ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חלוץ הנעל

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

חלוץ הנעל


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
רחל רשליו בת אלגרה

"וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כ"ה ט-י).

מוסיף על כך רש"י:
"מצוה על כל העומדים שם לומר 'חלוץ הנעל' ".
אדם המסרב לייבם את גיסתו, אשת אחיו, שמת ללא צאצאים, על האלמנה לחלוץ את נעלו והוא "זוכה" בתואר "חלוץ הנעל". יש להבין מה משמעות פעולת חליצת נעלו, ומהו המסר הטמון בתואר המפוקפק- "חלוץ הנעל".

במעמד הסנה מודגש:
"וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג' ה).

גם לאחר הכניסה לארץ ישראל, כשיהושע פוגש את שר צבא ד' מצינו:
"וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן" (יהושע ה' טו).


חז"ל לימדונו שכל מקום שהשכינה שורה בגלוי, אסור בנעילת סנדל, וז"ל המדרש:
"וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים" (שמות רבה פרשה ב).

במילים אחרות "אין מקום לנעליים במקום קדוש", מדוע?
בעל "הכתב והקבלה" מסביר:
"והיא הוראת ההכנעה למי שעומד לפניו"
ואחרים מפרשים - שבמקום שיש גילוי שכינה אסור לנעול נעליים המגואלות ממדרך כפות הרגליים על דברים טמאים.
במס' שבת מצינו את המאמר הבא:
"דעל סוס - מלך, דעל חמור - בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי (מי שנעליו על רגליו) - בר איניש (בן אנוש), דלא הא ולא הא - דחפיר וקביר טב מיניה" (מי שהולך רגלי יחף המת הקבור טוב ממנו) (קנב ע"א)

מסביר המלבי"ם: ההבדל המהותי שבין האדם לבעלי החיים אינו רק בנושא הדיבור. גם לא היכולת לעשיית דברים מחוכמים, כמו שנאמר: ו"מעוף השמים יחכמנו" (איוב לה, יא). ההבדל הוא שאצל בעלי החיים, תופעות אלו הן בטבעם ונובעות מאינסטינקטים, אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון מכוח מה שנפח ד' באפיו נשמת חיים ויכול לפעול היפך מהדחפים הטבעיים.

האדם הנועל נעל העשויה מעור בהמה, מסמל שהוא אינו כבהמה המהלכת ומחוברת לארציות ולחומר. בין האדם לאדמה מפרידה הנעל שמזכירה לאדם שהוא במדרגה מעל בעלי החיים. רק במדרגה שלו שייכת הדרישה להתנהגות בקדושה. לכן במקום קדוש יש להוריד את הנעליים להראות שאין דבר החוצץ בינינו למקום הקדוש.
התורה רואה חשיבות עליונה במצות היבום, עד כדי כך שכדי לקיימה התירה את איסור אשת אח שהוא איסור עריות. לכן "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ", כלומר הוא מעדיף את הרגשות הטבעיים שלו ואיננו מפעיל את כוח הבחירה והרצון לקיים את ציווי התורה - חולצים את נעלו. הרי הוא כבהמה ואין מה שמפריד בינו לארציות.

גם מקורו בכתובים של קנין סודר - הקנין הנפוץ ביותר הוא:
"וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (רות ד')


שליפת הנעל משמעותה שעבוד האדם כבעל בחירה לקיום ההתחייבות שלקח על עצמו. זהו גם הקנין שאנו נוהגים לעשות עם החתן מתחת לחופה. בזה הוא מחייב עצמו בכל ההתחייבויות המופיעות בכתובה. בזאת החתן מכריז שהוא יקיים את ההתחייבות שלו בנישואין כמי שמסוגל להתעלות מעל דחפיו הטבעיים, וישתדל בכל מאודו לבנות את ביתו ויחסיו עם אשתו מתוך התעלות של קדושה. הכרזה מאוד משמעותית ביום חתונתו ויום שמחת לבו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il