ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אדמו"ר בעל כורחו ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

אדמו"ר בעל כורחו


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אסתר בת רחל

נמשיך בסיפור תולדותיו של רבי צדוק הכהן מלובלין (תקפג-תרס), שיום פטירתו חל בט' אלול. רוב ככל הדברים נכתבו על פי ספרו של הרב ברומברג, מחבר סדרת הספרים הנפלאה 'גדולי התורה והחסידות'. אגב כך נזכיר כי הרב ברומברג זכה להערכה מאת מו"ר הרצי"ה, והיה מגיע לעיתים לישיבת 'מרכז הרב'.

לקראת סיום תקופת ההתכנסות
בכ"ב שבט תרמ"ח, כשהיה רבי צדוק כבן 65, נפטר חברו ורבו האדמו"ר רבי לייבלה איגר. בנוסף על צערו של רבי צדוק על פטירת רבי לייבלה, חשש רבי צדוק שהחסידים יבקשוהו להיות להם לאדמו"ר.
34 שנים לפני כן, בעת פטירתו של הרבי מאיזביצא, היה זה רבי צדוק, שהיה אז כבן 31, ששידל את חברו רבי לייבלה, שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים, לקבל על עצמו את הנהגת החסידים. וכאשר רבי לייבלה סירב, תקע ר' צדוק לידו 'פתקה' ופדיון נפש, כדרך שחסידים נותנים לרבי, ובכך הכתיר אותו לאדמו"ר.
וכל אותן השנים יכול היה רבי צדוק להמשיך בשקידתו העצומה בתורה. באותן השנים מיעט לצאת מביתו, ורק לפרקים היה מגיע לשלחנו של האדמו"ר רבי לייבלה, שהיה מכבדו עד מאוד. אשתו הצדקנית החזיקה חנות קטנה לממכר בגדים ישנים, וממנה התפרנסו בדוחק. גם כאשר הגיעו לר' צדוק הצעות רבנות, העדיפה אשתו הצדקנית להמשיך לשאת בעול הפרנסה, ובלבד שבעלה ימשיך לשקוד על תורתו וכתיבת חידושיו ללא הפרעות. גם הרצון לברוח מן הכבוד והשררה עמד מאחורי סירובם לקבל את עול הרבנות.

דבריו לרוגוצ'ובר
בכל אותן שנים היה רבי צדוק פטור מלשאת חן וחסד בעיני הבריות, ורק עם יחידים חפץ לדבר בדברי תורה.
מספרים שפעם בהיות רבי יוסף רוזין (הרוגוצ'ובר) אברך צעיר, הגיע אצל רבי צדוק וביקש לפלפל עמו בדברי תורה. הרוגוצ'ובר, שהיה ממשפחת חסידים, נודע מצעירותו כגאון מבהיל, שמרוב חריפותו לא החשיב כמעט את הלמדנים הרגילים. וכיוון ששמע על רבי צדוק, שהיה מבוגר ממנו בכ-35 שנה ונודע כתלמיד חכם מופלג חריף ובקיא מאין כמותו, ביקש הרוגוצ'ובר לפלפל עמו בדברי תורה. רבי צדוק קיבלו בספר פנים יפות, אבל לא רצה לפלפל עמו, וכך אמר לו: "מה ייצא לנו מן הפלפול? הרי אני אשתדל להראות שאני יודע יותר מכבודו, וכבודו ישתדל להראות שהוא יודע יותר ממני, ומה ירוויח הקב"ה מזה?" וכשהפציר בו הרוגוצ'ובר מאוד, השיב לו: "ברי לי שברכת 'אתה חונן לאדם דעת' שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אינה מכוונת למי שיש לו כוח בפלפול. אבל אם כבודו בא אלי, אז בוודאי מה' מצעדי גבר כוננו. יכול אני לומר לכבודו שגם אני הייתי עילוי בנעורי וניצחתי לכל הגדולים ממני בפלפול, ובכל זאת ראיתי אח"כ שאי אפשר לזכות לכתרה של תורה עד שלא מגיעים אל פתחם של תלמידי הבעש"ט זצ"ל...".

ראוי לציין כי באותן השנים עוד לא נתייסרה 'תנועת המוסר' מיסודו של ר' ישראל מסלנט, והרבה מהלמדנים לא החשיבו כל כך את עבודת המידות והמוסר, ועל כך התלוננו בעלי המוסר והחסידות.

מידת האמת

באותן שנים יכול היה לנהוג כרצונו, בלא צורך להתחשב בדעת הציבור. פעם בהיותו בשמחת חתונה של אחד מילדיו של רבי לייבלה, רקד בתוך חבורת הרוקדים. נכנס אל בין הרוקדים אחד מן העשירים הנכבדים והניח את ידו על שכמו של רבי צדוק. השמיט רבי צדוק את ידו של האיש מעליו, כי לא רצה שתיגע בו. כששאלו האיש מדוע עשה לו ככה, השיב ר' צדוק: "יען כי הינך רק חבר למחולות, שאינם נוגעים בכיסך, ואל דבר הצדקה בשבוע שעבר לא חפצת להיות חבר..."

