ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות סליחות (המשך) ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים סליחות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

הלכות סליחות (המשך)


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה - ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" אם אתה יוצא להלחם - אז "ונתנו ה' בידך" ובלבד שאתה מקדים לצאת ולהלחם, אבל אם אתה במגננה – הסיכוי שהאויב ינתן בידך הוא קטן. התורה מלמדת שאסור לחכות שהאויב יגיע לתוך העיר בתיה כדי לצאת ולהדוף אותו, צריך להקדים ולהלחם עם האויב מחוץ לעיר שלא יוכל להתקרב לעיר. כמו שחז"ל אומרים (סנהדרין עב.) "אם בא להורגך - השכם להורגו". וכו'.
לא כך אומר יונתן לנערו. "אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם - וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ - וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ" אם הפלשתינאים יצאו אלינו – לא נתקוף אותם כי הם חזקים. אבל אם הם יפחדו לצאת מאחרי המחסות שלהם – עלינו וניצחנו. כך באמת היה. אחרי שהפלישיתים מלגלגלים כדרכם על העברים שיוצאים מהחורים שלהם. הם מפחדים לצאת בעצמם מהחורים של עצמם, וקוראים ליונתן ולנערו לעלות אליהם. אז מתחילה המלחמה של יונתן ונערו שבסופה הפלישתים ניגפים עד תומם.
כך גם אמר משה למרגלים על הכנענים. אם הם מסתתרים אחרי מבצרים – הם נראים חזקים אבל באמת הם חלשים. לעומת את אם הם יושבים בערים פתוחות – הם נראים לא מוגנים אבל באמת הם חזקים. זה נכון גם להיום, למלחמה עם הפלשתינאים. מי שיושב תחת גדרות הפרדה הוא חלש. יורים עליו טילים וקאסמים בלי סוף ואין לו יכולת תגובה. מי שתוקף את אויבו – יש לו יותר סיכוי לנצח.

למה אומרים 'אשרי' בתחילת הסליחות?
עליית כבוד ישראל – כבוד ה'
סליחות מתחילות ב"אשרי" מפני שיש בו שבח הכנת מזון לכל חי. (טור תקפא) אין הכוונה שהסליחות נועדו לצורך בקשת המזון, שהרי כבר הזכרנו בשבוע שעבר שהמילה היותר שכיחה בסליחות היא למען "שמך". (ארבעים ותשע פעמים! בעשרת ימי תשובה - שבעים וחמש פעמים!) כל התפילה היא למען שמו, "ה' עֲשֵׂה למַעַן שִׁמְךָ: אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה' עֲשֵׂה למַעַן שִׁמְךָ: בַּעֲבוּר שִׁמְךָ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן ורַחוּם שׁמֶךָ: שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ. ה' אֱלֹהֵינוּ: שִׁמְךָ נִקְרָא בּקִרְבֵּנוּ".
החידוש הגדול הוא שהמזון של כל אחד ואחד מאיתנו הוא "למען שמו". למה? כי אלוקים לא ברא את הבריאה שתיהרס ותתענה, אם יש חורבן – יש חילול ה'. אלוקים "בָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבִים לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". "לא תוהו בראה". אם אדם סובל - לאלוקים כביכול "כואב". כך אומרת המשנה (במסכת סנהדרין מו:) "אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת? קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים".
המשמעות של כל זה היא שהמזון של עם ישראל, ההצלחה הכלכלית של ישראל יכולה להיות קידוש שמו של ה'. כמו שקורה אצל שלמה שכל העולם בא לראות את עושרו ואחר כך את חכמתו ומתוך כך את בית המקדש שבירושלים. לא לחינם התורה מתארת את עושרו של שלמה. לעומת זאת היות עם ישראל בשפלות, זה חילול ה' נורא בגויים. "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו).
לכן אנו מבקשים: "אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, גַּלֵּה כּבוֹד מַלְכֽוּתְךָ עָלֵינוּ מהֵרָה". כי גילוי כבוד ה' הוא על ידי עם ישראל המצליח. כן אנו גם אומרים: "לִקְדֻשַּׁת שִׁמְךָ עֲשֵׂה ולֹא לָנוּ: לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ. כִּי לשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד. עַל חַסְדּךָ עַל אֲמִתֶּךָ"

חילול כבוד ישראל – חילול ה'

קראתי פעם על ימי השואה שכשהיו הגויים מעלים את היהודים אל רכבות המוות, היו שואלים אותם כל פעם: "איה אלוהיכם?" למה הוא לא עוזר לכם כמו שעזר לאבותיכם? להבדיל אלף אלפי הבדלות. בדיוק בימים האלו שנחרב גוש קטיף ושרפו את בתי הכנסת היו הליצנים מהתקשורת אומרים בשמחה ובלגלוג: "הנה עוד פעם, כל התפילות של אנשי גוש קטיף ותומכיהם לא עוזרות להם". וחזרו על זה פעם אחר פעם. וזה היה חילול ה' גדול ביותר. על זה אומרים ריבנו של עולם רחם עלינו, עשה למען שמך!! על זה בדיוק נאמר "לָמָּה יֹאמרוּ הַגּוֹיִם. אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". זה מה שטען משה בחטא העגל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר. בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אם כבר דיברנו על המגורשים אספר שהיה אצלי אחד מהם ושאלתי אותו איך הוא הסתדר אחרי הגירוש? ואמר לי שהוא גר בוילה שנתן לו אריק שרון. אמנם וילה מקרטון אבל "וילה". קצת מתפרקת, קצת נוזלת בגשם, אבל לפחות בקיץ אפשר לקרוא לה "וילה". זה עושה טוב לאלו שגרשו אותנו. הם חשבו שבאמת שלחו אותנו לאיזה "וילה" של שני מפלסים וגינה. אבל אחר כך הוא אמר לי: מה חשוב המצב שלי? לאלוקים אין בית!! אפילו לא אוהל!!. במקום שהבית שלו צריך להיות שלו - יושבים פלשתינאים ומקללים את עם ישראל. הם חושבים מחשבות כיצד לאבד את ישראל מהעולם. זאת הבעיה האמיתית. זה חילול ה' הגדול ונורא! על זה צריך להתפלל.
והאמת היא שצריך להתפלל על שניהם. כי בסופו של דבר הגאולה הגדולה באה יחד עם כל הגאולות הקטנות. בלעדיהן – אין גאולה גדולה.

