ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעשה באבדת בת מלך ;">

דף הבית בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי ברסלב סיפורי רבי נחמן מברסלב Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

מעשה באבדת בת מלך


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

הקדמה
חושש אני מלעסוק בסיפור זה ובודאי לכתוב עליו.
סיפור זה מפורסם הוא, ולפי גודל הפרסום בודאי היו רבים שעסקו בו. ואשר יראו את הדברים אחר עיונם יאמרו שהדברים גדולים יותר, או באופן אחר יש לפרשם, ואף ישנם גדולים אשר עסקו בפירושו 1 אך ראיתי כמה נקודות אשר ראויות לענ"ד להעלות על הכתב, לנסות לעיין בדברים, ולהשתדל לברר דברים הנראים לי חשובים, אשר גם אלו שעסקו לצערי הרב לא הרחיבו בהם די הצורך.
אחל את מלאכתי בתפילה לה' שאזכה לכוון לאמיתתה של תורת אמת, ושיזכו הדברים לעלות על שולחן בני מלכים, ויהיו חלק מתשובת עם ישראל אל יעודו האמיתי והשלם.
בניגוד לכתיבתנו על סיפורים אחרים, בסיפור זה נראה לי לנסות ללכת צעד צעד להבנת כל שלב בסיפור ולכך אביא כל חלק לפי הענין שבו נעסוק.
עוד מאריכות הדברים יראה הקורא, שאין כל כך אחידות בדברים, כפי שאולי היה ראוי, שכן הכתיבה ארכה זמן לא מועט ובחליפות הזמנים והמאורעות גם השתנו הדברים, תוך כדי הלימוד התבררו והתלבנו דברים, ולכן דברים רבים לא הובאו המקורות שלהם שכן מתוך הלב הם נכתבו, מתוך מחשבה שנבעה מלימוד של משך השנים שלא היה מיועד למטרה זו בפרט, אך מחסדי ה' שההשתדלות והמאמץ עוזרים לברר את הדברים ואין בית מדרש בלא חידוש. אשא תפילה לה' ית' שנזכה שהדברים יהיו עזר להתקדמות בעבודת ה', בחיזוק האמונה, ויהוו כלי לעזר למציאת בת המלך האובדת שאנו כל כך משתוקקים לשובה.

פתיחת הסיפור
ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

שתי נקודות מתחיל ר' נחמן את הסיפור, או ליתר דיוק את ההקדמה לסיפור.
1. הסיפור היה בדרך. 2. הסיפור עורר הרהורי תשובה.
ונתחיל מהראשונה.
מדוע הסיפור היה בדרך? האם במקרה הדבר? ואם כן מדוע ר' נחמן מזכיר נקודה זו שהיא לא קשורה לסיפור עצמו?
הסיפור עצמו עוסק בדרך 2 בדרך וענינו על הדרך, שאין בו באמת גילוי על סוף הדרך, אלא על דרך שאנו נמצאים בה ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אל היעד הגיע השני למלכות, ואף החזיר את הבת אל המקום שלה אך, את זה ר' נחמן לא סיפר. מדוע לא סיפר? אולי בגלל שבאמת שלא ידוע הדבר.
אנו נקראים להיות פועלים עם אל בהבאת הגאולה לעולם. אנו נקראים לפעול, למרות שאין הדבר תלוי בנו, אנו אמורים להשתדל לעשות את אשר בידינו ואף שאין אנו יודעים ממש כיצד זה ישפיע, כיצד יהיה השינוי של כל המציאות, אך אין זה החלק שלנו 3 .
הסיפור הוא בדרך שגם ר' נחמן עצמו הוא חלק מהדרך, הוא בכל מאודו משתדל לעזור ללכת בדרך, הוא מראה כיצד מתקדמים, מה הן ההתמודדויות, וממילא התוצאה היא שבודאי יגיעו הדברים אל היעד שלהם.
הסיפור עצמו איננו סיפור פשוט, החי אותו עובר התמודדויות, משברים ונסיונות חוזרים ונשנים, משברים ותקוות להמשיך הלאה ממש כשני למלכות בחיפושו. הרבה שלבים ישנם בסיפור, בדרך שהולך האדם, ואם יתיאש באמצע הדרך בודאי שלא יגיע אל היעד. ההולך בה צריך לדעת להמשיך הלאה, לדעת שהדרך איננה נגמרת מהר כל כך, אלא היא דורשת מהאדם לעבור המון, ישנם בירורים שצריך לעבור, ישנן עליות וירידות וכו'.
הסיפור עצמו מעורר לאדם הרהורי תשובה.
כאשר האדם מכיר את הדרך, הוא מבין שהכל קשור אל המטרה, הכל הוא חלק מהדרך, ואף מה שהיה נראה לו שהוא מקרי, שאין לו משמעות, הוא מבין שהכל קשור ושייך לדרך, וממילא כפי שהאדם ילך בדרך כך גם התוצאה תהיה. האדם מבין שהוא נדרש גם כן ללכת בדרך הזו, ולשם כך הוא צרך לתקן את עצמו לדרך, לתקן את עצמו להיות מוכשר להיות חלק מההתקדמות אל היעד.
פעמים שדוקא הקשיים הם אשר מעוררים את האדם אל הרהורי התשובה. הקשיים מעוררים את האדם לחוש שצריך לעבור שינוי, שצריך לתקן וממילא מתוך הקשיים האדם מקבל כוחות להתקדם יותר, לזכך את עצמו להיות מסור יותר אל היעוד.
בסיפור אנו רואים את הצער של המלך, ואת המסירות של השני למלכות עד שהגיע אל היעד. האדם הקורא את הסיפור עם כל משברים וכל המסירות הזו מברר לעצמו כיצד הוא צרך לנהוג, כיצד הוא באמת מסוגל להגיע למצוא את בת המלך שאבדה אל תוך ה"לא טוב". והוא חש שאין הוא מסוגל להיות אדיש, הרי בת המלך סובלת, המלך עצמו סובל וכיצד הוא ימשיך את החיים שלו בלא לעבור את השינוי הנדרש ממנו?
אחר הקדמות אלו, של הבירור של המשמעות אלינו והקשר שלנו אל הסיפור, אחר ההתבוננות על התופעה הנפשית המתרחשת באדם בעקבות הידיעה הזו, מתחיל ר' נחמן את הסיפור.
אחר ההקדמות האלו יודע ר' נחמן שהאדם לא ישאר בסיפור גרידא, אלא הוא יתחיל גם כן ללכת בעקבות בת המלך האבודה, וממילא הוא יתקשר אל המערכת הזו, אל ההתמודדות הזו ביודעין מתוך הכרה במשמעות שלה.

ששה בנים ובת אחת

מתחיל הסיפור:
"מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד"

ברמזי המעשיות מופיע שהששה בנים הם כנגד שש הספירות התחתונות ואילו הבת היא המלכות, וצריך להבין את הדבר על מנת שלא ישאר אך בגדר רמז, ועל מנת שיהיה באמת בעל משמעות אל הסיפור עצמו.
עוד צריך לברר מדוע דוקא עם הבת היה המלך משתעשע מאד ולא עם הבנים? האם הבת עדיפה על הבנים? מה הוא השעשוע של המלך עם בתו?
נראה שלמרות שיש למלך ששה בנים הוא מעוניין דוקא בבת והיא משוש כל המאוים שלו 4 .
הבנים הם המשפיעים את הענין של המלך, הם הממשיכים של המלך. הבת היא דבר אחר, היא אולי משלימה את המלך, היא המקום שבו המלך מופיע והוא היסוד של כל בריאת העולם שנתאוה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. כל הבריאה היא על מנת שתופיע בת המלך ותחיה מתוך שמחה ושעשועים עם המלך.
באמת הבנים הם המשפיעים והבת היא המקבלת את ההשפעה, הבנים שהם מתאימים אל כל צדדי כוחות הנפש של האדם, הם משפיעים על האדם ובונים אותו, יוצרים בו את היסודות אך הם מכשירים בלבד, הם הנותנים, אך העיקר הוא המגמה של הכוחות כולם, המרכז את כולם ומופיע אותם באופן המתאים למציאות. 5
אמנם כל הבנים הם המשרתים את המלך, אך הבת היא הגילוי של היעוד של המלך, ממילא היא השעשועים של המלך, היא השמחה של המלך שבה מונח כל היעד של הכל.
הבת של המלך היא השכינה בישראל שהקב"ה עוזב את כל העליונים ומשרה שכינתו בישראל, שהם עם סגולתו.
למרות שישנם בעולם מלאכים גלגלים וכו', כל היעוד של הכל הוא ההופעה בעם ישראל, הקישור בעם ישראל והדבקות של ישראל בהקב"ה. ובכך ישנו שעשוע עליון של הקב"ה מתוך האהבה הגדולה שלו אל ישראל שבהם הוא חושק "חושקני בכם..." 6 .
הכוחות העליונים כולם נבראו אך ורק בשביל ישראל וממילא גם הששה בנים שהם הצדדים של ההשפעה הנובעים מהמלך באמת היעוד שלהם הוא הבת עצמה ולכך המלך כל מעייניו הוא בבת עצמה ולא בבנים.
עוד נקודה אשר ראוי לשים אליה לב, שהבנים בשלב מסויים כבר לא ניכר הקשר שלהם אל האב, הם נהיים "אב" בפני עצמם, מתוך ההשפעה שלהם ישנו איזה שהוא ניתוק מהיסוד שלהם. אך הבת אשר היא המקבלת מה' ממילא היא כל הזמן בטלה אל השורש שלה והיא כל הזמן מקיימת את המציאות הזו של קישור הקיים והחי אל הקב"ה.
הבת בכל מהותה היא בת מקבלת, אשר איננה עומדת בפני עצמה, ולכך היא כל הזמן מגלה את המשמעות של הנותן לה את החיים ואת המהות. הקישור שלה עמוק ובסיסי יותר לאין ערוך. 7

המשבר
הנפלאות הזו של ההרמוניה מגיעה פתאום למשבר אשר צריך לעמוד על טיבו, לברר אותו, וכך מספר ר' נחמן:
פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה, ונזרקה מפיו דבור:
שהלא טוב יקח אותך (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה

הקורא את הדברים מרגיש שהם סתומים. מה קרה פתאום בין המלך לבין הבת? מהו הברוגז עליה? ויתר מכך כיצד נזרקה מפיו דבור, וכי הוא בשר ודם אשר פעמים שאיננו שולט בדבורו וממילא נזרק ממנו דיבור בלא רצונו?
בלילה הלכה לחדרה, מהו חדרה? ומדוע ביום גילוי שאין היא נמצאת בחדר?
מדוע המלך מבקש אותה ולא מוצא? וכי יש דבר שהשני למלכות יכול והמלך עצמו איננו יכול?
נראה שהמילה "מתועד עמה" יכולה לתת לנו פתח להבין את הדברים.
ההתוועדות היא בדרך כלל מצב של שמחה ושל הרמוניה, אך נקודה אחת בולטת בה והיא השוויון. כאשר ישנו אדם עליון ואדם רגיל ממילא לא מצוי שהאדם הרגיל יתוועד עם העליון, הוא יחוש את הריחוק ואת היראה ממנו, או את ההערצה, אך ההתועדות יכולה להיות דוקא בין שוים. אמנם כל זה טוב ויפה כאשר ההתועדות היא במקומה, כאשר באמת השנים שוים, אך פעמים שישנה התועדות אשר איננה במקומה. כאשר המדרגות הן אחרות לגמרי, ישנה בעיה.
מצד אחד ההפרש בין הדרגות, גורם שלא יהיה קשר, ואף אם יהיה קשר, הקשר יהיה חיצוני ולא מהותי, אך מצד שני, אם יהיה קירוב עלול להיות שהפער לא יוכר, והמצב הזה יעורר את האיבוד של הכרת המרחק. במצב זה של מתח בין הריחוק לבין הקירוב נמצאת כל המציאות ביחס להקב"ה 8 .
אלא שאהבה הגדולה בין הקב"ה לבין ישראל, גרמה למצב שבו ילכו יחד, שבו ישנו שליט על העליונים ושליט על התחתונים, וממילא להתמודדות סמויה ביניהם 9 .
חטא זה אנו מוצאים באופן בולט מאד כיסוד לחטא הקדמון המופיע בראשית האנושות, בהגדרתו המופלאה של הנחש "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". אמנם כבר אמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אך מרוב החסד הגדול אף דבר זה לא הספיק לאדם, והחיבור אל האשה כעצם מעצמי גרם לו שלא יחיה את החילוק אלא ישאר אחד וימשך אחר הנחש בשאיפה להיות תחליף לאלוקים.
תהליך זה חזר ונשנה גם בעם ישראל אשר הורגלו אל המצב בארץ, ונטו אחרי אלהי נכר הארץ, ניסו לבנות חיים עצמאיים בלא הגבלה אלוקית ובכך היתה הנפילה שלהם.
במצב זה צריך לתת מקום למידת הדין לשלוט. צריך להופיע בירור כואב של הבדלה בין המדרגות, בין התפקידים. אף שהבירור כואב ומצער מאד, אין ברירה. כפי שרופא מכיר שהאדם החולה בפנימיותו צריך לעבור טיפולים כואבים, ולפעמים החולה איננו מרגיש את המחלה והטיפול הכואב רק גורם לו להתנגד לקבל את הטיפול הנצרך ולסבול ממרירות התרופה וכו', אך הרופא דוקא מתוך הדאגה לחולה מבין לא להתחשב בצער החולה אלא לטפל באמת בשורש של הבעיה ולרפא אותו.
כך הקב"ה אשר רואה את המחלה המקוננת בבת היקירה שלו, מבין שמרוב הקירבה נגרמה גם המחלה וצריך להרחיק. הטיפול הוא כואב אך אי אפשר להמשיך בקירוב, שהקירוב רק עלול להחריף את המחלה. בכך הוא בוחר בדרך מיוחדת מאד לתיקון. וכך נאמר בנביא:
"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" 10
כתבו המפרשים 11 ששצף קצף מקביל לרגע קטן, הכעס הוא נקודה אחת קטנה לעומת החסד הגדול המופיע לאחר מכן.
באמת החסד לא מופיע רק לאחר מכן, בשלב השני, אלא שכבר עצם הריחוק הוא חסד 12 . אמנם החסד הזה של הריחוק הוא חסד שאיננו ניכר, חסד אשר בחיצוניותו נראה כדין, אך נובע הוא מתוך האהבה הגדולה של ה' אל עמו. ר' נחמן לא אומר שנעשה ביניהם ברוגז אלא שנעשה ברוגז עליה, דוקא עליה, שהיא הענין שבו הברוגז אך הוא בפני עצמו איננו "ברוגז" הוא נשאר קשור אליה בכל נימי מהותו.
הנפילה נגרמת לפי הפסוק מהעלמת עין, שמעלים ה' עין השגחתו מישראל וממילא פוגעים בהם כל הפגעים. נזרקה מפיו - כלאחר יד, שהלא טוב יקח אותה.
בודאי שלא רוצה המלך שבאמת הלא טוב יקח אותה, ולכך הוא גם מבקש אותה אנה ואנה, אך ראוי להבין מה הוא באמת הלא טוב הזה?
נראה שאנו מוצאים שהטוב השלם הוא הטוב האלוקי, הקב"ה המלא טוב וחסד על כל הברואים, ממילא כאשר ישנה העלמת עין, התוצאה הישירה היא שהלא טוב יקח אותה.
אנו מכירים שנאמר על הבריאה "וירא את האור כי טוב" כיסוד של הטוב הוא האור שבו אפשר לראות את המעבר, אל מה להתקשר וכיצד להתקשר, האור הוא הטוב, ואילו העדר האור הוא בפשטות הלא טוב, אמנם החושך הוא ההעדר, והוא הגורם שלא תהיה אפשרות להתקשרות אל הקב"ה. כאשר האדם איננו רואה את הקב"ה בעיני רוחו ממילא קשה לו להתחבר אל ה', הוא מרגיש שהוא לבד בעצמו ואין לו חבור אל דבר מבלעדו.
לכך הברוגז הזה והאמירה הזו של הלא טוב יקח אותך באה לידי ביטוי בלילה, במקום שיש שליטה של החיצונים, שיש אפשרות לכוחות הטומאה לאחוז במציאות הקיימת, מתוך שאין ברור הקשר שלה אל הקב"ה.

הסתר הפנים של הקב"ה אל ישראל, גורם שאומות העולם וכל הכוחות העולמיים המנתקים את עצמם מהקב"ה לאחוז בישראל, "שובי שובי השונלית שובי שובי ונחזה בך" 13 אומרים אומות העולם לרעיה, רוצים הם שהיא תהיה יחד עמהם, שהיא תתחבר אל העולם שלהם. אף מוכנים הם לומר לה שהיא יפה בעיניהם, שהם יתנו לה את כל אשר תחפץ ולו בלבד שהיא תהיה חלק מהם. יודעים הם אומות העולם שאם ינסו ליצור עולם אחר אשר יהיה מקום משכן לישראל, ממילא הקביעות הזו תגרום שלא יחזרו ישראל אל הקב"ה וממילא כל העולם כולו יוכל להשאר במעמדו העצמאי כביכול 14 .
היציאה אל הלא טוב היא בלילה, שכן כאשר ישנו אור מיד רואים שהלא טוב הוא באמת כזה ואין מקום שהוא ידמה את עצמו לטוב. במקום האור אין אפשרות לתחליפים ולחיקויים, אך כאשר ישנו הסתר פנים, כאשר ישראל אינם רואים את הקב"ה בעיני רוחם, בהשגחה פרטית וכללית על ישראל ועל כל הדרך והיעד, ממילא השלב הבא הוא החושך אשר נותן לתחליפים למלא את המקום.
כמובן שבאמת אין אפשרות לכל תחליף עולמי להיות תמורת האמת והשלמות, אך כאשר אין את הדבר הטוב באמת פונה האדם להשלים את החסר לו גם בבארות של מים עכורים, בבארות אשר במבט ראשון נראים שביכולתם למלא את החסר, ורק לאחר מכן יתגלה שאין בהם כל חיות אמיתית 15 .
במצב זה של ריחוק מתעורר צער השכינה על הריחוק מישראל, על היות ישראל מרוחקים מהמהות שלהם, שוב מתעוררים הגעגועים אל השעשועים הגדולים שהיו בין הקב"ה לבין ישראל.
עם החסרון שיש צורך לרפא, הרצון האלוקי הוא בריחוק קל בלבד, "הסתרתי פני רגע ממך" ואף את המחלות לואי אפשר היה להסיר, אלא שהריחוק הקל גרם שישראל מצד עצמם פנו כבר אל דרך אחרת, אל מציאות אחרת, וכעת כבר התיקון מסובך יותר. כעת כבר נתערבבו בישראל גם כן כוחות זרים, ישראל נראים כאומות העולם, חיים כאומות העולם ואף העולם מושך אותם אליו.
כעת יהיה צריך להוביל תהליך שלם על מנת שבת המלך תוכל לחזור אל הארמון, על מנת שישוב להיות כשהיה, "חדש ימינו כקדם" ו"כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". עדין דורש עמל רב ומסירות רבה.
הגמרא במסכת ברכות 16 מספרת על הנעשה בעליונים בכל משמר ומשמר בלילה, במציאות החשוכה, בת קול יוצאת ומנהמת כיונה על הבנים שגלו מעל שולחן אביהם ועל חרבן בית המקדש. זהו צערו של הקב"ה על החסרון הזה בנפילתם של ישראל.

ההתמסרות לשליחות
ממשיך ר' נחמן את הסיפור
עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאד, ובקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה. והיה מבקשה מאד זמן מרובה מאד עד שמצאה. (עתה מספר איך בקשה עד שמצאה) והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים והיה מבקשה זמן רב מאד:


את הצער הזה חווים גדולי ישראל, הם אשר כל מעיינם הוא לעשות נחת רוח לאביהם שבשמים, משתוקקים בכל מאודם לדעת את רצונו ולשמח את המלך. כאשר הם יודעים את סיבת הצער של המלך, כאשר הם מכירים את האבדה, וחשים את גודל הגעגועים, ממילא הם שוקקים כל הזמן להשיב את הכלה אל דודה, כל עת משתדלים להשיב ליבם של ישראל אל אביהם שבשמים, להשיב את השכינה אל צור מחצבתה, שמתוך שחיים הם את הרצון האלוקי, חשים הם בכאב ובצער האלוקי ואינם מסוגלים לעמוד מנגד. בכל מאודם פונים הם למלאכת הקודש, להשיב את הרעיה אל הדוד.
אך לא רק גדולי ישראל נקראים אל מלאכת קודש זו. כל מי שבאמת אוהב את הקב"ה, מי שגילה בתוך העמקים שלו את הקישור לרבש"ע וגילה שאין לו באמת כל שמחה כי אם שמחתו של הקב"ה, ממילא חש את הצער הגדול, את הבכירות הנוראות של המלך וממילא שוקק להיות שליח של הקב"ה להשיב הרעיה אל הדוד.
לצורך כך צריך האדם לחדור אל המעמקים, ולראות שלמרות שכל המציאות נראית כל כך פשוטה, נראית זורמת בצורה כל כך טבעית, באמת כל מי שחודר לעומק מגלה את הבכיה הגדולה. וכך אומרים חז"ל:
"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". מאי "במסתרים"? אמר רב שמואל בר (אויא) [איניא] משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה בו, ו"מסתרים" שמו. ומאי "מפני גוה"? אמר רב [שמואל בר] יצחק, מפני גאותן של ישראל - שנטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. רבי שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והא אמר רב פפא, אין עצבות לפני המקום, שנאמר, (ד"ה א טז) "עוז וחדוה במקומו"? לא קשיא, הא - בבתי גואי, הא - בבתי בראי" 17 .
מי שנמצא בחוץ, רואה רק את השמחה, אך מי שחודר פנימה מבין שאין למלך כל שמחה מלבד "גאותן של ישראל" מבין הוא שהגעגועים האלו של הקב"ה אל המצב המתוקן הם אלו שגורמים לבכיה גדולה, ואין הוא מסוגל להיות אדיש לבכיה הזו. הוא שוקק להחזיר את ישראל אל המצב המתוקן שלהם, השיב אותם אל המקום האמיתי שלהם.
וכך גם לאותה בת קול אשר יוצאת אין האדם אמור להשאר אדיש, על אותם הרגעים נאמר בשו"ע 18 שהאדם צריך להתפלל אל הקב"ה בשעה שמתחלפות המשמרות, שהאדם אשר מרגיש את הבת קול, הוא פועל ממילא בכל מאודו להשיב את בת המלך אל מקומה, אל המלך.
הצדיק צריך משרת, סוס והוצאות על מנת לצאת אל הדרך הארוכה שלפניו. אמנם גם עם הדברים האלו שהוא יקבל אין הדרך נשארת פשוטה, עדיין העבודה המוטלת עליו היא קשה ודורשת זמן רב, חיפוש רב והתמודדויות לא מעטות על מנת שלבסוף יחזיר את בת המלך, אך דברים אלו הוא חייב עמו על מנת להתחיל את הדרך. מה הם הדברים האלו?
הצדיק מלא געגועים אל בת המלך, מלא הוא רצונות גדולים לשמח את המלך, אך חסר לו לפעמים דבר אחד, חסר לו את התכונות המעשיות של דרך העולם, של המשא ומתן הרגיל. הוא אשר בנה כל השנים את הקשר הפנימי אל המלך, הוא אשר העולם שמחוץ לארמון מעולם לא עניין אותו, שהוא רצה רק את המלך, פתאום הוא צריך "לצאת לחיים". הוא צריך להתחיל להתמודד עם המציאות הפשוטה שבה אין המלך ניכר, מציאות שצריך כשרונות טכניים על מנת להתקדם, לכך הוא צריך משרת אשר יוביל אותו, שהוא יפעל בשבילו את הדברים הפשוטים האלו, החשובים כל כך ונצרכים כל כך. דברים אלו, למרות שהם חשובים מאוד, בסופו של דבר ברור שהם לא העיקר 19 .
הסוס הוא החומר, שעליו אפשר לרכוב, ללכת ברגל אין האדם מסוגל ללכת בדרך ארוכה. הוא צריך סוס על מנת להתקדם באופן המתאים לדרך ארוכה. כך גם השני למלכות אשר יוצא לחפש את בת המלך, יודע שהוא צריך סוס, כוחות גשמיים, חומריים, לרכוב עליהם לשים עליהם את הציוד, ולהשתמש בהם על מנת להגיע אל היעד.
בפני עצמו לא היה לצדיק, לשני למלכות, כל קישור אל הסוס, אולי הוא אף לא יודע כיצד להנהיג אותו ולכך הוא צריך את המשרת. העולם שלו בארמון לא הצריך אותו לסוסים, אך כאשר הוא יוצא אל העולם מחוץ לארמון, צריך הוא לסוס, צריך הוא להיכנס לתוך הכללים העולמיים, לדעת כיצד להשתמש בהם לצרכים האמיתיים. צריך הוא לקחת את אותם הדברים ולהשתמש בהם לעבודת ה', להשתמש בהם לקיום רצון ה' 20 .
הדבר האחרון שמבקש ומקבל השני למלכות הוא הוצאות בשביל הדרך. הדרך עצמה עלולה להיות מסובכת, עלולה להיות ארוכה עם התמודדויות לא פשוטות, והצדיק מתפלל אל ה', שיתן לו את הכוחות ואת הצרכים על מנת לעשות את היעוד שלו. הוא יודע שלמרות כל המעלות הרוחניות, ההתמודדות עלולה להפיל אותו. יודע שאם הקב"ה לא עוזרו ממילא אין לו כל סיכוי להצליח "לשרוד" במאבק הזה של השבת בת המלך, והוא צריך מעות להוצאות. את הסוס ואת המשרת הוא ישיב לאחר מכן למלך, אך את המעות לא ישיב, והוא יודע שזו הקרבה שצריך לעשות, יודע שלשם כך יש הוצאות והאדם צריך להיות מוכן לכך.
כאשר האדם איננו מסתכן אין לו גם אפשרויות ליפול אך גם אין לו הצלחות, הוא אולי חי חיים פשוטים ואף חיים של קדושה אך אין לו איבוד מעות. אדם זה גם לעולם לא ישיב את בת המלך, הוא יחיה את חייו באופן הפשוט ויראה בכל עת את צער המלך. אולי כאשר יראה את הצער הגדול יחשוב שלשם הדרך צריך הוצאות רבות ואולי לא כדאי הדבר, עדיף להתעלם מצער המלך, לנסות לשמח אותו בדברים אחרים ולו בשביל שלא לצאת אל הדרך. הצדיק צריך להתגבר על עיכובים אלו, לדעת לבקש הוצאות, להקריב על מנת להגיע אל היעד.
ר' נחמן לא משאיר אותנו במתח, יחד עם האמירה שהחיפוש הוא במקומות לא פשוטים, ואף דורש זמן רב, מציין ר' נחמן שלבסוף מצאה. ורק לאחר ציון זה ממשיך ר' נחמן לתאר כיצד חיפש אותה ומה ההתמודדויות שעבר בן המלך עד שהשיב אותה. מדוע מזכיר זאת ר' נחמן כבר בשלב זה?
הנפילה הראשונה ואולי הקשה ביותר היא שהאדם איננו מאמין שהוא מסוגל באמת להגיע אל היעד. במיוחד כאשר הדרך היא ארוכה, האדם נוטה פעמים רבות להתייאש. הוא אומר לעצמו "מי יאמר שאכן אצליח למצוא אותה ואם אצליח אולי היא לא תרצה לשוב בחזרה?", וככל שהדרך ארוכה יותר ממילא הספקות מכרסמים באדם לעומק.

אומר ר' נחמן (מאחרי הדברים) שחשוב לדעת כבר מההתחלה באופן הבהיר ביותר, הבטוח ביותר שאכן המאמץ איננו לריק שבאמת בסופו של דבר נגיע אל היעד. להפנים בליבות בני האדם שאין כלל מקום ליאוש. שכל הספקות האלו של ההתעסקויות בעבודת ה' הינן רק טעות, רק נסיון. וצריך האדם לחזק את עצמו, להיות בטוח שבאמת הוא יצליח בדבר אם באמת יבקש בכל ליבו להגיע אל היעד. רק לאחר ידיעה זו אפשר באמת להתחיל את הדרך, להיכנס אל המציאויות המסובכות, להיכנס אל ההתמודדויות הלא פשוטות ועם כל המניעות, לשאוף כוחות להמשיך הלאה שאם האדם בטוח שיגיע אם ישתדל עוד, אם יתאמץ יותר אין כל סיבה ליאוש 21 .
במשך הדרך יהיו כאלו שינסו ליאש את השני למלכות ביודעין ובלא יודעין, אך לאחר שהוא כבר התחזק בגעגועים, ברצון הזה להשיב את בת המלך, ממילא גם כל המעכבים לא יהיו מסוגלים ליאש אותו.
אחר שהאדם מבין שאין כל מקום ליאוש הוא מסוגל להתחיל ללכת. בלא ידיעה זו צפוי הוא לנפילה ואין לו באמת בשביל מה להתחיל שהרי בודאי שבשלב זה או אחר יתיאש.
אך מדוע באמת אין מקום ליאוש? מדוע ידיעה זו היא אמיתית? נראה שכאשר הדבר תלוי רק באדם, ממילא האדם המוגבל גם מעשיו מוגבלים, ואז לא ברור שהוא יצליח להגיע אל היעד. אך כאשר האדם חי את הידיעה שהוא שליח של המלך, שה' יתברך שאין לו כל הגבלה, הוא העומד מאחריו ונותן לו את הכח לעשות חיל, ממילא אין לו כל מקום ליאוש, שכנגד כל התנגדות הוא מסוגל להתמודד, שכן ה' יתן לו את הכוחות. אמנם צריך יהיה להרבות בתפילה, יהיה צריך להשתדל פעם אחר פעם, העזר האלוקי לא יעשה את הדבר שיהיה פשוט שאם כן אין מקום לעבודת האדם, אלא שהאדם יודע שה' ניצב מאחריו ועוזר לו מתי שיהיה צריך, יתן לו את הכוחות להתמודד, ואם כן אין כל מקום ליאוש. הכל יתקדם ויגיע אל היעוד שלו "כי לא אדם הוא להנחם" 22 .
ההליכה של השני למלכות היא לא פשוטה, איננה נגמרת מהר אלא היא אורכת ימים רבים. אמנם רגע קטון עזבתיך אך החזרה איננה ברגע קטון אלא היא ברחמים רבים.
בת המלך אשר התרחקה מהמקור שלה, הלכה אל מקום אחר לגמרי. היא התקשרה על עולמות אחרים, וכעת היא תהיה צריכה לשוב ממקום רחוק, אמנם המלך לא הרחיק אותה אל המקום שהלכה אליו, אך מתוך ההסתר פנים הגיע אל מקום אחר לגמרי, אל מלכות הלא טוב (אשר נרחיב עליה מעט בהמשך בעז"ה). כעת המרחק הוא גדול, כעת צריך בנין חודש על מנת להשיב את אשר אבד.

