בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

undefined
9 דק' קריאה 37 דק' האזנה
חטא קרח - פגימה בשורשים
"ויקח קרח". אומרת הגמרא בסנהדרין (דף קט):
"אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. 'קרח' - שנעשה קרחה בישראל, 'בן יצהר' - בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, 'בן קהת' - בן שהקהה שיני מולידיו, 'בן לוי' - בן שנעשה לויה בגיהנם". שואלת הגמרא: מדוע לא נכתב גם "בן יעקב" - בן שעקב עצמו לגיהנם? "אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי'. 'בסודם אל תבא נפשי' - אלו מרגלים, 'ובקהלם אל תחד כבודי' - זה עדת קרח".


אם כן הגמרא דורשת את השמות של קרח ואבותיו לגנאי. היה אפשר כמובן לדרוש את השמות האלו לשבח: "יצהר" - שהאיר את העולם כצהרים, ו"בן לוי" - שנעשה לויה לקב"ה. אבל אחרי שקרח חטא התברר שהוא קלקל גם את השורשים שלו. הגמרא רוצה לומר שמעשהו של קרח גרם קלקול לא רק לעצמו אלא גם לאביו ולאבי אביו וכמעט הגיע ליעקב אבינו. ללמדנו שמעשיו של אדם פועלים כשרשרת, אדם לא עומד בפני עצמו. לכן כשאדם עושה דברים טובים מתברר למפרע ששורשיו היו טובים והוא מרומם אותם ונותן להם עוצמה גדולה יותר. וחס ושלום להיפך, כשאדם עושה מעשים מקולקלים הוא פוגם בו ובאבות אבותיו.
הגמרא כאן דורשת גם על דתן ואבירם את השמות. השמות הם מהות. וכשאדם פוגם את עצמו על ידי מעשיו שמו נדרש לגנאי. זה לא רק משהו מליצי אלא מהותו נפגמת, וזה נרמז בשם עצמו.

אשת און לעומת אשת קרח
על "און בן פלת" דורשת הגמרא: 'פלת' - שנעשו לו פלאות, 'בן ראובן' - בן שראה והבין. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו: מאי נפקא לך מינה, מה אכפת לך מי יהיה הרב - משה רבנו או קרח, הרי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד! אמר לה: מה אני יכול לעשות? הייתי בעצה איתם ונשבעתי להם שאשמור אמונים? אמרה לו: אני יודעת שכל העדה כולם קדושים. אני אציל אותך. הלכה והשקתה אותו יין, הכניסה אותו הביתה ושם הוא נרדם. והיא יצאה החוצה עם שערות פרועות. כל מי שבא מעדת קרח הסתלק מן המקום כיון שהיה צדיק ולא רצה להסתכל עליה. בין כך ובין כך נשכח און וניצל.
לעומת זאת, מספרת הגמרא על אשתו של קורח, שהיא הפילתו - היא זו שהסיתה אותו לחלוק על משה רבנו. אמרה לו: תראה מה הוא עושה, מינה עצמו למלך, את אחיו לכהן גדול ואת בני אחיו לכהנים, שכל תרומה מגיעה אליהם, ואף ממה שמגיע אליכם הלויים אתם צריכים לתת להם עשירית. הוא עושה מכם צחוק. ועוד, כמו שמספרת הגמרא, היא גם אמרה - משה אמר לכם לשים תכלת. אם זו באמת מצוה חשובה, קחו בגד של תכלת ותשאלו אותו אם גם בגד כזה צריך פתיל של תכלת. זהו שאמר הפסוק - "חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידה תהרסנה" - זו אשתו של קרח.

דמוקרטיה - חטא קין וקרח
השאלה הזו של בגד התכלת היא בעצם מה שאמר קרח בפסוק "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". כולם שוים. לשם מה יש צורך בכהנים? אם הקב"ה רוצה לדבר אלינו הוא ידבר איתנו ישירות, כפי שדיבר עימנו בהר סיני. מדוע צריכים הכהנים לעמוד ולחצוץ בין ישראל לאביהם שבשמים? כולם קדושים. לכולם יש סגולה. כולם צריכים להיות בקשר ישיר עם הקב"ה. דמוקרטיה. כולם שווים. למה שאחד יהיה שווה יותר ואחרים פחות? זהו רעיון קוסם, מבריק. אנשים אוהבים לשמוע רעיונות כאלה. כולם צדיקים, כולם טובים, כולם יהיו שווים לאהרון הכהן. מה לא טוב בטענה הזו? - הזלזול בעבודת ה'. המחשבה שעבודת ה' היא עבודה זולה שכל אחד יכול לעשות אותה בלי הכשרה, בלי התאמה. כביכול כולם מתאימים. זה לא נכון. עבודת ה' היא עבודת קודש. צריך להתכונן אליה, צריך להיות מתאים אליה. מי שלא מתאים ומתקרב לעבודת ה', לא רק שלא עושה את העבודה כהוגן אלא גם מקלקל ומזיק. טמא שנוגע בקודש - לא רק שאינו מתקדש אלא אף מטמא את הקודש.

