ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דניאל – והעשב לחיזוק האמונה ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה התבואה המשגעת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י' אלול תשס"ח

דניאל – והעשב לחיזוק האמונה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
הרב אליעזר בן בתיה שליט"א

בספר דָּנִיֵּאל מסופר על דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, ששמרו על יהדותם אצל נבוכדנצר מלך בבל למרות הניסיונות הקשים.
בפרק ב מסופר שנבוכדנצר חלם שהוא רואה צלם גדול שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף וכו'; ובסופו של דבר יוצאת אבן מן ההר והורסת אותו. דניאל פתר לנבוכדנצר את החלום והסביר לו, שהכוונה לארבע מלכויות שתשלוטנה בעולם; עד שתקום מלכות ישראל שמסומלת ב"אבן", שהיא המלכות האחרונה שתשלוט בעולם. דניאל גילה לנבוכדנצר שמלכותו היא ראש-הזהב של הצלם. נבוכדנצר קיבל את פתרונו של דניאל ומינה את דניאל כשר החשוב ביותר בבבל.
בפרק ג מסופר שנבוכדנצר הקים צלם זהב ורצה שכל בני ממלכתו ישתחוו לצלם הזה, אולם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה סירבו והעדיפו להיות מושלכים לכבשן האש. הקב"ה עשה להם נס והם ניצלו מהשריפה; וכאשר נבוכדנצר ראה זאת הוא גידל את מעמדם.
בפרק ד מסופר על חלום נוסף של נבוכדנצר שדניאל פתר לו אותו. חלום זה התממש אחר כך ונבוכדנצר השתגע לתקופה מסויימת וגר בשדה ואכל עשב כמו הבקר.

ספר דניאל מותיר אותנו בשאלה, מדוע דניאל "נעלם" מהמאורעות של פרק ג והוא חוזר רק בפרק ד? מדוע נבוכדנצר רצה להשליך אל כבשן האש רק את חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, ומדוע הוא התעלם מדָּנִיֵּאל? חז"ל עונים על כך בכמה אופנים; ובסוגיה בסנהדרין (דף צג, א) מובאת תשובתו של האמורא שמואל, שאמר שדניאל לא היה שם מפני שהוא הלך להביא זרעים של אספסת.

תשובתו של שמואל נראית תמוהה ביותר! האם השגת זרעים של צמח שמשמש כמזון לבקר היא כה חשובה עד שהיא מצדיקה את היעלמות דניאל שהיה השר הנכבד ביותר בבבל?!
כדי להבין את הרעיון שמסתתר בדברי שמואל צריך להתבונן בפרשיות בריאת העולם.

הפרשייה הראשונה של הבריאה – פרשיית "עולם הזריעה"
בריאת העולם מתוארת פעמיים. בתחילה בפרשיית בריאת העולם בשבעה ימים (בראשית, א, כד – ב, ג). בפרשיה הזו בריאת הצומח קודמת לבריאת החיות, ובריאת החיות קודמת לבריאת האדם; והאדם נברא בשלב מאוחר. הפרשיה מדגישה את הבדלי המזון בינם. האדם יאכל " עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע " ו" פְּרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע ", ואילו החיות יאכלו " יֶרֶק עֵשֶׂב
"; שהוא שם כולל לחלקים הירוקים והרכים שבצמחים שהם החלקים הראויים למאכל.
הבדלי המזון טעונים ברור, מפני שבהמשך הספר מתברר שה" יֶרֶק עֵשֶׂב " ניתן כבר מלכתחילה גם למאכל האדם 1 , ואם כך מדוע התורה מגדירה באופן שונה את מזון האדם ואת מזון החיות?