השני למלכות נכנס אל מקומות לא פשוטים, מקומות מסוכנים, על מנת לגלות את בת המלך האבודה, וכל זה מתוך ההתמסרות שלו אל המלך הוא מסוגל להמשיך ולא לפחד, להמשיך מתוך מסירות למרות המאמץ הרב, למרות הזמן הרב הנדרש ממנו להשקיע בכך.
בחיים שלנו אנו מבינים שמציאת בת המלך, השבת השכינה אל מקומה, איננה איזה משימה צדדית שצריך לעשות אלא היא יעוד החיים, ואולי יעוד של כל העולם כולו, של כל הדורות מאז החורבן, להשיב את בת המלך אל המלך. אולי המשימה לא תיגמר בדור הזה, אולי גם לא בדור הבא, אך אנו ממשיכים ללכת, מתפללים ומשתדלים, עושים את החלק שלנו מתוך אמונה שבסוף תחזור בת המלך אל מקומה.
מחפש השני למלכות במדבריות שדות ויערים. כל אחד ואחד יש לו ענין מיוחד, מקום מיוחד לחיפוש, התמודדויות שונות לאדם הנכנס אליהם.
המדבר הוא בלא כל חיות, אין בו אפשרות לחיות, אין בו אפשרות להתקיים. השני למלכות מחפש בהתחלה במדבר, מתוך הבנה שהחיות היא מאת המלך, ואם אדם מתרחק מן המלך ממילא אין לו כל חיות, אין אפשרות להתקדם, לבנות בלא העזר האלוקי. ואם כן בת המלך שברחה, לא יכולה להיות אלא במדבר, מקום שאין בו חיות. רק שם, מצפה בהתחלה השני למלכות, למצוא את בת המלך. הוא יודע שבאמת החיות קיימת רק במקום ששם מתגלה המלך.
השני למלכות, הצדיק, אשר חי את הרצון של המלך, הוא חי גם את העונג של גילוי המלך, הוא מרגיש שבלעדי המלך אין כלל חיים, אין כלל מציאות וממילא כיצד אפשר שמי שמתרחק מן המלך יהיה עם חיים? כך גם הצדיקים אשר חיים את הרוחניות באופן השלם, הם מקבלים מהרוחנות את כל החיות את כל השמחה וכו' ממילא מרגישים שכאשר אין את המקום הזה, את החיות הזו, ממילא אין כל חיות המסוגלת להחליף אותה, ולכן מחפשים הם במדבר, במקום של מות, של חדלון את האבדה להשיב אותה אל החיות. אך שם באמת לא מוצאים כלום. במדבר באמת אין חיים ובת המלך לא שם.
המקום השני הוא שדה, מקום המוכן לחרישה וזריעה ועבודה.
הצדיק מבין שאם בת המלך לא נמצאת במדבר, היא כנראה כבר התקדמה, הגיע אל שדה, שהיא מוכנה אל הזריעה, אמנם אולי הזריעה עצמה אין בה עדיין פירות אך יש בה תקוה, יש בה אמונה בדבר שיצא מהשדה הזו תוצאות.
ובשלב הבא ישנו את היער שבו גדלים עצים, בו ישנו עולם שלם של צומח כבר.
אך כאשר אנו מתבוננים יותר לעומק נראה שהחיפוש של השני למלכות הוא יורד מטה מטה, תחילה בריחוק של האדם מן המקור שלו, וריחוק של ישראל מצור מחצבתם.
בשלב הראשון ישנו ריחוק אך אין עדיין מציאות אחרת, אין עדיין חיים מלבד הקשר עם האלוקים וכל העולם כולו נקרא מדבר לעומת הקישור לאלוקות.
בשלב השני כבר העולם הוא בבחינת שדה, האדם כבר קשור יותר אל העולם, הוא כבר רואה בעולם עצמו אפשרות להתחבר, אפשרות לחיות, אמנם צריך עדיין לפתח, צריך עדיין להשקיע, אך אפשר לגרום לחיים מתוך המציאות, וממילא אפשר כביכול ליצור תחליף, שהעולם יחליף את האלוקות כביכול.
במצב זה כבר הירידה גדולה יותר, שכן האדם עלול לחוש שיש לו איזו שהיא חלופה וממילא לא יחפש כל כך את הדרך חזרה, לא יחוש שחסר לו את העולם הקודם שכן כבר עכשיו יש לו לפחות סיכוי לעולם אחר שיש בו גם כן חיים.
אך בשלב השלישי ישנה עוד ירידה ומבין השני למלכות שאם בת המלך לא נמצאת לא במדבר ולא ביער. ממילא מחוייב להיות שהיא תהיה ביער. ביער עצמו כבר יש חיים, ישנם אמנם חיים אך החיים האלו גם מסוכנים, עלולים מאד ללכת לאיבוד בתוך היער, וכל מי שנכנס אל היער לא בטוח שהוא יצליח לצאת ממנו, עלול הוא ללכת לאיבוד בעובי היער ולהשאר שם. ביער עצמו ישנן חיות רעות, וסכנה גדולה, והאדם הנמצא שם מציאותו מסובכת ביותר ומסוכנת ביותר 23 .
ואף למקום זה מוכן השני למלכות להכניס את עצמו על מנת למצוא את בת המלך האבודה, הוא מוכן להתמסר לגמרי, ומתוך התמסרות זו ממילא מובטח הוא שימצא את בת המלך.

המקום של הלא טוב
ממשיך ר' נחמן ומספר:
והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, והיה מישב עצמו: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב; והיה הולך זמן רב:
אחר כך ראה מבצר (שקורין שלאס), וכמה חילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנס. והיה מישב עצמו: אלך ואנסה. והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עכוב, ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל:
וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך צוה להביא המלכה. והלכו להביא אותה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאד, באשר שהביאו את המלכה. והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא היתה הבת מלך הנ"ל, והוא (הינו השני למלכות) ראה והכירה:
אחר כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו. ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו ושאלה אותו: האתה מכיר אותי? והשיב לה: הן, אני מכיר אותך; את היא הבת מלך שנאבדה. ושאל אותה: האיך באת לכאן? והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דבור הנ"ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב:

ההמשך הוא במדבר. אמנם היה נראה כאילו ישנם מקומות אחרים, נראה כאילו אחר המדבר ישנו יער, אך באמת מכל החלקים האלו, באמת נשאר מדבר. באמת למרות כל הדברים, כל המקומות האלו לא בהם נמצאת בת המלך, היא נמצאת בדרך היוצאת מן המדבר, דרך צדדית. אך דרך מהמדבר דוקא.
מתוך היבשות של המדבר, מגיעים אל ההמשך אל שביל אחד מן הצד, שביל שמטרתו נסיון למצוא מקור חיים אחר, אך הוא שביל צר, שביל מן הצד, הוא לא העיקר במדבר. במדבר עצמו ישנו יבשות וזה העיקר. צריך האדם לדעת שאין חיות ואין חיים באמת אלא אצל המלך, רק בקישור אל רבש"ע ישנם באמת חיים.
אך כאשר הוא מכיר שאין הוא מוצא את בת המלך, הוא מבין שצריך הוא ללכת בשביל צר זה על מנת לנסות למוצאה. אמנם לא הגיוני למצוא אותה בשביל צר זה, אך הרי אין אפשרות אחרת. הרבה פעמים האדם מרגיש שהדבר שהוא עושה הוא לא הגיוני, הוא מרגיש שאין בו פתרון למה שהוא מרגיש, אך הוא מנסה בכל אופן אף להכנס בשביל צר, שכן אין הוא יודע, או מוכן נפשית, לפתור את הבעיה, ולכך הוא מנסה למצוא תחליפים. והצדיק, היודע את נפשה של בת המלך, מבין שאם אין היא מוכנה לחזור עדיין אל הארמון, היא היתה חייבת לצאת מן המדבר, ולמצוא חיות אחרת, ולכך הלכה אל שביל זה.
מקום ישוב אותו מחפש הצדיק, אולי איננו מקום ישוב שלו, אלא מקום ישוב שבו נמצאת בת המלך, הוא יודע שבלא מקום ישוב אין אפשרות להתקיים, ולכך מבין שאם בת המלך לא חזרה ממילא בודאי מצאה מקום ישוב.
כך גם האדם, כאשר הוא מרגיש את הריקנות שלו, הוא מחפש מקום שבו יוכל למצוא ישוב, אולי לא ישוב של אנשים אלא יישוב הנפש. הקול הפנימי קורא בתוכו, הצרכים מפריעים לו, ולכך הוא מנסה שלא לחוש את החסרון, הוא מנסה למצוא ישוב הדעת בדברים אחרים, על מנת שלא יחוש את החסרון, הוא צריך לפתור לפחות את התוצאות של הריחוק מהמקום המתאים לו ולחפש מקום ישוב שבו תתישב דעתו. פעמים רבות האדם מחפש כיצד לא לחוש את החסרון, אף שבאמת בפנימיותו יודע הוא שאין בכך פתרון אמיתי, הוא אמנם יהיה במקום ישוב אך לא יגיע אל יעודו.
נקודה זו מנסה הצדיק לחוש, לתפוס אותה, לנסות מתוך הנקודה של התחושה הטובה שנותן "מקום הישוב" לנסות לברר אותה כיצד היא באמת לא "מקום ישוב" אלא מקום מזוייף בלבד.
הוא רוצה לעמוד מול הזיוף ולהציג את האמת כפי שהיא, להסיר את הדמיון הזה המראה כאילו לא חסר דבר, ולהראות שהכל דמיון ואין ישוב אלא בחזרה אל הארמון, בחזרה אל היעוד ואל התיקון.
גם בהליכה זו אחר מקום ישוב ישנה הליכה של זמן רב. לא רק למצוא את בת המלך אלא גם למצוא מנוח לנפש. שכן הנפש לא בקלות תמצא מנוח. האדם מרגיש בפנימיותו שאין ב"ישוב" זה מנוח אמיתי, ולכך הוא כל הזמן יחפש עוד ועוד כיצד למצוא מקום שבאמת יתן "ישוב" לאדם.
כאן מתגלה דבר מפתיע, האדם מחפש ומשקיע זמן רב וכוחות רבים על מנת למצוא דבר שהוא יודע בפנימיותו שאין בו פתרון, אך הוא נכנס אל מערכת כזו שאם לא ימצא הוא יהיה מחויב להישאר במדבר, דבר בלתי אפשרי לדידו ולכך יהיה מחוייב לחזור אל הארמון, אל המלך אשר מרגיש הוא ריחוק.
הצדיק יגלה כיצד באמת אין כל ריחוק, באמת המלך מבקש אותו לשוב, וכל הריחוק היה רק "רגע קטון" ו"ברחמים גדולים אקבצך".
השני למלכות מגיע אל מבצר. אך לא רק מבצר פשוט הוא מגיע, אלא אל מבצר מסודר היטב עם חיילים בכל מקום, מוגן היטב דבר הנותן תחושה שאין כלל אפשרות להכנס. ואם כן אם בת המלך נמצאת שם אז אי אפשר להוציא אותה כלל משם. הרי אי אפשר כלל להכנס וכיצד יוציא משם את בת המלך?
כך המציאות היא מבצר, הלא טוב הוא מבצר, מבצר בנוי לתלפיות, עם כל המעכבים, עד כדי שנראה שאין כל אפשרות.
אך הנה אין אדם שמעכב אותו, הוא יכול להכנס בלא כל מפריע. הדבר היחיד שמעכב אותו בתחילה להכנס הוא הפחד שלו. הפחד מפני מה שהוא רואה, הפחד שהנה אין אפשרות, הנה אין סיכוי.
המבחן העומד בפני האדם הוא האמונה מול המציאות הגשמית. המציאות הגשמית באה להראות שהנה המציאות היא קיימת, אי אפשר שלא להתרגש ממנה, אי אפשר שלא להתייחס אליה, היא הרי כל כך קבועה, היא כל כך יציבה, וממילא אין אפשרות להתמודד עמה.
זהו העולם של השקר, העולם של ההעלם, שהוא מראה את עצמו כאילו לא חסר לו דבר, כאילו הוא שלם ואין לו כל חסרון, וממילא הוא שלם. במצב זה אין כל אפשרות לפגוע בו, אין כל אפשרות להציג משהו אחר, שהרי משהו אחר יהיה לעומתו כדבר שאין לו מקום, שאין לו מציאות.
כך גם העולם, כאשר האדם נמצא בעולם, בלא לזכור שהוא באמת בתוך ארמון המלך, שהוא קשור אל המלך, האדם נכנס אל מערכת כזו שהוא חש שהיא המציאות ואין באמת כל מציאות אחרת. העולם של החול הוא העולם הקיים, ואילו הקודש הוא דבר אולי יפה, דבר שאפשר ליהנות ממנו אך אין לו באמת מציאות, אין לו קיום, אין לו אפשרות להכנס אל מבצר העולם.
הנגלה של העולם, הוא בעצמו ההסתר של הקב"ה.
העולם באמת אין לו כל מציאות בלעדי ה', הקב"ה מחיה בכל עת את כל המציאות ואין למציאות כל קיום בלעדי החיות האלוקית 24 . באמת המבצר הזה הוא דמיון שהרי אין כל אפשרות להקים מבצר שבו לא יכנס המלך הקב"ה. האדם עלול לנסות לבנות לו מבצר אך עם כל החיילים באמת אין מעכב מהצדיק, מהשני למלכות, להכנס.
האדם צריך להתחזק באמונה להתחזק בבטחון שבאמת כל המציאות עצמה אין בה אפשרות לעכב אותו, הכל הוא דמיון, כל המטרה של העיכובים האלו הם לראות כיצד האדם יתגבר עליהם, ולמרות כל המראית העין הזו האדם יתקדם ויגלה שכל המציאות הזו איננה יכולה לעצור מהגילוי האלוקי. וזה תפקידו של האדם, להופיע את הקב"ה בתוך כל המציאות הזו שנראית כל כך שאין לה מקום לרבש"ע.
לפני שהוא נכנס אל המבצר הוא משאיר את הסוס. מדוע איננו נכנס עם הסוס למבצר? אפשר להבין בפשטות שהמבצר הוא ארמון, ואין אפשרות להכניס סוסים לתוך הארמון. אך נראה על פי ההמשך בשלבים המאוחרים בעזיבה של הסוס, שיש כאן נקודה של הצדיק, שהיא אולי המפתח שלו להכנס אל המבצר, להכנס אל העולם ולא להיות נפגע ממנו.
הסוס הוא המציאות החומרית, המשרתת את הצדיק בכל המציאויות שלו בעולם, היא מהוה בידיו כלי. לפעמים מתוך השימוש של האדם בכלי האדם מתרגל אליו, הסוס נהיה דבר מרכזי מאד לאדם, והאדם שוכח שהוא האדם והסוס הוא סוס והאדם נהיה משרת של הסוס.
כאשר הצדיק עומד להיכנס אל העולם המבוצר, העולם אשר נראה כל כך יציב, מכיר הוא שאין לעולם החיצוני כל יציבות בלא הקודש, בלא הרוחניות, בלא הקדושה שתחייה אותו. אם כן כיצד יכול להיות ארמון, מבצר, בלא המלך שבו? (מלך מלכי המלכים הקב"ה) אלא שהיסוד הוא שמתוך שהאדם נותן לו מקום, נותן לו חשיבות ממילא זהו באמת הקיום שלו.
האדם הקשור אל הסוס, אל המציאות החומרית, ומכיר את חשיבותה ממילא לאט לאט מתרגל שהסוס הוא המציאות החשובה, הקבועה, ומתמסר אליה.
במצב זה הוא נותן בעצם מעשיו את החשיבות ואת הקיום לתעתועי העולם. הוא נותן לשקר של העולם את הקיום שלו.
את הדבר הזה מבין הצדיק, והוא ידוע שאם הוא לא רוצה "להסחף" אחר אותה המציאות, הוא צריך להשאיר את הסוס שלו עצמו, את הקישור שלו אל החומריות הפשוטה, אף שהיא בפני עצמה רק משרתת אותו, היא עצמה איננה הולכת בפני עצמה, אך כאשר המציאות הזו תתחבר אל המציאות החומרית שאיננה מרוסנת, שאיננה מוגבלת בגבול הנכון שלה, ממילא גם סוס זה צריך לעזוב. וצריך לדעת מתי לעזוב!

הצדיק שנכנס אל עולם הגשמיות, צריך לדעת שלפני שנכנסים צריך לדעת שאתה מסוגל לצאת, שאתה כלל לא תמשך אחר המציאות הזו. במצב זה צריך לפעמים להתרחק מהמציאות הזו של איזה שהוא קישור אל המציאות, למרות שאתה כבר "מסתדר" עמו, ולהרחיק אל הקיצוניות השניה לגמרי ורק מתוך קיצוניות זו להכנס ולפעול 25 .
כאשר הוא יגיע אל המצב הזה, באמת אין להם כל השפעה עליו. הם באמת לא מסוגלים לשלוט בו שכן הוא בא מעולם אחר, במקום שאין להם כל אחיזה. כל האחיזה שלהם היא רק אם הוא מכיר בהם, תלוי בהם, אך במצב זה שהוא הוציא מעצמו את כל התלות בחומריות ממילא הם לא מסוגלים לעצור אותו 26 .
כעת מגיע השני למלכות אל המלך עם כל הסובב אותו.
מיהו אותו המלך? זה לעומת זה עשה האלוקים, מול מלכות של עולם, ישנו את ה"מלך זקן וכסיל".
כאשר אין זה לעומת זה ממילא האמת ניכרת לגמרי, ואין בחירה חופשית ואין עולם, לכך צריך שתהיה מציאות ה"לעומת זה" הנראית כל כך דומה, כל כך בעלת מציאות וכל כך בעלת כוחות כמו המלך ממש אך כל זה באמת רק "כמו" באמת אין לה כל אמת. היא אמנם מלך אך זקן וכסיל וטוב ממנו ילד חכם 27 .
המלך הזה נתן לו הקב"ה את הכוחות, את השליטה בממלכה שלו, את המציאות הקיימת. הוא שולט, יש לו חיילים, ואף יש לו כלי נגינה, יש לו עולם שלם, והוא ניצב "לכאורה" במרכזו, הכל סובב "לכאורה" סביבו שהוא המקיים את הכל.
בביטול המלך הזה מתבטלת כל המציאות, כפי שמלך בעם הוא המאחד את העם ומקיים אותו כך גם המלך הזקן והכסיל הוא המקיים אות מלכות עולם הלא טוב. ואמנם יש לו חיילים אך החיילים האלו הם טפלים, העיקר הוא לא החיילים אלא מה שנמצא בעיקר הוא המנגנים, המאכלים הטובים וכו'.
אמרו חז"ל שלשקר אין רגליים, ואם כן מיד היה מרגיש האדם שהעולם אין לו כל משמעות והיה חוזר אל המלך, היה חוזר אל הקב"ה בכל ליבו, שהיה מרגיש שאין כל מציאות אחרת, וכל המקום הזה הוא בעצם מדבר בלא כל חיות, אלא שזהו כוחו של עולם הלא טוב, שהוא מבוסס על הדמיון אל הקדושה 28 .
אלא שעולם השקר, המלך הזקן והכסיל מציג את עצמו כמלך עם כל המשמעויות של הדבר, הוא מציג את המציאות שלו כמציאות נפלאה, של שמחה וגיל, של הנאות גדולות המסוגלות למלא את האדם. בכך האדם "ילך לאיבוד" בתוך מלכות הלא טוב, ועלול לחשוב שזו באמת לא מלכות "לא טוב" אלא מלכות טוב באמת.
האדם אשר הוא טוב במהותו גם כן מבקש טוב, אך פעמים שהאדם איננו יודע מהו הטוב, הוא בוחר בדבר הנראה לו כטוב, שהוא מרגיש בו טוב, ומנסה להתקשר אליו. אמנם עולם ה"לא טוב" בחיצוניותו הוא מציג את עצמו כעולם של טוב, וצריך האדם להתבונן היטב בפנימיותו ולהכיר את השקר של העולם הזה, להכיר שרק בחיצוניות הוא משתמש בכלים של עולם הטוב אך הוא באמת לא טוב כלל 29 .
באמת הקב"ה חפץ בטובת האדם, רוצה הקב"ה שהאדם יהיה לו טוב, וזה יסוד בריאת העולם להיטיב לברואים בעולם 30 . אלא שרצונו שהטוב יהיה אמיתי, טוב שאין לו גבול, שאין בו כלל טעם של חסרון ושל רע. האדם אשר קשור אל הטוב גם נמשך אל הטוב, שואף אליו, אלא שכאן מתערב המלך הזקן וכסיל ובונה את הטוב החיצוני ומתעה את האדם כאילו זהו הטוב שהוא מחפש. האדם אשר איננו מכיר את הטוב הפנימי וממילא איננו חודר אל עומק הדבר, נפגש עם הטוב החיצוני וחושב שאת זה הוא הרי חיפש, ונדבק בו.
ישנה שמחה גדולה בעולם מלכות ה"לא טוב" כל הכלים החיצוניים של השמחה קיימים בו, אך הם אינם משרתים את המטרה הנכונה. באמת גם בעולם הטוב ישנם את הכלים האלו אך כאשר הם במקום הנכון הם מרבים שמחה אמיתית לכל המציאות כולה, ואז הם ממלאים את יעודם. כאשר הם נגנבים ומשרתים את מלכות הלא טוב, הם באמת חלק מהמלכות הזו וצריך להזהר מהם שלא לטעות בהם, שלא לשכוח מה הם משרתים למרות ההנאה מהם, למרות הטוב שבהם הם הרי לא באופן הנכון 31 .
וכאן ישנה עוד נקודה מעניינת. המלך איננו שם לב כלל לשני למלכות שנמצא שם, הוא לא מתעסק עמו, מדוע? נראה שכאשר הרע איננו מבוסס הוא מפחד ולכך הוא כל הזמן מנסה להתגונן, מנסה להרחיק ממנו את כל מי שעלול להשמיד אותו, אך כאשר הוא יציב, הוא לא מפחד, הוא יודע בפנימיותו שאף אחד איננו מסוגל לגבור עליו, הוא יודע שהוא מציאות יציבה ולכן אין השני למלכות אף מאיים עליו, הוא יכול לראות את השני למלכות ולראות כיצד הוא אוכל מהאוכל שלו ולא להתרגש כלל, הרי גם אם יעשה כמה דברים הרי אין לו כל אפשרות לסכן את המלכות. והוא מעדיף לשמור על הביטחון ועל ההרמוניה הנגלית להשרות את תחושת הטוב והדמיון ולא להתעסק עם השני למלכות.
בעולם אנו נפגשים פעמים רבות עם עולם אשר רואה את עולם התיקון, את עולם הצדיקות, ואיננו מתרגש ממנו כלל. הוא יודע שבכוחו להכניס אותו לתוך מסגרת, לתת לו גם כן מקום בעולם שלו, מתוך בטחון שאין באמת כל כח שמסוגל לגבור עליו ולכן יתן לו מקום, יתן לו קיום ואף הוא יהיה חלק אולי ממלכות הלא טוב. הטוב עצמו איננו יכול להופיע במלכות הזו, ולכך כאשר הוא יופיע בצורה חלקית הוא רק יהיה חלק מתוך המעטפת, חלק מהתרמית הזו בעל כרחו, ולכך לא יתנגד אליו.

החכם רואה שם אוכל טעים, מעדנים, והוא אוכל מהאוכל הזה. מדוע הוא אוכל? וכי הוא לא מבין שזו מלכות הלא טוב וראוי שלא להתעסק עמה כלל?
נראה שהחכם בודאי יודע שהמלכות הזו היא מלכות הלא טוב, הוא יודע כיצד לא ליפול בתוך המלכודת הזו, אך הוא גם יודע שעל מנת לחיות הוא צריך להשתמש במערכת הזו של העולם. העולם הוא מלכות עם הרבה נסיונות, הרבה סיבוכים, ופעמים הנטיה הפשוטה היתה להתנתק מן העולם, הואיל ויש דברים רעים עדיף לא להתעסק עמו כלל. אך השני למלכות מבין שהוא כן אמור להשתמש באוכל הזה, בדברים שהוא אמור לקחת אל החיים שלו, הוא אמור כן להשתמש, אלא לדעת להכניס אותם באופן הנכון אליו. להכניס אותם בצורה כזו שהם לא יזיקו לו אלא יתנו לו כוחות חיים, כוחות להמשיך הלאה.
השני למלכות רואה את האוכל, הוא יודע לאן האוכל הזה שייך, והוא לוקח מאותו אוכל ומשתמש בו, אוכל אותו ומתחזק ממנו. כאשר הוא שולט באוכל, הוא יודע כיצד להשתמש בו בלא שהתענוגות של האוכל הם אלו שיקבעו לו את החיים, ממילא אותם הדברים עצמם מסוגלים לתת לו כוחות להמשיך 32 .
כאשר השני למלכות עוד היה משועבד באיזה שהוא אופן אל החומריות, ממילא גם היה אסור לו לאכול מן האוכל, שהאכילה היתה גורמת לו להשתעבד אליה. אך כאשר הוא עזב את הסוס, עזב את השיעבוד אל הצרכים החומריים, אל התענוגות החומריות ממילא האכילה שלו היא רק לצורך, רק על מנת לעשות את היעוד, וכעת הוא גם לא צריך לפחד שהאכילה הזו תפיל אותו. הוא אמנם רואה את המעדנים הנמצאים על השולחן אך הוא אוכל אוכל, הוא לא אוכל מעדנים, הוא אוכל מה שהוא צריך על מנת להמשיך וכל שאר הדברים אינם מעניינים אותו, לדידו כל האוכל הוא אותו הדבר, אין לו כל משיכה אל האוכל, אלא אכילתו היא על מנת להתקדם, על מנת להמשיך בהתרוממות להגיע אל היעוד 33 .
אחר כן הוא הולך לנוח. לשכב בצד ולראות מה קורה. הוא כבר הסתובב בכל החדרים, הוא כבר ראה שאין לו אפשרות להתקדם בפני עצמו, על ידי עבודתו, ממילא הוא רוצה לראות מה "יתקדם" ועל פי ההתקדמות הזו הוא יפעל.

כאשר האדם מחפש את עבודת ה' הוא יודע שדרך המציאות מתגלה ה', הוא יודע שהוא צריך לעשות את המאמצים שלו וכאשר אין הוא רואה את הדרך כיצד להתקדם, ממילא מנסה הוא לעצור ולראות כיצד תהיה ההתפתחות, כיצד תהיה ההתקדמות.
מתוך אמונה אמיתית בה', יודע הצדיק שכאשר הוא עושה את החלק שלו, ממילא ה' יזמין לו את השלב הבא כיצד להתקדם, אם האדם באמת ניסה בכל מאודו להתקדם וליצור, והוא רואה שהנה למרות כל ההשתדלויות שלו הוא מוצא מבוי סתום, הוא צריך להתבונן היטב לראות האם יש כאן במציאות איזה התרחשות אשר תפתח לפניו את השלב הבא של המהלך שהוא אמור ללכת בו.
השני למלכות ראה את המלך, ראה את מנגנים, ראה את האוכל, ואף אכל, אך כעת כיצד ממשיכים הלאה. מבין הוא שאין המראה הזה שהוא רואה דבר בכדי, אלא זה מראה האמור לקדם אותו, אמור לפתוח לו את השלב הבא, ואם עדיין אין הוא מסוגל לראות ממילא צריך להמתין, צריך, מתוך ענווה, מתוך סבלנות לנסות לראות מה ההמשך.
ההמתנה שלו, שהוא בצד שוכב, משאיר את ההמשך להשגחה האלוקית, שתפעל את מה שהוא לא מסוגל, רואה הוא דבר מיוחד מאד.
המלך הזה מזמין את המלכה. בשלב זה ישנו רעש גדול, ושמחה גדולה.
מדוע ישנה שמחה גדולה כל כך כאשר המלך מביא את המלכה? בפשטות אפשר לומר שהמלך אוהב את המלכה, ואם כן הרי כל תפקיד המשמחים היא לשמח את המלך ובדבר שהוא משמח את המלך בפני עצמו ממילא גם כן המשמחים רואים את ההתאמה של המצב לשמח את המלך, אך נראה שכאן הנקודה היא שונה.
המלכה כפי שמתברר לשני למלכות לאחר מכן היא באמת בת המלך, היא אשר המלך שמח בה והיא אשר כל המלכות כולה שמחה בה. מדוע באמת בת המלך היא הנעשית מלכה במדינה החדשה?
כאשר אנו מתבוננים מעט אנו רואים שדבר זה שר' נחמן מתאר לנו איננו דבר חדש, הוא כבר נאמר לנו בשיר השירים, השיר של האהבה בין ישראל לבין רבש"ע, באמירה של אומות העולם אל ישראל, "שובי שובי השונלית שובי שובי נחזה בך" 34 אומות העולם אשר רואות את המצב שהקב"ה כביכול מרוחק מישראל מנסים לנצל את המצב הזה, ולקרוא לישראל להיות עמהם, להיות חלק מהם, ואף מוכנים שהם יהיו מכובדים ביניהם, מיוחדים וחשובים. שכן אומות העולם רואים את המיוחדות של ישראל, ואף רוצים לקחת את המיוחדות הזו של ישראל להיות חלק מהם. הם שמחים בישראל, ושואפים לנצל אותם לצרכיהם.
כאשר ניכר המהות של ישראל, והקשר שלהם אל רבש"ע ממילא אין לאומות העולם כל אפשרות להתקרב אל ישראל, שכן ישראל ניכרים מיד שאין כל אפשרות להשתתף עמהם 35 . כאשר המלך והמלכה נמצאים ביחד אין זכות לאף אחד להיכנס, אך כאשר המלכה יוצאת מהמלך, כאשר המלך איננו שקוע במלכה והמלכה איננה שקועה במלך, ממילא כבר ישנה אחיזה לאחרים במלכה, או כאן ליתר דיוק בת המלך.
אומות העולם יודעים שעם ישראל הוא "בני בכורי ישראל" יודעים את היופי של ישראל, ולכך כאשר אך יש בידם את האפשרות ממילא הם מנסים לקחת את ישראל אליהם, להנות מהם, להשתמש בהם.
באמת יודעים אומות העולם שהכח של החיות בעולם הוא מתוך עם ישראל, ואם הם רוצים חיים הם צריכים את ישראל. אלא שכאן הנפילה, שהחיות המופיעה מישראל בשלב הנפילה היא במצב תחתון מאד, כל מה שהם מסוגלים לקחת זה דברים של ניצוצי אורות אשר הם באמת תפלים לעומת האור הגדול המתאים באמת לישראל.
זוהי השמחה הגדולה של אומות העולם באחיזתם בישראל.
הם ינסו בכל מאודם להראות לישראל, שאין ביניהם ובין ישראל כל הבדל, שישראל רצויים בעינם ככל האחרים ואולי אף יותר מהם, אך הם גם מכירים בפנימיותם שלא רק נתינת מקום של כבוד מדומה יש לתת לבת המלך, אלא הם צריכים ליצור עולם שבו בת המלך כביכול תוכל להתחבר אליו, מקום שאליו בת המלך תהייה שייכת.
כאן צריך להיות הדמיון בין הארמון שבו גדלה בת המלך לבין הארמון של עולם הלא טוב. צריך שיהיה שמחה ממש כמו שיש בארמון המלך, שבלא הדמיון הזה אין כל אפשרות לקיום של העולם 36 .