אשרי - גם גדולת ה' וגם ענותנותו
במסכת מגילה [דף לא ע"א]
"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, (דברים י) "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה". שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, (ישעיה נז) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ" וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל - רוּחַ". וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, דִּכְתִיב (תהלים סח) "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת":

על פי זה אפשר להבין היטב את האמור בגמרא (ברכות ד/ב)
"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אֲבִינָא, כָּל הָאוֹמֵר "תְּהִלָּה לְדָוִד" שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּאַתְיָא בְּאַלְפָא בֵּיתָא, לֵימָא, "אַשְׁרֵי תְּמִימֵי דֶּרֶךְ" דְּאַתְיָא בִּתְמַנְיָא אַפֵּי? אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיה, "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", לֵימָא, "הַלֵּל הַגָּדוֹל" דִּכְתִיב בֵּיהּ, "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר"? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי".

הגמרא שואלת למה המעלה הגדולה כל כך של "אשרי"? אם בגלל שהמזמור הזה כתוב באלף בית ומשמעותה שהיא כוללת את כל המדרגות של הבריאה, אפשר לומר את "אַשְׁרֵי תְּמִימֵי דֶּרֶךְ" שיש בו שמונה פעמים אלף בית. אלא משום שכתוב בו שאלוקים דואג למזון של כל חי. אפשר לומר את פרק קלו בתהילים שכתוב בו "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר". מתרצת הגמרא שבאשרי יש גם התייחסות פרטית מזון "לכל חי", וגם התייחסות כללית לכל מדרגות הבריאה.
אמירת "אשרי" שלוש פעמים ביום, בכוונת הלב מביאה את האדם להבין שאלוקים גם מנהל את הכל, וגם דואג לכל פרט ופרט. כמו שאמרת הגמרא לעיל על כך שהקב"ה הוא רם ונושא מצד אחד ודואג לכל פרט מצד שני. מי שחי בהבנה הזאת באופן מתמיד - הוא בן העולם הבא.
באמת מי שמתבונן ב"אשרי יושבי ביתך" רואה שהמזמור הזה מדבר על מלכות ה' בעולם. "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". שבע עשרה פעמים מוזכרת המילה "כל" באשרי יושבי ביתך. בשביל ה יש בו אלף בית להראות שהוא שייך לכל המדרגות. רצה דוד המלך לומר שתכלית הכל הוא כמו שאומרים בסוף עלינו לשבח. ש"וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". זה עיקר הסליחות להמליך את ה' על הכל. לכן אנחנו מתחילים דווקא במזמור זה.
שמעתי פעם מהרב שאומר כי אפשר לשאול למה לא אומרים מזמור קיא בתהילים "הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה" שהוא גם באלף בית ויש בו גם הכנת מזון באות ט' "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ". ואמר שהתשובה נמצא כבר ברש"י שאומר שם על "אשרי": "ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי". לעומת זאת במזמור קיא יש שבח של הכנת מזון ליראיו וזה פחות מהכנת מזון לכל חי:
לכן כשאנו אומרים ב"אל מלך". "לא כרעתם להם גומל". ה' לא גומל לאנשים לפי הרעה שלהם. שהוא נותן לחם לכל בשר ולא רק ליראיו. וזה חלק השבח של התפילה.

התוספת בהתחלה ובסיום של "אשרי"
המזמור הזה שעוסק ב"כל" מתחיל בתהילים בפסוק "תהלה לדוד" ומסתיים במילים "שם קדשו לעלם ועד". אנחנו מוסיפים בתחילתו ובסופו של המזמור הזה פסוקים מתהילים (קטו) "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ". לומר שהמלכות של ה' בעולם תהיה דרך עם ישראל.
אנחנו מוסיפים עוד שני פסוקים בתחילת אשרי ושניהם עוסקים בתפקיד של עם ישראל בהמלכת ה' בעולם: "אשרי יושבי ביתך" – שזה עם ישראל שיושבים בבית ה' הוא בית המקדש – המקום שינהרו אליו כל הגויים. "אשרי העם שככה לו" – זה פסוק מפרק שקודם ל"תהלה לדוד". גם הוא מדבר עלינו ומזכיר כי אע"פ שהמטרה היא ללמד בעולם כולו את שם ה'. "אשרי העם שה' אלוקיו" - שמו של אלוקים מתייחד עלינו והוא נקרא "ה' אלוקי ישראל".
לכן אנו אומרים בכל תפילה בימים נוראים:

"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ. וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ. עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ. וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה:

י"ב אלפא ביתא
עד כמה חשובות האלף בית בסליחות אפשר לראות מכך שיש שתים עשרה פעמים אלף בית בסליחות חוץ מאשרי יושבי ביתך. זה לא לצורך הנוחיות כדי שיהיה קל לזכור, כל זה אלא צורך גבוה. כך מובא בשם האר"י ז"ל בפרי עץ חיים לתפילות ראש השנה. "וי"ב אלפא ביתא שבהם, הם נגד י"ב פרצופים שבאצילות כנודע". מה שנודע לו - לא נודע לכולנו. בכל מקרה מדובר על משהו מאוד גבוה. וצריך לשיב לב להם ולחשיבותם.

