ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ראש השנה – שמחה זו מה עושה? ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה ענינו של ראש השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

ראש השנה – שמחה זו מה עושה?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

ראשית, נשאל ארבע שאלות על ראש השנה – שאלות שיהוו פתח לכניסה אל עולמו הפנימי של היום.

ראש השנה - מבט קדימה או אחורה?
ראש השנה הוא יום הזיכרון – יום הדין, שבו ה' זוכר את כל מעשה בני האדם, מעשה איש ופקודתו, עד הפרטים הקטנים ביותר, "כי אין שכחה לפני כסא כבודך". ודבר זה טעון ביאור. במבט ראשון נראה שהיום המתאים ליום דין וזכירת מעשי העבר הינו כ"ט באלול, ולא א' תשרי! שהרי ראש השנה הוא "יום הרת עולם", היום שבו עלה במחשבה לברוא את העולם. יום זה הוא יום של התחדשות, של כניסה לשנה חדשה, וכיצד יתכן שדוקא ביום שבו מתחילה שנה חדשה – זוכר ה' את כל מעשי השנה שעברה? נשים לב לכך שהזיכרון שבראש השנה אינו פרט צדדי, אלא על שמו של זיכרון זה נקרא היום בתורה "יום הזיכרון"!

המעבר מכסא הדין לכסא הרחמים
המצוה היחידה מהתורה, אותה מקיים כל אחד מישראל בראש השנה, היא שמיעת קול השופר 1 . ואמרו חכמים, כי בתקיעת השופר עובר ה' מכסא של דין לכסא של רחמים:
יהודה ברבי נחמן פתח עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלהים בתרועה. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי (ויקרא רבה פרשה כט, ג).

השאלה המתבקשת מהדברים הללו היא לאיזה צורך יושב ה' על כסא הדין, אם בסופו של דבר ה' עובר לכסא הרחמים? במילים אחרות נשאל, האם יש משמעות לכסא הדין עליו יושב ה', אם בסופו של דבר עובר ה' לשבת בכסא של רחמים? האם הישיבה על כסא הדין נועדה רק 'לזרז' אותנו שנתקע בשופר וכך ירחם עלינו ה'?

לשמחה זו מה היא עושה?
גם ביחס לאופיה של עבודת ה' המיוחדת לראש השנה אנו מוצאים שני פנים. מצד אחד זהו יום של יראה, שהרי זהו היום דין, וכפי שפסק הרמב"ם: "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה" (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו). היראה והפחד שבראש השנה מובנים היטב, שהרי זהו יום דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. אולם, מדברי הרמב"ם "לא ימי שמחה יתירה " מבואר, שראש השנה הוא גם יום של שמחה, ואכן נפסק שבראש השנה לובשים בגדים חגיגיים ואף סועדים סעודת חג. ומאליה עולה השאלה, מדוע בכלל לשמוח? וכי איזה אדם שמח לקראת יום דין שבו נערך משפט אישי לגביו, ובו נקבע אם יחיה או ימות? שאלה זו משמעותית גם ליחס הנפשי שלנו לראש השנה בימים שקודמים לו – האם אנחנו מחכים ומצפים לראש השנה, או שמא להיפך – אם היו שואלים אותנו אולי היינו בוחרים שהעולם הישן, המוכר והטוב ימשיך כמנהגו? ובכלל, כיצד שני מצבי הנפש הללו של פחד ושמחה דרים בכפיפה אחת? 2

מהי מהותו של היום?

כל השאלות הללו מובילות אותנו לשאלה יסודית, הכוללת את כולן. ראש השנה הוא יום אחד, המכיל בתוכו תכנים רוחניים רבים ועצומים. זהו יום בריאת האדם, יום הדין, מעבר לכסא הרחמים, יום של מלכויות, זכרונות ושופרות, וכל אחד מהתכנים הללו כולל מערכת שלמה ומפורטת של חיים. ריבוי גדול זה של תכנים רוחניים מביא אותנו לשאלת המהות, מהי מהותו האחת של היום? ביחס לרוב מועדי השנה התשובה לשאלה זו נראית פשוטה: יום הכיפורים הוא יום של סליחה וכפרה, חג הסוכות הוא כנגד הסוכות שבהם הושיב ה' את בני ישראל, חג המצות הוא זכר ליציאת מצרים, וחג השבועות הוא יום מתן תורה. לעומת זאת, דוקא לעומת השפע העצום האורות בראש השנה נראים פסוקי התורה סתומים וחתומים: בפרשת מקראי הקודש נאמר ביחס למהותו של ראש השנה "זכרון תרועה", ובפרשת הקרבנות נאמר "יום תרועה יהיה לכם". מהו התוכן האחד והפשוט העומד מאחורי כל תכני החיים העצומים שבראש השנה?