אומר הרב באורות שזו היתה הטעות של קין. הוא חשב שאפשר להקריב קרבנות לפני ה' בלי הכנה מוקדמת, בלי תיקון המידות. בעומק טבעו היה קין רוצח. אמנם זה התגלה רק אחר כך, אבל בעצם זה כבר היה גנוז בתוכו והוא בא לעבודת ה' בידים מסואבות, עם תכונות מקולקלות. אכן עניינם של הרשעים ורצונם הוא להתדבק בקדושה, משום שהטומאה סופגת את כוח קיומה מהקדושה, שכן הקיום של כל המציאות הוא מהקודש. הטומאה מנסה לפגום בקדושה ועל ידי כך לספוג ממנה חיות. אך עבודתו של מי שאיננו ראוי נדחית, והקב"ה לא שעה אל קין ואל מנחתו. זה עורר כמובן רוגז אצל קין - מדוע הקב"ה שועה למנחתו של הבל ולא לשל קין? שורש הטעות הוא שהוא חשב שאפשר לגשת אל הקודש בידים מסואבות. וזוהי גם טעותו של קרח - כביכול כולם יכולים לגשת אל הקודש ללא הכנה מצד הכשרת אדם ולא מצד האופי הסגולתי שצריך להיות מתאים.

המינות - המשך חטא קרח
ואומר הרב, מה שעשה קין נמשך אחר כך אצל קרח ומה שעשה קרח לישראל עשתה המינות בעולם, שהיא באה באותה טענה - כל העמים שווים, כולם יכולים לקרוא בשם ה', אין עם סגולה שיש לו תפקיד מיוחד. היא כפרה בסגולת ישראל, בתורת ישראל ובהכרה שצריך לעבוד כדי להתרומם לעבודת ה', שצריך לסדר סדר חיים מלא של קיום תורה ומצוות יום יום מבוקר ועד ערב, לחיות חיי קדושה. רק כך אפשר לעבוד את ה', לא באיזו אמירת מילה בעלמא [סתם] בלי שום הדרכה אלוקית מפורטת שמדריכה את האדם איך לעבוד את ריבונו של עולם.

מדרגות במציאות
ריבונו של עולם ברא את העולם מדורג. דומם, צומח, חי, מדבר. אין שאלות למה החי אינו מדבר ולמה הצומח לא חי. סדר העולם הוא כזה שיש בו מדרגות מדרגות. וגם בתוך בני האדם יש מדרגות - יש ישראל וישנם שאר העמים. ההבדל בין ישראל לשאר העמים אינו חיצוני אלא פנימי ולכן הוא יותר גדול, הוא יותר מהותי-נשמתי. זהו עניינו של העולם שיהיה לו מרכז, שלא יהיה מפוזר. כך זה באנשים וכך זה בזמנים ובמקומות. "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (כלים א, ו). למה לא כל הארצות קדושות?, נכון, "לית אתר פנוי מיניה" [אין מקום פנוי ממנו], הקב"ה נמצא בכל המקומות, אבל לא כמו שהוא נמצא בארץ העמים הוא נמצא בארץ ישראל. וירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, הר הבית מקודש מכל ירושלים וכו' עד לקודש הקדשים.

לקדושה יש מרכז ולכן היא מאחדת את כל המציאות. כך יש מקום שכולם פונים אליו והכל נובע ממנו. זה מבטא את האחדות של כל המציאות. אחרת הקדושה היתה מפוזרת ולא היה משהו שיאחד אותה. זוהי התפיסה הדמוקרטית - כל אחד יהיה אדון לעצמו, עדיף שלא יהיה שלטון, צריך אותו רק בכדי שלא יהיה ריב בין האנשים. אף אחד לא צריך להוביל ולהנהיג. כל אחד ימצא את דרכו בעצמו אלא אם כן הוא רוצה בשלטון של אחר עליו. הכל חופשי. אין מרכז. המטרה האידיאלית של הדמוקרטיה היא חופש גמור. אבל זו מטרה שהיא מפזרת ומפרידה, כל אדם פרוד לעצמו, אין יחד, אין מרכז, אין מגמה כללית למציאות, אין לב, אין עיקר. הכל מפורד. זוהי תפיסה מוטעית, תפיסה משובשת. ריבונו של עולם אחד והעולם אחד, ויש בעולם עם אחד מרכזי שמבטא את האחדות וגם בתוכו יש מדרגות - ישראל, לויים וכהנים ויש כהן גדול אחד שמראה את האחדות של כל עם ישראל.

