ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אורח בעל כנפיים ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

אורח בעל כנפיים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אסף בן ציפורה ברכה

תקס"ט א' חנוכה
סיפר רבי נחמן:
תקס"ט א' דחנוכה, אחר הדלקת נר חנוכה בלילה. אורח נכנס לבעל הבית, ושאל לבעל הבית: מאין פרנסתך? והשיב לו: אין לי פרנסה קבועה בביתי, רק מחייתי מן העולם. ושאל לו: מה אתה לומד? והשיב לו. והיו משיחים יחד, עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב. והתחיל בעל הבית להשתוקק ולהתגעג מאוד איך מגיעים לאיזה דבר מעלה שבקדושה. אמר לו האורח: אני אלמד עמך. ותמה הבעל הבית, והתחיל לחשוב אולי אינו בן אדם כלל, אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם, אך תכף נתחזקה האמונה אצלו להאמין בו, והתחיל תכף לקוראו רבי, ואמר לו: קודם כל אני מבקש ללמוד מכם איך להתנהג בכבודכם, ואין צריך לומר שאפגום ממש בכבודכם חס ושלום, רק אף על פי כן בן אדם קשה לו להזהר לגמרי כראוי, על כן אני רוצה שתלמדוני איך לנהוג בכבודכם. והשיב לו: כעת אין לי פנאי. בעת אחר אבוא אצלך ואלמדך זאת. וכעת אני צריך לילך מכאן. ואמר לו: גם על זה אני צריך ללמוד מכם, כמה אני צריך ללוות אתכם. ואמר לו: עד אחר הפתח.
והתחיל לחשוב, איך אצא עמו, כי כעת אני עמו בין הבריות ואם אצא עמו לבדו, מי יודע מי הוא? ושאל לו, ואמר לו: יש לי פחד לצאת עמכם. השיב לו: אם אני יכול כזאת ללמוד עמך, גם עתה אם ארצה לעשות לך איזה דבר, מי ימחה בידי. ויצא עמו מן הפתח. ואזי תכף חטף אותו והתחיל לפרוח עמו, והיה קר לו, ולקח מלבוש ונתן לו ואמר לו: קח זה המלבוש וייטב לך, והיה לך אכילה ושתיה ובשת בביתך, ופרח עמו, בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו, ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו, אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם. בתוך כך חזר והסתכל, והנה הוא פורח כבתחילה. חזר והסתכל, והנה הוא בביתו. חזר והסתכל, והנה הוא פורח. וכן היה מתנהג זמן רב. אחר כך הוריד אותו בין שני הרים בגיא, ומצא שם ספר, והיו בו צירופי אותיות (א' ז' ח' הואד' וכו'), והיה מצויר בהספר כלים, ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים, שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים, והיה לו רצון חזק מאד ללמוד את הספר. בתוך כך הסתכל, והנה הוא בביתו. חזר והסתכל, והנה הוא שם. והתישב עצמו לעלות אל ההר, אולי יצא שם איזה ישוב. וכשבא אל ההר, ראה עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב, ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצוירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים. והיה חפץ לקחת משם אלו הכלים ולא היה יכול, מחמת שהיו מסבכים שם על הענפים שהיו בעקמומיות. בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו, והיה לו פליאה גדולה, מזה זה, שהו פעם בכאן ופעם שם? והיה חפץ לספר זאת לבני אדם, אך איך מספרים פליאה כזו לבני אדם, מה שאין ראוי להאמין? בתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח הנ"ל. והתחיל לבקש אותו מאוד שיבוא אצלו. ואמר לו: אין לי פנאי כי אני הולך אצלך. אמר לו: זה בעצמו נפלאת בעיני, הרי אני כאן, ומה זה שאם הולכים אצלי? והשיב לו: בשעה שנתרצית לילך עמי ללוות אותי מן הפתח, אז לקחתי ממך הנשמה ונתתי לה לבוש מן הגן עדן התחתון, והנפש - רוח נשאר אצלך, ועל כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם, אתה שם, ואתה ממשיך הארה ממנו אליך. וכשאתה חוזר לכאן, אתה כאן. ואיני יודע מאיזה עולם הוא. מעולם טוב הוא בודאי. ועדיין לא נגמר ולא נסתיים.