שלמה המלך אמר (קהלת א, יח) – " כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב "; והעיקרון הזה יכול להוסיף להבנת הפרשיה. ה" יֶרֶק עֵשֶׂב " ניתן למאכל האדם ולמאכל החיות. אלא שהאדם יאכל אותו מתוך הבנה שהצמחים מתרבים באמצעות זרעים, ואילו החיות יאכלו אותו ללא ההבנה הזו. האדם שהוסיף דעת, יחשוש שמא המזון יכלה מן העולם, והוא ירצה לסייע לתהליך הרבייה של הצומח באמצעות זריעת הצומח. השילוב שבין הבנת העקרונות של עולם הטבע ובין פחדיו של האדם, יגרום לאדם לשעבד את החיות כדי שיסייעו לו להרבות את הצומח. אולם החיות שלא הוסיפו דעת יאכלו את אותו " יֶרֶק עֵשֶׂב " - בלא לזרוע אותו.

כאשר האמורא שמואל אמר שדניאל הלך להביא "זרעים של אספסת". המילה "זרעים" מרמזת לפרשיית הבריאה הראשונה; ואילו המילה "אספסת" מרמזת לפרשיית הבריאה השנייה, וכדלקמן.

הפרשייה השניה של הבריאה – פרשית החיפוש אחר ה"לחם" וה"טוב"
מייד בסמוך התורה מתארת את בריאת האדם באופן שונה (בראשית ב, ה - ג, כד). בפרשיה הזו התורה מגלה לנו שלפני שנברא "עולם הזריעה" - היה עולם אחר. בפרשיה השנייה בריאת האדם מוזכרת קודם לבריאת כל הנבראים. והאדם אמור לאכול מעצים שמושקים על ידי נהר שיוצא מעדן. לאחר בריאת האדם נבראים בעלי החיים, ולבסוף - בעקבות חטאו של האדם - מוזכרים עשבים שהוא צריך לאכול.
לכאורה קיימת סתירה מסוימת בין הפרשיות; אולם זו דרכה של התורה. בספר שמות נאמר למשה לקדש את המשכן באמצעות שבעת ימי המלואים, ובסיום הספר נאמר שמשה עשה כפי שהוא צווה והשכינה שרתה על המשכן; ולא מסופר שם שארע איזשהו צער. אולם אחר כך בספר ויקרא - הספר שמדגיש את המציאות "שלמעלה מהשבע" - מסופר שהשכינה שרתה דווקא ביום השמיני, ומסופר שם על האסון שארע באותו יום במות שני בני אהרון. כעין כך בתיאורי בריאת העולם, הפרשיה הראשונה היא פרשיית ה"שבע" והיא מסתיימת ללא שמוזכר בה שום צער. הפרשייה שלאחריה היא הפרשיה "שלמעלה מהשבע". ובפרשיה הזו מתברר שלתהליך הבריאה התלווה צער. ואנו מתוודעים למצוות שצריך לשמור אותן, ולעונש על אי-קיומן. מי שמקיים את המצוות הללו נמצא בגן עדן; ומי שאינו מקיימן – נענש ונמצא מחוץ לגן עדן; והוא נמצא ב"עולם הזריעה".

הפרשיה השניה מגלה את התכלית שהעולם נברא למענה. בריאת האדם מוזכרת בה קודם לבריאת כולם, מפני שהתכלית של בריאת האדם קודמת לתכלית של בריאת כל שאר נבראים. הפרשיה השנייה אינה מתייחסת באופן מיוחד למזון בעלי החיים. והיא מרמזת שבתחילה נברא עולם רוחני שלא היו צריכים בו מזון גשמי, אלא מזון רוחני שהיה מגיע מעצים רוחניים שהיו מושקים ב"נהרות" שיוצאים מ"עדן"; והיא מדגישה את ה"טוב" ואת ה"נחמד" לפי ראיית האדם. אולם האדם חטא ונענש, ויחד עמו נענשו גם הצומח והחי, - והם הפכו לגשמיים. והאדם והחיות יאלצו לאכול מזון גשמי - את ה"ירק עשב" שהוזכר בפרשיה הראשונה של בריאת העולם.

אולם העונש טעון בירור. בכתוב אחד נאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה " ומצד שני בכתוב הסמוך לו נאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ". האם האדם אמור לאכול את "עשב השדה" – כמו הבהמות? או שמאכל האדם הוא "עשב השדה" שעבר תהליכים של שיפור - תהליכים שמצריכים מאמץ וזיעת אפיים? ובמילים אחרות: האם האדם אמור לאכול "אספסת" כמו הבקר? או "כיכר לחם"?