רחמנא – ויעבור
אלוקים כרת "ברית" על י"ג מידות שאינם חוזרות ריקם
ברחמנא אנו מתפללים שבזכות י"ג מידות של "ויעבור" אלוקים ירחם עלינו. בדיל ויעבור – בזכות "ויעבור". על י"ג מידות אלו אלוקים אמר למשה "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ". ומפרש רש"י בשם הגמרא שה' "הבטיחו שאינן חוזרות ריקם".
כיון שמדובר בברית שאלוקים כרת עם משה, אנו מזכירים את כל הפעמים שאלוקים כרת ברית עם מישהו מאבותינו. ולכן מתחילים את רחמנא עם הברית שאלוקים כרת עם אברהם "רַחֲמָנָא אִדכַּר לָן קיָמֵהּ דּאַבְרָהָם רחִימָא - בּדִיל וַיַּעֲבֹר" רחמנא זכור לנו את בריתו של אברהם הרחמן. בזכות ויעבור.
וכך אנו מזכירים את "קיָמֵהּ דּיִצְחָק" הברית שנכרתה עם יצחק ועם יעקב. עם משה ועם אהרון ודוד. אבל אצל יוסף הצדיק ושלמה המלך לא נזכר בפסוק בשום מקום שאלוקים כרת איתו ברית. לכן לא כתוב בתפילה של יוסף "קיָמֵהּ" אלא "זכוּתֵהּ דּיוֹסֵף" או "צלוֹתֵהּ דִּשְׁלֹמֹה" – זכותו של יוסף הצדיק או תפילתו של שלמה המלך. בפרושו לסליחות של בעל "אהלי יעקב" מובאים כל הפסוקים של הבריתות שאלוקים כרת עם האבות. ויש שואלים אם אלוקים כרת ברית עם משה שי"ג מידות לא חוזרות ריקם, למה אנחנו צריך גם להתפלל על זה?

אם אין אתערותא לתתא, אין אתערותא לעלא.
מו"ר הרב שליט"א מזכיר את המובא במדרש רבא על מגילת אסתר שבשעה שנגזרה כליה על שונאיהם של ישראל, התערב אליהו הנביא להצילם. וכך כתוב שם: (אסתר רבה פרשה ז):
"באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם ואצל משה בן עמרם ואמר להם עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויין בה. כי מלאכי השרת וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרר, ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש ובעבור זאת נגזרה עליהם גזירה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם וכו'. חזר אליהו ואמר לו למשה: אי רועה נאמן כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל ובטלת גזירתם לבלתי השחית שנאמר "לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית" מה תענה על הצרה הזאת? "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה". אמר לו משה: כלום יש אדם כשר באותו הדור? אמר לו: יש ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה ואני מכאן ונבקש רחמים עליהם לפני הקב"ה. אמר לו: רועה נאמן כבר נכתבה אגרת כלייה על ישראל. אמר לו משה: אם בטיט היא חתומה - תפלתנו נשמעת, ואם בדם נחתמה - מה שהיה הוא. אמר לו: בטיט היא חתומה. אמר לו משה רבינו: לך והודיע למרדכי. מיד הלך והודיע למרדכי. הדא הוא דכתיב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו".
המדרש בא ללמד אותנו בזה יסוד גדול ונורא, שאם יש תפילה מהארץ - רק אז יכולה התפילה והזכות של האבות להועיל. אבל אם אין בארץ מישהו שיתפלל יחד עם האבות שנמצאים בעולמות העליונים – התפילה של האבות הקדושים לא מספיקה להצילם. כל זה מסביר למה צריך גם את הברית של משה רבינו וגם של האבות הקדושים ולמה צריך גם את התפילה שלנו. רק כשיש אתערותא דלתתא מועילה האתערותא דלעילא.

אין 'וידוי' פעמים – יש 'ויעבור' פעמים
לכן מותר לומר י"ג מידות פעמים וגם שלוש למרות שאסור לומר 'וידוי' פעמיים בתפילה אחת. "ויעבור" הוא נתינת כוח, וזה יכול לחזור כמה וכמה פעמים. להפך זה מחזק את הכוח שאלוקים נותן בנו. אבל על החטאים לא צריך לדבר כל הזמן, זה נראה קצת כמו חוצפה "ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באיולתו". רוצה לומר הרי כבר היית צריך להתחרט עליהם כל כך חזק שהעוונות היו צריכים להימחק לגמרי ולהפך לזכיות. לא הייתה צריך להתוודות עליהם שנית. הסיבה שאנחנו מתוודים שנית היא בגלל שאנו לא בטוחים שחזרנו עליהם בתשובה שלימה. לכן אנו חוזרים על וידוי כל יום. אבל לא חוזרים על וידוי פעמיים בתפילה אחת. עוד בעיה יש בוידוי פעמיים שזה מביא לאדם כאב גדול שעלול להוליד חלילה יאוש. וכל זה לא קיים בחזרה על "ויעבור".

"וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'" - מי קרא בשם ה'?
בתחילת י"ג מידות אנו אומרים: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'" כולם חושבים שמשה קרא בשם ה', אבל הפסוק אומר במפורש שה' קרא בשם ה': "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". (רשב"ם ורוב המפרשים). ה' ירד בענן. ה' התייצב עימו. וה' קרא בשם ה'. לשם מה הוא קורא בשם של עצמו? מה המשמעות שה' קורא בשם ה'?
על מנת להבין זאת צריך לזכור שמי שקרא בשם ה', יותר מכל אדם אחר היה אברהם. "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' " (בראשית יב). "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה' " (יג). "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (כא). אחריו יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' " (כו). זה מש שנקרא "קידוש ה'". להודיע את שמו של ה' בעולם.
כך מסביר הרמב"ם על אברהם אבינו. "ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר וכו'". (הלכות עבודה זרה פרק א').
כשבני ישראל עובדים עבודה זרה ואומרים לעגל "אלה אלוהיך ישראל" – יש כאן הפך גמור מקריאה בשם ה'. זה נקרא "חילול ה'". התיקון של זה היא קריאה בשם ה'. זה הדבר שהיה צריך להיות על ידינו ולא עשינו ולכן עושה אותו הקב"ה. הוא בעצמו "ויקרא בשם ה'" והוא מלמד אותנו לעשות כן במשך הדורות. לכן אמור בעל ה"לבוש" בשם רבי דוד אבודרהם שכשאומרים "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין בשם לה'. שלא ישמע כאילו משה קורא בשם ה'. (משנה ברורה תקפא ד). ואומר על זה המנחת שי "ורוב ההמון טועים בזה" שחושבים שמשה קרא בשם ה', ולא היא.