אנו שכבר עברנו את השלב הראשון, מכירים שבאמת אומות העולם אינם עושים זאת אלא לפנים, על מנת להראות כאילו הם רוצים את ישראל, כאילו הם אוהבים את ישראל, אך לאחר מכן מתגלה שאין כל זה אלא אך ורק על מנת לאחוז בישראל, לכלוא אותם שלא תהיה לישראל קשר ושייכות לרבש"ע. באמת כל כוונתם איננה אלא לטובתם האנוכית, ובאמת אך רגע קט יחושו שהם שולטים על ישראל מיד יבקשו להציק לישראל ולהזיק להם בכל מאודם. כאן השמחה של אומות העולם היא לא מצד ההתקדמות אלא מצד היותם אוחזים בישראל, שולטים בישראל, וממילא אין לישראל אפשרות לאיים עליהם ולשלוט בעולם 37 .
באמת כל המאהבים הבאים מבחוץ, אינם רוצים את ישראל בלב שלם, אלא כוונתם היא להנאתם ולטובתם, וכך מוצאים אנו רבות בדברי הנביאים שהנביא מאריך להסביר לישראל שלא יטעו אחר הפנים היפות של אומות העולם, שלא ילכו אחריהם שבאמת לאחר השלב הראשון מאותה הנטיה אחר האומות תהיה נפילה גדולה לישראל 38 .
אנו מוצאים באומות העולם פעמים רבות שהמלכה באמת איננה זו השולטת במדינה, היא כפופה תחת המלך, אך לא רק שהיא כפופה אלא היא נהיית כלי למלך. המלך ששולט בכל העולם הוא גם אשר מבקש לשלוט בביתו. אין הוא מחפש בנין בית על יסוד של הרמוניה, על יסוד שוויוניות, אלא הוא רוצה גם לשלוט בביתו, והאשה נהיית כלי בלבד אל המלך 39 . כך גם בת המלך שעליו סובב הסיפור. היא אמנם מלכה בממלכת הלא טוב, אך בפועל אין לה כל אפשרות לפעול. היא נמצאת בארמון, אך היא כבולה וצריכה עזרה על מנת לצאת משם. היא אמנם נראית במצב של שלמות, אך היא חשה שאין לה כלום, שאין זה מקומה והיא עצמה אומרת שהמקום הזה הוא ה"לא טוב".

כאן המקום לעבור לעוד נקודה.
כפי שהזכרנו בחיפוש של השני למלכות אחר בת המלך, במדבר ביער ובשדה, ישנה נקודה לא פשוטה, האם בריחוק, בעולם החדש שנמצאת בת המלך, יש לה שייכות אל העולם הזה? האם כעת כבר יש לה בית אחר וממילא לא רוצה היא יותר לחזור? או שמא היא מכירה שאין זה מקומה ואין היא רוצה בכל הפאר החיצוני הזה ובכל הכבוד המדומה שהיא מקבלת?
שאלה זו עומדת ומנקרת במוחו של השני למלכות.
אם באמת בת המלך קשורה אל העולם הזה, כל מעייניה בעולם הזה בעולם של הארמון החדש המחליף את הארמון של אביה, ממילא יהיה קשה מאד להוציא אותה מהארמון הזה.
כאשר האדם חש שטוב לו, קשה מאד לגרום לו לעבור שינוי. כאן השני למלכות איננו הולך אליה, הוא מחכה לראות האם היא תכיר אותו, והאם היא תלך אליו. רוצה הוא לדעת האם באמת היא רוצה לצאת מהארמון הזה, או שמא הריחוק כל כך גדול, שכבר יש לה ארמון אחר וקשה יהיה לברר לה שהארמון הזה אין לו כל דמיון אל הארמון של המלך, אלא הוא אך ורק דמיון ריק מתוכן, דמיון שאך ורק נפילה והתמודדות יהיה מנת חלקו של השוקע בו.
בת המלך, המלכה, מציצה ורואה אחד שוכב, ומכירה אותו ולכך קמה מכסא המלכות והולכת אליו.
יכולה היתה בת מלך להתעלם מהאדם השוכב, לא להתבונן בו כלל ולהמשיך את החיים שלה במקום החדש, אך היא בוחרת בדבר אחר לגמרי, דבר המגלה את היחס שלה אל כל העולם הזה שהיא נמצאת בו את כל המלכות הזו שהיא נכנסה אליה.
היא נמצאת כבולה בעולם הזה הנוצץ והמפואר, המלא ניגונים וריקודים, אך גם מציצה אל דברים אחרים. מדוע היא מציצה אל האיש השוכב? האיש אשר נראה שאין לו כל שייכות אל הארמון הזה, הוא נראה בו איש פשוט, איש בלא כל תארים, בלא כל ייחס, אך היא מכירה אותו.
מה גורם לאדם להציץ החוצה מעולמו? להציץ החוצה מהמקום שבו הוא נמצא?
מהאמירה של בת המלך, ומכל ההתנהגות שלה אנו מגלים את מה שהניע אותה להציץ החוצה. היא אשר חיה את כל המציאות הזו, מרגישה שבאמת אמת זה המקום שלה. היא מרגישה ומסוגלת להגדיר את המקום המפואר והמיוחד כל כך, ולומר באופן פשוט וברור שהוא ה"לא טוב". למרות שהוא נראה כל כך טוב וכל כל מושך. היא חיה במציאות הזו אך איננה מתמלאת ממנה, וכל הזמן היא מחפשת את הדרך "להתמלא" במשהו אמיתי, משהו שבאמת ימלא אותה שמחה וחיות. בת המלך מרגישה שכל הנגינה וכל השמחה המקיפה אותה באמת איננה משמחת אותה, איננה ממלאת אותה חיות, שהחיות שלה היא רק מן הפנימיות, רק מן הקדושה, רק מן הקשר אל המלך האמיתי.
כך אנו מוצאים אנשים רבים אשר הולכים בעולם ומרגישים ריקנות, לכך מבקשים למלא את הריקנות הזו, את הרגשת החסרון, בכל מיני ריגושים, כל מיני הנאות קטנות, אך למרות שבזמן מסויים עדיין מרגישים את ההנאה מהדברים האלו, בפנים מרגישים שאין בהם כדי למלא את הלב באמת, למלא את האדם בשמחה אמיתית הממלאת את כל הנפש.
וכך אמרו חז"ל "רשעים מלאי חרטות" 40 למרות שהם מנסים למלא את החיים שלהם בכל מיני תחושות טובות, אך אין בכל הדברים האלו לכפר על כל הריקנות הפנימית וכל התחושות הפנימיות המקרינות לאדם כל הזמן את התחושה שכל ההנאות האלו, כל המציאות הזו היא רק הבל, רק דמיון של האמת, אך לדמיון הזה אין כל ממשות ואין לו אפשרות להחליף את המציאות האמיתית.

יסוד זה נראה שיש בו קושי, שיש בו צער רב, שהאדם לא יכול להנות מהעולם באמת הנאה מלאה, אך היסוד הוא מתוך אהבת ה' את הבריות, את בניו ובנותיו אהוביו, שלא יטמעו כלל בתוך העולם. כפי שהזכרנו את החיפוש של השני למלכות האם בת המלך כבר התחברה אל חיות אחרת, מתגלה בשלב זה שבאמת אין חשש כזה, שכן אין באמת במציאות חיות אחרת העלולה להחליף את המציאות של הקדושה.
וחסד זה של הקב"ה אשר בא בצורה של צער, של ייסורים, ושל התמודדויות הוא קישור אמיתי, קישור של מציאות אל רבש"ע אשר אי אפשר למצוא לו תחליף, והאדם אשר לא יחיה את הקישור הזה, ממילא הוא בודאי יופיע, כל המציאות עצמה למרות שהיא מראה את הריחוק מרבש"ע, מראה את התחליף, אך המציאות הזו שאין בה באמת אפשרות להחליף. והואיל ולעולם אין בכוחה להוות תחליף היא גורמת לפעולה הפוכה, של געגועים אל המקור, געגועים אל הדרך המתוקנת.
אם כן בת המלך אשר מכירה את היותה שקועה בתוך עולם הלא טוב, מדוע אין היא חוזרת אל המקום הטוב? מדוע אין היא חוזרת אל הארמון של המלך?
רואה את השני למלכות, רואה אותו שוכב ופונה אליו. היא מכירה אותו אך איננה בטוחה שהוא מכיר אותה. היא מכירה שהוא שני למלכות האמת, הוא הקשור אל המלך, אך אין היא יודעת את המטרה למענה הוא בא.
כך גם ישראל רואים את הצדיקים, מכירים בצדקותם אך פעמים רואים אותם בפאר שלהם, ביופי של המידות שלהם, ביופי של ההנהגות וכו' אך אינם מכירים את היעוד שלהם, אינם יודעים שבאמת כל המטרה שהצדיקים הגיעו אל העולם היא על מנת להשיב אותם אל רבש"ע. באמת צדיקים היה אפשר להיות גם בעולם העליון, לא לשם כך היו הצדיקים צריכים לרדת לעולם הזה המורכב 41 . היא רואה את הצדיק, את השני למלכות ומגלה לו את המציאות שהוא אולי לא היה ברור לו כל כך, היא מגלה שהעולם הזה הוא הלא טוב גם לגביה, למרות שהכל נראה כל כך טוב באמת היא מרגישה שהעולם הזה הוא הלא טוב, והיא היתה רוצה לצאת ממנו. אך מדוע באמת היא נמצאת בעולם הלא טוב ואיננה חוזרת אל המלכות?
השני למלכות שואל אותה מה היא עושה כאן, והיא עונה לו שהאבא המלך, אמר לה בעצם ללכת אל הלא טוב.
תשובת בת המלך היא שלא מרצונה היא שם אלא שזו היתה גזרת המלך, באמת ללא גזרת המלך היא לא היתה נשארת יום אחד בארמון הזה של הלא טוב, אך כך גזר המלך ואין היא יכולה לעבור על מצות המלך.
זה היסוד של כל המציאות המבולבלת, המציאות של הגלות, האדם מקבל את הדבר כגזרת עליון, כאילו זה הרצון של הקב"ה וממילא אין לו כל מקום לפעול לצאת מהמקום הזה, הוא צריך להשאר באותו מצב למרות שלא טוב לו, כי כך רצון ה'.
מכך נובע חוסר אמון של האדם ברבש"ע. הוא מרגיש שרבש"ע איננו מבקש את טובתו, אלא רוצה ברעתו, ולכך אין לאדם כל רצון לחזור אל ה'. הוא עלול להרגיש רע עם עצמו, רע עם הסובב, ובכל אופן לא יעשה שינוי בחייו שכן הוא מרגיש שה"צד השני" לא רוצה בשינוי, לא מאמין בו, לא מוכן "להתחיל דף חדש" ובכך האדם נשאר במציאות שלו.

עבודת השני למלכות
"וספר לה, שאביה מצטער מאד ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת. והלך ועשה כן".

השני למלכות מבין את המשבר הזה בין בת המלך לבין המלך, הוא מבין שעל מנת להתחיל את ההחזרה של בת המלך אל המקום המתאים לה, אל המלך, צריך הוא לגלות לה שבאמת המלך איננו רוצה בריחוק שלה אלא הוא רוצה שהיא תחזור, שהמלך מתגעגע אליה כבר כמה שנים שהיא תחזור, ועל ידי גילוי זה להתחיל לבנות מחדש את הקשר, לבנות מחדש את האמון ובכך לסלול מחדש את הדרך חזרה של בת המלך אל המלך.
בת המלך הרגישה שהיא נמצאת במלכות הלא טוב, אך מדוע אין היא חוזרת לארמון של המלך? בתשובתה לכך היא אומרת שהמלך עצמו איננו רוצה שהיא תחזור, שהרי הוא שלח אותה, ואם כן אין לה לאן לחזור, הארמון של המלך הוא כבר לא הבית שלה. במשבר זה של האמון היא מרגישה שהיא אמנם היתה רוצה לחזור, אך הצד השני איננה רוצה, היא מרגישה שהצד השני אטום מפניה ולכן לא תהיה לה אפשרות לחזור, לכך חשוב מאד הדברים שאומר השני למלכות, הוא מגלה שכל הריחוק והאי אמון הזה, רק נובע מהדמיון של בת המלך, מראיה חלקית של הדבר, והמשך הפיתוח שלה על ידי הרגשות השליליות שנוצרו משלב זה. באמת לא כן הם פני הדברים. המלך באמת מתגעגע אליה, ושוקק שהיא תחזור, והרגע הקטון של הריחוק רק מעורר את הגעגועים הגדולים ביותר, את התשוקה שהיא תחזור וממילא מגלה שאין אפשרות כלל לריחוק וצריך לבטל אותו מכל וכל.
גילוי זה של השני למלכות, הוא גילוי של הצדיק, אשר מגלה לישראל בכלל, ולכל אחד ואחד בפרט, שבאמת הקב"ה אוהב אותו ומשתוקק שהאדם ישוב אל מקומו אל אביו שבשמים. הצדיק מגלה שבאמת כל מגמתו היא להשיב את בת המלך אל מקומה, זה מגמתו של הצדיק להשיב את ישראל אל אביהם שבשמים, לבנות את הקשר בצורה הנכונה ששוב לא יהיה ריחוק אלא קישור עמוק ויסודי.
כאשר מגלה הצדיק את הגעגועים של הקב"ה אל האדם ממילא מתברר שהריחוק הוא באמת לא מהקב"ה אלא מהאדם, הכל תלוי באדם אם הוא באמת ירצה הדבר בידו, אם הוא באמת יאמין לצדיק שהצדיק רוצה בטובתו, להאמין שאפשר לצאת מהמצב המסובך, מהעולם של הלא טוב, ולהגיע אל המצב האמיתי והנכון.
הגעגועים מגלים על עומק הקשר.
כאשר ישנם שנים, שהקשר ביניהם איננו עמוק, אלא הוא נובע ממציאות טכנית, ממילא, כאשר המציאות הטכנית לא תהיה גם הקשר יתנתק, אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה 42 , אך כאשר האדם יוצר קשר עמוק ממילא כל הריחוקים וכל הנסיונות לא מסוגלים לבטל את הקשר הזה, אלא הריחוק עצמו יגלה רק את חשיבות הקשר, רק את היותו בסיסי כל כך, ושאין אפשרות כלל להחליף אותו בכל דבר אחר בעולם. "אהבה שאינה תלויה בדבר בטל דבר לא בטלה אהבה 43 ".
המרחק של בת המלך לא גרם למלך לשכוח ממנה אלא רק להתגעגע יותר, רק לשקוק יותר לשובה. את הנקודה הזו מגלה השני למלכות לבת המלך. הוא אומר לה: דעי לך שהמלך מחפש אותך, ושהוא שלח אותי למצוא אותך ולהשיב אותך אל הארמון.

כעת אומרת בת המלך מה צריך הוא לעשות על מנת להשיב אותה.
בשלב זה ההדרכה עוברת מהשני למלכות שהיה הפעיל כל הזמן, להגיע אל בת המלך, אל תהליך שבת המלך היא זו שמדריכה את השני למלכות כיצד להשיב אותה אל המלך.
מדוע היא זו שמדריכה? מדוע היא מבינה טוב יותר מהשני למלכות מה צריך לעשות על מנת להשיב אותה אל מקומה?
מוצאים אנו בהלכות פיקוח נפש, שהחולה מכיר את מחלתו יותר טוב מהרופאים. ולפעמים גם אם הרופאים אומרים שהחולה איננו צריך לאכול ביום הכיפורים, אם החולה בטוח שהוא חייב, שומעים לחולה ולא לרופאים. שכן הרופאים רואים את הסימפטומים ועל פי הסימפטומים הם מנתחים ומחשבים מהי הרמה של המחלה, ואילו החולה חש בפנימיותו את המחלה, והוא זה שמכיר עד כמה היא עמוקה, עד כמה היא משמעותית ומסוכנת.
בת המלך מרגישה מה חסר לשני למלכות על מנת להשיב אותה, היא מרגישה מה חסר ולכן היא מסוגלת להדריך אותו כיצד להתקדם. היא מרגישה, אך היא לא מסוגלת לבד לצאת מהמחלה אלא היא צריכה שיוציאו אותה ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" 44 .

היסוד של הכל, אומרת בת המלך, הוא הגעגועים 45 .
אם רוצים באמת להשיב את בת המלך, צריך ראשית כל להתגעגע, לשקוק כל כך שלא תהיה כל מנוחה לנפש, בלא המעשה הזה של השבתה למקומה, להראות שהרצון כל כך גדול שאין כל מציאות המסוגלת לחפות עליו. שאין כל חיים בלעדי ההשבה הזו, והכל לא שוה בלא זה.
המקום שבו יהיה השני למלכות באמת איננו משנה שכן הוא מקום טכני. המשנה הוא המקום הנפשי. האם באמת יהיו געגועים, באמת כל החיים של השני למלכות יהיו שקועים בדבר זה, או שמא תהיה לו שמחה אחרת, תהיה לו הנאה אחרת.
על מנת להשיב את בת המלך צריך להתמסר לגמרי אל המשימה הזו, צריך להיות כולו שקוע בדבר זה בלבד, שהדבר יהיה משימת החיים של האדם ובמיוחד של הצדיק.
שנה שלמה צריך השני למלכות לעשות את הדבר. מדוע כל כך הרבה זמן?
השנה כוללת מערכת שלמה של זמן, מערכת המקיפה את כל המהות של האדם בקישור שלו אל מה שמעבר אליו, מימד הזמן הוא מימד שבו חי האדם ועובר את כל הדברים, את כל התהליכים. כאשר הניתוק היה במשך כמה שנים, כל יום ויום יצר איזה שהוא ריחוק, איזה שהוא פגם בקשר, ולכך אי אפשר לתקן רק בכלליות, אלא צריך לתקן גם באופן הפרטי את כל החלקים של הקשר. כל יום יש לו את העניין שלו, את המהות שלו וממילא הוא מבטא חלק מהאדם, חלק משמעותי, מיוחד שאין ביום האחר אפשרות למלא אותו 46 .
החיבור אל המלך צריך להופיע בצורה כזו של חיבור בכל חלקי המציאות.
אחר הירידה שהתברר הריחוק וכל משמעותו כעת בחיבור הוא יהיה באופן שלם יותר, מפותח יותר, שכל חלק וחלק יש לו משמעות בעצם הקשר. והקשר בלא החלק הזה יהיה חסר. יסוד זה מתברר שהירידה צורך עלייה, שהריחוק גורם לפתח את הקישור שיהיה בכל הרבדים בכל הצדדים של המציאות ושל האדם.
השני למלכות צריך להתענות, לגלות שאין לו חיים מלבד המטרה הזו, שבאמת אין לו שמחה מלבד השבת בת המלך אל מקומה.
בהתמסרות זו מסוגל השני למלכות להשיב את בת המלך.
היסוד של הכל הוא ההתמסרות, התמסרות המגלה על הקשר הפנימי וחשיבותו ומלמדת שעצם הקישור הזה חייב ליופיע.
גם כן נדרש מן הצדיק שלא ישן. מה משמעותה של השינה שהיא מהוה את המשבר בהמשך שכל המשימה הזו מתקלקלת אך בגלל השינה?

המשבר הראשון
ובסוף השנה ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם. והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאד. והיה מתאוה לעיניו מאד, ועמד ואכל משם, ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שנה, והיה ישן זמן מרובה מאד. והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל. אחר כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: היכן אני בעולם? וספר לו המעשה. (הינו המשרת ספר להשני למלך המעשה ואמר לו) שאתה ישן זמן מרובה מאד זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפרות. והיה מצער עצמו מאד:


המשבר הראשון הוא הנפילה לתוך התאוה, לתוך ההנאות של העולם.
הקב"ה ברא את האדם בעולם נפלא, וכפי שאמרו חז"ל שהעביר הקב"ה את האדם הראשון בכל גן עדן ואמר לו ראה בריה כמה טובה בראתי שמור שלא תקלקל 47 .
בעולם ישנם הרבה כוחות, הרבה פאר, הרבה הנאות ותענוגות, והאדם הנמצא בעולם צריך לברר לעצמו מה המקום שלו, וכיצד הוא אמור להתיחס אל הדברים האלו.
דברים אלו הם רצון ה', והאדם אשר מבקש את רצון ה' צריך לברר מה בדיוק היחס שהוא צריך לבנות אל אותם הכוחות, מה הם אמורים להשפיע או לא להשפיע עליו.
כאשר האדם בונה את הקשר שלו עם רבש"ע באופן בריא, הוא מבין וחי את התחושה שהקב"ה איננו מבקש להפיל את האדם, וכל הכוחות שברא ה' בעולם לא באו אך ורק לנסות האם האדם יצליח להתגבר עליהם ולא להכשל, אלא רצון ה' שאותם הכוחות שהיסודות שלהם טובים, חשובים, האדם יוציא אותם אל הפועל בצורה המתוקנת, להיותם כלים לגילוי ה' בעולם.
כאשר האדם נופל בתוך התאוות, והתאוה תבקש נפרד, להפרד מהקב"ה ולשקוע בתוך העולם המסתיר את האלוקות, ממילא כוחות הבריאה יוצאים ממסגרתם, ומושכים את האדם להתקשר אליהם, ולהופיע אותם בכל מעוזם. כח הקישור של האדם בצורה התחתונה אל העולם הוא כח התאוה.
כח זה הוא כח חיצוני של תכונת התאוה העליונה שהאדם מתאוה להדבק בה', מתאוה לגילוי ה' בעולם וכו' 48 , כח שיצא והתנתק משורשו ואמר אני אמלוך, ולא גילה שהוא עבד מורד באדונו, התאוה העליונה, ומשם כל היסוד המוסרי של קיומו.
התפוח מזכיר לנו מיד את האכילה של האדם בגן עדן, והתאוה לעיניים שמזכיר ר' נחמן מזכירה לנו את היסוד של הנפילה של האשה לאכילה מעץ הדעת מתוך תאות עיניים, שגרמה להתנתק מקיום רצון ה'.

הנפילה לתוך התאוה הזו החיצונית מפילה את האדם לשינה, שינה שבה כל הכוחות של האדם אינם פועלים ואדם שולט בהם, אלא כח הדמיון הוא זה ששולט באדם הישן, כח שאף לו ישנו יעוד גדול, יסוד לנבואה, אך כאשר האדם לא רומם אותו ולא זיכך אותו, הוא מהוה לאדם אפשרות לחטוא, אפשרות להתקשר אל דברים שהם דומים לאמת אך, אינם האמת, אלא שביב תחתון מתוך כל הענין הגדול שאיננו מופיע כעת 49 .
במצב זה ניצב השני למלכות, הוא רואה את העץ, את התפוח, והוא רואה את הנפלאות שבו, או רואה את העצמה שיש בו, את הפאר, והוא חש את הקישור אל הפרי.
אמנם הוא מרומם מאד מכל התאוות התחתוניות, אך הוא קשור אל העולם, בלא קשר אל העולם הוא לא היה מסוגל להשפיע על העולם, ומתוך כך הוא חי בתאוות עליונות, אך כנגד עיקר התאוה עדיין יש קושי להתמודד.
על מנת להשיב את בת המלך, צריך השני למלכות לבטל את התאוה לגמרי, גם התאוה שהיא מתאימה אל העולם, אל החיים. במצב זה, צריך השני למלכות, להתעלות מעל התאוה הזו ולזכור שהמדד שלה הוא האם על ידה הוא יוכל להחזיר את בת המלך, או שמא הקישור הזה יגרום לו להתרחק מהיעד שלו.
אמנם בת המלך קשורה אל המציאות מתוך התאוות, היא יודעת שמה שמשך אותה אל עולם הלא טוב זה כל התאוה להנאות, לפאר וליופי, והיא יודעת שעל מנת שהיא תוכל לחזור אל מקומה, היא צריכה באמת לברר מה המקום של התאוה, וכיצד רק בתיקון שלה יש לה מקום.
הגעגועים אמורים למלא כל כך את האדם עד כדי כך שהוא לא יתמלא תאוה כלל לכל דבר אחר, כל מה שהוא יראה במציאות בעולם, זה כלי לעבודת ה', ואז כאשר יהיה זה כלי, גם הוא יראה את היופי של הכלי, יראה עד כמה הוא שלם בנפלאותו.
אך העולם עדיין קשור מאד אל התאוות, ועדיין אי אפשר להוציא את העולם מהתאוה הזו.
מה מיוחד בתאוות האכילה שדוקא בה נופל הצדיק בנסיונו לתקן את המציאות?
כאן אנו נוגעים ביסוד חשוב ועמוק של חטאים, יסוד שצריך להתמודד עמו ולתקן אותו, והתמודדות זו איננה קלה ואיננה נגמרת ברגע אחד אלא היא ארוכה ומהותית, שהיא מבררת לאדם מה יעודו ומה הוא אמור לעשות, למה הוא אמור להתקשר וממה לינוק.
האדם בעולם מרגיש את העראיות 50 , מרגיש הוא שכל החיים חולפים לפניו, ושהוא אמנם חי אך חיים האלו אין בהם כל ממש, ולכן הוא מנסה לינוק חיות, או להתחבר אל החיות הנצחית, במצב המתוקן, או שמא כאשר אין הוא יודע מהי החיות הנצחית, הוא מנסה לפחות להרגיש חיות, והרגשה זו היא על ידי התאוה המחיה את האדם, נותנת לו כוחות חיים, ומובילה אותו במהלך חייו.
תאוה זו היא תאוות האכילה. תאוה שהיא יסוד בנין האדם, האדם חי על האוכל, והוא חייב לאכול, אך האם האכילה הזו תישאר כלי להמשך שלו, אפשרות להמשיך ולהגיע ליעד, והיעד הוא הנצחי, או שמא כאשר היעד יהיה מרוחק ולא ברור, ממילא האכילה של התאווה היא שתיתן לאדם את תחושת החיות, והיא תנסה להחליף את החיות האמיתית שהאדם צריך כל כך.
אך חסד עשה הקב"ה עם האדם ועם העולם שנתן, שעם העוצמה הגדולה של התאוה, כאשר תעבור היא מהאדם, ירגיש הוא את הצער הגדול, את הריקנות, והוא יתמלא בושה וכעס על התאוה הזו ששלטה בו.
זו היא הרגשה איומה, אך היא הנותנת את הכח ואת האפשרות, שהתאוות האלו לא יוכלו להשתלט לגמרי על האדם, נותנת היא את היסוד באדם לצאת מהתאוה, שכן גם בשעת התאוה הוא בסופו של דבר יזכור את הצער של אחר התאוה, וגם לאחר מכן הרגשה זו תלוה אותו עד שלא תיתן לו מנוח אלא לשנות ולחפש את הדרך האמיתית, וכאשר תופיע המציאות המתוקנת הוא ינטוש לגמרי את התאוה התחתונה ויתחבר בכל מאודו אל התיקון השלם.

השני למלכות, הצדיק, צריך לברר בעצמו כיצד הגעגועים להשיב את השכינה, ממלאים אותו כל כך בחיות, ממלאים את כל מהותו עד כדי כך שכל התאוות אינן קשורות אליו כלל, הוא חי בעולם ואוהב את העולם, מתוך כך שהוא יונק מתוך השורש של היעוד של העולם. ולכן אין לו כל משיכה כאשר הוא רואה את העץ, הגעגועים האלו ביום האחרון, הם אלו שימשכו אותו מעלה מעלה, ויופיעו את החיות המלאה של התיקון. ותיקון זה יש בכוחו לנתק את בת המלך מהכבלים העולמיים שהיא שבויה בהם, מכל ההנאות והתאוות העולמיות, מכל המחשבות על תועליות אישיות, אל מציאות אידאלית שיורדת אל החיים המעשיים ומרוממת את האדם אל החיות האמיתית והשלמה.
מאכילה זו השני למלכות נופל, כל ההשתדלות שהיתה עד עכשיו, כל המסירות וכל הגעגועים, הכל נחרב, והשני למלכות נפל לשינה עמוקה,שינה עמוקה כל כך שהמשרת לא הצליח להעיר אותו.

השני למלכות והמשרת
כאן באה נקודת בירור מעניינת מאד, השני למלכות במצב שהוא נמצא אוכל מהעץ ונופל לשינה, ואילו המשרת, הנשאר שם, מנסה להעיר את השני למלכות ולא מצליח, בעקבות כך הוא נשאר שם ואוכל במשך תקופה מאותו העץ. לעומת השני למלכות שנפל מאכילת הפרי של העץ, המשרת ניזון מהעץ, הוא ממשיך ולבסוף מסביר לשני למלכות איפה הוא מה קרה אתו וכו'.
כיצד במקום שהשני למלכות לא הצליח, המשרת הצליח, ואף חי ממנו?
נאמר שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה 51 . ורבים שואלים מדוע, וכי זה מגיע לצדיק שידקדקו אתו, ועוד שאין זה משתלם להיות צדיק שהרי גם אם אתה טוב יותר הרי בסופו של דבר "יתפסו אותך" ויגלו במה אתה לא מספיק מושלם, ואם כן "למה לי בכל הצרה הזו"?
אך כאשר אנו בונים את המערכת של הקשר עם רבש"ע בצורה אחרת, באופן שהידיעה שהקב"ה אוהב אותנו אהבה גדולה, אנו מבינים שהאמירה הזו של דקדוק כחוט השערה איננה נסיון של רבש"ע לתפוס את האדם בקלקלתו אלא מטרה אחרת יש בענין.
הקב"ה רוצה שאנו נהיה יותר טובים, יותר שלמים, ובכך הוא מעמיד אותנו בנסיונות, שעל ידי הנסיונות האלו אנו נוציא את הכוחות שלו אל הפועל, ובכך נגדיל אותם, ונשלים אותם. יחד עם ההשתלמות שלנו אנו נהיה שותפים עמו ית' בתיקון העולם. אמנם בעולמו של הקב"ה ישנם כמה סוגי פועלים, ישנם פועלים במלאכות גסות, שהם צריכים להניח את הלבנים בבנין, וישנם גם כן אומנים שהם תפקידם לתפור למלך את הבגדים שלו, או להכין את הכתר של המלך. ככל שמתקרבים אל המלך, ממילא המלאכה היא חשובה יותר, מדוייקת יותר ודורשת יותר השקעה נקודתית. ככל שנכנסים יותר אל השורש ממילא כל חסרון הוא משמעותי יותר, הוא גורם לאחר מכן שבענפים החסרון יהיה גדול לאין ערוך, עד כדי כך שעלול מהחסרון הזה להיגרם שהכל יחרב.
וכך כאשר חסר ל"ע לאדם איבר מסויים, כגון יד או רגל, הוא יכול להמשיך לחיות, אך כאשר חסרים לו אחד מהאיברים המרכזיים, או אפילו שיש איזה שהוא חור באיבר חיוני ביותר, אי אפשר שהאדם ימשיך לחיות.
לפי הנסיון של האדם אפשר לדעת מה רמתו של האדם. כאשר הנסיון הוא גס בהופעתו, לדוגמא לרצוח, שאדם צריך לא לרצוח את הזולת, בודאי שלאדם רגיל לא יהיה בכך נסיון, ואילו לאדם שהוא רוצח, יהיה זה בשבילו לא קל, הוא יהיה צריך להתמודד עם זה לא מעט, להשקיע את כל הכוחות שלו ואת כל ההתמודדות שהוא מכיר עם כל הטריקים וכו', ועצם זה שהאיסור לרצוח זו ההתמודדות של האדם והוא צריך להשקיע בכך מאמץ, זה מגלה שהאדם הוא כבר בדברים הגסים ביותר צריך להתמודד ולתקן, ואף כאשר הוא לא ירצח, הוא עדיין לא יהיה אדם טוב, הוא לא יהיה רוצח! ואילו אדם מתוקן מהחברה, אין לו כל מחשבה על לרצוח אדם אחר, ממילא האמירה לו שלא לרצוח איננה מהוה לו כל התמודדות, ואם היינו רוצים לבחון אותו בכך, הוא היה מרגיש שזה עלבון בשבילו להתמודד על כך שלהגיע למדרגה שאיננו רוצח, אך אם היינו רוצים לבחון אותו בנושא האכילה לדוגמא, כבר דבר זה יכול להיות התמודדות בשבילו, מה שאצל הצדיק הגדול האכילה כלל לא משפיעה עליו הוא לא מרגיש כל משיכה אל האכילה וכו'.
ההתמודדות מגלה על מקומו של האדם.