ברצוני לעיין מעט בסיפור חלקי זה של ר' נחמן, לנסות להתבונן בו על חנוכה ועל המסר אלינו מתוך חנוכה ומתוך הנקודות העולות ממנו.
הסיפור מתחיל מנר ראשון של חנוכה. מדוע דוקא נר ראשון? האם יש משמעות לסיפור בהיותו דוקא בנר ראשון של חנוכה?
כאשר אנו מתבוננים מעט בענינו של חנוכה, בפשטות הדלקת הנרות מקבילה היא אל נס פח השמן. נס בשמן טמון בחותמו של כהן גדול אשר לא טמאו אותו הזרים. פח השמן הזה יש בו כדי להדליק את המנורה כדי יום אחד בלבד, אך הוא נשאר תמיד מוכן, אין לזרים אחיזה בו הוא נשאר מוטמן בפנים לעת אשר יבואו המכבים ויגלו אותו ויאירו בו והנה יתגלה שבחובו טמונה הדלקה לא רק של יום אחד אלא נס של הדלקה ובסיס להארה הכללית בתיקון השלם.
הפח הזה, ואולי הרמז מכך גם בנר הבודד של היום הראשון הוא הנקודה הפנימית של הנשמה 1 , שהיא עם כל העובר על האדם, איננה עוברת שינויים, ואיננה ברת ביטול 2 . הקב"ה ברא באדם נשמה טהורה אשר אין כל חטא יכול לפגום בה, ולמרות כל מה שעובר על האדם היא נשארת בזכותה, אמנם החטאים ומהלכי החיים משאירים אותה פעמים רבות מכוסה במעטה אשר קשה לראות את אורה אך היא מצויה שם בפנים וזורחת, אך לא רק אור יש בה בגניזה, אלא היא אף מסוגלת להאיר את כל האדם, ויתר על כך את כל המציאות כולה.
את נר החנוכה מדליקים בהיות חושך בחוץ 3 , והאדם נמצא בבית 4 . הבית אשר הוא מקום מבטחים של האדם (באופן הפשוט הנראה לעין), מראה לאדם שהנה אי אפשר לבית בלי נר חנוכה, בלי איזו הארה פנימית. כל זמן שהאדם ינסה להתכחש אל ההארה הזו הוא רק יחוש את עצמו בורח מפני עצמו, יחוש הוא שחסר באמת את העיקר, ימצא את עצמו במרוץ אחר אי תחושת הריקנות החופפת את המתעלם מהמהות האמיתית שלו 5 . לכך הוא מדליק נר חנוכה 6 . הוא מדליק מתוך אמונה מסויימת שישנו נר אחד, ישנו אור אחד שמסוגל להוציא אותו מכל החושך, מכל הקביעות של הבית.
אך עדיין למרות הפתיחה של חוד המחט הראשון, האדם עדיין לא מסוגל לעבור שינוי משמעותי בכל מהלכי חייו. הוא עדיין נשאר בתוך הבית.
כאן נכנס הצדיק 7 , אותו האורח המגיע משום מקום מבחינת האדם, מגיע מבחוץ מעולם החושך. אפשר לראות אותו רק אחר שמדליקים את נר החנוכה, אז יש לו מקום להכנס, יש לו איזו פתיחות להשפיע על האדם.
כאשר האדם מרגיש שלא חסר לו דבר, שטוב לו באופן מושלם ממילא אין לו פתיחות לדברים אחרים, שכן מדוע ישנה את מה שיש לו לדבר שאיננו בטוח, איננו בהיר אם טוב לו? אך כאשר הוא מרגיש שיש חושך בחוץ, שגם הבית חסר את נר החנוכה, ממילא מתחילה פתיחות אל עולם אחר, מתחילה פתיחות להתבוננות, אמנם לא יציאה מתוך הבית הנותן תחושת מה של בטחון, אך ישנה כבר הסתכלות החוצה אל החושך.
האורח נכנס ושואל את בעל הבית שאלות פשוטות, שאלות הנראות תמימות אך מהר מאד נכנס פנימה אל הנקודות האמיתיות והחשובות לאדם.
השאלה מנין פרנסתך, שאלה תמימה, הרי כל אדם יודע ממה הוא מתפרנס ממון, יודע שעבודתו כך וכך, הוא משתכר כך וכך, ואם כן השאלה אמורה לגרור אחריה תשובה פשוטה גם כן, אך לא כך הם פני המציאות.
