בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
6 דק' קריאה
חודש אלול – ברצון ובשמחה
משה רבינו עולה להר סיני שלוש פעמים ארבעים יום. על הפעם השניה כתוב (דברים ט', יח)
"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ".

ארבעים יום הללו היו הפעם שנייה שמשה עולה להר סיני. הראשונים היו - מיד אחרי מתן תורה, בז' סיון עלה משה לקבל לוחות ראשונים וירד בי"ז בתמוז אחרי ארבעים יום עם הלוחות. משה למד תורה מפי הקב"ה בשמחה עד חטא העגל שהיה בסופם.
השניים היו כשעלה בי"ח תמוז אחרי שבירת הלוחות. עליהם נאמר המילה "ואתנפל" שהיא מילה שמלמדת שהתפילה הייתה כשהקב"ה כועס ומשה נופל על פניו. ירד משה בכ"ט אב אחרי שהקדוש ברוך הוא נתרצה לישראל ואמר למשה: (דברים י, א) "פסל לך שני לוחות". ועשה משה שני לוחות חדשים בראש חודש אלול. ארבעים יום של הפעם שלישית התחילו באותו יום והסתיימו ביום הכפורים שבו נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה. אמר למשה בסופם: (במדבר יד, כ) "סלחתי כדברך". לכך הוקבע חודש אלול ויום כיפור למחילה ולסליחה. "ומנין שנתרצה ברצון שלם? שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס".

איך מבטלים את הכעס של הארבעים אמצעיים?
כשמשה עולה להר בפעם השלישית מעבירים בני ישראל שופר במחנה להודיע על עליתו של משה ועל תפילתו. המטרה של השופר הזה הוא לומר לעם ישראל אל תסתמכו על תפילתו של משה ותנוחו באהליכם. אי אפשר לתת למשה להתנפל וליפול על הארץ בשבילכם ואתם לא מתאמצים. גם אתם צריכים להתאמץ בתפילה לסייע לתפילתו של משה. הוא מלמעלה ואתם מלמטה והתפילה תועיל. וכך קרה והתפילה התקבלה וניתנו לוחות שניים.
גם היום אנו צריכים לדעת שאסור לאדם לבטוח בתפילתם של צדיקים שישאו את משא העם על ידיהם לבדם "כאשר ישא האומן את היונק". צריך האדם לראות את עצמו אחראי על עם ישראל כמו שהצדיקים לוקחים את האחריות על כתפיהם.
כך הגמרא אומרת בקידושין (מ.) תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (קהלת ט) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֶּה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה, אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

זה מה שאנו אומרים בסליחות בתחילתם."אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ" . וכן "בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם" גם הם אבדו. כך גם ה"גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ". וכך גם הצדיקים שיכולים רק לדחות את הגזירות. כולם אבדו?
איך אפשר לומר כך? אלא שזאת ההסתכלות שהאדם צריך להסתכל בתחילת הסליחות בשני וחמישי או בחודש אלול. הוא צריך לראות שכל העולם תלוי על מעשיו. אל תסמוך על תפילתו של משה. אם אתה לא תתאמץ בתפילתך – הוא יסיים את תפילתו בכעס – חלילה.

אלול - סגולה לעושר
מה היה בר"ח אלול? הקב"ה אמר למשה פסל לך והראה למשה רבנו "מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה". (רש"י ד"ה 'פסל לך'). אם כן ר"ח אלול הוא גם סגולה להתברך בו בעושר גדול, כמו שמשה רבנו נתברך בו בעושר. וזה קורה דווקא למשה שבעת שכל ישראל הלכו לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות הוא הולך לחפש בכל מצריים את ארונו של יוסף ולא רץ אחרי הכסף והזהב. הוא בסופו של דבר מתעשר עושר כל כך גדול.
ושמא תאמר מה צריך משה כל כך הרבה עושר?
חכמינו אמרו "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ, אֶלָּא עַל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וְחָכָם, וְעָנָיו, וְכֻלָּם מִמֹּשֶׁה. גִּבּוֹר - דִּכְתִיב, (שמות מ) "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן", וכן ממה שכתוב "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאַשַׁבְּרֵם" עָשִׁיר - דִּכְתִיב, (שמות לד) "פְּסָל לְךָ", פְּסָלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא. חָכָם - רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה, חוּץ מֵאֶחָד, דִּכְתִיב, (תהלים ח) "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". עָנָיו - דִּכְתִיב, (במדבר יב) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