התמנותו לאדמו"ר
אולם מיד לאחר הלווייתו של רבי לייבלה פנו החסידים להכתיר את רבי צדוק לאדמו"ר, כי אמרו: עתה הגיע תורו לצאת בכתר הנשיאות, שכך קבע הרבי מאיזביצא את סדר ישיבתם ליד שולחנו, תחילה רבי לייבלה אייגר ואחריו רבי צדוק.
רבי צדוק ברח מן הכבוד, ואף אשתו התנגדה למינויו, מתוך חשש שהחסידים יבטלוהו מלימודו. אולם החסידים הפצירו בו, והיו באים לשולחנו בשבת, והוא היה יושב עימהם ושותק.
לאחר זמן אמר שבמשך שנים התפלל שרבו וחברו רבי לייבלה יאריך ימים אחריו, כדי שלא יצטרך לקבל על עצמו את האדמו"רות. אולם מאחר שתפילתו לא נתקבלה - כנראה מן השמיים הטילו עליו את הנשיאות.
ואחד החסידים תקע לידו 'פתקה' עם שאלה על מסחרו ביערות, והשיבו רבי צדוק: "למה תשאל ממני, הלא אתה בקיא בזה יותר". אמר החסיד: "הלא אמרו חז"ל: ונהנין ממנו עצה ותושיה..." ענה רבי צדוק: "הכוונה בדברי תורה ויראה". לא הרפה החסיד וחזר וטען: הלא מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה נותן עצות בענייני העולם? השיב רבי צדוק: הרי חז"ל הדגישו זאת כדבר היוצא מן הכלל, כלומר שהמנהג אינו כן.
ולא הועילו דחיותיו. החסידים לא הרפו ממנו עד שקיבל את הנשיאות למרות רצונו ורצון אשתו. בן 65 היה אז, וכך אמר: "אם נמנה אני ברשימת דור דור ודורשיו שהראה הקב"ה לאדם הראשון ומשה רבנו, הריני מוכרח לקבל עליי; אבל אם לאו - אז בעזרת ה' יתבטל העניין במהרה..."

דרכו כאדמו"ר
מאז שהתחיל לומר דברי תורה על שולחנו, התקבצו אליו אלפי חסידים שבאו לשמוע את חידושיו העצומים. הוא היה מדבר בשבת שעות רצופות, מבאר ומרחיב, הרבה מעבר למקובל. לכל דבר היה מביא מקורות רבים, שכן התורה כולה היתה חקוקה בזכרונו, ומתוכה היה שופע חידושים ורעיונות לאין קץ.
מספרים שבשבת היו פניו קורנות מקדושת השבת, והיה לו כוח לדבר ולחדש שעות בדברי תורה. ובמוצאי שבת היה כמעט מתעלף, והיו צריכים להזליף עליו מי בושם כדי להשיב את נפשו. כל כך קשה היה לו להיפרד מן השבת.
תמצית הדברים שאמר על שולחנו נדפסו אח"כ בחמשת הכרכים 'פרי צדיק', והם דרשות על פרשת השבוע, על עניין השבת ועל מועדי השנה.
ואף שבתחילה לא אבה לתת עצות בענייני העולם הזה - כשנחה עליו הרוח, היה משיב לכל אחד כפי שאלתו. אך לא אהב להרחיב בזה. גם לא היה מבטיח ישועות או מראה מופתים, אלא היה מברך כל אחד שיעזרהו ה' יתברך. ורק בענייני שלום בית היה נכנס לעובי הקורה, ואף היה מרשה לנשים להיכנס אליו, וגם היה מבטיח ישועות אם יתחזקו בענייני שלום בית.
אמנם פדיונות, היינו הכסף שנותנים החסידים לאדמו"ר, בשום אופן לא הסכים לקבל. אשתו המשיכה לנהל את חנותה, וממנה התפרנסו בדוחק. ורק את כסף פדיון הבכורות שהיו נותנים לו בתורת כהן הסכים לקבל, כי אמר שהתורה זיכתה לו כסף זה. אבל גם מכסף זה לא נהנה אלא לקניית ספרים בלבד.