"לחם (טוב)" שאינו "עשב" – והמעצמות העולמיות
בספר תהילים מצאנו פרשנויות שונות לשאלה מהו ה"לחם" שהאדם אמור לאכול. בפרק קד בתהלים ה"לחם" מופיע בתור "עשב" שעבר תהליך של עיבוד:
"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ : וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד : יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב... כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב :"

כולם רוצים לאכול ולשבוע מה"טוב" – "יִשְׂבְּעוּן טוֹב". אלא שה"טוב" שמוזכר בפרשיה השנייה של הבריאה התגשם והפך למאכל גשמי; והוא מופיע בצורה שונה אצל בני האדם ואצל החיות. הבהמה אוכלת "חציר" שהוא "עשב" כמו שהוא. אך האדם אינו אוכל את ה"עשב" כמו הבהמה; מפני שדווקא ה"לֶחֶם - לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". האדם אוכל דברים שעבר תהליך של השבחה גם בתחומים נוספים. ה"יין" שהאדם מייצר משמח יותר מן הענבים שהיין מופק מהם, וה"שמן" שהאדם מייצר מצהיל את הפנים יותר מן הזיתים שהוא מופק מהם. ולפיכך האדם יוצא לזיעת אפיו - "וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" - כדי לעבד את העשב והפירות למוצרים מושבחים.
אולם מייד בסמוך דויד המלך מספר על מאכלים נוספים: " יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע". מיהם עֲצֵי ה' ומה הם אוכלים כדי לשבוע?!

התשובה לכך נמצאת בספר יחזקאל. כאשר יחזקאל מתאר את ממלכת אשור הוא מתאר אותה בדימויים שמזכירים את הכתוב הזה שבתהילים, ואת פרשיות בריאת העולם (יחזקאל לא, ג-ח):
"הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף ... עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה ... בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים:... אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-לֹהִים ... וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹהִים :"

התיאורים של יחזקאל מזכירים את פרק קד בתהילים ואת שתי פרשיות בריאת העולם; והשילוב הזה מסביר את דברי דויד המלך. הרצון לאכול "לחם" שהוא "טוב" יותר מאשר "עשב" מסביר את התהליכים שהביאו להיווצרות הממלכות הגדולות - כמו ממלכת אשור. האדם גורש מחוץ לגן עדן כשבקרבו מחלחלת הרגשת חסרון של דבר לא ברור, והוא מרגיש שחסר לו "טוב". בתחילה הוא מרגיש שאם הוא יאכל כיכר-לחם במקום עשב יהיה לו "טוב", ולכן הוא משתלט על בעלי החיים כדי להשיג באמצעותם את כיכר-הלחם. לאחר מכן הוא מרגיש שאם הוא ישתלט על בני האדם שסביבו וימלוך עליהם יהיה לו את ה"טוב" שהוא חש שחסר לו. אולם גם אז הוא אינו מספיק "שבע", ולאחר מכן הוא חש שיהיה לו "טוב" רק אם "יאכל" ממלכות נוספות.
המילה "מלחמ ה" נגזרת מ" לחם ", מפני שהתאווה לאכול "לחם" - כלומר, למלא תחושת ריקנות מ"טוב" - היא זו שמביא ל"מלחמ ות"; וכן מרומז גם בתהלים "אֹכְלֵי עַמִּי - אָכְלוּ לֶחֶם " 2 . הרצון "לאכול לחם" משתלשל משלב לשלב, והוא גורם לאנשים להשתלט על כל העולם, ולגרום לאנשים ולממלכות שתחתיהם להשתלט על בעלי החיים ולזרוע את שדותיהם ולשלם לו מיסים. וכך נוצרים בתוך "עולם הזריעה" - "עצי ענק"; כלומר ממלכות אדירות שהן "שבעות" מאכילת "לחם", שמשמעותו השתלטות על ממלכות אחרות ועל כלל בני האדם וכלל בעלי החיים.