כפי שהזכרנו התפוח מסמל את האכילה, וליתר דיוק את תאות האכילה. לצדיק האכילה בדרך ארץ היא נפילה . כאשר הצדיק אוכל ככל אדם, ממילא הוא נשאר במדרגה של כל אדם, והוא לא יהיה מסוגל לעסוק במלאכתו המיוחדת, שהיא מלאכת הצדיקים 52 . החיים שלו אמורים להיות שונים, חיים באטמוספרה אחרת, חיים ברגישות גדולה יותר, וכאשר החיים הם רגילים כמו חיים של כל אדם אחר, ממילא זה מגלה שאין מקומו להיות אומן אלא צריך הוא לחזור ולהתחבר להיות בנאי וכד'. ולכן הדקדוק של רבש"ע עם הצדיקים הוא לפי מעלתם והוא "ההשקעה" של רבש"ע בהתרוממות הצדיק למעלתו הראויה לו. לשאר בני אדם המעלה הזו לפעמים איננה מוכרת, ואין היא מהוה כלל התמודדות, הוא רואה את הדברים כל כך פשוטים בעולם שלו, שאין לו כלל התמודדות עם זה, הוא חי את האכילה בצורה פשוטה ובכך גם האכילה איננה מפילה אותו.
על מנת שהוא יפול הוא צריך ליפול בהתמודדות המתאימה למדרגה שלו!! בהתמודדות עם מעלות אחרות בודאי שאין הוא מסוגל לעמוד, אין לו שייכות להתמודדות הזו.
המשרת, למרות חשיבות תפקידו הוא נשאר משרת בלבד, המלוה את השני למלכות. למשרת ישנה מעלה שהוא חי מהפירות האלו של העץ, והוא כלל לא מבין מדוע השני למלכות נרדם מהאכילה הזו, הוא לא מסוגל להבין, שהרי הוא אוכל את הפירות האלו והם טעימים לו, מחיים אותו, ואם כן מדוע הם גרמו לצדיק ליפול?
אמנם למעלתו של המשרת, גם האילן והפירות הם כלים על מנת לעשות את המוטל עליו, להיות בסיס בשביל השני למלכות, לעזור לו להגיע אל המטרה. הוא צריך להשתמש בעץ ובפירות ורק על ידם הוא יכול להמשיך את המשימה שלו, אך לשני למלכות הפירות הם נוגדים את המטרה, הוא צריך להיות קשור בכל מאודו אל בת המלך, להיות כולו מלא געגועים שלא יהיה כלל מקום לאכילה זו שאיננה צורך הקיום. לכן הנפילה שלו לשינה היא נפילה של שיכחה של היעוד שלו, התנתקות מהגעגועים, אל מציאות חומרית שבה אין כל השפעה לבת המלך, אין דרך להשיב אותה במצב זה של שינה 53 .
המשרת איננו מסגל להעיר את המשנה למלך, שכן אין לו כל השגה בשינה הזו, אין לו כל השגה מה נפגם כאן, מה הדרישה שלא נענתה, ולכן הוא מנסה להעיר על ידי הדרכים שלו, על ידי הדברים שהוא מכיר, וכמובן שאין הוא מצליח.
השינה של המשרת היא שינה טבעית, שינה שאין בה עומק ואין בה נפילה מיוחדת, היא שינה רגילה של כל אדם, ועם שינה כזו הוא יודע כיצד "להסתדר" אך עם שינה כזו של נפילה הוא לא מסוגל להבין ולהתמודד ואין הוא מסוגל להעיר את השני למלכות.
כך גם המון העם אינם מבינים בצער של הצדיק, אין הם מסוגלים כלל לקלוט מהי הנפילה ומהו הכאב של הגדלות, ולכן אין הם מסוגלים לעזור לצדיק בזה, כאן הם רק מסוגלים לגלות לצדיק מה קרה, והצדיק עצמו יהיה צריך להתרומם ולשוב אל מקומו ואל דרכו 54 .
המשרת יספר לשני למלכות מה קרה, מה בדיוק היו הנתונים ומה התוצאה אך להבין את הדברים אין הוא מסוגל, לכן השני למלכות, הצדיק, צריך להמשיך הלאה ולנסות שוב, כך זה דרכו של הצדיק "כי שבע יפול צדיק וקם" מתוך חשיבות הדברים ומתוך הדרישה הגדולה הוא יודע שלאחר הנפילה יש גם כן קימה ונסיון שוב ואין הוא מתייאש כלל.

הנסיון השני
והלך לשם ומצא אותה. והיתה מצטערת לפניו מאד, כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד אבדת. אמנם שלא לאכל הוא דבר קשה מאד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד. (הינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מוזהר שלא לאכל, כי הוא דבר קשה לעמד בו וכו') בכן תשוב לבחר לך מקום, ותשב גם כן שנה, כנ"ל, וביום האחרון תהיה רשאי לאכל, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן, כי העקר הוא השנה. והלך ועשה כן:

אחר הנסיון הראשון עוברים אנו אל הנסיון השני, נסיון שהוא אמור להיות קל יותר, אך בסופו של דבר הנפילה שלו היא קשה יותר מאשר הנפילה הקודמת, שכן אחר הנפילה הזו כבר אי אפשר לחזור אל הארמון ולפגוש את בת המלך, כבר בת המלך עוברת למקום אחר, והחיפוש עובר למדרגה אחרת, למקום אחר, לבירור אחר לגמרי.
אחר הנפילה הוא הולך ופוגש אותה שם. באותו המקום שהיתה קודם לכן היא עדיין נמצאת. היא מצטערת מאד, שהוא לא ניצל את ההזדמנות להוציא אותה משם, אך היא נשארת שם, ואפשר לנסות עוד פעם, ואף נסיון קל יותר.
מתוך הלימוד של הנסיון השני נוכל אולי לעמוד על הנקודה מדוע הנפילה היא קשה יותר.
אך אנו רואים נקודה שמבהירה אותה בת המלך, שהנסיון שלא לאכול הוא דבר קשה מאד. ובפרט ביום האחרון שהיצר מתגבר מאד, ולכן הנסיון השני יהיה לא על אכילה, אלא על השינה, ועל שתית היין, שמהוה גורם לשינה.
האוכל הוא היסוד של החיים בעולם. האדם איננו יכול להיות בעולם בלא לאכול, ולכן בודאי שמותר לו לאכול בזמן שהוא בעולם. אלא שצריך לזכור שכל זה יכול להיות בכל הימים, בכל הזמנים, אך צריך להיות שהאדם למרות ההיתר והצורך לאכול לא יהיה משועבד אל האוכל, שהאוכל לא יהיה החיות של האדם אלא רק כלי לחיים, ולכן כאשר האוכל יוצא מגבולו הוא נהיה תאווה, ודבר העומד בפני עצמו, והוא הגורם לשינה כפי שהסברנו, אמנם ביום האחרון, שבו צריכים הגעגועים להגיע אל הנקודה העליונה ביותר, אל הדרגה של החיבור הפנימי ביותר שם אין מקום אל האכילה.
דבר זה מזכיר את מציאותו של משה על הר סיני שהוא ארבעים יום וארבעים לילה לא אכל ולא שתה. וכיצד הדבר יכול להיות? אלא שהואיל והוא היה בנקודת המפגש הזו, במעלת הדביקות העליונה הזו, ממילא לא היה מקום שהמציאות החומרית תשפיע עליו, היא לא היתה מסוגלת להגביל אותו. כך גם במצב הזה של השני למלכות. במצב זה של היום האחרון, היה אמור להיות שהגעגועים הגדולים לא יתנו כלל מקום לאכילה, וכי איך אפשר כלל לאכול במצב כזה? אך כאן בא הבירור האם באמת הגענו אל התיקון השלם? האם באמת הגענו אל התכלית? כאן צריך לבוא הנסיון של האכילה עם תאווה, אכילה של התפוח שהוא תאוה לעיניים, ויבחון בדיוק האם כל האכילה היא אך ורק לצורך, האם היא אך ורק לכלי וממילא אפשר לוותר עליה, אפשר להתרומם מעליה בזמנים אלו של התעלות? וכאן היתה הנפילה, הנפילה שהיא החיבור אל העולם, חיבור שהאדם על ידי ההתרגלות והנתינת מקום להגיע למצב שבו אין לו אפשרות לצאת משעבוד העולם. כאן השינה היא ההכרח 55 .

השני למלכות אחר הנפילה הולך ומוצא אותה. הביטוי מציאה הוא מפתיע, שהרי הוא ידע שהיא שם, מציאה באה בדרך כלל במצב שבו האדם איננו מצפה והוא בא בהיסח הדעת, ומודע הפגישה עמה היא מציאה? והתשובה נראת שכאשר המצב מתוקן ממילא הפגישה היא טבעית, היא אמורה להיות, אך כאשר באה הנפילה ממילא כבר לא אמור להיות מקום שהם יפגשו, הרי הוא כבר במציאות אחרת, כבר קבוע בעולם, וכל הסיבה להפגש עמה הוא על מנת להוציא אותה ומי שקשור בתוך העולם כיצד הוא יוצא אותה מן העולם וכבילותו?
אך כאן בא החסד האלוקי, שגם אחר הנפילה עדיין אין איבוד של האפשרות, עדיין אפשר לתקן, ואפילו בצורה קלה יותר.
בדרך כלל אנו רגילים שאחר שנופלים קשה כבר יותר לתקן, שכן האדם כבר מקושר אל הקלקול, וכעת הנסיון להתנתק מהקלקול קשה יותר, אך כאן יש חסד נוסף לא רק שישנה אפשרות שניה אלא שגם האפשרות הזו קלה יותר.

ההתמודדות עם השינה
ראשית צריך להזכיר את הבעייתיות בשינה. מדוע התנאי החשוב ביותר הוא שלא לישון? מה כל כך רק בשינה?
אכן נאמר בחז"ל ששינה של צדיקים רע להם ורע לעולם ואילו שינת הרשעים טובה להם וטובה לעולם 56 . ויש להבין את הדברים.
האדם הוא מהלך, הוא פועל, הוא משפיע על עצמו ומתוך כך גם על העולם כולו, הוא פועל ומשנה, ולכן הוא נקרא מהלך 57 . אחד היסודות של ההשפעה של האדם היא האמונה, שהאדם מאמין שיש כאן בנין, שיש כאן סיכוי, ושיש כאן אפשרות לעשות. ממילא כאשר ישנה אמונה האדם מקבל כוחות לפעול ולהתקדם. לאדם אשר נמצא בתהליך של בניה ושל התקדמות השינה היא הפך כל המהלך שלו. הוא מרגיש שהוא רוצה להמשיך הלאה, להתקדם, והנה הוא צריך לישון. קשה להשלים עם הצורך לשינה. אמנם האדם יודע שאין לו ברירה, הוא יודע שהשינה היא צורך שלו, והוא יודע שאך אם יקריב את הזמן הזה הוא יהיה מסוגל לאחר מכן להמשיך להתקדם. הוא יודע שהאדם איננו יכול להיות בעולם בלא שינה.
אמנם במשה רבינו בהר סיני הוא הגיע למעלה גדולה כל כך, שבאמת הוא לא היה צריך כלל לישון, הוא למד גם ביום וגם בלילה 58 . בשלב הזה של ההתעלות לא היה כלל מקום לשינה. אמנם גם הנפש לא היתה צריכה לחופש על מנת להשתחרר אלא עצם ההתקדמות והיצירה נתנה לה את השחרור הגדול ביותר, שאין צורך כלל לשחרור אחר שיופיע וישפיע את תפקידו.
ואילו הרשעים הפעילות שלהם בעולם היא פעילות של חרבן, הם באים להחריב את העולם, ולכן טוב להם שהם ישנים שהם לא מקלקלים והן לעולם טוב שאין כאן נזק.
האדם אשר איננו בהתקדמות ממילא שינה היא דבר טוב לו, דבר שהוא רוצה בו, שכן תמיד ישנה הגבלה, תמיד ישנו מצב של אין אדם מת וחצי תאוותיו בידו. תמיד ישנו את החלק הזה שהשינה היא השחרור של מה שאיננו מגיע אל יעודו.
כאשר האדם איננו במסלול של בניה, ואיננו רשע, הוא מרגיש שאין לו טעם בחיים, הוא מרגיש שאין לו את מה שידחוף אותו הלאה, ולכן הוא בוחר הרבה פעמים במסלול של השינה. הוא בוחר את ההתנתקות מהפעילות, ושקיעה בעולם של דמיון, עולם שהוא יודע שאין לו כל משמעות, שאין לו כל אחיזה במציאות, אך עולם זה נותן לו את האפשרות להיות מנותק מפעילות העולם בלא שירגיש את העולם בורח מתחת ידיו.
הדרך של בת המלך בהדרכתה כיצד שלא להגיע למצב של שינה היא הדרכה חשובה שהנפש והפנימיות של האדם מגלה לנו כיצד באמת לא להיות זקן, כיצד לא לשקוע בתוך מצב של חוסר רצון לפעול ולהיות נפעל בלבד, להיות פסיבי לגמרי ואולי אף חסר את החיות.
הדרך היא להיות בגעגועים, ולא לישון, לחיות את המטרה, למצוא את המקום שלך, את הדרך שלך מהי הדרך המתאימה לך לחכות, להתגעגע, למצוא את הדרך המתאימה לך כיצד להיות פועל למען הגעת הגאולה, למען התיקון והשבת בת המלך. הבחינה היא מה הדרך המתאימה, מה הנכונה ביותר לאדם. אך החשיבות הגדולה היא לא לשתות יין ביום האחרון. ביום שבו ההתמודדות הגדולה ביותר, שבו הדביקות אמורה להגיע אל התכלית של התיקון, ותכלית ההתעלות שלא לשתות יין על מנת שלא לישון.

מדוע היין גורם לשינה?
נושא זה אנו מכירים מתוך הספרים שהאריכו רבות בענין השתיה של היין ביום הפורים. על המעלה הגדולה שזוכים להגיע בשתית היין הנכונה ביום המתאים, כיצד היא גורמת לאדם לצאת מהמדרגה הרגילה שלו אל מדרגה אחרת לגמרי, מעלה שאי אפשר להתמיד בה, שאי אפשר לחיות בה ביום יום אלא רק ביום מיוחד זה, בו אפשר להגיע למצב של יום הפורים כיום הכיפורים.
בפוסקים מופיע שיגיע למצב שלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי ויש מן הפוסקים שנקטו שהדרך היא להגיע אל השינה שבה אין הבדלה בין המן לבין מרדכי.
אך בדרך כלל השתיה של היין היא אסורה, אין המצב של שתית היין יכולה להתאים אל המצב של האדם בעולם, השתיה של היין גורמת לאדם לאבד את כל העולם שלו, את כל המהות שלו, את הפעילות שלו ואת האיכפתיות.
האדם נמצא בעולם בגבולות, והשתיה היא הדרך של היציאה מן הגבוליות, ביטול הגבולות מבחינת השכל של האדם. אמנם הגבולות נשארים במציאות, אך בשכל, האדם יוצא מהגבולות האלו, הוא חי את החופש ואת הניתוק מהגבולות.
אלא שלא זה היעוד של האדם בעולם, על מנת להתקדם ולקדם את העולם, צריך להיות מתאים אל הגבולות, אל המציאות. מי שמתנתק מהמציאות הוא איננו מסוגל גם להשפיע עליה. לכן חשוב ביותר להיות קשור אל המציאות, להיות מתגעגע ומחפש כל הזמן כיצד להתקשר אל ה', כיצד להופיע את ה' בתוך המציאות, אך לא לצאת מתוך המציאות.
אמרו חכמים שנכנס יין יצא סוד 59 . היין הוא בגימטריה שבעים, הוא כנגד שבעים פנים לתורה, אמנם בחיים אין אפשרות לגלות את כל השבעים פנים, שכן פנים אלו עלולות לסתור פנים אחרות. לכן הדרך היא שרק חלק מהצדדים של התורה מתגלים במציאות, שאר הפנים שאין המציאות יכולה לקבל, נשארים חבויים אל הזמן שבו תהיה אפשרות לגלות אותם.
ישנם פנים של תורה, יחס אל המציאות, שבו הקב"ה מנהל את העולם בשלמות וממילא אין מקום לפעילות האדם, אלא לראות מפעלות ה' בלבד. הבנה שאין באמת מקום לאדם לפעול שכן הרי הקב"ה הוא זה שפועל בצורה העליונה ביותר, וכל פעילות של האדם היא רק גורמת שהדברים יופיעו מתוך המדרגה המצומצמת של האדם. לכן פן זה לדוגמא גורם לכך שהאדם יהיה פסיבי, שהוא לא ידחף לקראת פעילות.
כאשר אין מבדילים בין הטוב לבין הרע, וגם ברע רואים את הנקודות הטובות שבו, ולא רואים את הרע שבו, ממילא מאבדים את השאיפה לתקן, את המהלך כולו ואת היעוד מפספסים.
צריך האדם לזכור ולהבדיל באופן הבהיר והברור ביותר מהו הטוב ומהו הרע, ואך לאחר מכן, יכול הוא להמשיך הלאה.
אמנם בחג הפורים דוקא מתוך הבירור הזה בין ישראל לבין עמלק, בין הטוב הגדול לבין הרע העולמי, צריך שלא להתרגל שזו המציאות המוחלטת, אלא שבפנימיות ישנה אחדות, גם הרע הוא חלק מהמערכת.
כאשר רואים את הרע בפני עצמו, הוא מקבל מציאות, והוא מרגיל את האדם להסתכל על המציאות כאילו ישנן שתי רשויות ח"ו, יש רשות הטוב ויש רשות הרע, ובקיצוניות רבה יותר יש אל טוב, ויש אל רע.
אמנם בעיה זו הגיע אף לזרמים בעם ישראל, אשר עסקו כל כך בהבדל בין הטוב לבין הרע, ובהבדלה שבינהם, שאף את האלוקות התרגלו לראות אותה כשתי רשויות ח"ו.
לכן חשוב ביותר במערכת הכללית שיהיה גם יום אחד בשנה שבו אין באמת את ההבדלה, שאין באמת גבוליות, וליום זה מצוה לשתות יין.
הזכרנו שנכנס יין יצא סוד. כאשר האדם באמת קשור אל הפנימיות, כאשר הפנימיות שלו היא מתוקנת, ממילא כאשר הוא שותה יין הוא מוציא סוד, מוצא דברים גדולים ועצומים שאין לו רשות לדבר עליהם במשך כל השנה. במצב הזה של יציאת הסוד וההכנסות למציאות העליונה, מסתכלים על כך שאין רע באמת במציאות, שכן כל הרע הוא רק ברובד החיצוני, ובפנימיות אין רע, שאין לו באמת מציאות 60 . כאשר האדם חי במציאות הפנימית הזו אין הוא מסוגל לראות את הרע ולהלחם נגדו. לכן היין גורם לאדם לשינה, גורם לו להיות מעבר לגבולות.
אמנם אומרת הגמרא שיין קשה שינה מפקחתו. שהשינה מפיגה את השפעת היין על האדם. שכן בשלב מסויים כאשר הטשטוש מאבד את היעוד שלו, כשאר הוא כבר איננו תלוי ברובד הפנימי אלא הוא אך ורק בנוי על דמיונות, ועל כח הדמיון השולט באדם בשעת השינה, ממילא הוא גורם שאותה המציאות תאבד ולא תתקיים שוב.
לכן מדריכה אותו בת המלך, שאל תישן, שאל תגיע למצב שמרוב געגועים כבר תחיה בדמיון, תחיה מנותק מהמציאות, שאז אתה תאבד את הכל, אתה צריך לשמור על הקישור אל המציאות הפשוטה והיום יומית, ורק מתוך הקישור הזה אתה תהיה מסוגל לתקן, להשיב אותי אל המלך.
דבר זה נקרא בחסידות להכניס את האור לתוך הכלים. האור של הקדושה, צריך להיות בתוך המציאות להאיר אותה, וכאשר הוא איננו מתאים ממילא או שהוא מסתלק ואיננו מאיר, או שהוא שובר את הכלים. לכן חשוב ביותר שהאור יתאים אל הכלים. אמנם עדיין בדבר זה ישנה בעיה, שכן עצם היות האדם בתוך העולם, מתחשב ומתייחס לעולם, גורם לו הדבר להיות מוגבל בעולם, להיות מוגבל לכל הדברים הגבוליים, ובכך הוא מתנתק מנקודה חשובה ביותר, היותו בעל אפשרות להיות מעל העולם.

האדם הוא בריאה מופלאה, בריאה שהיא חיבור של רוחני וגשמי, מפליא לעשות. וככל חיבור של דברים הפוכים, אסור שאחד יסתור את השני, הגבלה תמיד חייבת להיות, שכן בעצם החיבור אין אפשרות שכל אחד יופיע בשלמות, אך גם כן הגבלה איננה יכולה להיות בכל המהות, תמיד חייבים את החופש שיתן את האפשרות להופיע חלק מהאי גבוליות, חלק מהאי התפשרות עם המציאות, ובכך האדם לא יקבע בתוך הגבולות בלבד 61 .
חוק קבע הקב"ה במציאות שהיום יתחלק ליום ולילה. לזמן מיוחד לעירנות וזמן המיוחד לשינה. והאדם צריך לשמור שלא לאבד את האיזון, לדעת שכל אחד מהגורמים תורם את שלו לבנין של האדם 62 . אמנם השינה צריכה להיות בגבול הנכון. וכיצד יודעים שהיא באמת במינון הנכון שלה? חז"ל הדריכו אותנו ששינה ביום היא דבר לא טוב. וכך נאמר עליה 63 :
"רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים... מוציאים את האדם מן העולם"
השינה צריכה להיות בלילה וכאשר היא פולשת את השחרית ממילא האדם נהיה חומרי ומשועבד כולו לגוף ואז הוא מאבד את העולם שלו 64 . וכן היין גורם לאדם להמשך אחר הדברים וליפול בשכרות.
אך הנקודה החשובה שמתגלה כאן, למרות שבמבט ראשון היא איננה חידוש, היא שהאיסור לשתות יין היא שהיין יביא את האדם אל השינה. במשנה היינו מבינים ששתית היין גורמת לאדם להיות שיכור, ואולי לצאת מהגבולות, ודבר זה הוא מספיק, אך כאן מתחדשת נקודה, שהבעיה היא לא בשתיית היין אלא שינה ושהיין מביא את האדם אל השינה!
אכן היין הוא ההרחבה, וההרחבה בפני עצמה היא דבר טוב, אך כאשר ההרחבה הזו עלולה להביא אל דברים לא טובים ממילא גם את ההרחבה הזו צריך יהיה להגביל.
דבר זה אנו מוצאים בדברים רבים ביחס לרחבות של האדם בעולם. ישנם דברים המרחיבים את דעתו של האדם, ואין הם אסורים, אמנם כאשר ההרחבה הזו מביאה לקלקול, היא לא טובה. לכן נאמר שאשה נאה מתאימה לת"ח, שהוא יודע כיצד להשתמש ביופי הזה בצורה שהיא לא תטה אותו מהן הדרך, אך אדם אשר היופי עלול לגרום לו לנטות מהדרך, אל דברים אלו, לא טוב יהיה אם יתעסק עם דברים אלו 65 . לכן אומרת בת המלך אל השני למלכות, הזהר משינה, והזהר משתית יין שתוביל אותך לשינה.
זו ההתמודדות שעם הרחבות, צריך תמיד להשאר עם רגלים על הרצפה, להשאר בהיר במצב, להיות ברור בדרך ולהתמסר, לא ללכת לאיבוד בתוך העולמות העליונים ולא בתוך הבנין הגופני. מקור האיזון באדם חייב להיות בשמירה מלאה.
קריאה זו של בת המלך, היא קריאתו הפנימית של האדם, שלמרות כל הרצונות, למרות כל התחושות, הקריאה הפנימית היא באמת לפעול עם אל בדרך הנכונה, ולא ללכת לאיבוד כלל אלא להיות ער לצורך וליעוד.

הדמיון כמקור לחטא
ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעין הולך והמראה אדם והריח של יין. ושאל את המשרת: הראית שזה מעין, וראוי שיהיה בו מים והמראה אדמומית והריח של יין? והלך וטעם מהמעין. ונפל וישן מיד כמה שנים עד שבעים שנה,

השני למלכות לא היה שותה יין. הוא זוכר כל הזמן את הציווי ואת היעוד, אך בכל אופן באה הנפילה.
יש כאן ישנו מפגש בין שני דברים סותרים, בין ההבנה של האדם, מה אמור להיות, לבין החושים שהוא חש, הוא רואה יין, הוא מריח יין אך ההגיון אומר לו שאין כאן יין אלא מים, שכן לא יכול להיות שזה יין.
עוד לא ברור בדבר הוא מדוע הוא שואל את המשרת? וכי מניין למשרת לדעת מה שהוא לא יודע? גם לא מופיע תשובה של המשרת! אלא מיד לאחר השאלה הוא שותה ממעיין היין ונופל לשינה.
ישנה סתירה בין המראה לבין ההבנה העמוקה של השני למלכות. הראייה הפשוטה היא שיש כאן יין וזה מה שנאסר עליו. אך הראייה הפנימית איננה יכולה להסכים עם הדברים, שהרי יש כאן מעיין ומעיין תמיד יוצאים ממנו מים ולא יין, וכיצד זה שיצאו ממעיין יין? אלא שכנראה זה מים שנראים כמו יין אך באמת זה לא יין.
מעיין הוא כח עמוק שמוציא את המים, הוא נובע מהפנימיות ומשפיע על המציאות. המעיין הוא יכול לטהר גם אם אין בו שיעור גודל של מקוה, שכן הוא מהנביעה הפנימית שלו ומההתחדשות שלו הוא מלא חיים, ואין הוא זקוק להכשיר את המציאות אלא הוא ממלא אותה בכוחות עליונים פנימיים 66 .
היין עם החשיבות שלו, ועם הברכה שלו, באופן הפשוט עדיף ממים, שהם דבר פשוט, טבעי, מצוי וזול. לעומתו היין הוא משקה חשוב ביותר, הזוכה לברכה בפני עצמו, להיות עיקר המשקים, וזוכה אף שיקדשו עליו בשבתות ובמועדים. אך ישנה נקודה עמוקה, שאף היין שהמיוחדות שלו נקלטת על ידי החושים החיצוניים והעמוקים, חוש הראייה הפשוטה וחוש הריח העמוק 67 אך ישנה נקודת עומק שגם חושים אלו אינם יכולים לקלוט, אינם יכולים להשתלם אתם, והוא הנביעה הפנימית, שהיא כולה ממים עליונים, הבאים דרך הצינור הפנימי של האדם.
אכן המעין הזה הוא מים בפנימיותם, אך ישנה נפילה לא פשוטה, נפילה הנובעת דוקא מתוך הפנימיות הזו.
המים של המעיין הם המים של הנביעה הפנימית, אך כאן ישנה את הנקודה הבעייתית, הנקודה של מים מהנקודות העמוקות.
מסופר בגמרא על גדולי ישראל אשר נכנסו לפני ולפנים ושם נאמר להם שלא יאמרו מים מים שכן דובר שקרים לא יכון נגד ה' 68 ובספר מי השילוח הסביר שיש מים עליונים וישנם מים תחתונים. המים הם התשוקות, שהם נובעות מהפנימיות, אלא שיש מים עליונים, שהן תשוקות עליונות, ויש מים תחתונים שהם נובעים מלמטה, מהתשוקות התחתונות של האדם, ולכן אסור במקום העליון הזה לומר מים מים. האבני שיש הם הטהרה הגדולה ביותר, ואילו המים יכולים להיות נכונים למקום זה כאשר הם מים עליונים, אך כאשר הם מים תחתונים הם המקולקלים ביותר, הם לא שייכים אל המקום הזה, ואז דובר שקרים לא יוכל להתקיים נגד ה'.
אמנם התשוקות הם לעצם הטוב, לעצם השלמות, אך צריך יהיה לבחון היטב האם התשוקות האלו נובעות באמת מהמקור העליון, שאז הם טהורות ויכולות להופיע, ואז הן יופיעו את הפנימיות הגדולה ביותר, את הטהרה הגדולה ביותר באדם, או שמא הם נובעים מהאדם עצמו בתאוות שלו, שהם מעורבים בטבעיות שלו.
האדם יש בו מים עצומים, יש בו חידושים גדולים, דברים נפלאים, אך דוקא כאשר עוסקים בפנימיות הזו צריך זהירות גדולה, לבחון תמיד מה מקור המים. צריך להיות זהיר שלא תמיד מים הנותנים תחושה של חיים, הם באמת המים המתאימים לאדם, לפעמים הם יהיו המים שיטעו את האדם, שיפילו אותו אל שינה עמוקה של ניתוק מכל החיות.
כאן מעורב כח הדמיון אשר אוחז את כל הדברים הלא טובים ומראה שהם טובים, מראה את הצד של הדמיון שלהם אל הטוב שהוא העיקר, ואילו את הצדדים השונים, הלא מתאימים הוא צובע בצבעים נעימים ויפים, ומכאן נובעת הנפילה.
אמנם יש מעיין, שרואה אותו השני למלכות, אמנם ישנה נביעה פנימית, אך יש גם ריח של יין ומראה של יין. כאשר תהיה התעלמות מהבחינה המעשית של הדברים, מהבחינה המדוקדקת מה יוצא מהמעיין הזה, ממילא תבוא הנפילה.
מכאן נובעת גם כן השאלה אל המשרת. המשרת אשר הזכרנו קודם לכן, שהוא מהוה את החיבור של השני למלכות אל המציאות החומרית, המציאות הטכנית, הוא חי את מה שהוא רואה ומה שהוא חש בחושים הפשוטים שלו, ולדידו הוא לא מבין כלל את הסיבוך, הרי זה יין, כך החושים אומרים. הנביעה איננה מחייה אותו, איננה קשורה אליו, אלא החושים הם אלו שמנהיגים אותו.
אמנם השאלה אליו איננה מגיעה לכלל תשובה, שכן קודם שהוא עונה, כבר השני למלכות טועם מהמעיין. הוא איננו יכול לחכות לתשובה, שכן הוא חי כל כך את הנביעה הזו, שהוא איננו מסוגל לצמצם את עצמו בתחושות החיצוניות, נראה כאילו שהוא חוזר מהשאלה הזו, הוא אכן מכיר ביתרון של המשרת, אך גם איננו יכול להסתמך עליו בדברים שהוא חש שהמשרת איננו מסוגל באמת להבין. הוא טועם, מנסה האם זה באמת מים הנובעים מהפנימיות, או שמא זה יין שהוא קשור כל כך לקלקול.

בתורת ר' נחמן אנו מוצאים שהפשיטות והתמימות יש לה חלק חשוב באדם. השני למלכות שהוא עמוק וצדיק, הוא לפעמים נופל בשל איבוד התמימות. דוקא היציאה הזו אל עולמות פנימיים, היא זו שלפעמים גורמת לאדם לאבד את הטבעיות הנכונה והחשובה כל כך. כאן אומרת תורת החסידות שיש יתרון לאנשים הפשוטים, אלו שאינם נוטשים את הציווי הפשוט, והם אלו שחשים את הדבר בצורה הפשוטה ביותר 69 .
ידועה האמירה החסידית של ר' דוד מללוב, שאמר שלעתיד לבוא לא אלמד מסכת בבא בתרא וכו' אלא אלמד מסכת ר' דוד מללוב. אמירה חריפה מאד, אך צריך לזכור שהיא לעתיד לבוא, כאשר יהיה המצב שבו באמת גם ר' דוד מללוב יהיה כל כך מתוקן, כל כך מכוון אל האמת האלוקית, שממילא הוא ילמד את הגילוי האלוקי דרך נשמתו, אך כל עוד שלא הגענו אל המדרגה הזו, ממילא העיסוק בנשמת האדם דורש זהירות רבה, ובחינה מדוקדקת האם הדברים מתאימים עם המציאות ויתר על כך האם הם מתאימים עם התורה עצמה, עם הדברים הברורים שניתנו בתורה.
בתורתו של ר' דוד מללוב לא תהיה סתירה אל מה שנאמר במסכת בבא במציעא וכו', אלא שהם יהיו דברים עמוקים יותר.