הקדושה המאחדת
הגמרא אומרת בסנהדרין (דף לו): "ממשה ועד רבי לא היתה תורה וגדולה במקום אחד". לא היה באף דור אדם אחד שבו התרכזו התורה והגדולה יחד. רש"י מפרש: "שלא היתה תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד". מה הוסיף רש"י? - שכשאדם אחד בישראל מגיע לכזה שיא זה תורתן וגדולתן של ישראל . זה מבטא את הגדולה המשותפת של כולם . וכשישנו אהרון שהוא כהן גדול אחד זה מראה את האחדות של ישראל, את המגמה המשותפת של האומה כולה כאומה. יש לאומה כולה שאיפות יחד. זה לא מבטל את הייחודיות של כל אחד אלא אדרבה, כל אחד מוסיף את ייחודיותו לכלל כולו ואז הכלל מופיע בשלל צבעים, ברוב גוונים והכל יחד אחד.

כך זה במקומות וכך גם בזמנים. למה לא כל הזמנים שווים? למה לא כל הימים קדושים? גם בזמנים יש נקודות ריכוז שבהם מופיעה הראשוניות שלהם, המרכזיות שלהם. השבת היא "יום תחילה למקראי קדש", המקור של כל הופעת הקדושה בימים טובים. היא המרכז המאחד של השבוע על ידי משיכת קדושה לשלושת הימים שלפניה ולשלושת הימים שלאחריה. הקדושה מתגלה בריכוזיותה בזמן מסוים ומשם מתפשטת לכל הימים. לכל יום יש מעלה בפני עצמו, יש קדושה סמויה. אך בשבת אותה קדושה מופיעה בצורה מיוחדת ומגלה את הקדושה המשותפת הנמצאת בכל השבוע. וזהו עניינם של ישראל בין העמים - לגלות את הקדושה שיש בכל האנושות. וישראל הם עם סגולה ועניינם להיות במרכז כל העולם כולו בכדי לאחד אותו למגמה העליונה שלשמה הוא נברא - לגלות את שם ה' בעולם.

הוי אומר, הכהונה לא באה לחצוץ בין ישראל לאביהם שבשמים חס ושלום, אלא להיפך, לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, משום שישראל לא יכולים להתקשר עם ריבונו של עולם מרוב גובה ומרוב הקדושה. רק יחידים יוצאים מן הכלל יכולים לעבוד בעבודת קדש זו, להתרומם למדרגה העליונה ועל ידי כך לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים. על כן יש צורך בכהנים, שהם שלוחי ישראל ושלוחי הקב"ה.

סיסמא מבריקה אך ריקנית
"כל העולם כולם קדושים" זו סיסמא יפה, סיסמא ריקנית אבל מאוד מושכת. ולומר "כל העולם כולו הוא מצוין" היא סיסמא עוד יותר כללית, גדולה ומושכת. וכפי שאומר הרב שהמינות היא שטחית אך מבריקה. יש לה ברק מיוחד במינו, שאיפות שנראות גדולות, אבל הן חסרות עומק. אין עומק בכל עבודת ה' שלהם. הכל רדוד ושטחי. כמובן אם אפשר על ידי מילה אחת להיות עם סגולה ואין מאחורי זה שום מחויבות זה מאוד מושך. אבל כשההתקשרות היא שטחית היא אינה התקשרות, ובכדי להגיע למגמה העליונה של העולם צריך לעמול. יש לכך דרך, ריבונו של עולם מדריך אותנו. וזו עניינה של התורה. זה היה החטא של ממציא המינות, שנקרא "פושע ישראל", הוא פשע בסגולת ישראל וחטאו היה שזלזל בתלמידי חכמים, ותלמידי החכמים הם נושאי אורה של תורה. מעין החטא הזה היה חטאו של קרח.

אין מקום לקנאה
יש לעולם סדר. גם בגוף האדם עצמו יש איברים איברים. יש יד ימין ויד שמאל, ואין להפוך את הסדרים. לכל אבר ישנו התפקיד שלו. יש לב ויש רגל. כך מופיע האדם בשלמותו וכך גם העולם כולו הוא מציאות אחת אורגנית שיש לה לב וכוח פעולתה הוא מכוח אחדותה. לכן, אף על פי שיש מדרגות, אין מקום לקנאה בין שבט לשבט, אלו הן מדרגות של מציאות אחת. וכי יש מקום לקנאה בין יד ימין ליד שמאל? וכך גם העולם כולו. אין מקום לקנאה בעם ישראל. עם ישראל הוא הלב שמספק את כל הכוחות לשאר העמים. ומי שרוצה להחליף את התפקיד שלו ולהיות יותר ממה שהוא - זהו האסון הכי גדול. אין מה לקנא, זה לא אתה. אתה קשור עם כל העולם כולו. כשכל אחד עושה את תפקידו כולם יחד מתעלים למדרגה השלמה.
קין, שבקנאותו הרג את הבל, ואז "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" וארורה האדמה אשר פצתה את פיה לקבל את דמו של הבל. התיקון של הקלקול הזה היה בפרשת קרח, שהאדמה פצתה את פיה לקבל את עדת קרח. בריאה חדשה נבראה כדי לתקן את הקלקול השורשי הזה שהתחיל כבר בקין.

"רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). זה קרה לקרח. כשאדם מקנא בשני ורוצה את מה שיש לו הוא חושב שעל ידי שהוא יקבל את מה שיש לאחר הוא יתפתח ויתקדם ויהיה לו יותר טוב. אך האמת היא שלכל אדם יש בדיוק את מה שהוא צריך. ואם אדם יקח חלק נוסף על מה שיש לו זה לא רק לא יועיל אלא אף יזיק. לכל אדם ישנם הכוחות והכלים המיוחדים לו ואסור לו לרצות את כוחות האחר, זה כמו רעל בשבילו. כל מעלה שיש לשני צריכה להיות דווקא אצלו, אצל השני. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. וכך גם התאוה - לרצות עוד יותר ועוד יותר דברים שלא צריכים להיות אצל האדם. "כל יתר כנטול דמי", כל תוספת היא חיסרון. אם יש לאדם שש אצבעות ביד - זו לא מעלה אלא חיסרון, כאילו יש לו ארבע. אם יש לו שבע אצבעות - כאילו יש לו שלוש. לכאורה שבע אצבעות זה טוב יותר, אפשר לעשות יותר דברים. אך זה לא כך. תכונת הקנאה אינה רק מכוערת ולא יפה, שלילית ואסורה, אלא אף פוגעת באדם המקנא. חכמים אמרו שצריך לברוח מן הכבוד ושקנאה היא דבר שלילי. רבי אלעזר הקפר הוסיף על דבריהם שזה גם מזיק. והראיה היא קרח שרצה תוספת והפסיד גם את עצמו, הוציא את עצמו מן העולם. תפקידי הכהונה והלויה הם מדרגות שונות ולכל אחד ישנה הייחודיות שלו. הלויים עומדים בחוץ והכהנים בפנים. הלויים משמיעים את קולם בשיר, ולעומת זאת עבודת הכהן לפני ולפנים. עבודת הלויים חיצונית יותר, נראית יותר. הצד של הכהונה יותר פנימי-עמוק-נסתר. אין לטשטש את המדרגות. צריך אנשים שונים לתפקידים השונים ולכל תפקיד צריכות להיות התכונות שלו. זה מה שמלמדת אותנו הפרשה שלנו.

משבר בונה
וכמו שאמרנו בפרשיות הקודמות. מכל משבר אנחנו מתחסנים ומתחזקים. המשבר הזה של קרח ועדתו ביאר ובירר את עניינה ומעלותיה של הכהונה. וכאן הולכות ומתבררות המתנות הניתנות לכהנים, שמגלות את עניינם - הם עובדים עבודת מתנה. ללויים יש עבודה שאינה מתנה, הם מקבלים שכר. אצל הכהנים זו מדרגה שונה, גדר מיוחד והגדר הזה מתברר דווקא מתוך מחלוקת קרח ועדתו. כך ישראל מתקדמים דרך משברים. כל משבר הוא מגלה ובונה. קודם היה ערעור על מדרגת הכהנים, אולי יש אחרים שיכולים לעשות את עבודתם, אבל עכשיו הכל מתברר - רק מטה לוי פורח. ומתבררות מתנות הכהונה המגלות את מעלתם של הכהנים, כפי שאומרת המשנה בפרקי אבות: עשרים וארבעה מתנות כהונה, המלכות בשלושים, התורה בארבעים ושמונה וכו'. כל דבר לפי עניינו.

אנו ממשיכים בדרך הזו העולה לארץ ישראל, דרך של בירורים, הולכים במדבר, מתקדמים ולומדים. וכך גם עכשיו, בדרכנו שוב לארץ ישראל אנו עוברים דרך כל מיני בירורים. בכל משבר ישנה בחינה של בירור חדש עמוק וגדול יותר. ובעזרת ה' נגיע דרך כל המהלכים הללו אל המטרה העליונה הקרבה והולכת, ונזכה במהרה לגאולתנו השלמה ולבניין בית המקדש וביאת משיח בן דוד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il