בעל הבית מבין שלמרות כל העבודות והפרנסה, באמת אין לו פרנסה אמיתית, הוא נזון מן העולם העובר וחולף, מן הדברים שמחוץ לו, שאין להם שייכות עצמית אליו. למרות שכל החיים מסוגל האדם לרדוף אחר הפרנסה, אחר הקיום המעשי של החיים, פעמים רבות הוא יחוש דוקא לאחר הדלקת הנר חנוכה, וכנובע ממנו, את הריקנות הזו של החיים, הפרנסה היא מהעולם, מזה הוא חי, לא מעצמו, שכן מעצמו אין לו חיות.
תחושת החסרון הזה, אמנם גורמת לאדם לחוש שחייו עוברים לו בלא מטרה. גורמת לו שלא יחוש סיפוק מהדברים שהוא עושה, ויתר מכך מרגיש שאין לו באמת מקום של חיות בעולם, אלא הוא חי מכח העולם, ואף זה חולף והולך, ואין האדם יודע מה יוליד יום.
בשלב זה מבין התלמיד חכם, הצדיק, שצריך להמשיך הלאה. הקרקע מוכנה להיכנס פנימה אל האדם ולרומם אותו אל החיים האמיתיים.
כאשר האדם חש שיש לו הכל, כל רצונותיו מתמלאים, ממילא אין לו כל פתיחות להכיר את המעבר לו, הרי יש לו את הכל ולמה לו לחפש במקומות אחרים? אך כאשר האדם חש בחסרון, עם כל הצער של הרגשת החסרון יש בה גם כן יתרון שהיא נותנת את הפתח לבנין השלם יותר, לשלב הבא. זו מעין ירידה צורך עליה שהירידה היא המכשירה את המקום לעליה, ובלעדיה, האדם לא מוכן לעליה, שכן הוא מרגיש שהוא למעלה.
השאלה הבאה ששואל התלמיד חכם את בעל הבית היא מה הוא לומד.
כאן נכנס הוא פנימה יותר, לא רק מה עובר על האדם מבחוץ לו, אלא גם מה הוא עצמו לומד, מה נכנס אליו פנימה, הרי בודאי שאי אפשר לחיות רק עם החיצוניות, צריך גם לראות מה יכנס פנימה.
ואכן בעל הבית אומר שהוא לומד, אך בסיפור לא מובא מה התשובה, אלא רק ענה לו. יכול להיות שהלימוד הזה אין לו משמעות, ולכן לא ראה ר' נחמן סיבה להרחיב במה הוא לומד, אך אולי אפשר לראות יתר מכך, שהתשובה היא שבודאי יש לימוד, אך הלימוד הזה חסר משמעות, הוא חסר יעוד, חסר חיות, וממילא התשובה היא קצרה, קלה, וחסרת הסברים, היא אמנם כניסה מעט פנימה, אך רק מעט. שכן האדם עדיין לא מודע באמת מה הוא אמור ללמוד, מה הוא אמור להתקדם ולהשתנות ולכן גם הלימוד שלו הוא בפרטים מסויימים, בדברים צדדיים ולא נהפך להיות העיקר אצל האדם 8 . הוא יכול לתת תשובה לשאלה זו אך אולי באמת הוא בעצמו איננו מייחס לתשובה זו משמעות רבה שכן הוא מרגיש שבלימוד זה לא תהיה תשובה למה שבאמת חסר לו, לא מלימוד זה יתרומם האדם, ולכן התשובה היא סתמית, קצרה, לא חודרת אל הפנימיות של האדם יותר מדאי ואפשר לומר לכל אדם מה הוא לומד בצורה פשוטה (לעומת השינוי מתרחש בו לאחר מכן שאיננו מסוגל לומר אותו לאנשים הסועדים עמו, שהם כבר דברים עמוקים באמת שהאדם מתקשה לחשוף אותם).
דיבור זה אין לו ערך כל כך גדול, שכן לא מזה יצא האדם לעולמו הפנימי ולשינוי מהותי בכל מהלך חייו, אך הצדיק, התלמיד חכם, יודע שזה עולמו של האדם, אי אפשר יהיה לדבר עמו על דברים מעבר לכך, שכן לא תהיה לו פתיחות לדברים שמעבר לכך, הוא חי את העולם הזה וכל נסיון לדבר ישר על עולמות מעבר למסגרת המצומצמת של העולם הזה, רק תגרום לו לחוש שאתה לא שייך לעולם, אתה מדבר עמו מעולם אחר ואין לך שייכות לעולם שלו ואם כן אינך אדם.