מהי הקריאה בשם ה'?
י"ג מידות. כך מסביר המהר"ל בספרו גור אריה. אלו י"ג מידות של רחמים, הם הדרכים שבהם הקב"ה מנהיג את עולמו. "פירושו שהוא יתברך קרא בשם ה', והיה מלמד למשה סדר התפילה אשר יקרא בשם ה', כדכתיב אחר כך". כיון שזה סדר התפילה. אומרים על זה חז"ל (ראש השנה יז:) שהקב"ה אמר למשה: "יעשו לפני כסדר הזה - ואני מוחל להם". כי זה התפקיד שלהם.

מספר שלוש עשרה אצל הגויים ואצל היהודים
שואל המהר"ם שיף ושואל גם הבא"ח (למרות שלא ראו אחד את השני): למה דוקא בי"ג אדר גזר המן, הרי בשבעה באדר מת משה א"כ יגזור בשבעה בו את גזרתו? ועונים שאצל הגויים שלוש עשרה הוא "מספר ביש". הם תולים את כשלונה של החללית אפולו 13 במספר שלה בתאריך שבו התרסקה 13 לחודש. וכן על זה הדרך. לכן גזר המן בי"ג באדר את גזרותיו. אך הוא טעה בכך כי אצל היהודים שלוש עשרה הוא מספר של רחמים. י"ג מידות של רחמים. והם בגימטריא "אחד" ו"אהבה".
זה לא סיפור של סתם גימטריא יפה. זה בדיוק עניינם של י"ג מידות רחמים. א] אחד ות – הם מגלים את הקשר בין המדרגות הגבוהות ביותר לבין המדרגות היותר נמוכות. אפילו אלה שחטאו בעבודה זרה. שהרי המילה "אל" שמתחילה את י"ג מידות היא שייכות לשם של בריאת העולם. כמו שמובא בתהילים (פרק נ) "אֵל אֶלֹהִים ה' - דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ". והשפע של בריאת העולם משתלשל ומגיע אפילו לחוטאים בחטא החמור ביותר. ב] אהבה - במידות אלו מסתבר שאלוקים מרחם גם על החוטאים. שאלוקים אוהב את בניו ומרחם עליהם. לכן הם נקראים מידות רחמים. ולכן התפילה עליהם היא בשם "רחמנא".

"אֶרֶךְ אַפַּיִם"
בסנהדרין (קיא:).
"וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמות לד), מָה רָאָה מֹשֶׁה? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלָא אָמַר, אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה, וְרַבָּנָן אַמְרֵי, אֱמֶת רָאָה. תַּנְיָא, כְּמַאן דְּאָמַר, אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה, דְּתַנְיָא, כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב, אֶרֶךְ אַפַּיִם. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים! אָמַר לֵיהּ, אַף לָרְשָׁעִים. אָמַר לְפָנָיו, רְשָׁעִים, יֹאבְדוּ! אָמַר לֵיהּ, הַשְׁתָּא חָזִית, מַאי דְּמִבָּעִי לָךְ. (תרגום: - עכשיו תראה מה אתה צריך) כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים?! אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, אַף לָרְשָׁעִים?! וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (במדבר יד) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". כמו שאתה אמרת ולא כמו שאני אמרתי.

וזה המשך למה שראינו בתחילת הסליחות על כך שהקב"ה "נותן לחם לכל בשר" ו"משביע לכל חי רצון", ולא רק "ליראיו" – "טרף נתן ליראיו". ארך אפיים גם לרשעים.

"וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת"
בתחינות של "תמהנו מרעות" אנו אומרים: "מַטֵּה כלַפֵּי חֶסֶד". הגמרא מסבירה שכשהדין של האדם שקול, מחצה עוונות ומחצה זכויות - הקב"ה מטה כלפי חסד. שנאמר "ורב חסד" (ראש השנה יז). איך הוא מטה את המאזניים של הדין?
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, 'כּוֹבֵשׁ', שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ז) "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ" וְגוֹ'. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, 'נוֹשֵׂא', שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "נֹשֵׂא עָוֹן, וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכָךְ הִיא הַמִּדָה.

ומפרש רש"י שאפשר להזיז מאזניים על ידי שכובשים צד אחד, או שמרימים צד אחר, ומפרש בעל הבן איש חי האם זה על ידי שמורידים את השפעת המעשים הרעים או שמחזקים את השפעת המעשים הטובים. זה הויכוח בין רבי אליעזר שאומר 'כּוֹבֵשׁ' לרבי יוסי שאומר 'נוֹשֵׂא'. דעת רבי ישמעאל תפורש לקמן.
בן איש חי בבן יהוידע אומר למה אלוקים "מטה כלפי חסד"? כי בכל רוגז יש רחמים. "ברוגז רחם תזכור". רמז לדבר הוא שהמילה "גבורה" הגימטריה שלה היא שלש פעמים חסד. 72 כפול 3 שווה גבורה 216. לכן ההטיה באופן טבעי היא כלפי חסד. "עולם חסד יבנה" זאת היא גם המידה הראשונה. "אל" שעניניה חסד. שנאמר "חסד אל כל היום".

מעביר ראשון ראשון
מכיון שגם מידת האמת קיימת אומר רבא. ש"עָוֹן עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְחָק", דְּאִי אִיכָּא רֻבָּא עֲוֹנוֹת - מִיחֲשִׁיב בַּהֲדַיְהוּ. דעת רבא היא שכשיש חצי עוונות וחצי זכויות – העונות הראשונים לא נחשבים. "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (איוב לג) רק בפעם השלישית אלוקים מחשיב את העונות שלו. "תניא רבי יוסי בר יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו. שנאמר "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו".
מכיון שגם מידת האמת קיימת אומר רבא. "וְעָוֹן עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְחָק", דְּאִי אִיכָּא רֻבָּא עֲוֹנוֹת - מִיחֲשִׁיב בַּהֲדַיְהוּ. דעת רבא היא שכשיש חצי עוונות וחצי זכויות – העונות הראשונים לא נחשבים, אבל אם אדם ממשיך ומרבה עוונות – העוונות הראשונים לא נמחקים.