אולם הנביא יחזקאל מגלה בהמשך נבואתו, שה"גן עדן" התחתון הזה, שנבנה מתוך הרעב ל"טוב" גשמי - אינו ה"גן עדן האמיתי". הגן עדן הזה שמתחיל בחיפוש אחר "לחם" שהוא מאכל שהוא "טוב" ממאכלה של הבהמה, והוא מביא להשתלטות על כלל בעלי החיים ועל כלל האנושות, אינו אלא שקר. מי שנמצאים בגן עדן של השקר - שבנוי על מטר ועל מים ארציים - יסיימו את סיפור חייהם ב"אֶרֶץ תַּחְתִּית" (יחזקאל לא יד): "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר:"

"לחם" שהוא "עשב" – והביטחון בה'
בהמשך ספר תהילים מתברר שקיימת אפשרות נוספת, ולפיה ה"לחם" שמוזכר בפרשיות בריאת העולם הוא ה"עשב" עצמו (תהלים קמז):
" הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם : מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא:... הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ ... לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:... כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ: הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ :... מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ:"
המזמור מספר על "עולם המטר והעשב" והוא מגלה שה"חציר" שהוא "עשב השדה" נקרא גם כן
בשם "לחם" – "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ ". המזמור מגלה שאפשר לשבוע גם מ"חֵלֶב חִטִּים" שמשמעותו - חטים שמנים (רש"י שם). אפשר לשבוע מהחיטים הללו כמו שהם, ולאו דווקא לאחר ששינו את צורתם והפכו אותם ל"כיכר לחם". הורדת הרמה של "הגדרת הלחם" והמוכנות לאכול "חציר" ו"אספסת" או "חיטים כמו שהם" - תביא להעלאת הרמה הרוחנית – "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", והיא תביא גם לביטחון ולשלום – "חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ".

אולם המזמור מסיים "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ". רק עם ישראל קיבל אפשרות לשבוע מה"טוב" הרוחני הזה – מה"תבואה" של התורה שהיא "עץ החיים" שבתוך הגן 3 . אין סתירה בין מזמור קמ"ז לבין מזמור ק"ד. החיפוש אחר ה"לחם" הוא חיפוש אחר ה"טוב", והוא חיפוש אינסופי, שמביא בסופו של דבר ליצירת המעצמות העולמיות "עצי הענק". אולם זה נכון לגבי הגויים. אצל עם ישראל החיפוש אחר ה"טוב" אמור להביא אותם לחיפוש אחר דברי ה' וחוקיו ומשפטיו - שהם "עץ החיים" שבגן עדן העליון - והם ה"טוב" האמיתי. היסוד הזה מבואר גם בישעיהו (נה, ב): "לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם". ה"לֶחֶם" הגשמי מסמל את ה"טוב", והאדם מתייגע כדי להשיג אותו או את תחליפיו (כסף, שליטה, וכדו'). אולם ישעיה אומר שזה - "לוֹא לֶחֶם"; מפני שהוא לא ישביע בסופו של דבר. ומי שחפץ להתענג ב"טוב" האמיתי צריך לשמוע ל"טוב" שמצוי בדברי התורה.

ישעיהו והגדרת ה"לחם" – כגורם מכריע במאבק בין המעצמות
ישעיה משתמש בהבדל "הגדרת לחם" שבין מזמור ק"ד לבין מזמור קמ"ז גם כבסיס לתוכחתו לשרי יהודה. בפרק ל' בישעיה מסופר ששרי יהודה ירדו למצרים כדי לכרות ברית עם המעצמה המצרית, כדי שזו תגן עליהם מפני המעצמה האשורית. ישעיה מוכיח אותם על כך:
"הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ... בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה'... בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן... וְנָתַן לָכֶם אֲ-דֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ... וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב: וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה : ... וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא ... כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן..."

ישעיה מזכיר בנבואתו דברים רבים שנמצאים במזמור קמ"ז בתהילים. הכתוב " לֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ" מזכיר את הכתובים " הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ ... חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ". והכתוב " בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא " מזכיר את הכתוב " הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם ". מה הקשר בין תוכחתו של ישעיה לבין מזמור קמ"ז בתהילים?