מידת הזיכרון האלוקית
שמו הראשון של ראש השנה הוא 'זכרון תרועה'. פשטו של ביטוי זה, כפי שפירשוהו הרבה ראשונים במקום, הוא היום שבו ה' זוכר אותנו על ידי התרועה שאנו מריעים. זו גם המשמעות במקום היחיד הנוסף בתורה בו מופיע קישור בין זיכרון לתרועה: "וְכִי תָבאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעתֶם בַּחֲצצְרת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצצְרת עַל עלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
אם כן, מהותו של ראש השנה היא היום שבו ה' זוכר אותנו – במילים אחרות, היום שבו ה' מתגלה כלפינו במידת הזיכרון. ברור שמשמעות הזיכרון כאן אינה להזכיר נשכחות, כי אין שכחה לפני כסא כבודו של ה', אלא משמעות הזיכרון היא 'מיקוד המבט' בדבר מסוים באופן מיוחד. דומה הדבר למצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום, שגם שם אין הכוונה שכל יום אנו שוכחים את יציאת מצרים ונזכרים בה מחדש, אלא המצווה היא שנמקד את כל מחשבתינו ביציאת מצרים ולהפנות אליה את כל תשומת הלב. כך גם כאשר ה' זוכר אותנו, משמעות הדבר היא שה' 'מרוכז' בנו באופן מיוחד, יותר מבשאר ימי השנה.
משמעות יום הזיכרון כיום של תשומת לב מיוחדת של ה' לברואיו עולה גם מדברי הברייתא במסכת ראש השנה: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו". הפסוק, עליו סומכים רבי יוסי ורבי נתן את שיטותיהם, הוא "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ, וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ (איוב ז, יז-יח) – פשט הפסוק הוא השתוממות, במה זכה האדם לחסד גדול כל כך, שה' שת ליבו אליו ופוקד אותו מידי יום ביומו?
ועדיין נשאל, מהו תוכנה של 'תשומת הלב' הזו, ומה היינו חסרים בלעדיה?

כדי ללמוד על תוכנה ומהותה של מידת הזיכרון, המתגלה אלינו בראש השנה, נעיין בכל המקומות בתורה בהם נאמר שה' זוכר את בני האדם:

א. המבול: " וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א). "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (ט, יד-טז).
ב. הפיכת סדום: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (יט, כט).
ג. פקידת רחל: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (ל, כב).
ד. גאולת מצרים: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה).
ה. תפילת משה רבנו לאחר חטא העגל: " זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יג). וכן " זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דברים ט, כז).
ו. הגלות: " וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר " (כו, מב).
ז. מלחמות ישראל: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם (במדבר, י, ט).

קל להבחין במכנה המשותף בין כל המקומות הללו, הבנוי למעשה משני קומות.
ראשית, בכל המקומות הללו הזיכרון האלוקי השפיע טוב וחסד לבאי העולם – פקידת רחל, הצלה מהמבול, מהפיכת סדום, ממצרים וכו'. נמצא שביום בו ה' זוכר את ברואיו, הוא משפיע להם שפע של טוב וחסד.
אולם בכך לא די: בכל המקומות בהם מופיע הזיכרון האלוקי בתורה, מדובר על הצלה מצרה, ובמילים אחרות - במעבר ממצב של 'אין' ל'יש' . לאחר המבול שכילה את העולם זכר ה' את נוח והעניק לעולם את החיים מחדש; לאחר השחתת סדום זכר ה' את אברהם והציל את לוט; רחל שבאופן טבעי לא היתה יכולה ללדת, זכתה לפרי בטן ולחיים חדשים; ישראל שהיו בעומק גלות מצרים יצאו משם בזכות הזיכרון האלוקי, וכך גם ביחס לגלות המתוארת בפרשת בחוקותי; לאחר שה' 'התכוון' לכלות את בני ישראל התפלל משה לה' שיזכור את ברית האבות ולא יכלה את ישראל; כאשר ישראל באים למלחמה "על הצר הצורר אתכם" ה' זוכר אותם ומושיעם מאויביהם.
מכאן שמשמעות מידת הזיכרון אינה רק תוספת של טוב, אלא בריאה מחדש. בכל שנה ושנה העולם נברא מחדש, כפשוטו ממש. בלעדי בריאה זו העולם היה חוזר למצב של 'אַיִּן' וכיליון.
אולם, מדוע לולי הזיכרון האלוקי היה העולם חוזר למצב של 'אַיִּן'?