להדבק במידותיו של הקב"ה
אָמַר רָבָא, כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". לְמִי ,נוֹשֵׂא עָוֹן'? לְמִי שֶׁ'עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע'. רַב הוּנָא בְרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חָלַשׁ, עָל רַב פַּפָּא לְשִׁיוּלֵי בֵיהּ, חֲזָא דְחָלִישׁ לֵיהּ עָלְמָא, אָמַר לְהוּ, עֲיבִידוּ לֵיהּ זַוְדָתָא. לְסוֹף - אִיתְפַּח. הֲוָה קָא מִיכְסִיף רַב פַּפָּא לְמֶיחֱזֵיהּ. אָמְרֵי לֵיהּ, מַאי חָזִית? אָמַר לְהוּ: אִין, הָכִי הֲוָה, וְאָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְלָא מוּקִים בְּמִילֵיהּ, לָא תוּקְמוּ בַהֲדֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "נֹשֵׂא עָוֹן וְגוֹ' לְמִי ,נוֹשֵׂא עָוֹן'? לְ'עֹבֵר עַל פֶּשַׁע'. (שם) לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.

הרמ"ק כתב ספר שלם על כך שצריך להתדבק בי"ג מידות של הקב"ה להיות רחום וחנון ורב חסד. וכו' וגם להעביר על מידותיו כמו שהקב"ה מעביר ראשון ראשון. וזה מה שאמרנו קודם שאת הי"ג מידות אלוקים אמר, אבל זה היה כדי ללמד את משה מה שישראל צריכים לעשות. להתדבק במידותיו של הקב"ה ללכת בדרכיו. ממש כמו שאמר משה "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ".

"זוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת" - "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים"
באחת השיעורים הקודמים בפרשת "עקב" הזכרנו את העובדה שאלוקים קורה לשבועה שהוא נשבע לאבות בשם: "חסד".
"וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". וכן "הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר". ולכן אנו אומרים בתחילת התפילה כל בוקר. "וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ".

לזכור את החסד שנשבעת. וכן בכל תפילת שחרית "זוכר חסדי אבות". הכוונה החסד שאלוקים נשבע לאבות.
גם כאן הפירוש "נוצר חסד לאלפים". הוא שאלוקים שומר את החסד שנשבע לאבות לאלפי דורות. ולפי האר"י ז"ל הכוונה דווקא לדורות הרחוקים ביותר. לא רק מבחינה מרחק שנים אלא מבחינת מרחק רוחני. לכן כתב האר"י בשער הכוונות כי מי "שמתגרה בו היצר הרע, ובפרט בעת שעוסק בתורה שיכוין בנוצר חסד לאלפים לשם אדני ואלהים ששניהם מתחילים באלף וזהו "לאלפים". במילים אחרות השמות הללו מכוונים לעולם הטבע ולהנהגות בעולם הזה. וכל המשמעות של י"ג מידות הם ההנהגות של ה' כפי שהם מתגלות מהמקום היותר עליון. משבועת ה' לאבות. משם הם ממשיכות אלפי דורות ומגיעות למקומות היותר רחוקים. כמו מעיין שנובע ממקום אחד וממשיך את המים שלו למקומות רחוקים אלפי אלפי קילומטרים ממקום הנביעה. ולמרות המרחק הגדול, המים הם המים של המעיין והנביעה היא המקור של כל החיים הצומחים על גדות אותו נחל. רמז לדבר נמצא בכך שהראשי שתיבות של "נוצר חסד לאלפים" הם "נחל".