אם רוצים אנחנו רוצים שתשרה שכינה על עם ישראל הוא חייב להיות עם חכם וגיבור ועשיר. "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" ואמרו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". לכן מתפללים אנחנו בתחילת תפילת י"ח על חכמה, - חונן הדעת. על הרפואה ועל הפרנסה. ואחר כך מתפללים על השארת שכינה.

תוכחתו של רבי יעקב מוצפי ע"ה.
היה רגיל החכם הגאון רבי יעקב מוצפי עליו השלום, חסידא קדישא ופרישא, לומר תיקון חצות בימים אלו, בבכיות נוראות, ממש אבן מקיר תזעק. היינו הולכים אליו לשמוע את בכיותיו. היה יושב בחצות לילה ושופך דמעות על בגדיו.
סיפר הרב שליט"א ששמע אותו שלוש שנים אומר בראש השנה: "למה לא בא בן ישי גם תמול גם היום? אל הלחם". רבותי! אתמול התפללנו, תקענו בשופר, לא אכלנו חצי יום. למה לא בא אתמול, ולמה לא בא היום שעדיין יום שני של ראש השנה הוא? על זה אומר הפסוק "אל הלחם". כלומר שכל תפלותינו היו על עצמנו ולא לצורך הכלל, התפללנו שנהיה בריאים ושיהיה לנו שכל, ושתהיה לנו פרנסה ולחם לאכול. אבל על המשיח לא התפללנו. וסימנך שכשאומרים אבינו מלכנו פרנסנו פרנסה טובה, או שערי פרנסה טובה, כולם אומרים "אמן" בחוזק. אבל כשאומרים שערי גאולה ושערי משיח עונים ברפיון.
הרב שליט"א תמיד אוהב להביא פירושים שהתפרשו גם אצל חכמי האשכנזים וגם אצל חכמי הספרדים באותה צורה. לומר לך: אם בשני קצוות של העולם פירשו את אותו הפירוש כנראה שהם שמעו אותו ממקור הרבה יותר גבוה מעל החילוק של ספרדים ואשכנזים. את הפירוש הזה ממש במילים הללו ממש ובכוונה הזאת ממש היו אומרים בקול זעקה בבית מדרשו של המגיד ממזריטש בשם ר' שמלקא מניקלשבורג ז"ל.
לכן ישים לב אדם כי אנו אומרים בסליחות עשרות פעמים "למענך" או "למען שמך" . כי עיקר הסליחות אינם בקשה בשבילנו, אלא למען שמו באהבה. להגדיל שמו בעולם כמו שעשה אברהם אבינו שהלך בכל מקום וקרא בשם ה'.

