמ"ק על דברי הרשב"ם.
רמב"ם פרק י"א מלוה, הלכה א.
קצוה"ח סימן ע"ה ס"ק י'.
שו"ע ס' ק"ח ס' ד' וש"ך שם ס"ק ז'.
ס' ס"ט סעיף ה', וש"ך שם ס"ק כ"ו.
גיטין דב ב. תוס' ד"ה אם, ושם במהר"ם.
שיטמ"ק דף ו. בשם הגיליון.
בא"ד "עוד כתבו שם".
סיכום זה נכתב בז' כסלו תשס"ד על שיעורו הראשון של הרב חיים כץ בסוגיה זו, והוא מתאים בחלקו לשיעור הוידאו.
שאלות שונות
נאמר בגמרא במסכת בבא בתרא בדף ה. "אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולוואי שיפרע בזמנו". תוס' גורס "ובא בזמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני". ויש לשאול לפי גירסא זו מדוע ריש לקיש דיבר דווקא על בא בזמנו (כלומר ביום שבו נשלם זמן ההלוואה), הרי לכאורה הוא הדין בבא בתוך זמנו?
עוד מבאר התוס' שמדובר שיש עדים על-כך שהלווה לו וגם על-כך שקבע לו זמן, אחרת יש לו מיגו שיכל לטעון שלא לווה או שלא קבע לו זמן, והרי הגמ' נסתפקה בהמשך מה הדין כאשר יש מיגו ולא פשטה מדברי ריש לקיש. בשו"ע בסימן ע"ה סעיף י"ג נכתבו דברי הרמב"ם "מנה הלויתיך והרי עד אחד והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך אם זה העד מעיד שהוא תוך זמנו הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם". האחרונים דייקו מלשון התוס' שהבאנו שחולק על הרמב"ם, שהרי העמיד שמדובר שיש שני עדים ולו סבר כרמב"ם היה מסתפק בעד אחד.
הגמרא בדף לב: מספרת שיצא קול על רבא בר שרשום שהוא מחזיק בנכסי יתומים ושאלו אביי על-כך וענה לו שאכן הקרקע בידו בתורת משכנתא, אלא שיש הלוואה אחרת שאביהם לווה ממנו וחב לו, ומשום שהבא להיפרע מנכסי יתומים חייב להישבע, העדיף לאחוז בקרקע כדי שיהיה נאמן על המלווה במיגו שהקרקע לקוחה בידו, וכך יחסוך מעצמו שבועה. ענה לו אביי שכיוון שיש קול שהקרקע של היתומים, אין לו מיגו ועליו להמתין עד שיגדלו היתומים ואז ישבע ויטול. הרשב"ם מפרש שאפילו אם המלווה היתה בלא שטר, אלא שיש עליה עדים, יוכל להישבע וליטול. בשיטה מקובצת מובא ברשב"א שהקשה על הרשב"ם באיזה אופן מדובר, הרי אם אם אביהם מת לאחר זמן הפרעון, טענינן ליתמי שפרע ואפילו על-ידי שבועה לא יוכל ליטול, ואם מת תוך הזמן יוכל ליטול אף ללא שבועה שהרי יש חזקה לטובתו.
מקור הנאמנות בטענת פרעתי
ישנה חקירה באחרונים מדוע הטוען פרעתי נאמן ונפטר, אם משום שיש לנו ספק מי מהצדדים דובר אמת ולכן המוציא מחברו עליו הראיה, או שמצד המוציא מחברו אינו נפטר, מאחר ומודה שלווה ויש כאן חזקת חיוב, אלא שטענת פרעתי היא זכות שיש לכל לווה. כלומר- כשאני נותן למישהו הלוואה בעל-פה, מוסכם ביניהם שיהא נאמן לטעון פרעתי. כעין זה מצאנו במלווה בשטר שיש מסבירים שאינו נאמן משום שיש נגדו חזקת שטרך בידי מאי בעי, אולם מלשון הרמב"ם משמע שזה נובע מכך שכשכותבים שטר מונחת בכך הסכמה שלא יהא נאמן לטעון פרעתי.
נפקא מינה מהחקירה הנ"ל אליבא דרמב"ם שפסק שתקפו כהן אין מוציאין מידו, ואם-כן אם נגדיר זאת כספק, נמצא שאם יתקוף המלווה נשאיר בידו, ולא שמענו פסק כזה בשום מקום, לכן נראה שסבר כמו הצד השני בחקירה, שיש כאן הסכמה שהלווה נאמן, ולכן תקיפה לא תועיל למלווה.
דעת אביי ורבא בבא בתוך הזמן
המהרי"ק בשורש פ"ט נשאל על מקרה שאדם לווה כסף, האם מועילה מחילה בתוך הזמן, או שזו מחילה על דבר שלא בא לעולם, שהרי החוב עדיין לא קיים. וענה המהרי"ק שאמנם עדיין אינו צריך לפרוע ולשלם, אין חיוב תשלומים בפועל, אך עצם החוב קיים כבר, ולכן תועיל מחילה. על-פי-זה אפשר לומר שכשאין חיוב תשלומים בפועל אין את הזכות לטעון פרעתי, משום שהמלווה נתן לו את הזכות לטעון פרעתי רק על הזמן שבו חייב כבר תשלומים בפועל, הזמן שבו יכול כבר לתובעו.