רַחֲמָנָא חֲשׁוֹב עֲלָן טַבְוָן – חשוב עלינו טובות
הגמ' בב"ק (נט.) מביאה מעשה באליעזר זעירא שהיה ת"ח גדול והיה קורא את עצמו "אליעזר הקטן". עניו גדול היה. הגמרא מספרת שהיה אליעזר זעירא לובש נעלים שחורות ועומד בשוק דנהרדעא. אשכחינהו דבי ריש גלותא. שוטרי ריש גלותא היו תקיפים גדולים. ראו את אליעזר זעירא שהוא לובש נעלים שחורות. אמרו לו מאי שנא הני מסנאי? למה אתה לובש נעלים שחורות? כולם לובשים חום, לבן או צהוב. למה אתה לובש שחור? אמר להו: דקא מתאבלנא על ירושלים - אני מתאבל על ירושלים, לכן אני לובש נעלים שחורות. אמרו ליה: את חשיבא לאתאבולי על ירושלים? יוהרה, גאוה יש לך! אתה עומד בשוק ומכריז לכולם "אני מתאבל על ירושלים!" אתה עושה גאווה לעצמך? אסרו אותו. אמר להם: אמרתי לכם שקוראים לי אליעזר זעירא מתוך נימוס אך האמת שאני חכם ויושב בישיבה ובאמת אני מתאבל על ירושלים. תשחררו אותי.
אמרו לו: מי אמר שאתה חכם ויושב בישיבה? יש לך תעודה ברבנות. אין לך כלום. מי אמר שאתה רב? אתה צוחק עלינו! גם מתגאה וגם משקר עלינו! אמר להו: שאלו ממני שאלה בהלכה ואני אענה לכם או אני אשאל אתכם ואתם תענו לי. אמרו לו: אתה תשאל. אמר להו: האי דקץ כופרא מאן משלם? אדם שראה דקל שיש שם תמרים והתמרים לא הבשילו והיו עדין בוסר, וחתך אותם כמה משלם? האם משלם כמו מחיר של תמרים בשלים, או כמו תמרי בוסר שמחירם זול.
אמרו לו: משלם דמי בוסר כמות שהוא ולא מחיר התמרים שעדין לא צמחו. אמר להו: והרי לבעל הדקל יש טענה חזקה למזיק. יאמר לו אם היה נשאר קצת היו לי הרבה תמרים טובים. אז אתה גנבת לי תמרים. הזקת לי תמרים. אמרו לו: אתה צודק. ישלם מחיר תמרים טובים. אמר להם: אבל הוא לא הזיק תמרים רק עץ עם פרי בוסר? אמרו לו: טוב תגיד אתה מה אתה פוסק?
אמר להם: בשישים. אם הזיק יבול של עץ אחד מחשבים עלות יבול של ששים עצי תמר כמה שווה, וחמישים ותשע עצי תמר. ואת ההפרש ישלם. אמרו לו: אתה ממציא לנו דינים חדשים. מי אמר הלכה כמוך? אמר להם לכו לרבנים ותשאלו. הלכו לישיבה לשמואל שאלו אותו האם הדין הזה נכון? אמר להם: שפיר קאמר לכו "בשישים!" שחררו אותו.
אומר בעל הבן איש חי מה רמוז בסיפור הזה? אלא כך הכוונה אנחנו אומרים בסליחות "חשוב עלן טבוון". לכאורה זו חוצפה לבקש מה' שיחשוב עלינו טובות אם אנחנו לא כאלה. תהיה טוב - ואז ה' יחשוב עליך טובות. וכן "עשה למען גמולי חלב". מה אנו מבקשים שה' יעשה למענם?
אומר לנו ה': אבל אתם עכשיו לא טובים. אנו עונים לו אבינו שבשמים הרי אנחנו עתידים להיות טובים ולכן כבר עכשיו חשוב עלינו טובות על מעשים שעתידים לעשות. כמו שמחשבים במחיר את התמרים שיהיו בו לעתיד. על חשבון העתיד שלם לנו. וכן עשה למען הקטנים גמולי חלב שהם עדיין קטנים. אבל אח"כ יהיו גדולים יהיו רבנים יהיו בעלי מצוות על חשבון המצוות שיעשו תשלם לנו. תן לנו היום.
על זה הוסיף הרב ואמר שכך פירוש הפסוק בתהילים "אשר בנינו כנטיעים מגודלים מנעוריהם" בנינו כנטיעים - נטועים בתוך האדמה. אז הם יתנו פירות ופירי פירות מגודלים. תחשוב כאילו כבר נתנו פירות, כבר עשו מצוות תציל אותנו תעזור לנו בזכותם.

מהלכות וידוי
מצוות התשובה היא על ידי "וידוי"
בכל התשובה שנמצאת בבסיס ימי הסליחות אנו עושים חשבון נפש של סוף שנה. רואים איפה היו הטעויות שלנו. מתכננים תוכניות כיצד להתגבר ולא לטעות שנית. איך לנצל את הזמן את החיים שיש לנו בדרך יותר טובה. עם כל זה חשוב מאוד להתוודות בפה מלא ולהגיד: "טעיתי". הרמב"ם כותב שכשיחזור האדם מחטאו העיקר הוא הוידוי. שיגיד במפורש: "חטאתי עוויתי פשעתי". למה זה כל כך חשוב?
נטיית ליבו של אדם היא להצדיק את עצמו אפילו כשהוא טעה. אדם הראשון לא נזרק מגן עדן כשחטא ואכל מעץ הדעת. הוא נזרק כשהתחמק מהודאה על חטאו. לא אני אשם – האישה אשמה, אולי אתה אלוקים אשם. דוד המלך מצליח להשלים את הדבר שאדם הראשון לא הצליח בו. דוד ידע להודות בטעות "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לה'". לעומת אדם הראשון שזרק את האשמה על אשתו: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי - הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". (חכמינו ז"ל אמרו כי בגלל זה אדם הראשון חי 930 שנה ולא 1000 שנה. הוא "תרם" 70 שנה מחייו לדוד המלך שמשלים את מה שהוא החסיר. בדיוק בגלל ההתחמקות הזו.
הוידוי הזה חשוב לא רק כלפי אלה שאומרים אין טוב ואין רע. הופכים דברי אלוקים חיים ומסבירים שהעולם הפקר עשה מה שבא לך. עליהם אין מה לדבר כלל המציאות מדברת הפוך מהם. העולם הוא עולם של חוקים מהאטום היותר קטן עד הגלקסיה היותר גדולה. אין הפקרות. בודאי לא בדרכי החיים של האדם. מי שיחיה בהפקרות – ימות מיתה משונה. העולם הוא חי - רק כשיש בו סדר.
הבעיה היא לא עם אלה שיוצרים בהבל פה כל מיני תיאוריות שמתירות לאדם להשתולל על פי יצריו. הבעיה היא במי שמאמין אבל מוצא תירוצים. בשבילו נועד הוידוי. שלא יתכסה בכל מיני איצטלאות של הסברים וסיבות למה הוא לא אשם. למה אחרים אשמים. למה אשמתו לא כל כך כבדה. כל ההסברים הללו לא יובילו אותו לשום תיקון.