עוד נקודה שראוי להזכיר היא שהשינה הבאה בעקבות הנפילה היא שינה של שבעים שנה.
דבר זה מזכיר לנו מיד את שנתו של שנתו של חוני המעגל, שיש בה גם כן מעין נגיעה במה שמעבר לחיים של האדם, בשל השאלה שלו על מעבר לגבולות, על האכילה מהעץ שהוא כבר לא יזכה לראות את פירותיו, הגיע הוא למצב של שינה ארוכה זו, שינה של שבעים שנה, שהם חיי האדם, שינה שגרמה לו למעין נגיעה בשלב אחר, במציאות אחרת, שאין בדרך כלל אפשרות לאדם לחיות אותה ואף לחוש אותה, נגיעה שגרמה לו בסופו של דבר להפטר מן העולם, שבעולם שקם כבר לא היה מקום מתאים לו, הרגישו את הבהירות שלו, את המעלה שלו, אך לא היו מסוגלים לקשר אותו אל העולם, ובכך הוא נפטר מן העולם. בנפילה זו גם לא זכה לכבוד, להספד וליחס שאמור היה לזכות גדול בישראל, אך הנגיעה הזו היתה כל כך חשובה, שהיא נתנה את האפשרות לחוש את המעבר, גם אם באמת אין אפשרות לחזור אל המציאות הרגילה, אך בכל זאת להתקשר אל העבר ולקלוט ולתת לנו גם כן לחוש את הקישור אל העולם הבא, העולם שקשה לנו כל כך לחוש אותו ולחיות אותו.
השינה הזו של השני למלכות היא כבר שינה שלא מצליחים להעיר אותו, שגם בת המלך מנסה ולא מצליחה, והיא בקריאתה ובבכיתה אינה יכולה להעירו, שינה זו תגרום שהחיפוש יהיה קשה יותר, יהיה שונה ובמציאות האחרת, בכלים אחרים שלא הכרנו עד עתה, אך החיפוש לא יפסק עד שיגיע אל מגמתו, וכך היא דרכה של האמונה, שתמיד היא ממשיכה וממשיכה, משנה צורה, משנה דרך, אך ממשיכה בכל דור ודור לפי הדרך המתאימה לדור, בכל שלב ושלב, לפי המיוחדות של השלב הזה.

המשרת והחילות
והיו הולכין חילות רבות עם השיך להם, מה שנוסע אחריהם (שקורין אובאזין) והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות.

השני למלכות ישן. הוא ישן והמציאות ממשיכה, שכך הוא דרכו של עולם, שגם כאשר האדם ישן, המציאות ממשיכה הלאה. הקב"ה מנהיג את המציאות, מוביל אותה הלאה, בין אם האדם ער ופועל ובין אם הוא ישן, המציאות איננה יכולה להשאר כמות שהיא, היא תמשיך הלאה, אולי בדברים שנראה שהם התרחקות מהיעד, אך הכל ממשיך.
באמונה פנימית, עמוקה, על פי הדרכת פנימיות התורה, המציאות כל הזמן מתקדמת. גם כאשר נראה בעיניים חושיות שהמציאות מתדרדרת, באמת בפנימיות שלה היא מתעלה ומתקדמת, והתקדמות זו מובילה אותה בסופה להגיע אל היעד, להגיע אל התכלית של הכל. אמנם סיבוכים רבים עלולים להיות במהלכה של המציאות, אך היא תמשיך ללכת, להפסיק אי אפשר.
במצב שינת השני למלכות אנו עוברים לתהליך העובר על המשרת. המשרת אשר יעודו להיות קשור אל השני למלכות, פתאום מוצא את עצמו לבד מול התמודדות שאין הוא רואה אפשרות להתגבר עליה.
המשרת רואה חילות רבים, חילות מפחידים שהוא לא מסוגל להתמודד אתם, חילות המפחידים אותו, והוא בוחר להתחבא מהם, שהם לא יראו אותו על מנת שלא יפגעו בו.
שיקולו הוא שיקול הגיוני מאד, שכן הרי בודאי שאין הוא מסוגל להתמודד ואם כן החשיפה לפני החיילים מהוה סכנה גדולה, והדרך היא פשוט להחבא, שלא להיראות.
האמת היא, שעם החילות היה כבר מפגש קודם לכן, מפגש אולי אף עם אותם חילות ממש, ואף מהם ראינו קודם לכן שהשני למלכות חשש, הוא חשש שהם לא יתנו לו להכנס אל המבצר, אמנם בכל זאת החליט לנסות וגילה שבאמת הם לא עכבו אותו כלל.
אמנם התגובה של השני למלכות שונה מהתגובה של המשרת. גם אצל השני למלכות וגם אצל המשרת ישנה יראה מהחיילים, אך אצל השני למלכות הייראה היא שונה. המשרת מפחד שהחיילים יפגעו בו, ואילו השני למלכות איננו חושש מפגיעה בו אלא חושש שהם לא יתנו לו להכנס אל הארמון.
שוני זה נראה קטן אך הוא משמעותי ביותר, הוא משנה את כל הגישה ואת כל היחס.
השוני נובע מהפנימיות. כל אדם נפגש עם החיילים, אלו שנראים נגדו, מתנגדים לו, ואף מסוכנים ביותר, הם נראים שאין לו כל אפשרות להתגבר עליהם שהם גדולים ועצומים ממנו. אך השאלה היא מהי ההתמודדות של האדם, עם מה הוא ניצב מול החיילות, מה היעוד שלו, והעיקר הוא מהו המטען שהוא מצוייד בו לקראת ההתמודדות.
השני למלכות הוא האדם הגדול, הוא המחפש את בת המלך, הוא השקוע במאמצים לשרת את המלך, וזה כל יעודו. לכן הוא לא מפחד מה יקרה לו, הוא חושש כיצד הוא יוכל לשרת את המלך, כיצד הוא יוכל להגיע אל היעוד שלו. לכן הוא מסוגל ללכת אל השומרים ולהמשיך הלאה, הוא זוכר שהוא שליח של המלך, הוא זוכר כל הזמן שהוא מוסר את עצמו על זה הענין, וממילא הוא לא חושש, הוא זוכר את היעוד, ומקבל מכך כוחות להמשיך הלאה.
השאלה שמציקה לו היא האם הוא יהיה מסוגל להמשיך את הדרך או לא. לא קשה לו מה יקרה לו, ולכן הוא מוכן לנסות ולהסתכן, להקריב את עצמו על המשימה, ואכן הוא מגלה שהחיילים האלו אשר נראים כל כך מפחידים, כל כך מסוכנים, וכל כך לא עבירים, הם באמת אינם עושים כלום, הם אך ורק דמיון של האדם, דמיון ונסיון האם האדם יתגבר על מראה עיניו וימשיך הלאה, ואז הוא יגלה שאין באמת מעכב מלמצוא את בת המלך האובדת, או שמא הוא באמת איננו יציב, איננו חזק ואיננו מסוגל לעמוד מול הדמיון הזה ולכן הוא ישבר מהיעוד.
אמנם המשרת הוא משרת, הוא איננו קשור כלל אל החזרת בת המלך, הוא איננו מבין כלל בכל התפקיד, החלק שלו הוא שירות ועזרה אל השני למלכות. את כל הכוחות שלו הוא יונק מהשני למלכות, הוא איננו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו. הוא יודע את כל התפקידים הפרקטיים, אך הוא איננו מלא ביעוד ובאמונה כמו השני למלכות. ולכן כאשר השני למלכות ער, המחשבות של המשרת אינן מעניינות, הן בטלות לגבי השני למלכות אך כאשר הוא צריך להתמודד לבד, כאשר השני למלכות ישן, והמציאות מחייבת אותו להתגבר ולהתמודד, אז חל השבר, והוא איננו מסוגל לעמוד מול החיילים, הוא אמנם כבר הכיר שחיילים האלו אין בהם ממש, שהם דמיון, אך אין לו את העצמה הפנימית לעמוד מול הדמיון הזה, הוא חושש אולי בכל זאת אין זה דמיון ובאמת החיילים האלו מסוכנים, ולכן הוא בוחר להתחבא.
במשך הדורות אנו נפגשים פעמים רבות בהתמודדות עם מציאויות שנראות לנו שאין כל אפשרות לעבור אותן, שהן נראות "גדולות עלינו" ואנו נדרשים להמשיך הלאה, ומתעוררת השאלה כיצד להמשיך? כיצד אפשר להתגבר? אך התשובה היא שההתמודדות היא של הפנימיות מול החיצוניות, ההתמודדות היא בין הגבורה הפנימית שיש לאדם מתוך המסירות שלו אל היעוד, לבין ה"מראה עיניים" 70 ואז נבחן האדם, האם הוא שני למלכות או שמא הוא משרת!

המטפחת והדמעות
אחר כך הלכה מרכבה ועגלות צב, ושם ישבה הבת מלך. ועמדה שם אצלו, וירדה וישבה אצלו והכירה אותו. והיתה מנערת אותו מאד, ולא ננער. והתחילה לקבל עליו אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואבדו, והיתה בוכה מאד על זה, כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל כך זמן שאני כאן, ואיני יכול לצאת. אחר כך לקחה פאטשיילע מעל ראשה וכתבה עליו בדמעות שלה והניחה אצלו ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם:

בת המלך עוברת בעגלת צב, עגלה חשובה המתאימה לבת מלך, אין היא נלקחת בעגלה פשוטה אלא בעגלת צב, שכן כל המציאות רואה בה דבר מופלא. וכך ממשיכה ההתיחסות אליה, מהעולם של הלא טוב, היא ממשיכה להיות מלכה בעולם הזה. המשך למה שאומרות אומות העולם לרעיה שבשיר השירים, שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך 71 , שאומות העולם רוצים את ישראל שיהיו יחד עמם. אמנם כל החיזורים לא יעזרו, ובת המלך מרגישה שאין היא רוצה להיות במרכבת הצב, אין היא רוצה את כל הכבוד ואת כל היחס היפה היא רוצה את המקום שלה באמת, לשוב אל אביה. אמנם לפעמים אנו נפגשים עם אנשים אשר ההנאות של העולם מושכות אותם כל כך, שנראה שמה שנחשב אצלם הוא הנאות העולם, אך דבר זה הוא אך ורק בגלל בלבול, שמרוב הגלות אינם מכירים את הנפלאות של הקשר עם רבש"ע, הם מחפשים את ההנאות במקומות הרדודים, המקולקלים, ואילו אך ידעו את ההופעה המתוקנת, היו עטים אליה בכל מאודם וזונחים את כל ההנאות החיצוניות.
אך חסד עשה רבש"ע שגם במצב זה לעולם לא ירגישו את ההנאות האלו שהם ממלאים אותם, גבול עשה הקב"ה לאדם שישיב אותו אל היעוד שלו, ושלעולם לא ילך לאיבוד, לעולם הוא יהיה קשור אל היעד שלו, ואף אם דבר זה לא יתגלה בדור זה או אחר, בשלב זה או אחר, בכל אופן זה יופיע והוא יתקשר אל היעוד שלו, ישוב הביתה.
ובת המלך אשר חשה כבר שהמלך מתגעגע אליה, איננה מסוגלת לחיות במציאות הזו של הלא טוב, היא חשה כל הזמן שגם עגלת צב היא מקום לא טוב, היא תרמית של העולם. היא חשה שהיא צריכה את העזרה לצאת מהמציאות הזו, שכן היא נמכרה אל המקום הזה, אל המצב הזה, אך היא כולה תשוקה לצאת ולשוב אל אשה הראשון.

כאשר השני למלכות ישן, היא עוברת, היא עוצרת, עוצרת מכל המהלך, יורדת מהעגלה של ההובלה שלה, היא אמנם יכולה לרדת אך לא להתחיל ללכת בדרך אחרת, היא צריכה שיובילו אותה שוב אל הארמון, שיפתחו לה את הדלת, ולשם כך היא זקוקה כל כך לשני למלכות. היא מנסה להעיר אותו, להראות לו שאין מקום לשינה, להראות לו שהיא כל כך זקוקה לו, אך בשלב המשבר אין לו אפשרות לעזור לה, הוא צריך להבנות מחדש, לצאת מהמשבר הזה אל המשך העבודה 72 .
ישנם שלבים שבהם גם גדולי ישראל אינם מובילים את עם ישראל, שלבים שבהם על אף גדולתם הם שקועים בעולם הישן, בעולם שאין בו מהלך אל השלב הבא, והעם ואנשיו מרגישים שהגיע הזמן כעת, ישנה דרישה כל כך חזקה, אך אין אפשרות להעיר את הגדולים, הם כעת בבניה של השלב הבא, ואי אפשר כעת לרתום אותם אל התהליך עכשוי.
אמנם גם בלעדיהם אי אפשר להתקדם, הם אלו שמובילים, הם אלו שנותנים את הכח להתקדם ולתקן, רק בידם המפתחות ניתנים, וכל הדרישה איננה מסוגלת להעיר אותם, הם במעבר והם יתעוררו וישיבו את בת המלך, אך לא כעת, לא בשעה שבת המלך כל כך רוצה, אלא בשלב הבא.
וכאן היא מורידה את המטפחת שלה מהראש, ובוכה, כותבת את צערה ואת ההמשך בדמעות על המטפחת ומשאירה אותה.
מה היא אותה המטפחת? מה הן הדמעות וכיצד כותבים אתן?
הכתיבה בדמעות היא כתיבה פנימית מאד, היא לא כתיבה שאדם כותב מחשבות, ואף לא הגיגים, היא כתיבה של עצם הנפש, היא כתיבה של כל המהות של האדם, של הדברים העמוקים והפנימיים ביותר שלו. ובת המלך איננה לוקחת דף וכותבת עם כלי כתיבה אלא היא כותבת עם הדמעות, עם הבכיה שמגלה את הלב, שמגלה את עומק העומקים שלה, מה שהיא באמת.

הרבה פעמים אדם יכול לומר דברים, לחשוב מחשבות, אך אין לו כל כך יחס אל הדברים האלו, הם מחשבות שיכולות לעבור וכו', אך כאשר הדבר הוא המהות של האדם, הכתיבה היא באמת בדמעות, היא מגלה שזה כל המהות של האדם ושאי אפשר להפריד את האדם מהמהות הזו, מהדברים האלו, אלא צריך לראות דרכם, להתבונן היטב וללמוד מהו באמת האדם, מה רצונותיו. אמנם על מנת לראות את הכתב של הדמעות, צריך להיות מוכן ומזומן לראות, בראייה פשוטה לא רואים כלום, אלא צריך להשקיע, צריך להאיר עם השמש את הכתב, אז לראות, ואז לגלות את הכתב. מי שלא ירצה להשקיע לבקש את הכתב, לא יראה בו כלום, הוא יראה מטפחת ריקה, אך אם אך ידע ויאמין שיש כאן את המהות, הוא יאיר את הדברים באור המזומן לו ויגלה שדוקא על ידי המטפחת הזו יש את ההדרכה כיצד להמשיך הלאה.
התורה היא רחבה, היא גדולה ועצומה, מקיפה את כל המציאות, את כל הדורות, והאדם יכול כל חייו להשקיע בתורה, אמנם אם האדם רוצה שהתורה באמת תוביל את המציאות, שהיא תהיה קשורה אל התהליכים העוברים על העם ועל העולם, הוא צריך לדעת להסתכל על המטפחת ולנסות להאיר אותה.

כאשר האדם באמת מרגיש שהמטפחת היא ההדרכה, שבה מתגלה הלב והעומק של הרצון, ממילא הוא מאיר אותה בהתבוננות שלו עליה, הוא מאיר אותה מול התורה ובוחן מה כתוב בה, מה היא אומרת באמת.
התורה מאירה את המציאות, היא מראה שכל הדברים העוברים בעולם הם מראי דרך, הם מבררים לאדם מהי הדרך כיצד להתקדם הלאה. וככל שההארה היא על הנקודות הפנימיות ביותר גם הגילוי הוא גדול לאין ערוך.
את הכתב יכול באמת לקרוא רק השני למלכות, הצדיק והגדול, אשר יודע שאת הקריאה הפנימית צריך לבחון ולהאיר על ידי המראה הפנימי, על ידי האור של התורה המתאים להאיר את הנפש, את המהות הפנימית ביותר, והוא זה שיכול לגלות לאדם כיצד להתקדם הלאה.
הרבה פעמים יכולים אנשים לדעת את מה שעובר על האדם, לחוש אותו, אך הקושי הגדול לא מסתפק בכך, הקושי הוא לדעת מה לעשות הלאה, לבחון לעומק ממה נובעים הדברים ולבחון כיצד להתקדם מתוך הדברים האלו דוקא.
המטפחת היא הכיסוי ראש של בת המלך, היא החכמה של הדברים, התרבות, הדעות, המחשבות, השכל שעומד מאחרי הדברים.
בגישה פשוטה היתה נטיה לדחות את כל הדברים האלו, שכן הדברים האלו נראים שאין להם מקום, הכתר הוא זה שאמור לכסות את ראשה של בת המלך ולא המטפחת!
אך דוקא על ידי המטפחת אפשר ללמוד את הדברים. על ידי התרבות אפשר ללמוד מה באמת מעניין את בת המלך, מה באמת מציק לה, מה הן המחשבות העוברות במוחה.
בשלב זה בא הבירור, האם לקחת את המטפחת ולנסות ללמוד אותה, או שמא יעדיף לומר שאלו תכשיטי הנשים, ואלו דברים שאין מקום לעסוק בהם. כך גם ביחס לתרבות של העם, של ישראל. דרך התרבות והמחשבות אפשר לברר מה באמת השאיפות, מה הרצונות, מה הדברים המציקים והכואבים, ודרכם ללמוד להתקדם הלאה, ללמוד להתעלות מתוכם.
כאשר יאירו את התרבות הזו, את כל הכוחות האלו, יגלו את האופי העצמי של העם, יגלו את היעוד, שלפעמים הלך לאיבוד מרוב השנים ומרוב הבלבולים, יגלו את המהות המתוקנת, ואז יצא בכל הכוחות ובכל השכלול.
את המטפחת הזו צריך להרים, צריך להתבונן בה היטב וללמוד שיש כאן מכתב סודי, ללמוד שהיא מגלה את הפנימיות, ושאך נסלק את מחשבתנו מהדברים החיצוניים נוכל לגלות את המהות הפנימית.
וכך כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן 73 :
על ידי הכתב יכול צדיק האמת, להכיר הנפש ופנימיות הנפש של הכותב, והאמונה ושרש האמונה שלו, כי יש בחינת שרש האמונה, כי האמונה בעצמה יש לה חיות ושורש, דהיינו שיש עולם אמונה שמשם נלקח האמונה, ועולם האמונה יש לו גם כן אמונה בהשם יתברך, וזה בחינת שרש האמונה שהיא בחינת פנימיות האמונה, והיא בחינת פנימיות הנפש, כי הנפש והאמונה הם בחינה אחת כמו שכתוב (ישעיה כ"ו): "נפשי אויתיך בלילה", וכתיב (תהלים צ"ב): "ואמונתך בלילות", ועל ידי הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש שהיא בחינת פנימיות האמונה כנ"ל, בבחינת "אנכי" שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קה): 'אנא נפשי כתבית יהבית' היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב וגם פנימיות נפשו, כי איתא בזהר הקדוש 'אנ"י נוטריקון א'נא נ'פשי י'הבית דא שכינתא חיצוניות, אנכי, דא שכינתא פנימיות'. נמצא שהכ"ף מרמז על בחינת שכינתא פנימיות. וכן איתא ב"עץ חיים" לענין התלבשות העולמות שהכתר היא פנימיות הנפש, והכ"ף היא בחינת כתר כמובא לעיל"
כך ממש מאמר בת המלך הנכתב בדמעות מגלה את הרובד העמוק הזה של הנפש, ובכלל של העמקות של ישראל, השואפים כל כך, ושוקקים לחזרה לציון ולגאולה שלמה לשוב אל בית המלך.

הר של זהב ופרידה מהמשרת
אחר כך הקיץ ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וספר לו כל המעשה, ושחילות רבות הלכו שם, ושהיתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהיתה בוכה עליו והיתה צועקת שיש רחמנות עליו ועליה, כנ"ל. בתוך כך הציץ וראה, שהפאטשילע מונחת אצלו. ושאל: מאין זה? והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם כל קבלתה וצעקתה, כנ"ל, ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל, כי אם שיבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם תמצאני:
והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה. והלך כמה שנים לבקשה, וישב עצמו, שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקי במפת העולם (שקורין לאנד קארט) ועל כן אלך אל המדבריות. והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים:

הנפילה גורמת לשני למלכות לשאול היכן הוא בעולם, הוא נפל, והוא מתחיל מחדש. זה טבעו של הצדיק שנאמר עליו "כי שבע יפול צדיק וקם..." שהרשע נופל פעם אחת איננו קם שוב לנסות, ואילו הצדיק אשר עושה את רצון ה', הוא איננו מתייאש, איננו נשבר כאשר הוא נופל, אלא הוא מתחיל מחדש, למרות שהוא מרגיש אחר הנפילה שאין לו כלום, הוא מתחיל מחדש, הוא לא מתייאש אלא מתחיל שוב ושוב עד שיגיע אל המטרה.
כאן מגלה המשרת לשני למלכות את כל העובר עליו בשעת השינה, הוא מגלה את הפחד ואת הסכנה, הוא מגלה את המעבר של בת המלך, ואף מגלה את המטפחת ואת הדמעות, אך כאן יש נקודה שרק השני למלכות מסוגל להמשיך, היא שתוביל לשלב הבא, לראות מה כתוב בדמעות של המטפחת.
את הסכנות ואת הצער מכיר כבר השני למלכות, אך לא את זה הוא מחפש, הוא מחפש כיצד להמשיך הלאה, מה הוא יכול ללמוד ולקבל ממנו את ההדרכה להתחיל שוב ולנסות את הצעד הבא.
המשרת איננו מסוגל לראות את מה שכתוב, שכן הוא כבול בשלב הראשון.
בתגובה למשבר ישנם שני שלבים, הכאב והצער מהנפילה ומהמשבר, והשלב השני הוא הלימוד וההמשך הלאה מתוך המשבר. המשרת נשאר בשלב של הצער והבכי, הוא נשאר בשלב שיש רישום אך אין כל אפשרות להסתכל הלאה שכן הוא שרוי בתוך המשבר, הוא לא מסוגל לצאת ממנו, ואילו השני למלכות מגלה שמתוך המשבר הזה ישנה הדרכה והגדרה מה השלב הבא. אמנם ההדרכה היא לחפש הר של זהב, דבר הנראה בדיוני לגמרי, דבר הנראה בלתי אפשרי ובלתי מציאותי, ומול דבר זה המשרת איננו מסוגל להתמודד.
כאשר שקועים בתוך המערכת של האפשרות ושל היכולת, ונפגשים עם רעיונות גדולים, עם דברים הנראים מופלאים, הרבה פעמים מי שאיננו מוכשר להתמודד עם הדברים - נופל, הוא איננו רואה את האפשרות להמשיך הלאה. הוא חש שאין כאן כל אפשרות למצוא את הדרך הלאה. ואם כן בשביל מה להמשיך הרי אין תוצאה? הרי אין תכלית? את בת המלך אי אפשר יהיה יותר להשיב! וכאן נבדלים הדרכים בין הצדיק לבין שאר האנשים, בין השני למלכות לבין המשרת. האם למרות המשבר תהיה אפשרות להמשיך הלאה, האם למרות המשבר נוכל להמשיך או שמא נגמרו הדברים, זהו ואין מה יותר להמשיך?
הצדיק היודע ששבע יפול ויקום איננו מתייאש לעולם, הוא חש את הכאב, הוא חש את הקושי, אך איננו מתייאש, הוא מאמין שאפשר, שגם אם יארך הזמן, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה, בסופו של דבר הוא ישיב את בת המלך אל המקום שלה האמיתי.
ההר של זהב גילה שכעת המעבר הוא לשלב אחר, לעומק אחר, לדבר שמראייה חיצונית נראה שאין כל אפשרות למצוא דבר כזה, ממילא יודע הגדול, הצדיק, שצריך להגיע השלב הבא, להגיע לעומק הגדול יותר, לבירור הגדול יותר, וממנו תצא הישועה, הוא מאמין וזורע, מאמין וממשיך הלאה.
אך מה הוא באמת ההר של זהב?
נאמר בפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב" ודורשים על כך חז"ל 74 :
" הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה (תהלים מב) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו, אשר שם הזהב אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י, שם הבדולח ואבן השוהם וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה"
בפסוקים על גן עדן, שם מתוארים הנחלים מופיע פסוק זה שנראה על פניו סתום ודנו בו המפרשים, אך בחז"ל אנו מוצאים שהדברים ברורים, שארץ החבילה זו ארץ ישראל, ויתר על כך הזהב של הארץ הזו היא תורת ארץ ישראל.
ואמנם תורת ארץ ישראל היא דבר לא פשוט להסבר, הוא שינוי של תפיסה, שינוי גדול ביותר, מהתורה שהיתה בכל השנים בגלות, שינוי שאחר ההגדרה שלו צריך להשקיע הרבה מאד על מנת להפנים אותו להפוך אותו אל חיים מעשיים, אך אנו מגלים כאן שרק מתוך מעבר זה, מתוך ההתמודדות הזו, אנו זוכים להגיע להשיב את בת המלך.
אמנם בסיפור נראה שכעת אין כבר כל כך סיכוי להשיב אותה, שכעת היא כבר רחוקה הרבה יותר,שהיא כבר לא קלה להשגה, אך באמת יש כאן התקדמות פנימית גדולה, התקדמות שאמנם עלולה להכביד על החיפוש, להקשות ולגרום להתמודדויות חדשות, אך הוא עצמו התקדמות לקראת השבתה של בת המלך.
וכך אנו מוצאים שמסופר בגמרא על רבי זירא 75 :
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.
תורה גדולה ועצומה נלמדה ונכתבה בבבל, תורה שבכל הדורות עסקו בה, בררו אותה, העמיקו בה, ובנו ממנה את עולם התורה. גדולי עולם השקיעו את כל מאודם בהבנתה של התורה, והעמידו אחריהם דורות של גדולי ישראל ודורשי תורה רבים.
אמנם בגמרא עצמה לומדים את הפסוק המופיע באיכה "במחשכים הושיבני כמתי עולם" 76 שזה נאמר על תלמודה של בבל 77 . והדברים קשים להבנה! כיצד זה שתורה גדולה כל כך, נפלאה כל כך, היא נקראת במחשכים הושיבני? ועוד שהם עצמם הגדירו כך את תורתם! לא מבחוץ באה הקריאת שם הקשה הזה, אלא הם עצמם עם כל העמל שלהם בתורה גילו את היחס אל הדברים, ודבר זה מעורר אותנו להבין את הדברים, לרדת לעמקם ולנסות להבין מה הם באים ללמד אותנו.
רבי זירא ידע שעם כל הגדלות של תלמודה של בבל, כעת הוא נכנס אל תלמוד אחר לגמרי, אל תורה אחרת, במדרגה אחרת, ולשם כך הוא צריך להתענות, לנקות את עצמו ולהכין את עצמו להתקשר אל משהו גדול יותר, עד כדי כך שלא רצה שתלמודה של בבל יטריד אותו מלקלוט נכון את תורתה של ארץ ישראל.
כאשר אנו מנסים להבין את הדברים אנו יכולים לראות דוגמא לדבר להבדל בין תלמודה של ארץ ישראל – התלמוד הבבלי, לבין תלמודה של בבל – תלמוד בבלי.
בספר אגרות הראיה מאריך הרב קוק זצ"ל להסביר את ההבדל בין הבבלי לבין הירושלמי באגרת ארוכה 78 , ובין הדברים מסביר שם, שארץ ישראל היא ארץ הנבואה, היא ארץ אשר מתגלה בה ה', ולכן גם כאשר אין נבואה, התורה מאירה שם באור אחר, בהארה שונה, ולכן הדברים ברורים יותר, פחות ישנם דיונים ופלפולים בדברים אלא הם באים כהופעה עליונה של רוה"ק שמאירה על האדם ודרכו מופיעה התורה בצורה העליונה ביותר. אמנם בתלמוד של בבל, שהיא ארץ חשוכה, שם צריך בירורים ארוכים ודיונים רבים על מנת להגיע אל הבירור של הדברים.
אך לא רק בהשקעה ובדרך הלימוד ישנו שוני, אל אגם בעצם התורה. התורה של ארץ ישראל מאירה באור אחר לגמרי, היא מאירה בכל הדרגות ובכל הרמות, היא גורמת שהתורה תופיע בצורה השלמה ביותר, והדברים מאירים הרבה יותר 79 .
גם ר' נחמן עצמו שהיה בגלות, בא לביקור בארץ ישראל, ולאחר מכן למרות הביקור הקצר, כתב שכעת התורה שלו אחרת לגמרי, שהוא התעלה ותורתו התעלתה וכעת היא שונה ועליונה יותר.

על פי דברים אלו אנו יכולים לנסות להבין את ההכונה החדשה של החיפוש של בת המלך. הגיע השלב הבא, שלב שבו התורה צריכה לחזור אל ציון, שלב שבו הגאולה כבר מתחילה, שלב שבו שבה השכינה לציון, ובה צריכים גדולי ישראל המבקשים את ה' להגיע אל הדרך החדשה בחיפוש, להתרגל אל המציאות החדשה, להתרגל ואף לחפש את השלב הבא כיצד במקום זה צריך להשיב את בת המלך. גם במציאות החדשה עדיין יש תפקיד מרכזי מאוד לגדולי ישראל, גם שם צריך עדיין להשיב את בת המלך, אמנם קודם כל ישנו חיפוש ארוך למצוא את הארץ הזו, את ההר של הזהב שבו נמצאת בת המלך, למצוא כיצד להגיע אליו, להכיר אותו ולברר כיצד פועלים דרכו.
בירור זה הוא כבר אחר לגמרי, בו אין כל הבנה למשרת מה הוא צריך לעשות, מה היחס שלו אל הדברים, שכן הוא לא מבין לא בתורת הגלות ולא בתורת ארץ ישראל, הוא לא מבין כלל את העומק של הדברים וממילא לא יכול לעזור להגיע אל השלב הבא. כאן המסגרת היא שונה, כאן הכללים שונים, וכאן רק השני למלכות יכול להמשיך הלאה. הלאה בהתמודדות ארוכה ובהתמודדות של משברים שממשיכים מהם הלאה, לא נשברים אלא מתוך אמונה חזקה ומתוך מסירות אין קץ ממשיכים הלאה.
עוד נקודה שמתבררת היא שלאחר חיפוש של שנים, מתברר שבת המלך איננה בעיר ובמקומות המיושבים בעולם, אלא כדאי לחפש אותה במדבר.
כבר עסקנו מעט, קודם לכן, על החיפוש במדבר, אך כעת החיפוש הוא שונה. כעת החיפוש במדבר בא כבר בלא משרת, בלא כלים אחרים, ואף נראה שהוא במדרגה אחרת לגמרי.
בחיפוש הרוחני כעת, מקום שאין למשרת אפשרות להגיע אליו, גם המדבר הוא מדבר רוחני.
התורה נמשלה למים, שאין מים אלא תורה, והמדבר הוא מקום היבשות מתורה. במקום שיש תורה רגילה, במקום שבו החיים הרוחניים פשוטים, אין אפשרות לחפש באמת את בת המלך, הרי יש להם את מה שהם צריכים ומדוע שיתמסרו לחפש את בת המלך שאיננה מוכרת להם? לכן כאשר ישנה מציאות רוחנית חלקית, לפעמים המציאות הזו עצמה גורמת לחולשה, לאי אפשרות להתקשר ולהתקדם הלאה 80 . לכן צריך לצאת מהעיר, מהמקומות האלו המיושבים למרות שהם הרבה יותר קלים, הרבה יותר נעימים, ולצאת אל המדבר, אל המקום שבו אין קביעות של תורה, אין קביעות וממילא אפשר ליצור ולבנות מחדש דבר מתוקן שאין לו את הקלקולים שיש במציאות הקודמת.
כאן למרות הקושי, למרות היבשות ישנה התקדמות ואמנם עוד משברים ועוד התמודדויות יערמו לפני השני למלכות אך מתוך ההתמודדויות האלו יצאו חזקים יותר ושלמים יותר אל הגאולה השלמה במהרה.