שרי יהודה טעו בהבנת פרשיות בריאת העולם. הם ראו במעצמות העולמיות גילוי של "צלם א-להים" שמוזכר בבריאת העולם, שהרי המעצמות הללו מביאות לידי מימוש את הכתוב "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"; והן מוגדרות כ"עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע" בפרק ק"ד בתהילים (וכך הגדיר אותן גם יחזקאל הנביא). כשהם חששו מפני המעצמה האשורית הם רצו לחסות בצילו של פרעה מלך המעצמה המצרית – שהרי גם הוא נמנה עם אחד מ" עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹהִים". אולם ישעיה גילה להם שהם טועים בהבנת פרשיות בריאת העולם ובהבנת מזמור ק"ד בתהילים.

השיבוש בהבנת "צלם האדם" בהבנת ה"טוב"
שרי יהודה חשבו שהמעצמות העולמיות והעומדים בראשם מסמלים את "צלם האדם" שהוזכר בפרשיות הבריאה, אולם הם טועים, וכן מבואר ב"חזון הצמחונות והשלום" של הראי"ה קוק:
"אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ', איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר 'עולם חסד יבנה' "

וכן מבואר בקצרה גם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי פרק יג):
"... כאמרו באדם 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם', שאין ענינו שנברא לכך! - רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתעלה עליו".

האדם נברא ב"צלם א-להים" עם טבע של מסוגלות לשלוט; והוא מסוגל לרדות בבעלי החיים ובבני האדם האחרים; אולם הוא לא נברא לתכלית הזו! המציאות של המעצמות הכבירות נוצרה מתוך שיבוש בהבנת ה"טוב". ה"טוב" האמיתי הוא בקשת הרוחניות מהגן עדן העליון. אולם בני האדם השתבשו והם רוצים טוב גשמי. בתחילה הם רוצים "לחם" שיהיה "יותר טוב" מה"לחם" של הבהמה. ולאחר שנפשם אינה שבעה מה"טוב" הגשמי הזה, הם מחפשים טוב גשמי אחר, עד שהם מגיעים לצבירת "זהב", ולהשתלטות על בני האדם שסביבם, ולאחר מכן להשתלטות על עמים אחרים.

ישעיה מגלה שעם ישראל שונה מהגויים, והוא מסוגל לקלוט את ה"טוב" שמגיע מהעולם העליון, והוא מסוגל לקלוט נבואות ורוח הקודש ברמות שונות. אך קליטת הרוחניות אינה מתגלה אצל שרי יהודה מפני שגם הם עסוקים ברדיפה אחר "לחם גשמי" שיהיה "יותר טוב" ממאכל הבהמות. אולם הקב"ה יתן להם תפריט שיחזיר אותם לרוחניות הזו. לאחר שהם יאכלו " לֶחֶם צָר " הם יתחילו לקלוט את הרוחניות ויתקיים בהם – "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ: וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ". כאשר הם יקלטו את ה"טוב הרוחני" הם ימאסו ב"לחם הטוב" ובתחליפיו השונים (כסף, זהב, שליטה) – "וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ".

בשלב הראשון לאחר שעם ישראל "יתרפא" הוא יחל למלא כראוי את תפקיד האדם שמוזכר בפרשיית הבריאה הראשונה (עולם הזריעה). הוא יזרע את האדמה כדי שתצמיח מזון לבעלי החיים. עם ישראל יבין שה"טוב" הוא "טוב רוחני"; והוא לא ירצה להשתלט על בעלי החיים ועל העולם; והלחם של עם ישראל יהיה "לחם צר" כמו לחמה של הבהמה.
אמנם בפרשיה השנייה של הבריאה משמע שה"לחם" של האדם יהיה "עשב משופר". אך האדם לא יגזים בעבודתו לשיפור אכילת העשב. עבודת האדם תהיה לברור את "עשב התבואה" מה"קוץ והדרדר" – ויהיה די בכך כדי להביא את העשב הזה להגדרת "לחם". אולם ה"לחם" הזה יהיה ברמה נמוכה, והוא ישמור על צורתו כ"עשב" וימשיך להיראות כ"תְּבוּאַת הָאֲדָמָה". ובעלי החיים שפועלים יחד עם האדם כ"עֹבְדֵי הָאֲדָמָה" של "עולם הזריעה" לא יופלו לרעה, וגם הם יאכלו ממנו: "...וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה ".