נוסח וידוי
תשובה וחשבון נפש לפני הוידוי - בחודש אלול לומדים הרבה בספרי מוסר, ויש נוהגים לקרוא עשר פרקי תהילים בכל יום מימי החודש כדי לגמור תהילים פעמיים עד ראש השנה. יש קוראים תיקוני זהר וזה מקרב אותם לקדושה ולתפילה בכוונה. יש תקיעות שופר שמעוררים את הלבבות. כל אלה הם הכנה לסליחות שהם עיקר גדול שהאדם מתאמץ לקום בבוקר שזה מרגיל את גופו לעבודת ה'.
הרב מביא תמיד את מה שכתוב בזוהר שקוראים בשבועות האלה "פתח ר' אלעזר ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים". אומר רבי אלעזר שהפסוק הזה לא מובן. היה צריך לומר: "וידעת היום כי ה' הוא האלוהים והשבות אל לבבך". תדע כי ה' הוא האלוה ותחזור בתשובה. ואילו הפסוק בדיוק הפוך. "והשבות אל לבבך" ואח"כ כתוב "כי ה' הוא האלוקים"?
עונה הזוהר "זכאה מאן דאשתדל באורייתא" ... והשבות אל לבבך - שב תלמד תורה, ואם תלמד תורה אז תבין מה זה תשובה. אז תדע איך לחזור בתשובה. ורק אז תדע כי ה' הוא האלקים.
זהו שאומרים בתפילה: "השיבנו ה' לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך" רק אחרי לימוד תורה נוכל לחזור "בתשובה שלימה לפניך". לכן אמר "והשבות אל לבבך" תלמד תורה ותדע "כי ה' הוא האלוקים".
לומר את כל הנוסח: יאמר האדם בוידוי את כל החטאים המוזכרים בנוסח הרגיל של "אשמנו בגדנו" אף על פי שמוזכרים שם חטאים שלא חטא בהם, כיון שהוידוי שאדם מתוודה הוא גם על חטאי אנשים אחרים מעם ישראל. וגם על חטאים שלנו מדורות עברו. גם על חטאים קלים שנחשבים לחטאים גדולים כעניין שנאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". (בבא מציעא נח ב). ואדם חשוב צריך להקפיד יותר לומר כל הוידוי, כיון שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. (בא"ח כי תשא א).
פירוט חטאים - לפי הקבלה יש לומר וידוי רק על פי הא"ב ולכפול את האותיות הסופיות מנצפ"ך. ומכל מקום, כשיחיד מתוודה, טוב ונכון שבסוף נוסח הוידוי יתודה על חטאיו הפרטיים, ויעשה זאת בלחש כדי שלא ישמעו אחרים את חטאיו, דכתיב: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". (תהילים ל"ב א - שו"ע תר"ז ב'). אמנם בנוסח הוידוי המודפס בסידורים שהכל אומרים אותו, ואפילו וידוי הגדול של רבנו ניסים, אין בו משום מפרסם חטאיו.
וידוי אחד בלבד - אין לומר "וידוי" יותר מפעם אחת. שלא כל החיים של האדם יהיו וידוי וצער על החטאים שעשה. אלא יהיה עסוק בבנין ובעשה טוב ולא רק בסור מרע. שהכופל "וידוי" הוא ככלב השב אל קיאו. (שעה"כ דף נ"א, ובפרע"ח עי"ש, מעשה רב סי' ר"ב, כה"ח תר"ב אות י"ג, בא"ח וישלח י"ג).
ברית או חתן - אם בבית הכנסת נמצאים אבי הבן או סנדק, יאמרו סליחות כסדרן כיון שאין "ברית מילה" בלילה. אמנם אם יש חתן בבית הכנסת נהגו לומר את כל הסליחות חוץ מ"וידוי" ו"נפילת אפיים".
מותר לאבי הבן או לסנדק לומר סליחות לפני עמוד השחר וכל שכן לציבור המתפלל איתם. וכשעלה עמוד השחר לא יאמרו וידוי, תחנון ונפילת אפים וכד' לא הם ולא הציבור המתפלל איתם. ויש שבמקרה כזה לא אומרים י"ג מידות אבל אומרים את כל שאר הסליחות.

עננו
למה חוזרים מאה פעמים על 'עננו'?
בחצי השני של הסליחות מופיע כמה פעמים "עננו" או "ענינן" כמעט מאה פעמים! משמעותו היא שאחרי שביקשנו והתפללנו אנו מבקשים שאלוקים יענה לנו. בפשטות הכוונה שישמע תפילתנו, התכוונו ברצינות לא התפללנו כמי שמשלם חוב, וכלשון הגמרא "כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים" זה נקרא העושה תפילתו קבע. (ברכות כט.). שלא יהיו כמו אלו שאמר עליהם ישעיהו הנביא. שהם מתפללים, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" אנחנו אומרים רבונו של עולם אנחנו מתכוונים באמת – מהלב. תענה לנו.
עוד אפשר לומר שאנו מבקשים באמת תשובה. וכי אנחנו נביאים. לא ולא אבל חכמינו במשנה אמרו שלפעמים יש תשובה על תפילה. כך מופיע במסכת ברכות (לד/ב) "המתפלל וטעה - סימן רע לו. ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף".
לפעמים אדם יודע אם תפילתו מתקבלת לפי הטעיות. ואת זה כותב רבי יוסף חיים גם לנו לדעת אם תפילתינו מתקבלת. בפרשת תולדות (י) על תפילות שבת "ויזהר שלא יטעה להתפלל של חול, ואם טעה ידאג כל אותו ויפשפש במעשיו". שהטעות של השליח ציבור או של האדם בתפילתו היא סימן על קבלת התפילה.
לכן אנו מתפללים בסוף התפילה "רצה" אחרי שומע תפילה. שאנו מתפללים לא רק על שמיעת התפילה אלא גם על קבלת התפילה.
למה חוזרים על עננו?
אנו אומרים בסליחות "עֲנֵנוּ אָבִינוּ עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ עֲנֵנוּ" וכך ממשיכים את כל האלף בית. ולכאורה למה החזרה הזו, הרי אבינו ובוראנו הוא אותו אחד. גם כשאומרים "עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ: עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ" גם כאן זה אותו אחד. אותו אחד הוא אלוקי אברהם והוא גם אלוקי יצחק. עונים על כך בסיפור.
פעם אחת היה מרן רבי יוסף קארו עוסק בשאלה הלכתית כבדת משקל והביא את שאלתו לפני התלמידים בבית המדרש. שם ישבו טובי החכמים של עם ישראל, תלמידיו של מרן. וישבו ועסקו יום שלם בבעיה שהעלה רביו יוסף קארו על שולחנם. הבעיה הייתה באמת קשה וההתעסקות לקחה יום שלם. הם לא הצליחו למצוא פתרון שישיב את דעתם. בסופו של יום אחרי מאמץ משותף של כולם נמצאה התשובה ורבי יוסף קארו הלך שמח לביתו.
למחרת בא רבי יוסף קארו לבית המדרש ושומע שיחה בין שני תלמידים, אחד אומר לחברו חבל שלא הייתה כאן אתמול. וסיפר לו שעלתה שאלה בבית המדרש ודנו בה כל היום ולבסוף נמצא הפתרון. החבר שלא היה יום קודם שואל מה הייתה הבעיה שהתעסקתם בה יום שלם? והשני מספר לו. הראשון חושב מעט ומיד משיב את התשובה כלאחר יד. כאילו זה הדבר היותר פשוט בעולם.
רבי יוסף קארו ששומע את שיחתם התפלא. היתכן שצעיר התלמידים משיב תשובה שהם עמלו עליה יום שלם בלי כל מאמץ? איך דבר כה קורה. יוצא רבי יוסף קארו מבית המדרש ופוגש את האר"י ז"ל. אומר האר"י לרבי יוסף קארו, אל תתפלא. אתמול כשאתם עסקתם בתורה, הצלחתם לפרוץ דרך חדשה. הצלחתם להביא לעולם תשובה שהייתה גנוזה בעולמות הרוחניים דורי דורות. זה לא קל להביא דבר חדש. "בעצב תלדי בנים". אבל אחרי שהתשובה כבר בעולם הזה, כל אחד יכול ללכת בדרך שאותה כבשתם ולמצוא אותה בנקל.
כך אנו אומרים גם בתפילה. אחרי ששרה מתפללת וזוכה לבן, מאמץ עילאי. בהשתתפות של אברהם אחרי עשרות שנים. "שרה נפקדה, אחרים מה איכפת להם? אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה - הרבה עקרות נפקדו עמה. הרבה חרשים נתפקחו. הרבה סומים נפתחו. הרבה שוטים נשתפו".
שרה פתחה דרך של רפואה, ובה עברו רבים אחרים. לכן אנו מתפללים ומזכירים את כל אלו שנענו בתפילתם. ללכת בערוצים שלהם. ללכת בשבילים שהם פתחו לתפילה.