המפגש עם הענק הראשון
אחר כך ראה אדם גדול מאד, שאינו (גדר) אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה, ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? ואמר לו: אני אדם. ותמה ואמר, שזה כל כך זמן שאני בהמדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם. וספר לו כל המעשה הנ"ל ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו: בודאי אינו בנמצא כלל, ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל. והתחיל לבכות מאד (הינו השני למלכות בכה מאד ואמר), כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום, והוא דחה אותו (הינו האדם המשונה שפגע דחה אותו בדבריו ואמר) כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו. והוא אמר (הינו השני למלכות), שבודאי יש:
אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): לדעתי היא שטות, אך מחמת שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות, כי הם רצים את כל העולם, אולי תדע אחת מהם מהר ומבצר, כנ"ל, וקרא את כולם מקטן ועד גדול כל מיני החיות ושאל אותם, וכולם השיבו, שלא ראו. ואמר לו: ראה ששטות ספרו לפניך; אם תשמע, שוב לאחוריך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם. והוא הפציר מאד ואמר, שבהכרח הוא בנמצא בודאי:

במדבר, שהוא מקום שאין בו ישוב של אדם, פוגש השני למלכות ענק. ענק הנראה אדם, אך איננו אדם, הוא אף מתפלא כיצד זה שהוא רואה אדם רגיל במדבר שכן המדבר איננו מקום אנשים, אלא רק של יוצאים מן הכלל.
בסיפור אנו פוגשים שלושה ענקים שכל אחד מהם ממונה על דבר אחר, ונקודה משותפת יש לענקים, וזה שהם מנסים לייאש אותו, לומר לו שאין כל מטרה לחיפוש שלו שכן אין תוצאה, אין בת מלך, אין הר של זהב ואין ארמון של מרגליות, ולכן אין לו מה לחפש, הטעו אותך הם אומרים לו, אך הוא יודע שגם זה נסיון, שבאמת יש בת מלך והדברים שלה הם אמת, ורק מתוך ההתמסרות לדברים שלה הם יגעו אל היעוד. אך מתוך האמונה, וההתמסרות, הענקים עצמם הם אלו שבסופו של דבר עוזרים לו ומובילים אותו להגיע אל בת המלך, ולהוציא אותה משם.
מי הם הענקים? זו חידה לא פשוטה. האם הם אנשים או מלאכים? האם הם קשורים אל בת המלך ואך מנסים את האדם או שמא הם באמת אינם יודעים ואינם מאמינים ומתוך המסירות של השני למלכות הוא יכול להשתמש בהם להגיע אל היעוד? השאלות רבות והתשובות לא קלות, אך בכל אופן ננסה להבין את הדברים במיעוט דעתנו והמשכיל ידע לפתח את הדברים ולהסביר בהם ונזכה לבררם ולהגיע למצב של השבת בת המלך אל המקום שלה, מתוך ההשקעה של כל אחד מה שבכוחו וביכולתו.

בקשר של העם אל הארץ, אנו פוגשים בני ענק שרואים המרגלים שם ודבר זה שובר אותם. נראה להם שאין כל תקוה, שאין כל אפשרות לכבוש את הארץ ולכן בוחרים למרוד ברבש"ע, ולהשאר במדבר. אמנם בני הענק ההם נראים שהם המעכבים מלהכנס אל הארץ, אך באמת דוקא מפני גדלות הארץ היא מגדלת את האנשים להיות ענקים. דוקא מפני שהארץ היא מרכזית כל כך, נפלאה כל כך, היא קשורה אל פיתוח הכוחות בצורה השלמה ביותר, ודוקא פיתוח זה הוא זה שיוביל אל היעוד של הארץ. אמנם לפעמים הענקים עצמם אינם פועלים בצורה הנכונה, לפעמים הם מנותקים מהיעוד שלהם, הם חושבים את גדלותם וחיים את הכשרונות והכוחות שלהם, ואינם מקשרים את כל הדברים הגדולים האלו אל היעוד שלהם.
בכך דוקא הצדיק הוא שיודע ואמור להעלות את הדברים אל התיקון שלהם, הוא זה שמתוך המסירות שלו הוא יהיה מסוגל לגרום לכך שהכוחות העליונים האלו יופיע בצורה המתוקנת המשרתת את היעוד שלהם.

וננסה להתחיל לברר עניינו של כל ענק מתוך הפעולה שלו, ננסה להבין מה הוא קשור אל החיפוש ומדוע הוא עוזר בדרך הזו דוקא, וכיצד מכל ענק מגיעים להתקדמות הבאה.
השני למלכות רואה ענק, הנושא אילן גדול.
החיים במדבר מראים על כך שהוא לא משועבד לאנשים, הוא חי בכוחות עצמו, ויש לו עץ שהוא לוקח עמו, הוא שולט, והוא יחליט היכן להניח את העץ את היניקה מן הקרקע, ואת החיים.
נראה שהענק הזה הוא צדיק מיוחד מאד, צדיק אשר עבד לגדל את עצמו, להגיע לשלטון מסויים על הכוחות הטבעיים. מדרגה זו אולי הגיע גם מתוך כשרון שניתן לו, אך גם מתוך עבודה, שהוא תיקן את עצמו, הגדיל את עצמו והגיע למצב שהוא לא משועבד אלא הוא שולט. כל עוד האדם משועבד הוא עבד במידה זו או אחרת וממילא הוא גם לא יכול להיות שולט, הוא ממילא חייב להיות כפוף לכוחות ואיננו יכול לשלוט בהם.
על מנת להגיע לשלטון צריך להיות מסוגל לצאת מהשעבודים ולהיות מסוגל להיות בזכות עצמך, בכוחות עצמך, ואז מתוך הגדילה הזו, אפשר גם להיות לאדם ממשלה.
היסוד לאדם להיות שולט הוא הבחירה החופשית, שהאדם בוחר ומחליט ובכך כאשר הוא מחליט באמת על פי האמת, על פי רצונותיו, דעותיו, מחשבותיו וכו' הוא באמת נהיה אדון, נהיה מושל ולא עבד 81 . אמנם כל שלטון אמיתי מתחיל מהאדם על עצמו, ומתוך כך מתפשט על הכוחות האחרים, על האנשים האחרים וכו'. שאדם שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים באמת 82 . אמנם נפגשים אנו הרבה פעמים עם אנשים אשר מאוד רוצים שישמעו את דבריהם שיקיימו את רצונותיהם, אך אינם מתוקנים בפנימיותם ולכן אין לשומעים אותם כל רצון לקבל ולעשות את דבריהם, ולכן הם כופים על האחרים על ידי כל מיני כוחות לפעול את מה שהם רוצים. אמנם לפעמים יש להם כח לכפות דבר זה או אחר, על אנשים אלו או אחרים, לפי השלטון שיש להם, אך דבר זה שמבוסס על השקר, אין הוא בנוי על יסודות אמיתיים. יודעים אנו שהוא יעבור, שאמרו חז"ל שלשקר אין רגלים, אין לו יציבות וממילא גם כאשר הוא יחזיק מעמד זמן זה או אחר, הוא בודאי יעבור, ויפנה את מקומו אל האמת. לכן המאמין לא יחיש, הוא לא נבהל כאשר הוא רואה את הקלקולים, את הקשיים ואת המציאות הנראית מתכחשת אל האלוקים, הוא מאמין ובוטח ברבש"ע שגם הקושי הזה הוא יעבר, ומול האמת הנצחית לא יתקיים הרשע והקלקול. מכח זה יונק ר"ע וצוחק כאשר הוא רואה כל מיני כוחות שולטים, כל מיני כוחות הנראים חזקים כל כך, הוא צוחק שהוא יודע שמציאות זו היא זמנית, עננה העוברת שאין לה באמת כל קיום. אמנם צריך להתרגל להסתכלות גדולה, לראות את הדברים בשלמות שלהם ועל ידי זה ללמוד שלא להתרגש יתר על המידה מהמציאות המדומה הנראית לפעמים כל כך יציבה וכל כך שליטה.
כך האיש הגדול שבגדולים, יודע להתנתק ממציאות בני אדם, הוא חי במדבר, ודוקא משום כך הוא יכול לשלוט בבעלי החיים, בכל החיים כולם הוא שולט, בחיים הטבעיים.
האדם אשר חי במציאות וכפוף תחתיה הוא עבד למציאות, ואילו האדם היוצא אל המציאות הזו הוא מרומם מהשיעבודים, וכאשר הוא מתרומם מהשעבודים האלו הוא נהיה שליט עליהם.
בעלי חיים אין להם הבנה, אין להם בנין של חכמה, אך יש להם כח של חיים, והם מסמלים את הכח של החיים בעולם, את החיים הטבעיים. הוא מראה בהליכתו עם העץ, שהיא לא סתם הולך, אלא הוא קשור אל בניה, אל יצירה, שיש לו בעיה, הוא שקוע בתוך המציאות הזו, של היצירה שלו. הענק הגיע לשלטון ולא סתם, אך עדיין השלטון שלו הוא מוגבל, הוא קשור אל דרגה שהוא מכיר, שהוא חי אותה, ושהוא שולט בה, הוא לא התעלה אל המדרגות הגבוהות יותר של השבת בת המלך, ולכן הוא איננו מסוגל לראות בתוך המדרגה שלו את בת המלך ואת ההר של הזהב והמבצר של אבנים טובות, דבר זה הוא מעבר לטבע שהוא מסוגל לראות, ולכן הוא בתחושה שאין מציאות כזו כלל.

לפעמים האדם חי בתוך דברים, ולא רק שהוא לא מסוגל לקלוט שיש דברים מעבר, אלא שהוא דוחה את הדבר, הוא בטוח שאין כלל מציאות כזו, ולכן הוא מתנגד אליה, מנסה להתכחש אליה עד כמה שהוא מסוגל. אמנם הוא שואל את בעלי החיים, אך התשובה שאין דבר כזה, שאין מקום כזה מהוה אך ורק חיזוק לטענה שלו קודם לכן, שאין מה לחפש, שכן הדברים האלו אינם נכונים ואין כל סיבה והגיון להשקיע למצוא את המציאות הזו.
כך גם ביחס לשכינה בארץ ישראל. הראיה הפשוטה היא שכל המציאות היא טבעית, ואף ארץ ישראל היא ארץ טבעית, ארץ הדומה לכל הארצות, ולכן צריך יהיה להתייחס אליה כשאר ארצות, בודאי שלא תהיה בארץ זו השכינה.

אף שיסכימו אנשים מסויימים שארץ ישראל יש בה יותר רוחניות, שיש בה קדושה, אך עדיין באופן עקרוני היא כמו כל הארצות, ובודאי שאין היא יוצאת מגדר הטבע.
אך "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" 83 היא ארץ אחרת לגמרי, היא הר של זהב, היא ארץ הצבי, שמתרחבת ומתגדלת לקלוט את בניה המחוננים את עפרה, ובה מכון השכינה, היא מציאות אחרת לגמרי, "אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" 84 לא כגריעות, אלא כארץ העליונה כל כך, שאין כל אפשרות שירד עליה מבול 85 . ממילא בארץ ישראל גם החול הוא קדוש, הוא במעלה אחרת, גם הטבע שונה 86 !!!

כאן דוקא הענק גורם לקושי למצוא את בת המלך, הוא מחליש שלא בצדק!!! וכאן באה ההתמודדות של השני למלכות. הוא רואה מולו אדם ענק, אדם שיש לו מעלות עליונות מאד, והנה הוא בא ואומר לו שאין מציאות כזו, האם הוא ישבר? האם הוא ישתכנע?

העזרה של הענק הראשון

אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות, ואולי יודעים הם מחמת שהם פורחים באויר בגבוה, אולי ראו הר ומבצר הנ"ל, ותלך אליו ותאמר לו, שאני שלחתי אותך אליו:

השני למלכות מתמודד עם דבריו של הענק, הם משפיעים עליו, אך לא כמו שחושב הענק, שהם יגרמו לו להפסיק לחפש, אלא גורם לו לבכות ולהפציר.
השני למלכות קשור כל כך אל המשימה, אל היעוד, הוא חי את השליחות של המלך, את צער המלך, את הבכי של בת המלך, וזוכר הוא את המטפחת והדמעות. הוא לעולם לא יעזוב את השליחות, הוא יודע בכל מאודו שגם אם כל העולם יראו אותו כמשוגע, יראו אותו כמחפש דבר לא מציאותי, הוא ימשיך את המשימה, שכן זה התפקיד, והוא בטוח שיגיע אל היעוד. בת המלך תחזור אל הארמון והוא יחזיר אותה, גם אם הדבר ידרוש ממנו שנים של חיפוש, גם אם יפגש עם התנגדויות רבות וקשות, אף של אנשים שהוא היה מצפה שיעזרו לו,הוא ימשיך הלאה, והוא יתאמץ יותר ויתגבר.
כאשר הוא פגש את הענק הוא היה בטוח שכאן הוא הגיע אל הסוף של החיפוש, שהנה הענק בודאי יראה לו את ההר של זהב, הוא יעזור לו ובמהרה הוא יחזיר את בת המלך, שהרי הענק הוא ענק, ובמיוחד אם אנו מסבירים שהענק הוא צדיק גדול, אדם גדול, שעובד את ה', היתה צפיה ממנו שהוא יעזור להגיע אל התכלית של מציאת בת המלך, אך הוא פתאום פועל הפוך, ודבריו של גדול משפיעים על האדם, ולכן נובע מאמירתו או משבר, או שאם האדם באמת קשור אל היעוד, ינבע מכך בכי, בכי של קושי, של הוצאת מועקה, של הוצאת הכאב, אך לא של יאוש, שכן יחד עם הבכי גם מגיע הפצרה, שהוא מפציר בשני למלכות שיעזור לו להגיע אל היעוד.
והאמת היא שאחר המשבר הזה, באמת הענק עוזר, עוזר גם בלי להאמין במה שהוא מעבר למדרגה שלו, עוזר בדרך כיצד להמשיך הלאה, הוא מפנה לאחיו הענק הבא, הקשור אליו שאולי הוא יעזור, אמנם גם בכך הוא לא מאמין, אך הוא עוזר, שהרי בזכות המעבר מענק לענק עד הענק האחרון בסופו של דבר מגיע אל התוצאה, עד שהענק האחרון גם נותן לו את הכלים כיצד להתקדם הלאה באופן המעשי.
נקודה זו היא חשובה ביותר, היא מגלה לנו שמתוך התמסרות אמיתית בכל המהות, ובכל האמונה שלא מעורב בה כל חולשה, בסופו של דבר מגיעים אל המטרה. העיכובים הם מבחן לאדם האם הוא יצליח לעבור אותם, האם הוא יתגבר על הקשיים, ואז כאשר הוא יתגבר הוא מגלה דבר מיוחד, שכל המניעות וכל העיכובים הם אך ורק כלים לקדם אותו, אמנם הוא יהיה צריך להשקיע הרבה על מנת להפוך את העיכובים והקשיים האלו אל כלי עזר להתקדם, אך אם באמת ישקיע את כולו, יזכה לכך.

הבכי, ההשתדלות לשכנע, הם אלו שגורמים לכך שהענק יפנה אותו אל אחיו הענק האחר, אמנם כמה שנים לוקח לו עד שיגיע בסופו של דבר אל הענק הבא, אך בלי הענקים הוא לא יגיע אל המטרה! כך כל ההתמודדויות שלנו, כאשר אנו נדע לנצל אותן נכון, כאשר מתוך התמסרות אמיתית אל היעוד נדע כיצד להתגבר, נראה שדוקא המניעות האלו והעיכובים, דוקא הקשיים האלו הם אלו שמקדמים אותנו אל היעד.
כעת אפשר להגיע לעוד נקודה, שזו באמת מטרת העיכובים והקשיים, להוציא מדרגה אחרת, עליונה יותר מאתנו. על ידי כך נראה שבאמת זו היתה המטרה של כל העיכובים והקשיים, שבאמת נתגבר עליהם ונגלה כיצד מתוך העליה שלנו, מתוך ההתמסרות הזו כל הדברים האלו הם הכלים להמשיך הלאה.
כאשר אותם הדברים היו באים בצורה פשוטה וברורה לעזור לנו, לא היינו גדלים מהם והיינו נשארים באותה המדרגה שהיינו קודם לכן, אך כאשר הם באים בצורה נסתרת, בדרך של התמודדות אנו מרוויחים מכך כפליים, גם גדלים יותר מכל התמודדות וגם מגיעים על ידם אל היעוד. אמנם אם היינו שואלים את האדם בודאי שהוא היה אומר לא הן ולא שכרן, שלא היה רוצה את הקשיים ואת הנפילות, את המשברים ואת הצער, אך חסד עשה הקב"ה שאיננו שואל אותנו את הדבר, אלא נותן לנו בחסדו את מה שטוב לנו באמת.

בדרך העבודה של האדם, אין פתרונות קסם, כל דבר וכל גילוי דורש השקעה נוספת, יש בו פתח להמשך, אך גם דרישה מהאדם להמשיך הלאה, וכך הצדיק, השני למלכות משקיע שנים להמשיך הלאה מתוך אותה אמונה ומתוך אותה הדרכה, הוא יודע שדבריו של הענק נכונים, ושהם הדרך להמשיך הלאה, ולכן למרות הקושי, אין לו כל יאוש הוא ממשיך הלאה.

הענק השני
והלך כמה וכמה שנים לבקשו. ומצא שוב אדם גדול מאד, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול, כנ"ל. ושאל אותו גם כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם כן, כי בודאי אינו בנמצא. והוא הפציר אותו גם כן:
ואמר לו (האדם הזה להשני למלכות): הנה אני ממונה על כל העופות; אקרא אותם, אולי יודעים הם. וקרא כל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו, שאינם יודעים מהר ומבצר הנ"ל. אמר לו: הלא אתה רואה שבודאי איננו בעולם, אם תשמע לי, שוב לאחוריך, כי בודאי איננו. והוא (הינו השני למלכות) הפציר אותו ואמר, שבודאי ישנו בעולם:
אמר לו (האדם הב' הזה להשני למלכות): להלן במדבר נמצא שם אחי, שממונה על כל הרוחות, והם רצים כל העולם, אולי יודעים הם.

כעת הדברים כבר מופיעים יותר בקיצור, והם חוזרים ברובם על דברי הענק הראשון. האחים דומים כל כך ביניהם, התגובות שלהם כל כך דומות ואין סיבה להאריך בסיפור.
אך בכל אופן ישנם כמה שינויים בסיפור של המפגש עם שני הענקים. האחד, הבכי שהיה בענק הראשון איננו מופיע כאן אלא רק הפצרה כנגד נסיונות היאוש. והשני שכעת הענק מופקד על העופות ולא על החיות כפי שהיה אחיו.
באופן הפשוט הבכי איננו מופיע כאן, שכן השני למלכות כבר מכיר את התגובה, את הנסיונות לייאש אותו, ואת חוסר האמונה שעמו הוא נפגש, גם עם הגדולים והענקים, ולכן הוא כבר לא כל כך מתרגש מהדברים, הוא למד כיצד להתמודד עם הדברים, והוא בטוח שההתעקשות שלו וההשתדלות שלו יובילו אותו בסופו של דבר הלאה. ולכן אין כל סיבה לבכי, אלא עקשנות ואמונה זה היסוד, וההפצרה היא הכלי להופיע את השלב הבא.
ההפצרה יכולה לבוא אך ורק כאשר האדם בטוח בעצמו. כאשר הוא איננו בטוח, יכול הוא לבקש, יכול הוא לנסות, אך לבוא בדרישה, לבוא ולהפציר יכול הוא אך ורק מתוך בטחון ואמונה שלמה שזו הדרך ושהוא צודק. הוא איננו מתבייש, איננו מהסס אלא מפציר עוד ועוד עד שלבסוף גם הענק השני עוזר לו להתקדם הלאה.
הענק השני נראה שהוא גדול מהענק הראשון, הוא התעלה יותר, ולכן דורש יותר זמן על מנת להגיע אליו. העבודה להגיע להתקשר אליו רצינית יותר, ודורשת יותר. לא בכדי המפגש עם הענק הראשון קודם למפגש עם אחיו.
הענק השני הוא ממונה על העופות. מה הם העופות?
באופן הפשוט, לעומת החיות שהם חיים בארץ, העופות חיים גם בארץ וגם יש להם תעופה בשמים, הם מסוגלים להתרומם מהקביעות שלהם בארץ ולחיות במציאות אחרת, אמנם גם החיים האלו בשמים הם מוגבלים, שכן הצפורים מתעייפות והן יורדות אל הארץ. אמנם יש צפורים שעפות יותר, שנמצאות יותר בשמים, אך המציאות הזו דורשת מהם מאמץ, להניע את הכנפים, להתאמץ ולהשאר למעלה, וזמן רב דורש מהם לרדת לארץ, לנוח.
נראה שהצפורים הם הברואים שיש להם כח להתעלות אל הרוחניות, אך הם עדיין חיים בגשמיות, הם מכירים את הרוחניות, הם קשורים אליה, אך החיים שלהם הם בארץ. יש אשר יותר רוחניים, וחיים יותר בשמים, ויש שהעליה שלהם לשמים היא מוגבלת יותר, אך כולם קשורים אל הארץ, כולם מקום המנוחה שלהם הוא בארץ.
הענק אשר יש לו שליטה בצפורים, הוא כבר צריך להיות במדרגה אחרת, הוא צריך שיהיה לו חיבור גם לשמים, שהוא יהיה עליון מהצפורים ובכך שהוא קשור אליהן הן שומעות לו הוא הממונה עליהן.
לעומת החיות, שהן מקבילות באופן הפשוט לאנשים שיש להם חיות, והם אינם מאבדים אותה בקלקולים, שאינם משתמשים בכוחות האלו להחריב את העולם אלא אך ורק בצורה טבעית פשוטה, העופות בספרי החסידות משולים למלאכים. המלאכים הם מציאות רוחנית יותר גבוהה מהאדם, הם מדרגה גבוהה יותר, אך גם להם יש חומר, גם הם קשורים אל החומר, אמנם פחות משועבדים אליו, אך יש להם גוף דק ופשוט יותר מאשר לאדם. 87 לכן הם יכולים לראות דברים שהאדם איננו יכול לראות, הם חיים במציאות רוחנית יותר, וברוחניותם הם מקיפים את העולם, אמנם הם מחוברים לקרקע, הראייה שלהם היא בקשר לקרקע, הם חיים את המציאות, ומוגבלים בה. לפי גדולי ישראל הצדיק הוא עליון מהמלאכים 88 , הוא יכול להגיע למצב שיש לו ממשלה על המלאכים 89 , והוא יכול להשתמש בהם ליעודים שהוא נצרך להם 90 .
אך כאן למרות המעלה העליונה של המלאכים, גם הם אינם יודעים על מציאותה של בת המלך, על העליונות הו גם למלאכים אין כל אחיזה.
המעלה העליונה הזו, של בת המלך, היא עליונה כל כך, והמקום שהיא נמצאת כל כך עליון שאין באמת למלאכים אחיזה בו. ולכן אין להם כל ידיעה ואינם מסוגלים לעזור 91 . אך גם על דבר זה, על התמודדות זו השני למלכות צריך להתגבר ולא להתייאש. הוא נדרש להכיר, להתחזק באמונה ולהמשיך הלאה.
ההתקדמות היא אל הענק השלישי, גם הוא בשליחות של הענק השני, מתוך ההתמסרות והאמונה של השני למלכות, הוא יודע שצריך להתקדם הלאה, כל לימוד מגלה לו עד כמה באמת המדרגה היא עליונה, עד כמה צריך להשקיע ולהתעלות להגיע אל המעלה הזו שבה יוכל להתקשר אל בת המלך ולהשיב אותה אל המקום שלה.

הענק השלישי והרוחות
והלך כמה וכמה שנים לבקש ומצא אדם גדול גם כן, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול, כנ"ל. ושאל אותו גם כן, כנ"ל, והשיב לו כל המעשה, כנ"ל, ודחה אותו גם כן. והוא הפציר אותו גם כן. ואמר לו (האדם השלישי הזה להשני למלכות): שלמענו יקרא שיבואו כל הרוחות וישאל אותם. וקרא אותם, ובאו כל הרוחות, ושאל את כולם, ולא ידעו שום אחד מהם מהר ומבצר הנ"ל. ואמר לו (האדם השלישי להשני למלכות): הלא אתה רואה ששטות ספרו לפניך. והתחיל לבכות מאד. ואמר: אני יודע שישנו בודאי:

הענק השלישי ממונה על העופות 92 , גם הוא כאחיו במצוות, חי במדבר, גם אליו צריך להתאמץ ולהתעכב ולחפש עד שמגיעים אליו, וגם הוא בתחילה אומר שאין מציאות כזו של הר של זהב ומבצר של אבנים טובות, אך הוא שולח את הרוחות לחפש, הוא כבר פועל יותר מאשר שאר האחים, הוא שותף להמשך באופן הפעיל.
הענק הזה ממונה על הרוחות.
מה הן הרוחות? הרוח משוטטת בכל העולם, היא לא מוגבלת,היא רוחנית לגמרי, והן במעלה עליונה יותר מאשר העופות. הרוח היא מאת ה', היא מופשטת, והיא מופיעה את דבר ה'. אמנם גם ברוחות אנו מוצאים רוח זרה, רוח שטות, רוח אחרת הבאה לנסות את האדם האם הוא ימשיך ללכת אחר דבר ה', או שמא יטעה אחר הרוח הרעה וישנה את דרכו, יתייאש או יטעה לדרך אחרת לגמרי. לכן מצינו כבר רוח שיצאה להטעות את הנביאים כולם על מנת לבחון את ישראל ולהענישם בכשלון על חטאים 93 .
רוח היא מאת ה' אך רוח הקיימת בעולם, רוח שמשפיעה על העולם, מובילה אותו ונותנת לו כיוון ומשמעות. כך הם חיי הרוח בעולם. יש רוחות של קלקלה, של תאוות ושל דעות כוזבות, ויש רוחות של טהרה ושל התקדמות, והאדם צריך לבחון היטב, האם הרוח הזו באמת היא מאת ה' לטובה, או שמא באה היא לבחינה לאדם, לנסיון האם ידע להתגבר עליה, לדעת לבחון האם היא משרתת את היעוד, האם היא באה לקדם את האדם אל היעוד שלו או שמא היא באה לבחון את האדם.
כאשר האדם קשור אל הקב"ה באמת אין הוא משתכנע אף מרוחות, הוא יודע שכל המציאות איננה יכולה לשנות את היעוד, ואמנם הקושי שנוצר הוא גדול, אמנם הכאב הוא גדול, ואף הבכיה היא גדולה, אך בכיה זו איננה של יאוש, אלא כבכיה שהיתה לענק הראשון, בכיה של קושי ושל מסירות 94 .
הענק השלישי אמנם איננו מאמין שיש מציאות עליונה כזו, שיש הר של זהב, אך הוא שולח וקורא לכל הרוחות ושואל אותן.
הרוחות שבעולם באות ממקום עליון, גם הרוחות התחתונות הן באות ומגלות את רצון ה', אך לפעמים מתוך הירידה ומתוך הצורך, הן מופיעות בצורה זו או אחרת, אך באמת הן שליחות מאת ה'. כך גם הדעות בעולם, לכל דעה יש יעוד, יש תפקיד בעולם. אמנם חלקן נראות שהן סותרות את גילוי ה' בעולם, חלקן נראה שהן שטותיות, אך לא בכדי הן נבראו, יש להן יעוד זה או אחר, ולכן האדם הגדול יודע שגם מהרוחות האלו וגם מהרוחות העליונות אפשר להתקדם. צריך לבחון את כולן, לבחון מה ללמוד מהן ומה לנצל אותן.
אמנם רוב בני האדם אסור להם להתעסק עם רוחות שטות, ורוחות רעות, שהם עלולים ליפול בעקבותיהן, הם עלולים להתבלבל ולהינזק, ולכן רק אדם ענק באמת מסוגל לשלוט ברוחות, הוא יודע את היעוד של כל רוח ורוח, והוא היודע כיצד להסתכל עליהן נכון, וללמוד את הצד הנכון שבהן.
כך אנו מוצאים בספרים, שהתורות העמוקות ביותר, פנימיות התורה בגדלות, יש בהן חכמה עמוקה לדעת כיצד לרומם כל כח במציאות, לדעת לבחון בשביל מה כל דבר באמת נוצר ומה הוא אמור לפעול בעולם, ולדעת כיצד על ידו לתקן את העולם להגיע אל היעוד שלו.
הרבה אידיאולוגיות יש בעולם, ואף בעם ישראל, הרבה דעות הרבה רצונות, הרבה מחשבות, והן צריכות לעבור בשבט הביקורת והבחינה המדוקדקת האם הן באמת קשורות אל היעוד, האם הן מקרבות את אדם אל היעד או שמא הן באות ומראות מציאות מדומה המקשה על המציאה של בת המלך.
אמנם בנושא של הגאולה, רוב רובן של הרוחות אינן קשורות אל עולם עליון כל כך, רובן הן עדיין קשורות אל המציאות הרגילה ומתוך כך הן מקשות על מציאת בת המלך.
כך מופיע שלפעמים אפילו גדולי ישראל התקשו להתקשר אל המציאות באופן המעשי, בשל הרוחות האלו, שהן תמיד היו חלק המקדם אותם אל עבודת ה'. והנה בנושא של הגאולה, הן גרמו להם להתרחק ולהתנתק 95 . כאן הבחינה תהיה קשה הרבה יותר!!!
הרוחות אומרות דבר אחד, והן נותנות תחושה חזקה מאד שאין מה להמשיך לברר, שהרי אף הרוחות אינן מכירות דבר זה, אם כן סימן שאין לו כל יסוד במציאות,אין לו כל אחיזה, ואין מה להמשיך לחפש, אך כאן בדיוק נקודת החידוש.
בין הרוחות האלו אין רוח שמכירה את בת המלך, אין רוח שקשורה למדרגה זו, ואף הרוחות הגדולות אינן יכולות לעזור לשני למלכות. האם ישנה סיבה מדוע לא תהיה רוח הגאולה עם שאר הרוחות?
נראה, שכאשר הגאולה נכללת ברוחות של העולם, ממילא היא גם כבולה בצורה זו או אחרת בגבולות הרוחות, במציאויות, בדעות, במחשבות ובראיות המצומצמות לעולם ולמציאות, ובכך אין אפשרות להתחבר אל גאולה גדולה לאין ערוך. אמנם אם היה אפשר באופן פשוט לחוש את התחושה הזו של ההתחברות אל הגאולה בודאי שהגאולה היתה קלה יותר להשגה, ונעימה יותר, אך זו תרופת שוא, תרופה המקלה ובסופו של דבר היא מעכירה את הגאולה עצמה ואת הרפואה שבה. הקושי והבכיה של הצורך ולרוח האחרת, הקשה להשגה, היא זו שמביאה אל הגאולה שהיא גדולה לאין ערוך.