כשעם ישראל יתרפא ויזכה לטוב רוחני, הוא ידע שמלך אשור והממלכה האשורית אינם "עץ בגן עדן". מלך עריץ זה הוא תוצאה של שיבוש חמור בהבנת פרשיות הבריאה; והוא מיועד ל"גיהנום": "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן...". מי שזוכה לטוב הרוחני ובוטח בה' - ניצל ממלך אשור. חזקיהו המלך קיבל את הדרכתו של ישעיהו הנביא, והוא הוריד באופן אישי את הגדרת הלחם בחזרה ל"עשב השדה". "חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה" 4 ניצל בסופו של דבר ממלך אשור; וצבא אשור הוכה באופן ניסי, ומלך אשור ברח ונרצח בארצו.

תפריט חיזוק האמונה של ישעיה, שבנוי על מזון שדומה למזונם של בעלי החיים, מסביר מדוע דניאל הלך להביא זרעים של אספסת.

חלום נבוכדנצר ופרשיות בריאת האדם
בפרק ב בספר דניאל מסופר שנבוכדנצר חלם שהוא רואה " צלם " גדול שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף וכו'; ודניאל פתר את החלום ואמר לנבוכדנצר שמלכותו היא ראש-הזהב של ה"צלם". המילה " צלם " מוזכרת לראשונה בפרשיה הראשונה של בריאת האדם (בראשית א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ...". דניאל הסביר לנבוכדנצר שהחלום מגלה שיש במלכות נבוכדנצר את התכונות של ה"צלם" הזה. בכל מקום שבני האדם גרים - נבוכדנצר שולט עליהם, ובאמצעות השליטה על בני האדם הוא שולט גם על החיות ועל עוף השמים 5 .

בסמוך לפרשיית החלום ופתרונו מסופר, שנבוכדנצר הקים "צלם" של זהב ורצה שכל בני העולם ישתחוו ל"צלם" הזה. סמיכות העניינים מסבירה את האידיאולוגיה שעמדה מאחורי הקמת "צלם הזהב". נבוכדנצר רצה שישתחוו ויתנו כבוד לממלכה שלו 6 . דניאל גילה לו שהממלכה שהוא הקים מגשימה את תכנית "עולם הזריעה" - לבריאת אדם שנברא ב"צלם א-להים" עם יכולות שליטה. מכיוון שהממלכה של נבוכדנצר היא ראש הזהב של ה"צלם" - נבוכדנצר הקים "צלם זהב" שמסמל את הממלכה שלו, ורצה שישתחוו לדבר שמסמל את הממלכה שלו.

דניאל רצה להניא את נבוכדנצר מכוונתו, והוא רצה להוסיף לנבוכדנצר תוספת ביאור בהבנת ה"צלם". ביאור שבעקבותיו נבוכדנצר יתבייש במעשיו. דניאל רצה להסביר לו את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שהובאו לעיל, שהאדם נברא עם מסוגלות לרדות ולשלוט בכל העולם – אך הוא לא נברא לשם כך! וממילא הממלכה הבבלית היא שיבוש בהבנת תכנית הבריאה; ואין זה ראוי להשתחוות לה.
דניאל ידע את מה שהנביא ישעיה ידע, שתפריט שבנוי על מאכל פשוט של בהמות - מחזק את האמונה בבורא עולם; ועוזר להפנמת הרעיון שהמעצמות הגדולות והעומדים בראשם אינם "עצים בגן עדן" - אלא יורשי גיהנם. תפריט כזה מחזיר את האדם לתפקידו המקורי להיות ה"זורע" של העולם בלא רצון להשתרר על בעלי החיים ועל האנשים.
לפיכך, דניאל הלך להשיג זרעים של אספסת - צמח שמשמש כמאכל לבקר. דניאל רצה שנבוכדנצר ימלא את התפקיד האידיאלי של האדם ב"עולם הזריעה", ויזרע את האספסת הזו ויאכל אותה יחד עם הבקר. ואז לאחר שנבוכדנצר יאכל את התפריט הפשוט הזה, אמונתו של נבוכדנצר תתחזק והוא יהיה מסוגל לקבל את האמת שבדברי דניאל. הוא יהיה מסוגל להבין שהממלכה שלו היא שיבוש בהבנת תכנית הבריאה; ואין זה ראוי להשתחוות לה.