כסא הדין
כאן אנו מגיעים לדין שבראש השנה. כפי שנתבאר, מהות מידת הזיכרון האלוקית אינה זכירת העבר, אלא זכירת האדם והענקת שפע של חיים וטוב, עד כדי 'בריאתו' מחדש. אלא שבמסגרת בריאת העולם, באה מידת הדין ותובעת: האם יש הצדקה לבריאת האדם? כמבואר ב'בראשית רבה' (פרשה ח, ה):
א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה

על שאלה זו ניתן להתבונן משני צדדים, ונבאר את הדבר:
בדברי הראשונים אנו רואים שני צדדים לתכלית בריאת העולם. מצד אחד – "איווה הקב"ה לברוא לו דירה בתחתונים", הבריאה נועדה לגילוי מלא של שם ה' דוקא בעולם מורכב כמו העולם הזה. מבחינה זו, יש הצדקה לבריאתו של העולם רק אם הוא עומד ביעוד שקבע לו הקב"ה, לגלות את שם ה' בעולם. אם יתברר שהעולם אינו מגלה את שם ה' אלא חלילה להיפך, הרי בריאת העולם מהווה צמצום של אור ה' בעולם, וצודקת מידת האמת שאומרת "אל יברא, שכולו שקרים".
מצד שני, ה' ברא את העולם כדי להיטיב לו. גם מצד זה עולה השאלה, האם יש טעם לברוא את העולם מחדש? שהרי השפעת שפע של טוב ללא כלים שיכולים להכיל אותו סופה הרס וחורבן, "וישמן ישורון ויבעט". במסגרת הרצון האלוקי לברוא את העולם בכל שנה ושנה, תובעת מידת הדין לבדוק האם יש בעולם כלים שיכולים להכיל את שפע הטוב? שאלה זו נשאלת הן ביחס לכלל העולם, והן ביחס לכל אדם פרטי. כל מעשה מטביע באדם הטבעה רוחנית, ובסופו של דבר יש לקבוע האם האדם יוכל להיכתב בספר החיים, או שמא חלילה לא.

מכסא הדין לכסא הרחמים
אם מצד הדין אין האדם והעולם זכאים, מהי טענתה של מידת הרחמים?
מידת הרחמים באה מעולם הרצון הפנימי. אכן, בפועל עדיין רחוקה השלמות מהנבראים. אולם בתוך תוכה של המציאות קיימת השלמות, וכגודל רצונה של הבריאה להשתייך לאותה שלמות, כגודל רצונה של הבריאה ורצונם של הנבראים לקבל עליהם עול מלכות שמים, כך ניתנת יותר ויותר הצדקה להמשך קיומו של העולם. על כן, רק מכוח מידת הדין שמציבה אותנו אל מול היעוד האלוקי של העולם, יש הצדקה למידת הרחמים.
ואלו הם ממש דברי הרמח"ל במסילת ישרים (סוף פרק ד):
ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות: אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע:

זהו כוחו של השופר – "אשרי העם יודעי תרועה". קולה הפשוט של תקיעת השופר מחזיר אותנו אל הרצון העמוק שקיים אצל כל אחד מישראל, לעבוד את ה' בלב שלם. אמנם בנתיים אנו נמצאים בשלב של שברים ותרועה, המסמלים את הקשיים והסיבוכים שבמציאות, אולם שלב זה זמני הוא, ולעתיד לבוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
רצה ה' לברוא את עולמו במידת הדין. טוב שלם הוא טוב שניתן בדין, ועל כן בראש השנה האדם נידון, ולעתיד לבוא לא יהיה צורך במידת הרחמים, ועל כן נאמר "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" – יעמיד בלשון עתיד, כי לעתיד לבוא יזכו כולם בדין בלי צורך ברחמים. אלא שבנתיים, מצד מידת הדין לא תמיד אנו זכאים, ומידת הרחמים באה לידי ביטוי בהתאם לדרגת התודעה שלנו את היעוד האלוקי אליו אנחנו שואפים. יתר על כן, מידי שנה בשנה אנו זוכים לגילוי של אמון מצד הקב"ה, שהנה למרות שבשנה שעברה עדיין לא היינו זכאים בדין – ה' שוב מעמיד אותנו בדין, עד שבסופו של דבר גם נזכה בו ולא נזדקק לרחמים.