הרוח האחרונה
בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד. וכעס עליו הממונה הנ"ל: מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמהם? השיב לו, שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות. ושמח מאד:

אחר כל הרוחות יש עוד רוח אחד, רוח שעומדת בפני עצמה, רוח שלא הגיעה עם כל הרוחות. הענק הממונה על הרוחות כועס עליה מדוע לא באה עמהן, והיא עונה לו שהיא התעכבה מחמת שהביאה את בת המלך אל הר של זהב ומבצר של מרגליות.
הרבה רוחות יש בעולם, רוחות טובות וקדושות, ורוחות של טומאה, אך גם הרוחות האלו וגם הרוחות האלו, אין כל אחיזה בגאולה, אין להן כל תפיסה ברוח הלוקחת את בת המלך. זו רוח מיוחדת, רוח אחת ומיוחדה, שהיא זו שלוקחת אל מקום כזה שאף אחד לא מכיר, והיא גם זו שלוקחת את השני למלכות לאחר מכן אל המקום הזה.
במשך הדורות האחרונים היו הרבה גדולי ישראל, הרבה דרכים לתורה, שבעים פנים, הרבה דרכים לעבודת ה', לכל אחד ואחד היתה רוח מיוחדת לו, אך היתה רוח אחת שבשלבים האלו רבים לא הכירוה, רבים לא ידעו להעריך אותה, ואף יכול להיות שאפילו הגדול בתחילה לא מבין את עניינה, שהיא נראית שהיא לא ממושמעת, איננה נכנסת אל התלם המתאים לרוחות, איננה מקבלת מרות, אך לאחר התשובה ישנה שמחה גדולה, שכן מתברר שהרוח הזו לא רק שהיא לא עשתה דבר הנוגד את דעתו של הענק, אלא שהיא זו שמובילה אל הגאולה, זו שמובילה את הכל והכל מחפשים דוקא אותה.
היא לא נראית גדולה, היא לא נראית מרשימה אך היא זו שגורמת לכל המהפכה. ואולי דוקא מפני קטנותה ומפני פשטותה היא כל כך מיוחדת והיא זו שיכולה להוביל אל הגאולה.

בתחילת תהליך חדש, תהליך של לידה של דבר גדול, מיוחד ומופלא, ישנה רוח חדשה שמתעוררת, רוח של אידאל, רוח של מחשבה, רוח של אמונה ושל רצון. והרוח הזו פועל ומופיעה את הדבר החדש והמיוחד. רבים לא יכירו את הרוח, רבים לא יראו בה התקדמות אלא להיפך יראו בה ירידה, אף פשיעה וחריגה מהיעוד ומהתפקיד.
כך גם ביחס לציונות. היו גדולי ישראל אשר רוח אחרת היתה בקרבם, הם הכירו ברוח הזו החדשה, רוח של גאולה וניסו להופיע אותה, להפיץ אותה, אך כל הרוחות האחרות לא התקשרו אל רוח המיוחדת שלהם, הם נשארו עם כל גדלותם, ועם כל מיוחדותם בודדים ומאוחרים, שונים מכולם, ולמרות גדלותם שהיתה לא קטנה מהאחרים, הם נשארו בצד, נשארו שונים ומוזרים, אך רוח מוזרה איננה מפחדת ואיננה מתייאשת.
הם ידעו שאין הדברים פשוטים, שאין רבים מוכנים לקבל אותם, אך הם לא הפסיקו, הם המשיכו וניסו עוד ועוד להופיע את הדברים בצורה הגדולה ביותר. כתבו ספרים, נאמו במקומות רבים אך ללא שיכירו בכך הרבים, בלא שכל הרוחות יסכימו עמהם. והנה הרוח הזו התחילה את התהליך, התהליך שהיה כל כך שונה ממה שציפו לו גדולי ישראל, ממה שציפו כולם. רוח של גאולה התנוססה באויר, הובילה את בת המלך אל ארץ ישראל, הובילה אותה אל מבצר של אבנים טובות, אך עדיין לא התגלה הקשר בינה לבין אביה שבשמים. שם הקודש לא נקרא בפיה. המובילים אותה, אלו שקבלו את הרוח המיוחדת הזו, לא קראו בשם ה', לא הכירו שהיא בת המלך אשר מקומה הוא החזרה לארמון, ולכן הם הובילו אותה אל הר של זהב שהוא באמת מקומו של המלך, אך לא גילו למלך, לא גילו לעם ולהמון שבת המלך חוזרת, לא גילו שהיא כלואה בתוך ההר של זהב, ובתוך המבצר של אבנים טובות. אשר אם ילמדו להשתמש בו נכון היא תוכל להיות בת המלך במקומה הנכון בתוך הארמון הזה של האבנים טובות, מבצר שיכול להיות ארמון אם אך יגלו שאין הוא סותר את חזרתה אל המלך.
בת המלך נמצאת כלואה בארמון, במבצר, והיא לא יכולה לצאת, היא לא יכולה לחזור אל הארמון של המלך, כי לא מוציאים אותה משם, כי לא מגלים לה שהיא אמורה לחזור אל הארמון, צריך את השני למלכות, זה שאת כל חייו מוסר בשביל בת המלך, בשביל המלך, שיגלה לה שהמלך מתגעגע אליה, ושהוא יוציא אותה מהמבצר, וישיב אותה אל הארמון של המלך.

הרוח הזו מעוררת כעס, מעוררת אי הסכמה, אך לאחר מכן מתברר שסיבת העיכוב שלה היא בעצם הסיבה של השמחה, הסיבה שהיא היתה חייבת להתעכב. באותו הזמן שמחפשים אותה היא מובילה את בת המלך אל ההר של זהב, היא פועלת בהתקדמות של בת המלך, התקדמות שבעיני רבים נראה כאילו היא מפריעה, היא מקשה על החזרה שלה, אך באמת היא לא מתנגדת אלא היא באה להמשיך את ההתקדמות, היא באה להוסיף, ואם השני למלכות באמת ירצה היא תיקח אותו גם כן לשם, את כל מי שירצה באמת היא תיקח לשם, כי זה איננו מבצר שלא אמורים להכנס אליו, אלא זהו המקום שהיא כעת צריכה להיות, ושהיא צריכה להיגאל משם.
את בנין הארץ, את התעוררות הגאולה מובילים אנשים אשר אין שם ה' שגור בפיהם, אינם יודעים את אלוקיהם, ואך רוח זו היא שמובילה אותם לפעול, היא דוחפת אותם לגלות את ההר של הזהב, לגלות שלשם צריך להביא את בת המלך, למרות שהם לא מכירים אותה, הם לא יודעים באמת מי היא ומה מקומה, אך הם אלו שמקימים ולוקחים אותה אל ההר של זהב 96 .

השמחה היא גדולה, מתגלה שהמקום של בת המלך היא מציאותי, הוא אמיתי ואפשר להגיע אליו, שהיא לכאורה במקום טוב, מקום מיוחד, וכל החיפוש מגיע אל כיוון ברור הרבה יותר.
אמנם עדיין יש תהליך ארוך, אמנם עדיין אין פתרון ברור כיצד להוציא אותה מהמבצר, אך עצם הידיעה לאן ללכת, כיצד להתקדם היא מגלה שכאן מתקדמים ומתקדמים ולבסוף בודאי יגיעו להשיב אותה, לגאולה השלמה במהרה בימינו.

אחד הדברים החשובים שמופיעים כאן הוא השמחה. בכל התהליך ישנם געגועים, ישנו צער ואמונה, ישנה בכיה ואמונה, אך כאן יש משהו חדש לגמרי כביכול, השמחה.
ולשמחה מה זו עושה?
ישמח לב מבקשי ה'. כאשר מבקשים ומצפים זמן רב וחווים משברים, קשה מאד להיות בשמחה, למרות שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, הדבר איננו מופיע בצורה פשוטה, הבכי פורץ בשעות המשבר, הקושי מתגבר, והמסירות היא זו שמובילה הלאה, למרות שלא רואים את התוצאות. אך כאן כאשר ישנם זמנים של שמחה, כאשר יש הרגשה שמתקדמים, צריך לשים לב לכך ולהופיע את השמחה. אמנם לפעמים ישנה שאלה, כיצד להופיע שמחה הרי בסופו של דבר לא השבנו עדיין את בת המלך אל המקום שלה? אם כן כיצד אפשר לשמוח? אך זה בדיוק החידוש של השמחה כאן. שלמרות שעדיין אנו בתהליך, אנו צריכים ללמוד להכיר את ההתקדמות, להכיר שהנה הגאולה נראית כבר כל כך מוחשית, כל כך מעשית, ושכל התהליכים כל כך מובילים אל הגאולה, שכבר עכשיו צריך לשמוח. כבר המבקשים את ה' צריכים לשמוח, אמנם לפחות בזמן שמרגישים שהדרך נפתחת להתקדם הלאה, צריך לשמוח ולהודות לה' על כך.
למרות שעדיין מבקשים את ה', צריך לשמוח, השמחה היא בלב, שמחה פנימית שפועלים ומתקדמים, ושמחה זו נותנת את הדחיפה להמשיך הלאה.

כאשר כל הרוחות יכולות להסתדר עם הענק, עם האחראי עליהן הרוח הזו שהיא פועלת את השלב הבא, היא לא שומעת את דברי האחראי, המופקד עליה, שכן היא פועלת כעת בתפקיד של מי שמפקיד את הענק על הרוחות, היא מקדמת את בת המלך אל בעל הרוחות כולם ובעל כל המציאות כולה.

היוקר הכיס והמעות
ושאל הממונה את הרוח: מה יקר שם (הינו איזה דברים הם שם ביקר ובחשיבות), ואמר לו, שכל הדברים הם שם ביקר גדול.
ואמר הממונה על הרוחות להשני למלכות: באשר שזה זמן גדול כל כך שאתה מבקשה וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות. וגזר על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם. ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, והיו עומדים שם חילות, שלא הניחו לכנס אל העיר. והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושחד אותם, ונכנס לתוך העיר. והיתה עיר נאה:
והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה.



היוקר של העיר של זהב, מזכיר לנו על את דברי חז"ל על היוקר אשר יהיה בזמן של הגאולה.
וכך אמרו חז"ל 97 :
"בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר..."
סימן זה של היוקר יאמיר מופיע ברשימה של דברים לא קלים אשר יהיו לעתיד לבוא, בזמן שעומד המשיח להופיע. רש"י מביא שהיין ביוקר בגלל שתהיה דרישה מאד ליין. וצריכים להבין מדוע בדור של לקראת הגאולה השלמה הצרות כל כך גדולות, הקשיים כל כך גדולים.
אמנם ישנם כמה דברים שראוי לנסות להבין אותם, ונראה שאם נבינם יהיה בחובם לתת לנו תמונה על הדור באופן הכללי, וממילא גם להבהיר לנו את התשובה הזו של הרוח מדוע המקום שם שהכל יקר.
כפי שהזכרנו, המצב הוא של התכוננות לגאולה, אמנם המצב הוא שעדיין לא הגיע הגאולה השלמה, ולכן כבר יש כוחות גדולים אשר אמורים להתגלות, כוחות עצומים של גדלות שעדיין לא כיוונו אותם אל היעוד שלהם. דוקא בשל השינוי הגדול שאמור להיות בזמן הגאולה השלמה, צריך את הכוחות האלו, אך הם עדיין אינם מכוונים אל היעוד השלם שלהם, ולכן במצב זה אותם הכוחות הגדולים באים לפרוץ גבולות. הגבולות המציאותיים המוגבלים של המציאות אינם יכולים להכיל את הכוחות אלו, והכוחות מרגישים את עצמם מוגבלים וככל כח בעל עצמה רבה שמנסים להגביל אותו הוא בסופו של דבר פורץ את הגבול ומתפרץ מעבר לכל היעודים שלו.
כך גם לדוגמא מביאה המשנה שהדור איננו מכבד את האבות. הוא מכיר את הכוחות שיש בו, מרגיש שיש לו יעודים גדולים, והוא רואה את הדורות הקודמים שאינם תורמים ליעודים האלו, הוא מרגיש את הצמצום בדורות קודמים, ורוצה לפרוץ אותם. כאשר הוא מרגיש שהוא היה יכול להופיע את הדברים בצורה שלמה יותר, גדולה יותר, והדור הקודם מגביל אותו לצורה מצומצמת הוא רוצה לפרוץ ובכך מגיעה מרידה וזלזול בדורות הקודמים 98 .
כך גם הסביר הרב קוק זצ"ל על ההתמודדות בין הדור הישן לבין הדור החדש, במאבק על העצמה הזו ועל הכוחות שאמורים להופיע. אלא שהדור החדש, איננו יודע עדיין כיצד להופיע את הכוחות שלו בצורה המתוקנת ולכן באים מכך קלקולים גדולים, נזקים ומרידה.
הנסיון לברוח ליין הוא נסיון לברוח מהמציאות, לברוח מהגבולות ולברוח מההתמודדות 99 . בשלב זה נפגשים עם מציאות שהכל יקר, הכל לא קל, הכל מגביל, הכל מצמצם, ולמרות זאת הדרישה היא גדולה, המרוץ אחר אותם הדברים גורם לאנשים להשקיע רבות על מנת להשיג את אותם הדברים היקרים. אך האם היוקר הוא דבר טוב או לא?
תלוי הדבר כיצד האדם יתמודד עם הדברים. כאשר האדם ירגיש כל הזמן שחסר לו, הוא ירגיש שהוא לא מסוגל למלא את תאוות ליבו,ממילא היוקר הוא הדבר המגביל ביותר, הקשה ביותר, אך כאשר הוא ילמד באמת את היחס הנכון אל הדברים, הוא ילמד על ידי כך כיצד לא להיסחף אחר הדברים האלו, ההגבלה הזו יכולה להוביל אותו אל הדרך הנכונה. אמנם פעמים רבות שעדיין גם הדבר הזה לא יספיק עדיין צריך את ההדרכה כיצד באמת לשנות את הגישה, כיצד לקלוט את הדרך הנכונה. הרבה פעמים אנו פוגשים באנשים שלא טוב להם, אך הם לא משנים את הדרך, כי הם לא מכירים משהו טוב יותר, הם לא מכירים כיצד למצוא את הדרך השונה, כיצד להגיע אל מה שהם באמת היו רוצים, ולכן הם לא מסוגלים לצאת מהמרוץ אחר הנסיון להתגבר על היוקר ונכנסים עוד ועוד אל המרוץ הזה בנסיון נואש להשיג את הדבר.
כאן באה ההדרכה אל השני למלכות. דע לך שאתה נכנס אל עולם יקר מאד, אל מקום שהכל יקר בו, אך אתה צריך את הכלים להתמודד עם זה. אתה עלול להיכנס אל המציאות הזו ולהיסחף עמה אל מציאות שאף אתה תשכח את היעוד, ותשקע בתוך המציאות הזו של היוקר יאמיר. אתה עלול לאבד את הכל, ולבסוף לא תוכל להוציא את בת המלך מהמציאות הזו.
לכן אומר הענק אל השני למלכות, אחר שראיתי עד כמה אתה רוצה להשיב את בת המלך, עד כמה היעוד מוביל אותך, אני אתן לך את היסוד שאיתו תוכל להתמודד ולהתגבר על המאבק הזה של הסוף של הגאלה.
דע לך, שלמרות שאני לא ממשיך יחד אתך, למרות שאני קשור אל הרוחות ויש לי את היעוד שלי, אני אתן לך את ההדרכה ואת היסוד כיצד להתמודד עם הקושי הזה, קושי אשר אתה לא פגשת מעולם, שכן מעולם דבר זה לא עניין אותך, ולא פיתחת כוחות בתוכך להתמודד עם המציאות הזו.
הדרך היא כלי שבתוכו הפתרון לכל המאבק הזה, כיס שכאשר תכניס את היד תוציא ממנו מעות.
האם הכלי באמת מלא מעות? מהו הכלי הזה? מניין יש לענק את הכלי הזה, וכי בשביל מה הענק צריך מעות? הרי הוא נמצא במדבר, במקום שאין מצויים בני אדם ואם כן מניין לו כלי זה?
אם נדייק בדבריו של ר' נחמן נראה שלא נאמר שהכיס הוא מלא מעות, אלא זה מעין כלי פלאי שכאשר תכניס את היד הוא ייצר מעות, ובכך תוכל להשתמש בו כאשר תהיה צריך. מה הוא הכלי הזה? נראה שהכלי הוא תורה 100 . כן התורה שהיא גדלה בבית של הענק הזה, התורה של כל הדורות שעברו בעם ישראל, שעברה במסורת מדור לדור, היא הכיס שאתו אפשר להתמודד עם היוקר.
אמנם במבט פשוט נראה שהדברים קשים, כיצד אפשר להוציא כסף מתורה? אך נראה שכאן מונח היסוד. כאשר האדם חושב שעם כסף רב הוא אמור להתמודד, דבר זה נובע מחסרון אמונה, מחסרון של בנין פנימי. כאשר הבנין הוא נכון ממילא גם החסרון החיצוני אין לו משמעות.
אמנם התורה הזו צריכה להיות תורה של ענק, תורה של לימוד גדול כיצד להתמודד עם הדברים, תורה ברורה של גדלות ושל בהירות שגם כאשר נמצאים בתוך הר של זהב ומבצר של אבנים טובות, גם כאשר נראה שהיסוד הוא היוקר, באמת כל זה הוא תדמית, באמת כאשר האדם מאמין שיש בתורה את הכל, כאשר הוא מרגיש שלא חסר לו כלום, הוא מסוגל לעמוד מול היוקר הזה של הכל יקר, ולהתגבר עליו, הוא מסוגל להוציא את מה שהוא צריך ולהמשיך הלאה.
הרבה פעמים אנו פוגשים מציאות שדוקא אנשים שיש להם הרבה כסף הם העניים שהם מרגישים שאין להם, ואילו אדם שאין לו הוא מרגיש שלא חסר לו דבר 101 .
כאשר האדם חי את הידיעה שאם היו לו עוד כך וכך מזומנים מצבו היה טוב יותר, הוא נכנס אל המבוך של היוקר של העולם. אך כאשר הוא חי על פי הכיס, הוא מרגיש שלא חסר לו באמת דבר, ואין כל סיבה להתרגש מהמציאות.
האדם הזה מסוגל להלחם נגד היוקר הזה, הוא חי את התיקון שלו, שכן על פי התורה הוא מוציא את הכוחות שלו בצורה מתוקנת באופן השלם כל כך שממילא אין כל סיבה שהוא ירגיש צורך להגיע אל יוקר ואל דרישה לצאת מהגבולות, הוא יכול לחיות בתוך הגבולות ולהרגיש שהגבולות מעולם לא הגבילו אותו.
תורה זו ליוותה את עם ישראל בכל הדורות, והיא גם היסוד שיכול ואמור להוביל בגאולה, היא היסוד לתיקון כל המציאות, וממילא להדריך את הכוחות כיצד שהם יופיע לפי היעוד שלהם, לפי הדרך הנכונה שהם לא יהיו צריכים לפגוע בדברים אחרים, שהם לא יהיו מוגבלים בדרכים לא מתאימות להם, ויגדילו את המציאות לגאולה שלמה.

הענק מצווה לרוח לקחת את השני למלכות. כאשר מגיע האור, כאשר מתבררת הדרך לפעמים ישנה דליגה, ישנה התקדמות מהירה, והכוחות כולם עוזרים לאדם להתקדם אל היעוד שלו.
אמנם צריך לזכור שגם לאחר הדליגה הזו, לאחר ההתקדמות המהירה, שבה נראה שכל הכוחות מובילים את האדם קדימה, עדיין זה לא אומר שהגיעו הדברים אל התכלית שלהם. גם כאשר השני למלכות כבר הגיע אל העיר של זהב, עדיין צריך הוא לבחון היטב למצוא את הדרך כיצד להשיב את בת המלך. העזרה באה, אך העזרה איננה משביתה את ההשתדלות של האדם. האדם צריך להמשיך לנצל את ההתעוררות הזו, את הסייעתא דשמיא שלו ולהמשיך מתוך כך הלאה, מתוך ענוה ומתוך אמונה להמשיך.
הוא מגיע אל העיר ומשחד את השומרים. הוא מוציא את הכסף מהכיס המיוחד והמופלא, ומשחד את השומרים. כיצד הוא משחד? וכי בעיר של זהב חסר לשומרים כסף?
נראה שהכסף שהוא משלם איננו כסף רגיל, הוא משהו אחר אשר מעורר את הרצון של השומרים, אלו שמופקדים על העיר, אלו ששומרים שהעיר לא תאבד את המיוחדות שלה.
הוא מגלה את האוצר שלו, מגלה שבאמת יש תיקון, יש יופי ופאר מיוחד שאין סיבה לרדוף אחר הכסף, היופי הזה הוא נפלאות פנימית, אורה של התורה, שהיא טובה מכל כסף וזהב, אמנם צריך תורה גדולה ונפלאה על מנת שהיא תוכל למלא את מקומו של הכסף, שכן כל עוד שאדם לא ירגיש שהוא קיבל משהו מיוחד, הוא לא יסכים להחליף את הכסף גם במקום שהיוקר מאפיל על הכסף, במשהו אחר. אך התורה היא תורה עליונה, תורה נפלאה, והיא מובילה את האדם הלאה למעלה.
ובכך היא מסוגלת להאיר את הכסף הזה שיש לשומרי העיר, לתת להם יופי יוחד שהם יסכימו לתת לו לעבור.
בגדלות שהוא מביא הוא מרים אותם אל גדלות כזו שהם ירגישו שיש כאן משהו מיוחד שכדאי להכניס אותו אל העיר, אולי הוא מסוגל להאיר את העיר בצורה כזו שכל העיר תקבל מכך.
גם עם התורה המופלאה, גם עם הגדלות המופלאה צריך תמיד סבלנות רבה, צריך לזכור שהשינויים לוקחים זמן, שההתמודדות היא ארוכה, צריך להשתמש בכלים המוצבים לאדם ולבחון בסבלנות כיצד להתקדם הלאה.


ולבסוף הוציאה
ואיך שהוציאה לא ספר ובסוף הוציאה.
עד כמה הלב בוכה, עד כמה הלב משתוקק, אך נחמה יש גם בדעת ובלב, שלבסוף הוציאה.
עד כמה היינו רוצים לדעת כיצד הוציאה, מהי הדרך להוציא אותה, מה התשובה לגאולה השלמה, אך נסתמו הדברים, איך שהוציאה לא סיפר!!!
האם ידע? האם נוכל לדעת?
אך היסוד החשוב הוא שלבסוף הוציאה. יש אמונה, הגאולה תבוא גם אם אנו לא יודעים כיצד, גם אם אנו לא יכולים לצייר מפה מדויקת כיצד, אך הבטחון בגאולה הוא מאד חשוב, הוא נותן את הכח להמשיך הלאה.
אך הסיפור נגמר, הסיפור לא חסר את העיקר אלא הוא חסר את הסיום.
פעמים רבות אנו חושבים שאם הסיום לא נמצא, אז בשביל מה הלכנו עד עתה? הרי לא הגענו אל המטרה?
אך לא כן היא דרכה של תורה. ישמח לב מבקשי ה', העיקר הוא הבניה, החיפוש, הדרך. זהו היעוד וזו המטרה. אמנם אין הליכה בלא מטרה, והבטחון הוא שהמטרה בו תבוא, אך היקר הוא עצם המעשה של האדם. התוצאה היא כבר החלק האלוקי, אנו נקראים לפעול אם אל ולא במקום אל.
לכן הסיפור כל כך חשוב, הוא נותן נקודות כל כך חשובות והדרכה כל כך יסודית כיצד ללכת בדרך,מהי הבניה ומהי ההתמודדות ואידך זיל גמור.
נלך בעקבות שצייר לנו ר' נחמן. כל אחד יקרא להיות השני למלכות,לא נתפס לקטנות אלא נלך בדרכם של גדולים ונשתדל, נבכה כאשר יגיע הזמן שידרש הדבר, נשתדל ונאזר בסבלנות כאשר
נדרש, ולבסוף נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.


