אחד הפסוקים הכי מפורסמים ומצוטטים בתורה מופיע בפרשת השבוע הזאת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". הביטוי הזה נכנס לספרות הכללית בכל צורותיה, אך הוא ממש לא נכנס לחיי האדם בצורה מציאותית. אנשים רבים, אם לא רוב בני האדם, עדיין מאמינים שהאדם חי על הלחם לבדו, ושחיי הרוח הם דבר נחמד, אבל לא ממש חלק מהעולם הזה ומהקיום הבסיסי שלנו.
לפיכך התורה מדגישה לא פעם, ובמיוחד בסדרת הפרשיות הזאת, שאנחנו עסוקים כעת בתפקיד החשוב שממלא המן בגיבוש העם היהודי ואופיו בתחום האמונה והרוח. המן הוא מזון של מלאכים, של השמים עצמם. הוא לא משאיר משקע בגוף האדם ומתאים את טעמו לרצונם של אלה שאוכלים אותו. הוא מספק הזנה גופנית אבל אין הוא לחם או כל מזון אנושי אחר. הוא מזון של הרוח, של תקווה וערגה ושל השאיפה לאלקיות. הוא לימד את בני ישראל שתלות באלקים היא המציאות של הקיום האנושי ושבסופו של דבר כל אחד צריך לאכול את מזון משמים כדי לחיות חיים משמעותיים באמת.
המן אינו יכול להישאר למחרת היום. הוא יורד טרי בכל יום חוץ מיום השבת, שבה המזון לנשמה איננו נחוץ, מפני שהיום עצמו רוחני. המן שירד בכל יום שימש תזכורת יומית ומתמדת לכך שהקשר בין הבורא לברואיו קבוע ומתמיד. אדם באמת לא יכול לחיות על הלחם לבדו.
כשבני ישראל נכנסו סוף סוף לארץ-ישראל והתיישבו בה, הפסיק המן לרדת. אז היה צורך בלחם אמיתי כדי להתקיים כאומה וכיחידים. התברר שאז, כמו היום, זה אחד המבחנים הגדולים בחיים היהודיים שלנו כיחידים וכאומה - איך אנחנו שומרים על מידה של רוחניות בתוך כל המאמץ להשיג לחם כדי לחיות? הקדשת זמן ללימוד תורה, קיום מצוות ומתן עדיפות לערכים יהודיים באמת בחיים - כל אלה עוזרים לנו להשיב לשאלה קשה זו.
השבתות והחגים מספקים לנו מפלט מהמרדף אחר הלחם לבדו ומאפשרים לנו למקד מחדש את תשומת הלב ביחסים שבין הבורא לברואיו. לא לחינם התעקשו חז"ל שלא להניח לדיבור ואפילו למחשבות שלנו בשבת וביום טוב לעסוק בלחם, בעבודה ובמאבקי היומיום. במקום זה, אנחנו אמורים להתייחס למזון של השבת כאילו היה מן שירד מן השמים. התבלין הסודי באוכל של השבת, לפי התלמוד, הוא השבת עצמה. הקיום הרוחני האמיתי הוא היכולת שלנו לחיות לפחות יום אחד בשבוע על דבר ד', כביכול, ולא על הלחם מעשה ידי האדם.
ההיסטוריה, הקיום והייעוד של העם היהודי במשך אלפי שנים הם ההוכחה לכך שדברי התורה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" אמיתיים ונכונים.