מי אתה? קבצן או בן מלך?
מי שישים לב לבקשות בסליחות בכלל וב"רחמנא" בפרט ימצא שכולם עוסקות בכבוד עם ישראל ובגאולתו, אמת שיש בסליחות גם בקשה לרפואה, לפרנסה אבל הם באות בתוך הבקשות על הגאולה של השכינה כל הבקשה לכתיבה בספר מזונות ופרנסה טובה. היא בשביל העיקר, כדי שעם ישראל יחזור למלכותו ולתפקידו. בשביל זה צריך בריאות ועושר והצלחה. כמו אצל משה.
מספרים משל על בן מלך שחטא וגורש מארמון המלכות. הסתובב הבן ברחובות, אכל מפחי אשפה וחי חיי צער. לימים התגעגע המלך לבנו, שלח את היועץ הקרוב אליו למצוא את הבן, להחזירו למקומו כיורש עצר. התחפש היועץ לקבצן, הסתובב ברחובות ומצא את בן המלך מרופט בגדים, ישן מכווץ על קרטון בין עניים אחרים. נכנס היועץ בדברים עם הבן האובד, המתיק עימו סוד ו"גילה" לו שיש לו קשרים בארמון המלוכה. "אם אתה רוצה משהו מהמלך, אני יכול לבקש בשבילך". הרהר הבן ארוכות ולבסוף ביקש שיתנו לו קצבה מארמון המלך כדי שיוכל לקנות מזרון ושמיכה חמה.
התחיל היועץ לבכות. שאל הבן את היועץ: "למה אתה בוכה? אם הבקשה גדולה מידי – די לי בשמיכה בלבד". אמר לו היועץ: "למה אני בוכה? עד שאתה מבקש קצבה של פרוטות, שמיכה ומזרון - תבקש להיות מלך. יהיה לך הכל. והעיקר אתה תוכל יותר טוב מכולם להטיב עם כל המסכנים שיושבים כאן וסובלים כמוך. אין מי שמכיר את אותם כמוך".
כך אנחנו מבקשים לחם לאכול ולא מבקשים לחזור לתפקידנו להביא ברכה לעולם כולו. "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" (דברים יד). "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – "אב המון גוים נתתיך". "לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ,, וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ". "אברם הוא אברהם. בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה. בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו" (ברכות יג.).

למה בית המקדש?
לפעמים אדם לא יודע מה מעלתו של בית המקדש ולכן הוא לא צועק ומבקש בכל לב. אפשר ללמוד משהו על כך מהפרשה הקודמת פרשת "ראה". שם מוזכר בית המקדש שבע עשרה פעמים - "המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם". יותר מכל מקום אחר בתורה. בפרשה זו גם מוזכר החיוב להיות שמח שבע פעמים גם כן יותר מכל מקום אחר בתורה. גם מוזכר החיוב להיות ישר ארבע פעמים. אין פרשה בתורה שמוזכר בה כל כך הרבה פעמים"כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" .
כל זה הוא בגלל שבית המקדש מביא לכולם שמחה פנימית ואמיתית. ומי לא רוצה שמחה אמיתית פנימית שלימה? בית המקדש מביא את כולנו לעבוד את ה' בישרות כמו האבות הקדושים שנקראו "ישרים". "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה". והעיקר הוא שבית מקדש שהוא המקום שמחבר שמים וארץ, כמו שראה אברהם אבינו מרחוק ענן קשור על ההר. כשחושבים על המעלות של בית המקדש מבקשים עליו בכל לב. ובודאי יש הרבה מעלות אחרות שלא מנינו פה וכל אחד יכול לעיין על כך בספרים.
כשאומרים שבית המקדש הוא נקודת המפגש שבין שמים לארץ. מבינים למה משם מגיעים החיים. כי הדבקים בה' יש להם חיים. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" לכן משם יוצאת התורה. "כי מציון תצא תורה". משם עולה התפילה. "וזה שער השמים". בית המקדש הוא המקום שמחבר את שמים והארץ. בית המקדש מחבר למציאות אחת גם את "הטוב" – בעיני שמים. עם "הישר" – בעיני אדם. (רש"י שם)."כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" . כמו שקרה בעקידת יצחק. שציווי ה' להעלות את יצחק על המזבח התאחד עם אהבתו של אברהם לבנו יחידו. ובסופו של דבר הוא העלה אותו למזחב ולא שחט אותו, ומאז יצחק נחשב "עולה תמימה" כשהוא בחיים. ברוך ה' הוא חי וכך גם אנחנו חיים בעקבותיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il