אולם בסופו של דבר, דניאל לא נזקק לזרעי האספסת. מפני שהקב"ה כבר תכנן את המהלך הזה, והוא ארע בפרק הבא בספר דניאל.

התפריט לשיפור האמונה של נבוכדנצר
בפרק ד בספר דניאל מסופר שנבוכדנצר חלם שהוא רואה עץ גבוה מאוד, שחוסים בו החיות והעופות ושיש בו מזון לכל בשר. לאחר מכן ירד מלאך מהשמים והורה לקצוץ את העץ ולפזר את החיות והעופות ממנו, ולהשאיר מהעץ את השרש המרכזי, ולהסיר ממנו את לבב האנוש (=" וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד"). ולתת לו לבב חיות, ולתת לו לאכול את עשב השדה עם הבקר במשך שבע שנים.

דניאל פתר לנבוכדנצר את החלום הזה ואמר לו שהעץ הוא נבוכנצר מלך בבל, ושנגזר עליו לאכול את "עשב השדה" עם הבקר כדי להגביר בו את האמונה בבורא העולם; וגם כדי שידע שהאמור בתורה 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ', איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. זו מסוגלות של המין האנושי, שהוא נבוכדנצר "שְׁפַל אֲנָשִׁים" הידרדר והגיע אליה. וודאי שאין ראוי להקים צלם של זהב לכבודה של ההידרדרות הזו, ולצוות על כולם להשתחוות לתופעה השפלה הזו.

בספר תהילים ובנבואת ישעיה מרומז שההידרדרות הזו החלה מתוך החיפוש אחר מזון שיהיה "טוב" יותר מה"עשב" של הבהמות. לפיכך, התרופה להידרדרות של נבוכדנצר תהיה הירידה ממעמדו וההשתוות לבקר, והוא יצטרך לאכול את עשב השדה יחד עם הבקר במשך שבע שנים. ואמנם לאחר שבע השנים של אכילת ה"עשב" (התפריט להגברת האמונה) נבוכדנצר קיבל "דעת", והתפלל לה'; ואז הוא חזר למלכותו.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שכאשר האמורא שמואל אומר שדניאל הלך להביא זרעים של אספסת, הוא שולח אותנו לעיין בפרשיות בריאת העולם; והוא מפנה אותנו לשיטתם של דויד המלך של ישעיהו הנביא ושל דניאל - שתפריט צמחי פשוט של מאכל בהמות מועיל מאוד לחיזוק האמונה בבורא עולם.




^ 1.רש"י (בראשית א כט) כותב שכבר מלכתחילה האדם והחיות אכלו את אותו "ירק עשב". וכן כאשר הותר לבני נוח להרוג בעלי חיים כדי לאכול אותם נאמר (בראשית ט, ג): "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:"
^ 2."הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ה' לֹא קָרָאוּ:" (תהלים יד, ד)
^ 3."כִּי טוֹב סַחְרָהּ - מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ - תְּבוּאָתָהּ :... עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:" (משלי ג יד-יח)
^ 4.סנהדרין דף צד, ב
^ 5."וּבְכָל דִּי דארין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אנתה הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא: (דניאל ב, לח). וההתייחסות אל נבוכדנצר כאל מי שיש בו תכונות של ה"צלם" שמוזכר בפרשית בריאת העולם מופיעה גם בנבואת ירמיה: "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ:" (ירמיהו כז, ה)
^ 6.וכעין כך ביאר רבנו תם בתוספות במסכת עבודה זרה דף ג, א; ד"ה 'שלא השתחוו לצלם': - אומר רבנו תם דצלם דנבוכדנצר לאו עבודת כוכבים הוא אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך..."


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il