אם התרגלנו עד עכשיו לחיות בתודעה שבה החיים שלנו הם ברורים מאליהם, ובא יום הדין ומאיים לקטוע אותם, הרי שעתה מתברר שההיפך הוא הנכון. לולי יום הדין לא היה יכול העולם להמשיך ולהתקיים, שכן המרחק בינו לבין היעוד והתכלית האלוקיים, בינו לבין ההטבה הנצחית שרוצה הקב"ה באהבתו אותנו להעניק לו, היה מרחק שאינו ניתן לגישור. לולי ראש השנה היה העולם ממשיך להיות שקוע בהבלים, וכל הלכלוך היה מצטבר ומאיים לבלוע את העולם ולכלות אותו. אולם ה' לא עזב אותנו לבד. מידי שנה בשנה ה' מעורר בבריאה מחדש את מלכותו, ואנחנו מצידנו סופגים ומתמלאים בהכרת מלכות ה' על האדם והעולם, ומכוח זאת יש הצדקה להמשך קיומו של העולם.
לדברים אלו השלכה על המחשבות שצריכות למלא אותנו בראש השנה. עבודת ה' שבראש השנה אינה עוסקת בתיקון פגמים של העבר, כי אם בהמלכת ה' – בחיזוק הרצון הפשוט להמליך את ה' עלינו, ושימלוך ה' על כל העולם כולו.

תקיעת השופר – מיש לאין
נוסיף דבר ביחס לתקיעת השופר.
במובן הפשוט ביותר, תקיעת השופר מבטאת התחוללות של דבר חדש שחל במציאות. כך ביחס לתקיעת השופר של העומד בראש המגדל וצופה בסכנה קרבה "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?", כך ביחס לשופר של מתן תורה, וכך ביחס לשופרו של היובל שבו יוצאים כולם לחרות. בתנ"ך אנו מוצאים שבשעת המלכת מלך היו תוקעים בשופר, וגם דבר זה נובע מאותו יסוד – כשממליכים מלך מקבלת המציאות פנים חדשות.
מהו הדבר המתחולל במציאות בשעת תקיעת השופר?
לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, מצוות השופר אינה עצם התקיעה, אלא שמיעת קול השופר. גם בתורה לא נאמר בשום מקום מצוה חיובית לתקוע, אלא "יום תרועה יהיה לכם" – זהו יום שאופיו הוא יום של תרועה. אנחנו מצידנו משייכים ומקשרים את עצמנו למהותו של היום, על ידי שמיעת קול התרועה; אולם קול התרועה אינו מתחיל מאיתנו – התרועה היא התרועה האלוקית, רצון ה' לברוא מחדש את העולם ולתת לו שפע של חיים, וכפי שראינו זו בדיוק עניינה של מידת הזיכרון של ה' – להעניק חיים במצב של אין והעדר. בקול החודר והפשוט של השופר אנחנו שומעים את רצונו הפשוט של ה' לברוא את העולם, את הזיכרון האלוקי המתגלה בראש השנה, וממילא אנו חרדים – מה רב המרחק שהתרחקנו אנחנו והתרחקה הבריאה מאותו יעוד אלוקי של העולם! האמנם תוכל הבריאה החדשה להיברא? החרדה הזו מעוררת בנו מחדש את הרצון להמליך את ה' בעולם, ומכוח זאת יש הצדקה לבריאת העולם המחודשת שבראש השנה. "והנה טוב אדם, ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם" (בראשית רבה שם).
יהי רצון שנדע כיצד להמליך את ה' עלינו, ושה' בטובו ואהבתו ישפיע עלינו שפע של טוב וחסד לכל השנה כולה.




^ 1 לבד ממצוות הקרבנות, אותן איננו זוכים לקיים היום.
^ 2 שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי גם במנהג ללבוש בגדים לבנים בראש השנה. לפי דעה אחת, הטעם לכך הוא יראת הדין, ואילו לפי דעה אחרת הטעם לכך הוא הביטחון שנזכה בדין, כפי שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il