מתוך השיחה הזו מסוגלים, אם רוצים באמת, להגיע פנימה יותר. אחר השאלה מה אתה לומד, צריך לדעת כיצד נכנסים פנימה. הכניסה פנימה איננה על ידי דיבורים עמוקים של רעיונות גדולים, אלא על ידי דברים היוצאים מן הלב וממילא הם גם נכנסים אל הלב.
תהליכים רבים עובר האדם בעולם, דברים רבים המעצבים את חייו, אך האדם חש שהם רק חיצוניים לו, גם בני האדם שהאדם מדבר עמהם בדרך כלל אינם נכנסים פנימה אל העצמיות שלו אלא הם חיים ומתעסקים ברובד חיצוני בלבד של האדם.
כיצד אפשר אם כן להכנס פנימה אל הלב של האדם שכל התרבות היום יומית הרגילה אותו שלא יכניס שום דבר ללב? התשובה היא שודקא דברים היוצאים מן הלב הם המסוגלים להכנס אל הלב.
כאשר האדם מדבר באותו הרובד של הדיבורים האחרים, אף אם דבריו יהיו גדולים יותר, עמוקים יותר עדיין האדם ירגיש שהם חלק מאותה המערכת הזו של העולם שאין בו כל כך חידוש, כל כך שינוי ממה שהוא מכיר, וממילא אין סיבה שהוא יפתח את הלב אולי רק אכזבות יבואו לו מפתיחת הלב כפי שבודאי כבר חווה בתקופות עבר. אלא שאם הדברים יוצאים באמת מן הלב, הם דברים חיים, דברים אלו מפיצים את התחושה שכאן לא מדובר רק סתם בדיבורים אלא מדובר ברובד אחר לגמרי, מדובר בכל המהות, כל החיים תלויים בדבר זה ממילא מקבלים הדברים משמעות אחרת לגמרי, במצב זה גם האדם השומע את הדברים חש שיש כאן משהו שונה, הוא פותח את אזניו לאותה השמיעה העמוקה שאליה הוא כל כך באמת חפץ ושוקק.
היסוד שאנו רואים כאן בדברים אלו היוצאים מן הלב שאם באמת הדברים אצל המשפיע יהיו אמיתיים בכל הלב ממילא גם יזכו להכנס אל הלב, אך אם האדם לא באמת מאמין בדברים בכל הלב כיצד יכנסו וישפיעו על לב אחר?
התעוררות הלב של בעל הבית, האדם הפשוט שלא התרגל לעולם רוחני עמוק, על ידי דברים היוצאים מן הלב המלא קדושה מלא חיות של תורה וכו' גורמים לו שהוא ירגיש שחיות זו שלא זכה לפגוש מעולם במקום אחר, גורמת לו לשקוק אליה, הוא חש שאין לו חיים באמת, רק כעת הוא מרגיש מה הם באמת החיים הרוחניים והוא שוקק אליהם לתת משמעות לכל החיים שלו, חיי העולם הזורמים, ונטולי המשמעות.