פטירת אשתו
רק שנה עברה מאז שהתמנה לאדמו"ר ובא עליו אסון: רעיתו הנאמנה נפטרה. רבי צדוק התאבל עליה מאוד. ובשעת סתימת הגולל, בבקשו ממנה מחילה, לחש לה: "חצי עולם הבא שלי אני נותן לך, כי מידך לי כל תורתי".
אז נפסק גם מקור הכנסתו, ורצו החסידים לתמוך בו ביד רחבה, אולם הוא לא קיבל. ורק הסכים שאחד מחסידיו ימשיך לסחור בחנות אשתו המנוחה, וייתן לו מההכנסות כדי סיפוק צרכיו בלבד. וצרכיו היו מעטים ביותר: סעודה אחת צנועה ליום, לאחר שסיים את המסכת היומית שלו. ואף שהיה ממעט באכילה, לא היה נראה כמסוגף, אלא נראה תמיד בריא וחזק.
מספרים כי לאחר פטירת אשתו נכנס אליו שכנו החייט ומצא אותו מתקן את בגדו. ביקש החייט, שהיה איש תם וישר, שרבי צדוק ייתן לו את הבגד ויתקנו כיאות. אולם למרות הפצרותיו סירב רבי צדוק באומרו: "שכר בעד זה לא תחפוץ לקבל, ובחינם לא אחפוץ אני".

כשלון תוכנית העלייה לארץ
כבר שנים חשב רבי צדוק לעלות לארץ ישראל. הוא אסף לשם כך פרוטה לפרוטה. עוד בצעירותו, כשחברו שנעשה רופא באנגליה התייעץ עמו, המליץ לו ר' צדוק בכל לב לעלות לארץ ישראל. ועתה שנפטרה אשתו, חשב להגשים את שאיפתו. באותו זמן חסיד אחד שנפטר הוריש לו מעיזבונו סכום כסף לצרכי מצווה, וחשב להשתמש גם בסכום זה לשם עלייתו.
היה לו אח בארץ ישראל, והוא החל להתכתב עמו כדי לתכנן את עלייתו. אולם חסידיו, שרצו שיישאר עמם, עשו הכול כדי להניאו מכך. היו מהם שבאו לפניו בבכייה ממש, וביקשו שיחוס עליהם כרחם אב על בנים. ודבריהם נכנסו ללבו, עד שהחליט לעכב את תוכניתו. והיו שאף שיחדו את נושא המכתבים שיעביר לידיהם את כל מכתבי אחיו מארץ הקודש, וכך ניתקו את הקשר בינו לבין אחיו. ותוך כך החלו לבנות דירה עבורו, שעד אז היה גר בדירה שכורה, ואף החלו לתכנן בניית בית מדרש עבורו ועבור חסידיו. וכך נשאר בלובלין, אנוס על פי חסידיו, ולא זכה לראות את הארץ אשר אליה השתוקק לבא.
בית המדרש אכן הושלם לבסוף ונחנך בשנת תרנ"ז במעמד אלפי חסידיו, והיה נקרא "בית המדרש של הכוהן". בדרשתו בעת החנוכה אמר שבתי מדרש שבחוץ לארץ יש בהם המשכה מסוימת מקדושת ארץ ישראל, כמבואר במסכת ברכות (ח, א).
בשנות השואה, כ-35 שנה לאחר מכן, החריבוהו הרוצחים.

עמדתו ביחס למצוות ישוב הארץ
עמדתו היתה שעיקר מצוות יישוב הארץ היא דווקא על ידי שלטון ישראל, ולא כיחידים. אלא שגם כיחידים יש מצווה לגור בארץ - או מפני קדושתה ומעלותיה, או כדעת הרמב"ן ומהרי"ט הסוברים שגם על כל יחיד יש מצווה חיובית לגור בארץ (אגרת הקודש בעניין ארץ ישראל, נדפסה בסוף הכרך השמיני בהוצאתנו, העוסק בענייני הלכה. ועיין בדברי סופרים יד).

נישואים
משנותר גלמוד ותוכנית עלייתו לארץ בוטלה, נשא אישה בשלישית, את בתו של רבי פישל מסטוקטשין, נכדתו של 'היהודי הקדוש'. היא היתה אלמנה, והיו לה ילדים מבעלה הראשון. רבי צדוק, שהיה אז כבן 67, היה להם כאב, חינכם ואף השיאם.
אז הרגיש רבי צדוק לראשונה את עול הפרנסה. כי שלא כאשתו חנה דבורה היתה אשתו החדשה, שכן היא היתה 'יחסנית' ממשפחת אדמו"רים, ולא חפצה לעסוק במסחר. מלבד זאת היתה מטופלת בילדים, שגם אותם היה צריך לפרנס. אז הסכים רבי צדוק לקבל כסף מחסידיו, כי אמר: "את נכדיו של 'היהודי הקדוש' צריך העולם לפרנס". אבל הוא עצמו לא נהנה כלל מכספי החסידים. בשבילו הספיק מה שסחר עבורו חסידו הנאמן בחנות המלבושים הישנים.

אגב, לאחר פטירתו, בני משפחת אשתו, שהיו לו כבנים, עסקו בהוצאת כתביו לאור.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il