^ 1 לדוגמא בספר תוך הנחל ישנו פירוש של המהור"ש על הסיפור וכן יצאה חוברת על הסיפור ובעוד מקומות.
^ 2 כפי שהרחיב על כך הרב כץ בחוברת על הסיפור.
^ 3 כאשר האדם חושב שהכל תלוי בו ממילא הוא גם מוטרד מאד כיצד להגיע אל המטרה, אך כאשר האדם הוא פועל עם, הוא מבין שהוא אמור לעשות את חלקו והתוצאה איננה באחריות שלו.
^ 4 מענין להעיר שבסיפור של בן המלך מאבנים טובות העיקר הוא הבן של המלך ולא הבת של המלך, ואילו כאן פתאום המעניין הוא הבת ולא הבן ויש לעיין.
^ 5 זו מעלה מיוחדת של המלכות שבה עיקר ההתמודדות בעולם (כפי שמופיע בארכות לקוטי מהור"ן תורה א' ע"ש)
^ 6 נאמר בספרים שהקב"ה משתעשע עם נשמותיהם של הצדיקים בגן עדן, ונראה באופן הפשוט לומר שבגן עדן והצדיקים אשר נמצאים במהות השלמה שלהם ממילא השעשוע מופיע בצורה הנפלאה ביותר, אך אין זה היעד של כל המציאות, הקב"ה שוקק לעשות מחול עם כל המציאות שהכל יהיה קשור אל העד ועם ישראל יקבל שפע עליון של קשר אל הקב"ה (ה' חפץ למען צדקו - של עם ישראל).
^ 7 דיון זה אנו אולי יכולים לראות בדיון של משה עם המלאכים אשר רצים את התורה משה מוריד את התורה אל עם ישראל, שהמלאכים אמנם רואים את הנפלאות של התרה אך הם אינם באמת "זקוקים" אל התורה, לעומת עם ישראל אשר אין לו חיות בלעדי התורה.
^ 8 אמנם המתח הזה קים בכל אדם, בינו לבין הקב"ה וכן בין אדם לחבירו, במערכת התורנית אנו מוצאים שהדרך לפתרון של המתח הזה הוא האיזון בין החסד לבין הגבורה, המופיעה בתפארת וממילא מגלה את המהות של החסד והגבורה בהרמוניה שלהם באופן המושלם ביותר. כך בברכה מתחילים בברוך אתה, ואחרי זה אומרים אלוהינו בלשון נסתר, וכך אומרים שאו שערים ראשיכם, מי זה מלך הכבוד, ואחר כך אומרים מי הוא זה, דבר גדול ככל שמתקרבים אליו כך מגלים גם את ריחוק.
^ 9 עיין רש"י בראשית פרק ג' פסוק כב.
^ 10 ישעיה נד, ז - ח'
^ 11 רש"י ועוד.
^ 12 מסיבות שונות, ביניהם שהוא גורם להתקשרות, שכן על ידי הריחוק מבינים מה מפסידים, מתעוררת התשוקה לתיקון וזה אולי משהו מסוד הנסירה.
^ 13 שיר השירים ז, א'
^ 14 שישראל הוא חלוץ התשובה. וכל מגמתם של ישראל הוא לקשר בין העולם לבין הקב"ה וממילא כאשר ישראל יהיו שורים בתוך העולם ולא יופיעו את הקישור הזה העולם כולו ישאר במדרגתו.
^ 15 אולי אפשר לור שהדבר הזה של ההליכה ללא טוב, לטא נעשית לפי הסיפור מרצון בת המלך, אלא הוא חוטף אותה, שכן בפנימיות גם ברגע זה ישראל לא הולכים לשם מרצונם, זה לא בבחירתם (הערת הרב אברהם פרל שליט"א)
^ 16 דף ג, ע"א
^ 17 מסכת חגיגה דף ה' ע"ב
^ 18 סימן א' סעיף ב'
^ 19 במציאות זו אנו נפגשים בתנ"ך בסיפור של אלישע אשר היה לו את גיחזי אשר לא היה במעלה רוחנית המתאימה ולכך לבסוף לאחר נפילות וקלקולים דחה אותו אלישע אך אלישע עצמו שהיה במעלה רוחנית עליונה מאד, היה צריך "איש שטח" על מנת לעשות את המוטל עליו. וכן אפשר למצוא במקומות רבים שההוגים היו צריכים אנשים אשר אינם חיים את האידאלים האלו, את העולמות הרוחניים אך מסוגלים לבנות את הבסיס של ההופעה הזו והגדולים האלו ידעו להשתמש באנשים אלו בעת הצורך.
^ 20 נקודה זו הרחבנו בה בביאור על סיפור בן המלך שנעשה תרנגול הודי על הירידה של החכם אל העולם החומרי של בן המלך על מנת שיוכל להעלות אותו משם, וזו מסירות גדולה שצריך הצדיק לעשות למרות שבפני עצמו אין לו קישור כלל אל החומריות הזו, וע"ש.
^ 21 כשאגתו של ר' נחמן שאין שום יאוש בעולם כלל, שהוא יסוד בעבודת ה' של האדם.
^ 22 שמואל א' טו, כט'.
^ 23 עיין בהרחבה בסיפור בן מלך ובן השפחה שנתחלפו ובספרו של הרב ארז משה דורון - איש היער פירוש לסיפור זה, על התיאור השלם של הנפש בתוך היער וההתמודדות שלה כיצד לחזור אל המקום שלה. שם באמת הנפש הגיע אל היער ולא התדרדרה משם אך כאן מסופר על ירידה גדולה יותר על מבצר שמוביל אליו שביל ביער.
^ 24 הוא אמר ויהי, והאותיות האלוקיות הן המקיימות את המציאות, בעת הסתלק האותיות ממילא יתבטל כל העולם, והכל יחזור לתוהו ובוהו.
^ 25 עיין בהרחבה שהרחבנו בסיפור של בן מלך שנעשה תרנגול הודי, על הורדת הבגדים של החכם וכיצד דוקא מעשה זה נותן לו את האפשרות לתקן את המצב של בן המלך כפי שהארכנו שם.
^ 26 המוהר"ש פרש את המצב הזה שכל השומרים הם אחיזת עיניים בכלל, שעובדה שאין הם עוצרים אותו, וממילא כל המציאות הזו היא דמיונות בלבד ולא מציאות ממשית, אך נראה אולי על פי דרכנו לומר שהשומרים האלו יש להם כן אחיזה במציאות שהרי בת המלך איננה מסוגלת לצאת משם בלא עבודתו של השני למלכות, שהם שומרים עליה שהיא לא תוכל לצאת. גם השני למלכות איננו אומר לה "תראי שאין בהם ממש והם לא מסוגלים לעכב על ידך אם רק תרצי לחזור" אלא הוא צריך לעשות מעשה לא פשוט, לעבור נסיונות לא פשוטים על מנת לרומם את המציאות למדרגה כזו שהיא לא תעכב את החזרה של בת המלך. אלא שהנקודה המתחדשת כאן היא שבידי האדם להתרומם ולתקן עצמו למציאות כזו שאין לכל המציאות הגשמית, למרות שהיא מציאות, כל אפשרות לאחוז בו, שהם מסוגלים רק לעכב את הקשורים אליהם, את מי שנותן להם אחיזה בו ממילא הם שמים את ידם עליו, אך אם האדם לא נתן להם כל אחיזה ממילא באמת אין להם אפשרות לפגוע בו.
^ 27 עיין על כך באריכות בתורה א' בליקוטי מהור"ן ובהסברים על תורה זו, ביחס בין הטוב והרע וגם בהמשך באחיזת המלך בבת המלך, כיצד הוא אוחז אותה, ומדוע אין היא חוזרת אל מקומה הרי היא מכירה שאין זה מקומה והמקום הנראה טוב הוא באמת לא טוב.
^ 28 עיין במאמרי הראיה על כוחו של הדמיון שהוא היסוד של כל הקלקולים שבעולם. בלא הדמיון היה מכיר האדם מיד שאין כל אחיזה שקר ולא היה קשור אליו כלל. אלא שכח הדמיון הוא דבר חשוב במציאות שהוא היסוד של הנבואה, וכאשר האדם איננו משתמש בכח הזה באופן הנכון ממילא הוא משרת את הבחירה החופשית ואף נותן לאדם את האפשרות ליפול בתהמות החטא.
^ 29 יסודו של כל עולם השקר הוא מהניצוצות הגנובים אשר נגנבו מעולם הטוב ומשתמש בהם להחיות שכן לקלקול אין הרי כל חיות וכל מה שהוא מתקיים הוא מהיות הדמיון לאמת, הכלים של האמת.
^ 30 כפי שהרחיבו על כך בספרים רבים כגון בספר דעת תבונות ועוד.
^ 31 דברים אלו אנו נפגשים פעמים רבות בעולם, לדוגמא בעולם המוזיקה והשירים. השיר הוא דבר נפלא, עולם השירה הוא עליון מאד, השירה היתה בבית המקדש, אך כאשר אין היא נמצאת בהתגלות באופן הנכון היא ממילא מביאה לכל הקלקולים, אמנם היא נראית דבר נעים, דבר משמח, דבר מעורר, אך מי שחודר לעומק מכיר שאין בה באמת כלום אלא רק כלי שאפשר להשתמש בו באופן מתוקן וכך באופן המקולקל של ההופעה העכשוית ראוי להתרחק ממנה. וכן בכל הכוחות והתכונות הנמצאות בעולם.
^ 32 דבר זה הוא בענין של העלאת ניצוצות שהאדם מעלה באכילה. אמנם האכילה הגשמית עלולה להפיל את האדם אל הגשמיות אך אם הוא יודע באמת את היעוד שלו, הוא זוכר שהוא שליח, הוא זוכר שתפקידו להשיב את בת המלך, ממילא הכל קשור אל המהלך הזה הכל ישרת את היעד הזה ובכך הוא מעלה את הניצוצות שיש בדבר. שהרי באמת הכח המחייה את כל המציאות הם הניצוצות העליונים הטמונים בה, והכל נועד על מנת להופיע את הנצוצות האלו והשאלה האם האדם ידע לחפש את ניצוצות או שמא ילך לאיבוד בעקבות התענוגות של האוכל ויפול בכל המעטפות ולא יגלה עת הענין ואת החיות.
^ 33 למרות שישנם שם מעדנים כפי שמופיע בסיפור רק נאמר שהוא אכל, לא נאמר שהוא עשה יותר מאשר אכילה פשוטה, שכן לדידו האוכל עם כל המעדנים לא יוצא מכלל אוכל. פעמים שאנו פוגשים אנשים אשר מראיית המעדנים האוכל נהיה תרבות, נהיה דבר מרכזי מאד במהלך החיים, הוא מפסיד מלהיות כלי ונהפך להיות יעוד. האדם אשר רוצה שגם האכילה שלו תשאר אמצעי ולא תהפך להיות יעוד צריך להפנים באמת את המהות של האכילה, וכפי שאנו מכירים בעבודת האדם על התאוות כך גם צריך להתרחק קודם לכן אל הצד השני לגמרי, אל הריחוק לגמרי מן התאוות ורק לאחר מכן, לאחר שאין כבר כל חשש שהוא ישקע באותן התאוות ממילא הוא מסוגל להתייחס אליהן ולהשתמש בדבר בלא התאוות ובלא שהדבר יעבור את גבולו.
^ 34 שיר השירים ז, א'.
^ 35 כדברי האבן עזרא על איסור לא תחמוד במשלו שכאשר ישנו הבדל כל כך ניכר ממילא אין כל אפשרות להחליף, אין כל אפשרות להתקשר. לכך אולי אפשר להסביר את דברי חז"ל שלא גלו ישראל אל בין אומות העולם אלא בשביל להוסיף עליהם גרים, שכאשר ישראל נמצאים במעלתם המתוקנת והשלמה ממילא אומות העולם מכירים בעליוניותם של ישראל ואינם מכירים כלל באפשרות להתחבר אליהם, לכך כאשר ישראל יורדים בגלות והם מופיעים במערכות שכבר קשורות יותר אל אומות העולם, אך עדיין נמצאים במצב עליון יותר, מתוקנים יותר, ממילא אומות העולם באים להתחבר אל ישראל להתגייר.
^ 36 יסוד זה הוא נובע מכך שכל החטאים הם באים בעקבות כח המדמה שבלעדיו האדם היה יודע מיד לבחור בטוב ולהתרחק מהרע אלא שהרע הוא מתדמה לטוב, מראה את עצמו לטוב ובכך מטעה אחריו. (עי' מאמרי הראיה שיחות על ספר הכוזרי בהרחבה ובעוד מקומות על מרכזיותו של כח המדמה ועל היותו יסוד לעבירות אמנם הוא כח עליון אשר יסודו גם כן בנבואה ונפילות אלו של החטאים הם נובעים מהלקיחה של הכח העליון הזה אל המקומות תחתונים ולא שהכח עצמו הוא כח שלילי במהותו.)
^ 37 יש להרחיב בדבר על יסוד דברי חז"ל על קטרוגה של הלבנה, אשר אמרה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד, ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך, שישראל נמשלו ללבנה ואומות העולם אל השמש, וממילא ישנו דיון שלם האם אפשר שתהיה שליטה של אומות העולם ושל ישראל יחד או שמא צריך שאומות העולם ישלטו בעולם ורק לאחר מכן כאשר ישראל יגיעו אל השלמות שלהם ממילא יאירו את העולם. ועיין על כך במקומות רבים אשר הרחיבו על הגמרא הנ"ל בספרי החסידות ועוד ואכמ"ל. (ולמעשה זה הפשט ברש"י "לאום מלאום יאמץ" (הערת הרב א.פ.)
^ 38 בנביא אנו מוצאים שאומות העולם נקראים המנאפים הזרים אשר באים על האשה ולאחר מכן לאחר שמספקים את תאוותיהם הם "זורקים" את ישראל לגמרי, ומשאירים אותם בלא כלום.
^ 39 דבר זה אנו מוצאים בבירור יסודי מאד במגילת אסתר ביחס של המלך אחשורוש אל המלכות שלו, שלמרות שושתי היא בת מלכים, היא ממשפחת מלוכה ולא הוא, הוא אשר שולט רוצה להשתמש בה על מנת לבסס את מלכותו, וכאשר היא מאיימת על המלכות שלו ממילא הוא פועל בנחרצות על מנת להבהיר את היות האדם "סורר בביתו". כל עוד שהדבר מסוגל לחזק את המלכות הוא יתמוך בו אך כאשר הדבר לא ישרת את התפקיד, ירחיק אותו באופן החד ביותר. אמנם אנו מוצאים בשמה המלך אשר נשא נשים רבות וביניהם את בתו של מלך מצרים, ובצורה פשוטה רצה לחזק בכך את הקשרים עם המדינות האחרות, והייתה נגד הדבר הזה ביקורת אלוקית לא פשוטה.
^ 40 אמנם בחז"ל במקורות המצויים אצלינו הדבר לא נמצא, אך אנו מוצאים בכמה ספרים שהביאו את הדבר בשם חז"ל, וממילא בודאי שיש דברי חז"ל אלו, אך אנו אין לנו את כל דברי חז"ל, ולכך לא הגיעו הדברים בידינו ואנו סומכים על המסורת של גדולי ישראל אשר ציינו בשם חז"ל את הדברים. אמירה זו מביאים בשם חז"ל הן בספר ראשית חכמה, והן הרב קוק בכמה מקומות.
^ 41 אמנם אפשר היה לומר שהסיבה לירידתם היא על מנת להגיע להתמודדות ועל ידי כך ששומרים על היותם מתוקנים ולא נותנים לעולם של הקלקולים להשפיע עליהם ממילא זוכים למעלות עליונות יותר, אך כל זה רק מתוך ראייה מצומצמת של הצדיק ושל הרצון האלוקי. אשר אין ענינו בעולם אך ורק לעשות את המצוות ולהשאר בתומתו אלא הוא יורד לעולם לפעול לעצם רצון ה' הפנימי ביותר ובכך הקשר שלו אל רבש"ע עמוק לאין ערוך.
^ 42 אבות פרק ה' משנה ז'
^ 43 שם.
^ 44 פעמים אנו מסוגלים לראות שמי שחולה במחלה הוא זה שמסוגל באמת להבין אותה ולדעת כיצד להתמודד עמה, אמנם כאשר הוא מגיע אל המעשה הוא נתקל בקושי בעצמו לעשות את הדברים. לדוגמא פעמים רבות רואים אנו נערים בגיל ההתבגרות אשר סובלים משינויים גדולים, מהתמודדויות לא פשוטות והם הם שמסוגלים להדריך בדיוק כיצד להתמודד עם הקושי שלהם, אלא שאין הם מסוגלים לקחת את הידיעה הזו אל עולם המעשה, ובאופן קיצוני יותר אנשים המכורים לסמים פעמים רבות יודעים היטב כיצד להגמל מהסמים שכן הם יודעים מה מושך אותם בסמים ומה יעזור להם לצאת מהסמים, אך הם לא מסוגלים בכוחות עצמם לצאת וצריכים את האחרים שיושיעו אותם מבית האסורים שהם בנו לעצמם.
^ 45 צריך להתגעגע לבת המלך, לא רק בגלל שהקב"ה מתגעגע אליה ומצוה אותו, אלא להכיר במעלת ישראל עצמם. (הערת הרב א.פ.)
^ 46 כך גם נאמר על אברהם שהוא זקן בא בימים שהוא בא עם כל הימים שלו, כל יום היתה התעלות וכל יום היתה התקדמות אשר מיוחדת לאותו היום וממילא כאשר האדם מנצל את הזמן הזה הוא גם מתעלה ובא עם היום הזה מה שלא היה לו קודם לכן.
^ 47 קהלת רבה ז, א'.
^ 48 ולכן למרות שרבות מדברים וכותבים על התפקיד של ביטול התאוות, ישנה עוד מדרגה של קידוש התאוות, הקישור שלהן אל היעוד שלמען הן נבראו, להופיע אותן בזכותן ובעליוניותן, כפי שמבאר הרב קוק בספרו אורות הקודש. אמנם העיסוק עם התאוות הוא לא פשוט, שכן התאוות הן כח מושך מאד, וכל עוד שהאדם לא התנתק מהן לגמרי, שהן לגמרי לא מושכות אותו, ממילא הוא לא מסוגל לעסוק בתיקון שלהן, ובהרמה שלהן אל הקודש, ולכן צריך קודם כל האדם להכניע את התאוות ורק לאחר מכן, כאשר הוא מרגיש בנפשו שהתאווה כלל לא מושכת אותו, הוא מסוגל רומם אותה ולהופיע אותה בצורה המתוקנת שלה ובכך יציל את השקועים בה, שחלף ההדבקות בה במדרגתה הנמוכה הם יבחרו להדבק במעלת העליונה.
^ 49 על היסוד של הכח המדמה, הרחיב הרב קוק זצ"ל בספרו מאמרי הראיה בשיעורים על ספר הכוזרי ואין רצוני להרחיב ולעסוק בדברים לכן קחנו משם.
^ 50 תחושת העראיות היא חשובה באדם, שנותנת לו את היסוד שהוא לא ישקע בעולם, והיא דוחפת אותו לפעול ולשנות בעולם, אלא שכאשר הוא לא בדיוק יודע מה לשנות ממילא הוא מחפש לפתור את התחושה הזו, בכל מיני פתרונות דמה, ודבר לא יעזור לו באמת, שכן כל הקישור שלו אל התאוות אך ורק ישקיע אותו יותר בעולם החולף וירחיק אותו מהעולם הנצחי.
^ 51 במדבר רבה כ, כד'.
^ 52 דבר זה ידוע בהבדל בין חכמת הקודש לבין שאר חכמות שבעולם, שהחכמה של החול איננה אמורה לשנות את האדם, ואילו האדם העוסק בתורה הוא אמור להיות אדם אחר, מתוקן יותר, אמנם בספר הכוזרי הפילוסוף מדגיש שצריך גם כן את תיקון המידות אך דבר זה מהוה רק נקודה צדדית על מנת שלא יפריע הדבר לשכל לחשוב ולהתקשר לשכל הפועל, אך בתורה הנקודה היא שונה לגמרי. בה הלימוד הוא גם במטרה לעשות, על מנת לתקן את האדם. ועיין על כך בגר"א במצב של לימוד תורה בלא מחשבה לתקן את עצמו ולכן ישנה גם דרישה לאדם לחזור בתשובה לפני שהוא בא לעסוק בתורה. והדברים ארוכים ואכמ"ל.
^ 53 על ענין השינה ננסה להסביר בהמשך בדבריה של בת המלך שהעיקר הוא השינה, וזהו הבירור השני שצריך לברר השני למלכות, ועל הנפילה בשינה צריך להאריך יותר והואיל וכאן הדברים הובאו אתייחס רק לחלק של הקשר לשינה בין השני למלכות לבין המשרת ועי' בהמשך.
^ 54 עיין באריכות בספר איש האמונה של הרב סולוביצ'יק זצ"ל במאמר איש האמונה הבודד על הצער של הצדיק ושל התלמיד חכם, בניתוח ארוך וכאן מתברר הנפילה הזו עד כמה באמת הצדיק הוא לבד למרות שהוא מוקף בהרבה אנשים, הם אינם יכולים להוציא אותו מהבדידות שלו, שבמקום שהוא עובר את הדברים אין הם מסוגלים לחוש כלל, ובודאי שאינם מסוגלים לחלוק עמו ולהיות חלק ממנו.
^ 55 עניין השינה הוא נושא ארוך שאין רצוני להרחיב במיוחד שכבר ארכו הדברים, אך פטור בלא כלום אי אפשר. צריך לדעת שהשינה היא פורקן של הנפש, כאשר האדם ער בעולם הוא פועל והוא חי ממילא הוא גם מוגבל בעולם. הנפש שלו מתפשטת על כל הכוחות אך המציאות מגבילה את הכוחות האלו שלא יופיע לגמרי אלא בתוך המסגרות שהיא קובעת. במצב זה של הגבלה, הנפש סובלת כמוכל כח עצום שמגבילים אותו. את הצער הזה אי אפשר לסבול, אמנם זמן מה אפשר אך בצורה קבועה ומתמידה אי אפשר, ולכן נתן הקב"ה באדם מתנה נפלאה והיא הזמן של התפשטות הנפש, בלא כל הגבלות אלא במצב שבו כח הדמיון שולט באדם והדמיון החופשי משחרר את הנפש. כך גם כאשר השני למלכות התעלה אל המדרגות העליונות והגיע אל המצב שבו הוא אמור לצאת מההגבלות של החומר, להגיע למצב שבו החומר הוא כלי בלבד ואיננו כובל את נפשו, באה הנפילה בצורה של שינה, האכילה היא החטא, והשינה היא התוצאה של האכילה. היא מגלה שהאדם בעקבות הנפילה שלו איננו מסוגל לקבוע את עצמו בזה העולם, הוא אמנם לא מסוגל בעירנות להתרומם מהעולם אך גם איננו מסוגל להיות כבול בעולם והוא זקוק לשינה, שינה ארוכה לפעמים ככל שהנפילה היא עמוקה, ככל שהכבילות היא קשה כך גם ההשקעה על מנת לצאת מהכבילות הזו צריכה להיות גדולה יותר.
^ 56 מסכת סהנהדרין דף עב, א.
^ 57 כמו שנאמר בפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".
^ 58 לכך למדו בספרים שללמוד תורה שבכתב ביום ואילו תורה שבעל פה בלילה, כפי שמובא בשער הציון סוף ח"ב של המשנה ברורה, ובעוד פוסקים שדנו על הענין ועל הדין של אמירת תהילים בלילה, עיין יביע אומר ושו"ת ציץ אליעזר באריכות בנושא.
^ 59 משסכת עירובין סה' עמוד ב'.
^ 60 אין רצוני להרחיב כעת ביחס אל הרע ובאי מציאותו, אך ראוי לעיין בדברים בצורה מסודרת, ולדוגמא אנו מוצאים בירור על הענין בסיפור של ר' נחמן על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו בחלק של הצחוק של היום מהלילה.
^ 61 מערכת זו אנו מכירים בנמשל של הקשר בין האדם לבין רבש"ע בקשר בין האיש לבין אשתו. האדם מתחבר אל אשתו, חי את הקשר הזה, ונבנה על ידו. אמנם גם בקשר זה אין אפשרות שכל אחד מבני הזוג יהיה חופשי לגמרי. יודע כל אחד שצריך הוא להגביל את עצמו, לשים את הגבולות שלו ובכך לתת מקום לזולת. בכך הוא גם כן יקבל את מה שהוא היה צריך מהזולת. וכך יבנה הקשר. אך ידוע גם כן, שאם בני הזוג יגבילו אחד את השני יתר על המידה, עתיד החבילה להיפרד. כל אחד מבני הזוג ירגיש את ההגבלה הגדולה וירגיש כל הזמן את ההקרבה עד שלא יהיה מוכן לשאת בה, ובכך החבילה בסכנה. על מנת שהקשר יבנה בצורה הנכונה צריך כל אחד לנסות לתת לזולת את המקום שלו, את החלק שלו שבו הוא אחראי, שבו הוא יכול להוציא את הכוחות שלו אל הפועל, שבו הוא מעט עם פחות גבולות, ומזה ינוק האדם את האפשרות להגביל את עצמו בכל שאר הדברים. אמנם בדרך המחוייבות של הנשואין לפעמים אי אפשר שחלק זה יהיה רחב, ולפעמים כאשר הוא פורץ את גבולו דבר זה גורם למשבר גדול, אך גם אי אפשר יהיה להתעלם ממנו, אלא חשוב יהיה להשקיע מחשבה כיצד שלא להפר את האיזון החשוב כל כך בין הדברים.
^ 62 ביחס אל השינה אנו יכולים למצוא כמה שלבים, אשר הם יקשרו גם את השינה אל עבודת ה'. יש את החלק של השינה שהיא על מנת שיהיה לאדם כח לעבוד עבודת ה' למחרת. פן נוסף ודרך לעבודת ה' בשינה היא על ידי מחשבה של גמילות חסד עם הגוף, אשר זקוק לכך, ונתינה לגוף היא גם כן דרך של גמילות חסד. וכן ישנן עוד דרכים שחשוב להתבונן בהן. וכל אחד יבחר את הפן והדרך המתאימה לו ובכך יתקדם גם בעצם השינה בצורה הטובה ביותר.
^ 63 מסכת אבות פרק ג' משנה י'.
^ 64 ועי' בהרחבה בדרך החיים בפירוש המשנה הזו של המהר"ל וכן במשנת יעבץ על המשנה.
^ 65 ועי' על כך בגמרא על דברים שמרחבים דעתו של אדם במסכת ברכות דף נז ועיין על כך בפירושו של הרב קוק זצ"ל "עין איה" על גמרא זו שדברינו מבוססים על דבריו שם.
^ 66 נאמר אך מעין מקוה מים יהיה טהור, ולמדו שמקוה צריך שיעור של 40 סאה מים על מנת שהטובל בו יהיה טהור, ואילו מעיין שהוא מתברך מעצמו איננו צריך 40 סאה. אמנם לא נאמר טעם בדבר, אך הנביעה של המעיין יכולה להוות לנו מקור לעיון בדברים, לנסות להבינם ובטוחים אנו שהדברים גדולים ועמוקים ואנו אך נוגעים בנקודות קלות המתאימות להבנתנו הדלה.
^ 67 שכידוע נאמר חוש זה על המשיח והריחו ביראת ה', ושחוש זה אין בו קלקול שהוא נוגע בנקודת החיבור בין הגשמי לבין הרוחני ואכמ"ל.
^ 68 מסכת חגיגה יד ע"ב דברי ר"ע אל גדולי ישראל שאתו שכאשר יראו אבני שיש שלא יאמרו מים מים...
^ 69 תופעה זו הרחבנו עליה במקום אחר על פי דבריו של הרב אורי שרקי שליט"א על ההבדל בין המון העם לבין זקני העם בשמירת המן ליום השבת בלא שיהיה ציווי, ובקישור בין העם לבין מדרגתו של משה מה שלא היה לגדולי ישראל. ואכן הבעש"ט הרחיב מאד בדבריו על המעלה של עמי הארצות, בסגולה של הפשיטות והתמימות, שהיא מדרגה גבוהה מאד, כאשר היא באמת איננה נופלת לתוך הבורות אלא ממשיכה הלאה ואיננה נופלת דוקא מתוך התמימות בעבודת ה'.
^ 70 התופעה בולטת ביותר כאשר אנו קוראים את הסיפור על דוד וגולית, (ועיין על כך באריכות במאמרנו "גדולה וענוה" בהתמודדות שאול וגולית לפני נפילתו של שאול, לבין לאחר הנפילה, וההתמודדות של דוד מול אחיו ואכמ"ל.
^ 71 שיר השירים ז, א'.
^ 72 יש פה גם חידוש שיש לה רחמנות עליו. "כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם לאדם". גודל מסירותו למשימה, והגעגועים הגדולים אליה, מובילים שגם היא מתייחסת אליו, מרגישה בצערו.
^ 73 קמא סי' קעג.
^ 74 בראשית רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה ד אמר רבי וכן בעוד מדרשים.
^ 75 תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א
^ 76 איכא ג, ו'.
^ 77 סנהדרין כד, א'.
^ 78 הדברים שם ארוכים ואין באפשרותי להביאם לכן אזכיר רק נקודה אחת וראה את הדברים שם באגרות הראיה ח"א אגרת קג'.
^ 79 והרבה הרחיב על כך הרב קוק זצ"ל בספריו ועי' לדוגמא באורות התורה פרק יג' על תלמוד ארץ ישראל ותלמוד חוץ לארץ, וכן בספרו אורות, על הדמיון של ארץ ישראל שהוא היסוד ללימודה של התורה ובעוד מקומות ואכמ"ל.
^ 80 כך אנו מוצאים במקומות רבים שאמרו עשה כאן ארץ ישראל. או ירושלים דליטא וכד', שמתוך ההרגל של ישראל בגלות לא הרגישו כלל חסרון של ארץ ישראל ושל השכינה ולכן התרחקו מכל היעוד והחלו חיים רגילים עם תוספת של קיום התורה ומצוות. התפילות של החזרה לציון נהיו כצפצוף הזרזיר. וכאן דבר זה של יצירת מציאות נוחה שנראית בחיצוניות כמו המציאות המתוקנת, גרמה שלא תהיה דרישה ושאיפה אל התיקון. אף ידוע שכשהקצין הדבר בגרמניה גרם הדבר שהיהודים ישתקעו ול"ע נאבדו מן העולם הי"ד.
^ 81 דבר זה אנו מוצאים בספר הכוזרי על הגדרתו של החסיד, שהוא המושל ע"ש.
^ 82 ובספר אור לנתיבתי מופיע שדבריו נשמעים בתחילה לעצמו, שהוא שומע ומחליט באמת מה שהוא מאמין בו, מה שהוא רוצה, וממילא גם משפיע על האחרים שהם מקבלים את דבריו. ודבר זה הוא הבנין הנכון של הופעת האמת של האדם, ההופעה המתוקנת שהיא נבנית מתוך בנין ישר ונכון על פי הסולם של בניה שמתחילה מבפנים ומופיעה לאחר מכן בחוץ ומשפיעה על כל הדרגות החיצוניות.
^ 83 דברים יא, יב'.
^ 84 יחזקאל כב, כד'.
^ 85 כפי הסבר הרב חרלפ זצ"ל על הפסוק (מופיע במי מרום נמוקי המקראות) ולא כפי שמשמע מפשוטו של פסוק למפרשים שהיא לא טוהרה ולכן יש בה טומאה.
^ 86 מציאות זו של טבע שונה אנו מוצאים בישראל שמופיע בחת"ס שהגוף של ישראל הוא במעלה אחרת, והטבע שלו הוא שונה ולכן אי אפשר להשוות אותו לגוף של גוי.
^ 87 כפי שהסבירו בספרים על מציאות המלאכים, לדוגמא הרמח"ל במאמר העיקרים שלו המופיע אחר ספר דרך החיים, וכן בספר מלאכי מרום להרה"ג הרב מרגליות זצ"ל שהביא כן בשם כמה ספרים וע"ש. וכן בעוד מקומות רבים ואכמ"ל.
^ 88 בדיון היחס במעלה בין האדם לבין המלאך, האריכו רבים, ורבים הרחיבו על כך שהאדם עליון מהמלאכים לדוגמא המהר"ל בכמה מקומות בכתביו, וכן בספר נפש החיים באופן הפשוט על פי ספרי הקבלה.
^ 89 כמו שכותב ר' נחמן בליקוטים (תנינא א, א') "כי איש הישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, וזה התכלית והסוף של ישראל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק ב'): 'עתידין צדיקים, שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת', שנאמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", שהמלאכים יצטרכו לשאל מישראל, כשירצו לידע מה פעל אל. וצריך כל אחד לראות, שיבוא לזה התכלית, שיהיה לו ממשלה על מלאכים, אך צריך לשמר עצמו מאד ולראות, שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו, שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו, חס ושלום, כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה, שיש לו ממשלה עליהם, כמו שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה טו:) על כמה גדולים, שבקשו מלאכי השרת לדחפו".
^ 90 כמו שמצינו שהשתמשו במלאכים, לדוגמא "וישלח יעקב מלאכים" ופירש רש"י "מלאכים ממש..." ובעוד מקומות. אמנם עשו זאת כאשר היה להם צורך, והיחס אל המלאכים מעולם היה לא של זלזול אלא של הערכת הגדלות, אך מתוך גדלות הזו של הצדיקים ידעו שגם המלאכים נבראו על מנת לשרת אותם.
^ 91 הדבר דומה למעלת נשמת ישראל שהיא עליונה מהמקום שהמלאכים יכולים לראות ולהכיר. וכך נאמר למשה כאשר הוא היה צריך לעסוק בדיון עם המלאכים על מתן התורה, לאחוז בכסא הכבוד ולענות להם תשובה, לאחוז במקום שממנו מקור מחצבת נשמות ישראל ובמקום זה אין גם למלאכים אפשרות להשיג. ויתר על כך, גם בענין הגאולה כבר אנו יודעים שהמלאכים אינם מבינים בכך ואין להם כל אחיזה בכך. בשו"ת מן השמים לר' יעקב ממרויש, ששאל שאלות חלום, התשובות שקיבל ממלאך, באות על כל מיני שאלות, אך כאשר שאל אותו על הקץ, אמר לו שדבר זה נסתר מעיניו, שכן זו מעלה עליונה יותר מידי שאין מהעבר הזה של הפרגוד ידיעה עליו.
^ 92 נראה שיש הבדל בינו לבין הענקים הממונים על החיות והעופות, לממונה על העופות אומר שאחיו הממונה על החיות שלח אותו יש מכנה משותף. לעומת זאת הוא נבדל מהם שמתעסק ברוח, ולמעשה נפגש בעצת אחיו, אבל לא מכוחו. (הערת הרב א.פ)
^ 93 ועיין באריכות בפרשיה בספר מלאכים א' פרק כב' ובהסבר ארוך על הענין בספר השל"ה.
^ 94 בשלב הזה יכול להיות שיהיו שניים למלכות שיתייאשו, שיבכו בכיה של יאוש, שלא יאמינו שאפשר להמשיך הלאה, אך ההמשך של השני למלכות מגלה לנו שהוא לא בוכה בכיה זו אלא הוא ממשיך, הוא חש את הכאב ואת הקושי, וממשיך הלאה. כך חשוב שאנו נלמד תמיד להמשיך, לא להשבר, לא להתייאש גם מדעות אחרות, גם ממחשבות הגיוניות.
^ 95 ועי' באריכות בדרשתו של הרב סולוביצי'ק בספר חמש דרשות בדרשה הראשונה בלימוד על יוסף ואחיו ובמאמרנו על דבריו והשואה אל תורתו של הרב קוק זצ"ל. נושא זה דורש אריכות רבה בבירור הרוח של הגאולה, ורוחות אחרות קיימות בעם ישראל ואין רצוני להאריך בהם אם כי הדברים חשובים ובעז"ה נתפלל שנזכה לדון בדברים ונפעל לבהירות גדולה יותר בעם ישראל ולגאולה שלמה במהרה בימינו.
^ 96 ועי' באריכות בספר אם הבנים שמחה על התהליך שדוקא אלו שרחוקים מרוח תורה הם אלו שבונים את הארץ, ומסביר כמה הסברים לתהליך וע"ש.
^ 97 משנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו
^ 98 דבר זה בא לידי ביטוי בבניו של אהרן, אשר אמרו איש לרעיהו מתי ימותו שני זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את העם. ומשה אמר לאהרן אחר מותם של בניו, שהם גדולים ממני וממך. (אמנם אפשר להסביר שאמר את הדברים האלו על מנת לנחם את אהרן ולא שכך באמת היו הדברים, כפי שמשמע מהמדרשים ומעוד מקורות חז"ל, אך בספרים הפנימיים מופיע שבאמת הגדלות של בניו של אהרן היתה מעבר לגדלות של ההורים, ולכן הדרישה שלהם להנהיג את העם לא היתה המצאה אלא שהם הרגישו שהם מסוגלים להנהיג בצורה גדולה יותר, אלא שהיו סיבות שהם מתו ולא הגיעו למצב של הנהגת העם). ועיין על בני אהרן בדברינו על פרשת השבוע שהרחבנו בנושא ואכמ"ל.
^ 99 ועיין לעיל מה שכתבנו על שתית היין של השני למלכות וכאן המצב דומה אם כי ישנם שינויים.
^ 100 בתורתו של ר' נחמן לא מצאתי הקבלה לכיס זה, אך בסיפור על הפיסח אנו מוצאים את האבן המיוחדת, שהיא התורה, שעמה האדם לומד להתמודד עם כל הדברים, עם כל הכוחות והקשיים הקיימים בעולם. עיין על כך בספרו של הרב ארז משה דורון שליט"א שהרחיב בביאור על הסיפור.
^ 101 כפי הידוע הסיפור על ר' זושא מאניפולי שנשלח אליו ת"ח ללמוד ממנו כיצד להתמודד עם ייסורים וענה לו ר' זושא (שהיה עני נרוד וסבל מחולאים ובמשפחתו מצרות) שכנראה שיש טעות שכן הוא מעולם לא היו לו ייסורים ואין הוא יודע לענות על השאלה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il