ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קניין סודר וקניין אודיתא

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שוכר ומשכיר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

קניין סודר וקניין אודיתא


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
אסף בן ציפורה ברכה

הצגת החקירה היסודית
בגליון הקודם הסברנו, שיש שתי אפשרויות להגדיר את על אופיה של עסקת שכירות: הראשונה רואה בעסקת השכירות עיסקה קניינית - השוכר קונה את החפץ המושכר לתקופה מסויימת. לעומת זאת, השניה רואה בעסקת השכירות עיסקה חוזית - בין השוכר והמשכיר קיימת מערכת של התחייבויות אישיות הדדיות, אולם החפץ המושכר נשאר בבעלותו המוחלטת והבלעדית של המשכיר.
את המדור השבוע נקדיש לבחינת היבט מסויים הקשור לחקירה זו - שכירות 'חפץ זה' או 'חפץ סתם'.
הגמרא בבבא מציעא (עט.) דנה במי ששכר חמור כדי להגיע למקום מסויים עם סחורה, ומת החמור בחצי הדרך. הגמרא מסבירה, שיתכנו שתי עסקאות שונות, שיש להבחין ביניהן - שכירות 'חמור זה' או 'חמור סתם'.
ביסודו של דבר, הגמרא אומרת, שעל השוכר לשלם למשכיר שכר חצי הדרך שהשתמש בחמור. עם זאת, אם השוכר שכר 'חמור זה' הרי שאותו חמור משועבד לשוכר לצורך ההגעה למחוז חפצו. ועל כן, אומרת הגמרא, רשאי השוכר למכור את נבלתו של החמור השכור, ובכסף לשכור חמור אחר שיביא אותו למחוז חפצו. מאידך, המשכיר אינו חייב לספק לשוכר חמור חילופי. לעומת זאת, אם השוכר שכר 'חמור סתם', המשכיר חייב לספק לו חמור חילופי, כדי להגיע ליעדו.

מה טיבה של עיסקת 'חפץ סתם'? הראשונים מקשים בשם הראב"ד - מדוע התחייב המשכיר לתת לשוכר מספר חמורים - ככל הנדרש להגעת השוכר ליעדו? כיצד חלה התחייבות זו? קנין ע"י משיכת החמור הראשון אינו מועיל לכאורה, שכן הוא מועיל רק לאותו חמור עצמו שנמשך. וקניין כסף אינו מועיל, משום שמדובר בשכירות מטלטלין, ולדעת הראב"ד שכירות מטלטלין אינה נקנית בכסף, כשם שאי אפשר לקנות מטלטלין בכסף.
לדעת הרמב"ם (שכירות ה, א) אכן אין על המשכיר חובה שכזו. אלא, שהתחייבותו של השוכר לשלם עבור השכירות, מותנית בהגעתו ליעדו, ואם לא יגיע, לא ישלם גם את שכר חצי הדרך שכן השתמש בחמור השכור. כשיטתו כותב גם הרמב"ן. נוסף על כך, הרמב"ם סובר שאת אותה הזכות שיש לשוכר בעיסקת 'חמור זה', דהיינו למכור את הנבלה על מנת להשתמש בדמיה כדי להגיע ליעדו, אותה זכות עומדת לשוכר גם בעיסקת 'חמור סתם'.
נמצא, שביסודו של דבר, לדעת הרמב"ם עיסקת 'חמור סתם' איננה שונה מעיסקת 'חמור זה', אלא שיש תנאי של השוכר, שהוא אינו משלם למשכיר, אלא אם יגיע למחוז חפצו.
אולם, דעת הרא"ש והרשב"א היא, שבמשיכת החמור הראשון, השתעבדו כל נכסיו של המשכיר להגעתו של השוכר ליעדו. ולכן, המשכיר מחוייב על פי דין להעמיד לרשות השוכר חמור חילופי. עם זאת, גם לשיטתם, עיסקת 'חמור סתם' היא ביסודו של דבר זהה לעיסקת 'חמור זה', בצירוף שעבוד נכסים על המשכיר, לספק חמור חלופי.
השיטה השלישית היא שיטת הראב"ד עצמו. לדעת הראב"ד, עיסקת 'חמור סתם' אינה נעשית ע"י משיכת החמור, אלא בקניין סודר. משמעותה של העיסקה היא, שמראש, על המשכיר רובצת התחייבות להביא לשוכר חמור שיביא אותו ליעדו. היות שהתחייבות זו רובצת על המשכיר או נכסיו, ולאו דווקא על חמוריו של המשכיר, נמצא שעיסקת 'חמור סתם' לדעת הראב"ד, קרובה יותר למושג של התחייבות חוזית, מאשר לזכות קניינית. שהרי ברור שאין עדיין נכס מסויים שקנוי בצורה כזו או אחרת לשוכר, ואעפ"כ, רובצת על המשכיר התחייבות להשכיר חמור.

לאחר שעמדנו על טיבה של שכירות 'חפץ סתם', נדון בזכויות השוכר בעיסקת 'חפץ זה'. כאמור, בגמרא מבואר כי זכותו של השוכר למכור את נבלתו של החמור השכור, על מנת להשתמש בכסף כדי להגיע למחוז חפצו. התוספות (שם ד"ה ואם) מקשים על דברי הגמרא מסוגיא נוספת (בבא מציעא קג.) האומרת שאם אדם שכר 'בית זה' ונפל הבית, הפסיד השוכר, ואינו רשאי למכור את האבנים של הבית, על מנת לגור בשכירות במקום אחר. התוספות מתרצים:
"דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דאמר לו בית זה ונפל אין למוכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור שמת אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור".
דהיינו, יש להבדיל בין נבלת חמור, שעומדת להימכר בכל אופן, ובין שאריות של בית, שאינן עומדות להימכר, אלא לתיקון.
בפשטות, זכויות השוכר בעיסקת 'חמור זה' הן רק בגוף החמור המושכר לו, ואין לו תביעות כלפי המשכיר. אלא, שנתיבות המשפט (סימן שיב סק"ה) אינו סבור כך. דברי נתיבות המשפט מתייחסים לדברי הרמב"ם, שכתב שאם משכיר דירה מכר את הדירה לגוי בתוך זמן השכירות, באופן כזה שהגוי יוציא את השוכר מהדירה בתוך הזמן, הרי המשכיר חייב להעמיד לשוכר דירה חלופית עד תום זמן השכירות. נתיבות המשפט מציין, שחובה זו אינה נובעת מדיני נזיקין, אלא היא חובה מיוחדת הנובעת מהעיסקה שבין המשכיר והשוכר. היות שמדובר בהשכרת 'דירה זו' נמצא שגם במקרה של השכרת חפץ מסויים, ישנן חובות הגוף על המשכיר, כדוגמת החובה להעמיד דירה חלופית, ולא רק זכויות של השוכר בגוף הנכס המושכר.
הנקודה האחרונה שנעמוד עליה השבוע היא, חובת התיקון הרובצת על המשכיר, בעיסקת 'חפץ זה'. במשנה (בבא מציעא קא:) נאמר: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il