אחר הדברים האלו של ההתעסקות עם הדבקות והאמונה, יכול בעל הבית כבר להגדיר יותר מה הוא מבקש, בעל הבית מרגיש שהוא זקוק לאותו העולם שעורר אותו האורח אליו, הוא עדיין לא מסוגל לפנות אל האורח שילמד אותו שכן עדיין האורח הינו זר ולא מוכר, אך ההתעוררות איננה נותנת לו מנוח, הוא כולו מתעורר, כולו שוקק ואת כוחות האלו קולט האורח, התלמיד חכם מציע ללמד אותו. אחר השלב הראשון, שדחיפה היא של בעל הבית, וההתעוררות נובעת באופן נסתר מהאורח, כאן האורח נוטל את היוזמה. כאשר מרגישים שמוכן בעל הבית להיכנס פנימה, להשתנות, ללמוד ולהתקדם, צריך הצדיק ליטול יוזמה, להכיר שאת הקושי הזה של בעל הבית צריך הוא לפתור, לעזור לעבור אותו, ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" 9 . אך כאן נכנס משבר נוסף, שאלת הבעל הבית, אולי האורח איננו בן אדם, אולי הוא לא אנושי, אולי העולם המקסים הזה איננו בר השגה? אולי רק מלאכים מדברים אליו ודבר זה גם גורם לו לפחד, אולי הוא בעצם מתנתק מכל המציאות הקיימת אל דמיונות רוחניים שאין להם אחיזה במציאות, אך כל ההתחברות אל האורח, אל התלמיד חכם, הצדיק, הרי הייתה מתוך קישור אל העולם, האורח דיבר כלשון בני אדם, דיבר דיבורים טבעיים פשוטים, סימן שיש לו שייכות לעולם. בכך הרתיעה עוברת. בכך לומד בעל הבית אפשרות להקשר אל הצדיק. ומבין בעל הבית שמתוך שהאורח היה מסוגל לדבר עמו שיחת בני אדם, שיחה על הדברים הפשוטים והיום יומיים באופן הפשוט ביותר סימן שגם את העולם שלו הוא חי, הוא יודע באמת מה עובר עליו וממילא איננו מנותק מהעולם אלא הוא חי בשני עולמות. הכרה זו גורמת לו להעריך באמת את האורח, גורמת לו לרצות לכבד אותו ולהכיר שמדובר במשהו למעלה ממנו, המסוגל ללמד אותו, וקורא לו רבי!
כעת, כאשר הוא מרגיש שמדובר באדם מיוחד אשר איננו מנותק מהעולם, אלא הוא יחד עם הקישור שלו אל העולם הוא לא שקוע בעולם אלא גם חי מעבר לעולם, ממילא הוא רוצה ללמוד ממנו כיצד להתקדם גם כן לא להיות כבול במסגרות העולם.
אך כאן רוצה הוא דבר מיוחד, רוצה שילמד אותו כיצד לא לפגוע בכבודו 10 , כיצד עם הקישור אל האנשים שלמעלה ממנו, לאנשים החיים בעולם עם ראש גם מעל העולם המצומצם, כיצד לא לאבד את היחס הזה, כיצד לשמור על המעלה הזו שלא תאבד את יופיה מתוך ההרגל, מתוך החיים הפשוטים שהאדם שקוע בהם, עלול הוא שגם החוויות הרוחניות יהפכו להיות חלק מתוך המערכת הכללית של העולם הזה המוחשי והמעשי, הוא חושש שכפי שיש חוויות גשמיות כך גם יהיו חויות רוחניות מעט עליונות יותר, אך הן נמצאות בתוך מסגרת העולם המוגבל והמצומצם, ולכן החסרונות של העולם יחולו גם על חוויות אלו, לכך הבקשה היא ללמוד כיצד לא להקטין את הדברים במשך הזמן, כיצד עם הלימוד הרוחני, העולם הרוחני יישאר באמת בזכותו וברוממותו ולא יאבד מזוהרו.
על שאלה זו לא עונה האורח, לזה כעת אין לו זמן, שכן האדם עדיין לא מבין מה השינוי, עדיין הוא לא חש את הנקודה המיוחדת שעומדת מאחרי הדברים, ואולי אם היה מבין את הדבר וחי אותה ממילא היה מבין שאין כל קשר בין הדברים לבין מוגבלות העולם, ואין כל סיכוי להכניס את הדברים לתוך מערכת העולם, הדברים עצמם גדולים לעין ארוך מכל המסגרות שהאדם מסוגל לקלוט, ובודאי שאין חשש שכאשר יקלוט משהו מהם שהוא יאבד אותם.
דברים חלקיים האדם מסוגל לאבד, מסוגל לצמצם את החידוש שבהם ולגרום לכך שיאבדו את החיות שלהם, אך דברים שהם באמת בשלמותם ובגדלותם אין כל סיכוי בכך ואין סיכון בכך שכן הם לגמרי במערכת אחרת, לגמרי בעולם אחר.
על מנת שהאדם יבין ויקלוט מה באמת הדרך להגיע אל העולם העליון שבו, אל עבודת אלוקים שבו, באמת לא רק חיים עם קיום תורה ומצוות אלא שינוי בכל מהות החיים, צריך הוא לצאת החוצה.