תשובה מאהבה ותשובה מיראה
מפני מה החמיצו מאה חביות יין לרב הונא?
הגמרא (ברכות ה' ע"ב) מביאה מקרה על רב הונא שהפסיד מאה חביות יין שנהפכו לו לחומץ. "רב הונא תקיפו (פרש"י: 'החמיצו') ליה ארבע מאה דני (פרש"י: 'חביות') דחמרא (פירוש שמאה חביות יין הפכו לו לחומץ והיה עגום משום כך). על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן.-. ואמרו ליה לעיין מר במיליה! (פרש"י יפשפש במעשיו). אמר להו ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא - לימא (פרש"י 'אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני'). אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה (פרש"י 'חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר, ותנן (בבא מציעא דף ק"ג א) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים, שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ') '). אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! (פרש"י 'וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו'), כלומר שאמר להם רב הונא שכדין עשה רק להציל את ממונו. אמרו ליה היינו דאמרי אינשי, בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (פרש"י 'הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה'). התכוונו לומר לו בזה שאמנם זה רק טעם גנבה ואין זה מן הדין, אבל הוא בתור שהוא רב חשוב לא יכול לעשות מעשים כאלה ויש בזה משום חילול ה', וכנראה שלקה ביין משום שקלקל ביין בזמורות של האריס. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה כלומר שקיבל עליו ללכת ולהחזיר לאריס את כל מה שלקח ממנו-לטענתם-שלא מן הראוי וההגינות.

הגמ' אומרת שלאחר שקבל על עצמו כן, חדל להפסיד והרויח מה שהיה צריך להרויח מתחילה. ויש שתי דעות בגמרא כיצד הרויח: איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא; ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא. כלומר שלדעה אחת בגמרא נעשה לו נס והזר החומץ להיות יין כבתחילה, ויש דעה שניה בגמרא שהחומץ התייקר עד כדי שנמכר במחיר יין, נמצא שלא הפסיד כלום. (יש לשים לב לכך שהגמרא לא אומרת שרב הונא החזיר לו בפועל, אלא רק קיבל על עצמו להחזיר וכבר הרויח כבתחילה, ללמדנו שהקב"ה לא מצער את הצדיקים כהוא זה מעבר למה שמגיע להם).

השב מאהבה הופכים עוונות לזכויות
שואל גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א, מה פתרון המחלוקת בגמרא בין שתי הלישנות אם החומץ חזר ונעשה יין או שהתייקר מחירו למחיר יין, הרי העיקר שקיבל את כספו ולמה חז"ל הביאו ויכוחים בעניין זה?
על זה אומר הרב שלרב הונא היה שתי דרגות של תשובה, היה לו בתחילה תשובה מיראה ותשובה מאהבה. בתחילה פחד רב הונא שמא יש בו עוון והרהר בתשובה, והיתה זו תשובה מיראה, זכה שלא יפסיד ונתייקר החומץ למחיר יין, אבל נשאר החומץ כמו שהיה. אבל כשקבל על עצמו ללכת ולהחזיר לו על אף שזה לפנים משורת הדין, נהפכה לו תשובתו לתשובה מאהבה, וזכה למדרגה שעוונותיו נהפכו לזכויות, על כן שבו החביות ונעשו יין כבתחילה, ובזה הראו לו שהתקבלה תשובתו והפכו עוונותיו לזכויות. כך גם אנחנו יכולים ללמוד לקח ומוסר שאם אנחנו נשוב בתשובה שלמה מאהבה, אז ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, וכל הייסורים ייהפכו לו לזכויות ולמגן מפני האוייבים וכל האלות והקללות על האויבים ועל הרודפים.
ויהי רצון שכל ישראל ואנו בכללם נזכה לחזור בתשובה שלימה מאהבה לפני ה' אלוקים. וישמח בנו. בחינת "ישראל אשר בך אתפאר" אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il