על-פי-זה יש לומר חידוש מסויים ששמעתיו מר' חיים שמואלביץ זצ"ל. ריש לקיש שאמר שאדם אינו נאמן משום שאין אדם פורע תוך זמנו, נזקק לחדש חידושו דווקא במקרה שתובעו בזמנו, שאז כבר יש לו את הנאמנות לטעון פרעתי, ומחדש ריש לקיש שכשיש חזקה נגדו אינו נאמן, אך במקרה שתובעו בתוך הזמן, גם אביי ורבא מודים שאינו נאמן, משום שאז אין לו את זכות הנאמנות. לכן התוס' גרס שריש לקיש עסק דווקא בבא בזמנו.
ישוב השאלות
עכשיו נוכל ליישב את השו"ע בסימן ע"ה יחד עם התוס' ולומר שאינם חלוקים. התוס' מדבר בבא בזמנו, שיש לנתבע זכות לטעון פרעתי, אלא שיש חזקה נגדו, ובכך יתכן שאף הרמב"ם והשו"ע יודו שלא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם, אולם הרמב"ם עסק בבא בתוך זמנו שאין בכלל את הזכות לטעון פרעתי ולפיכך אומר מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
הסברנו עד כה את השו"ע על-פי הבנת הסמ"ע. הקצות חולק על הסברו ומקשה שעד אחד אינו מחייב שבועה אלא כשמעיד על דבר שגופו ממון, אך לא כשמעיד על ראיה. לפי העמדתנו נוכל ליישב את הסמ"ע, שמכיוון שמעיד העד שעכשיו עדיין תוך הזמן הוא בעצם מעיד שאין לנתבע זכות לטעון פרעתי, וזה כבר נחשב עדות על ממון ולא על ראיה.
כעת נשוב לבאר הרשב"ם וליישבו מקושיית הרשב"א. אמרנו שבתוך הזמן גם אביי ורבא מודים לריש לקיש, אמנם יש חילוק ביניהם, כי לריש לקיש אינו נאמן גם בגלל שאין לו זכות וגם בגלל שיש חזקה נגדו, אולם לפי אביי ורבא החולקים על החזקה, אינו נאמן רק בגלל שלא קיבל זכות זו. בגמ' בדף לב: אביי הוא זה שאומר לרבא בר שרשום שימתין עד שיגדלו, והרי לשיטתו אין חזקה, וכיוון שמדובר שם שהאב מת בתוך הזמן, הרי שמצד אחד אין את הזכות לטעון פרעתי אולם מצד שני לאביי גם אין חזקה נגדו. בגלל שאין את הזכות לא טענינן ליתמי, אך מכל מקום התובע חייב להישבע כי אין לו ראיה נגדם.
בבבא בתרא דף קסח. אמר אביי שלא יחתום אדם בסוף מגילה שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ויכתוב שעל החתימות שלווה ממנו. יש ראשונים הסוברים שעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, ונתקשו בדברי אביי ממה יש לחשוש הרי יוכל לטעון פרעתי. הריטב"א עונה שיש לחשוש שהזייפן יכתוב זמן פרעון ויתבענו בתוך הזמן, כדי שלא יהיה נאמן לטעון פרעתי, ומתקשה ר' עקיבא איגר שהרי דעת אביי היא שאדם נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן. לפי דברינו אין קושי, כי אביי מודה בתובע בתוך הזמן.
תוס' בגיטין דף ב. כותב שודאי טענינן ליתמי פרוע במיגו דמזויף, ומתאמץ להוכיח שאף טענינן להם טענת מזויף. המהר"ם שואל מאי נפקא מינה אם טוענים להם פרוע או מזויף, ועונה שנפקא מינה אם האב מת תוך זמנו, שאז אי אפשר לטעון פרוע בגלל חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, אלא אפשר לטעון רק טענת מזויף. הפני יהושע מקשה על-כך, הרי גם תוך זמנו הגמרא הסתפקה אם האב היה נאמן לומר פרוע אם היה לו מיגו, וזו בעיא דלא איפשטא והמוציא מחברו עליו הראיה, ואם-כן למעשה האב היה נפטר בטענת פרוע מיגו דמזויף, וכך יש לטעון גם ליתומים פרוע. נמצא שהנפקא מינה נופלת. לדברינו המהר"ם מובן, כי כל הספק של הגמרא אם נאמן במיגו זה דווקא בבא בזמנו שיש לו זכות נאמנות אלא שיש חזקה כנגד, אולם בבא בתוך זמנו גם מיגו לא יועיל מאחר ואין לו בכלל את הזכות לטעון פרעתי, ולפיכך כדברי המהר"ם יש נפקא מינה בין טענינן מזויף לטענינן פרוע.
מקורות ללימוד:
ב"ב דף ה.-ו.
תוס' ד"ה "ובא"
שו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף י"ג
דף לג. סוגיית רבא בר שרשום, רשב"ם שם
קצות החושן סי' ע"ה ס"ק י'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
