המאמר "למהלך האידיאות בישראל" נחשב, ובצדק, כאחד ממאמריו היסודיים ביותר של מרן הרב זצ"ל. מעט מן החשיבות המיוחסת לו ניתן למצוא בדבריו של הרב צבי יהודה זצ"ל המתבטא לגביו כי הוא "מאמר גדול ונשגב... והוא שני בערכו למאמר 'קרבת אלוהים' (צמח צבי, אגרת יג). במאמר זה משרטט מרן הרב זצ"ל את תולדות ההיסטוריה האנושית, המנוהלת על פי דבריו מתוך שתי אידיאות יסודיות: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית. קרי, כל קיבוץ אנושי הוא בעל סגנון ייחודי באופי החיים החברותי שלו, סדר חיים הבונה את המימד החברתי : צורת המשטר, הכלכלה, והתרבות האנושית האופיינית. מלבד זאת, ישנו יסוד נוסף לחיי החברה, והוא המימד הרוחני - האמונה, המוסר, הדת, השאיפה למוחלט ואל המצוי מעבר לערכים האנושיים, אשר יופיעו בצורה הייחודית לאותה חברה. "האידיאה הלאומית" הינה אותו כוח חיים המעצב את חיי החברה של האנושות , ואילו כוח החיים המעצב את השאיפה האנושית לחיים בעלי ערך מוחלט, לחיי מוסר, אמונה ודת , יוגדר כ"אידיאה אלוהית" . בזמן בו שוכן עם ישראל בארצו ובממלכתו, מופיעות שתי האידיאות הללו בצורה הרמונית ויוצרות איחוד בין עולם הקודש לעולם החול; בעת בה מצויה האומה הישראלית בגלות, שתי האידיאות הללו נפרדות זו מזו ומצטמצמות: האידיאה האלוהית הופכת ל"אידיאה דתית" , היינו למסגרת המאפשרת פורקן לחוויה הרוחנית של האדם הפרטי אך ללא עוצמות החיים הכלליות. האידיאה הלאומית הופכת ל" אידיאה משפחתית", כלומר למסגרת חיים חברתית העוסקת בשרידותו – הרוחנית והחומרית – של הפרט ללא עוצמות הרוח והמסוגלות לניהול "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". במקביל לכך, מצביע הרב במאמר על ההבדל בין ימי הבית הראשון שבהם התרבות הישראלית-התורנית התמקדה בכלל, מה שהתבטא בהופעת הנבואה; לבין עידן הבית השני בו התרבות הישראלית ריכזה את כוחותיה בפיתוח הפן הפרטי: התורה שבעל פה על דקדוקיה וסעיפיה. כעת, בעידן בו שבה האומה לארצה, מלמד אותנו הרב קוק כי ניתן ליצור איחוד בין הכוחות כולם: אידיאה אלוהית ואידיאה לאומית, כלל ופרט, קודש וחול. (פרק ו)
למרות שהרב זצ"ל לא מפרט במאמר השלכות מעשיות לימינו באופן ישיר, ניתן לשרטט כיווני חשיבה עקרוניים לכך, כיוונים העולים מרוחו הכללית של המאמר וממקומות אחרים אשר בכתביו:-

איחודם של מקצועות התורה:
עקב איחודן של תביעות הכלל ותביעות הפרט בעת הגאולה, אך טבעי הוא כי תופיע דרישה בתרבות התורנית ל'תורת ארץ ישראל', קרי, לתורה שתאגד בקרבה פנים שונים שעד כה נתפסו כמנוגדים זה לזה: הלכה ואגדה, גלוי ונסתר, שכל ורגש - "לא רק האגדה לבדה תוּאר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה: יסודות הסברות, נתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן הכללי הנעוץ בעמקי החיים הרוחניים והמעשיים. ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים




עבודת ד' באופן פחות סגפני מימי הגלות
עקב חזרתה של האומה לארצה ושובן של האידיאות לאחדותן, ניתן כעת, באופן יותר פשוט מבעבר, לבנות מודל חיים של קדושה ומוסר בתוככי מערכות החול –
"הגיע הזמן לפרסם בעולם, שהקודש, האידיאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל צדיקים, מכל ברי לב, הוא יונק מהחול... ואז יבא התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבנין העולם ושכלולו, ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת עליו, המתבטאת במאמר הפילוסופי-המוסרי של החסיד בחובות הלבבות: 'שכל מה שמוסיף העולם יישוב מוסיף השכל חורבן', ויהיו ישוב השכל וישוב העולם הולכים בהדדיות גמורה" (מאמרי הראיה ב, עמ' 406).
וראה דוגמא בספרו של הרב עודד וולנסקי - אבן ישראל ג (עמ' יא-ל) המרחיב בנקודה זו, ואף משליך מכאן ליחסו של עובד ד' בדור הגאולה לסוגיות מוסריות נוספות דוגמת סוגיית 'השתדלות ובטחון'.

איחודם של הכוחות הפוליטיים והחברתיים באומה:
אם בימי הגלות, בהם הייתה פרודיות מובנית (והכרחית במובן מסוים) במבנה החיים הציבוריים של עם ישראל, הרי כעת, בעת הגאולה ניתן לאחדם. לאחר שכל כוח שמר בקנאות על צביונו במהלך ההיסטוריה הישראלית, יכול הוא כעת להביט על יתרונותיו של הכוח הנגדי ללא חשש שדבר זה יגרע מייחודו –
"שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל: השנייה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליו, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה, החפצה לחדש את חייה הלאומיים, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את אשר קלטה מרושם רוחם של עמים אחרים, באותה המידה שהיא מכרת שהיא טובה ונאותה גם לה; השלישית היא הליברלית, שהייתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכוחות האלה גם יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר" (אורות התחייה יח).
בסיכום ניתן לומר שלפנינו שלוש השלכות ישירות מהמאמר 'למהלך האידיאות בישראל'. ביחסנו היום לתרבות היהודית- השואבת מן התורה.
הצורך ליצור מסגרות תורניות שיאחדו יותר ויותר את מקצועות התורה השונים בעיקר בין התחום ההלכתי והאגדתי, וכן מן הראוי כי עבודת המוסר האישית תעשה בפרישה פחות מוקצנת מאשר היתה בימי הגלות, וכמו כן קיים הצורך בעולם התורני ליצור מסגרות שיכילו כוחות פוליטיים שונים בתוככי מסגרת אחת.

לתגובות, הארות ופניות: betharav@zahav.net.il.