האורח, התלמיד חכם הצדיק, אומר לו כעת אני צריך ללכת, כעת אינני יכול להשאר בגבולות הבית הזה, אני צריך לצאת ממנו להמשיך הלאה. כל עוד שאנו נמצאים לגמרי בתוך המערכת הזו של הבית הקבוע בקרקע, קבוע במציאות המוגבלת של העולם, אינני יכול להשאר לגמרי כאן אלא צריך ללכת הלאה, שזה תפקידו של האדם להלך, להתקדם כל הזמן, נאמר בזכריה "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" 11 להלך לא בתוך גבולות חומריים מציאותיים, אלא ללכת במהלך אחר לגמרי, מחוץ לגבולות המוכרים לבעל הבית ולאדם הפשוט.
התרחקות זו של המשפיע, גורמת לבנין המקבל, שכעת הוא שחש שאין לו חיים בלא הקבלה הזו מהנותן הגדול, ממילא גורם לו שהוא יוציא את התשוקות האלו אל עולם המעשה. למרות כל החששות, הוא יהיה חייב לצאת מהמסגרת שלו ואף רק על מנת ללוות את האורח, עדין לא ללכת לבד בחוץ בחושך, אך ללוות מעט החוצה את האורח, להכיר שבקישור האמיתי אל האורח טמון גם היציאה החוצה, וההליכה מעבר לגבולות הבית.
גם מעבר זה, של מוכנות לצאת מהגבולות המוכרים, גורם לאדם פחד, שמתברר שהשינוי שמדובר עליו הוא מעבר למה שהאדם חשב קודם לכן, מעבר למה שהאדם היה מוכן ואם כן אולי הוא יחטף וכל העולם הזה שלו ילך לאבוד, אולי אותו האורח הוא אדם מסוכן שכל הקישור שלו אל הבית היה רק תעלול של נסיון לגנוב משם אנשים אל העולם שלו 12 , חשש שבאמת האיש הזה, האורח, איננו מנסה לעזור לבעל הבית להתרומם בעולם שלו אלא מנסה לקחת אותו אל עולם אחר לגמרי. כאן מגלה בעל הבית את הפחד שלו, לאורח.
המציאות בין האנשים מקנה לאדם בטחון שהוא נשאר במציאות, שהוא נשאר נורמלי, שלא קרה כאן באמת שום דבר הרי הוא נשאר כמו כולם, אך כאשר יצא מהבית מחברת האנשים הזורמים בחיי היום יום, אולי הוא ישאר לבד, אולי הוא יהיה צריך להכנס לעולם אחר שאין לו מושג מה משמעותו, ולכן הדבר מפחיד אותו וגורם לו רתיעה ורצון להמשיך את העולם הקודם שלו עם כל החסרונות ועם כל הקשיים, אך בסופו של דבר נותן תחושה שהוא השומר עליו מתוך ההרגל אליו.
אך אומר לו האורח, שכל הדבר הזה הוא באמת דמיון. אמנם אתה מרגיש שאתה בטוח בעולם הזה אך אין הדבר כלל נכון. באמת המציאות הזו אין לה שום גבולות, באמת כל המעטפת הזו, היא רק המעטפת החיצונית. אומר לו האורח הרי אני נכנסתי אליך למרות כל המעטפת הזו, למרות שהיה נראה לך שאתה במצב בטוח התברר לך שהאמת נכנסת, שהמחיצות החיצוניות, אין בחובם לעכב את ההשפעה האמיתית, הפנימית, וממילא כל הנסיון להתחבא בחברת האנשים בתוך הבית אין לה באמת כל משמעות, זהו נסיון רגשי בדוי.
בעל הבית, האדם הפשוט, אשר התרגל כבר קודם לכן לשיחות עם אנשי הבית ואנשי העולם הזורם, מכיר את האמת שבדברים. כאשר הדברים מוצבים כמו שהם באופן ברור וגלוי, מכיר הוא באמת שטענה זו כל מקורה הוא פחד ולא אמת, ועל הפחד הזה צריך הוא להתגבר, אם באמת רצונו בקשר עם האורח הזה, שבכוחו לרומם אותו, וללמד אותו מה שבאמת הוא בפנימיותו כל כך רוצה.
יצא עמו מן הפתח, אותו הפתח שנפתח בהתחלה דרך הנר חנוכה, כעת נפתח הפתח ליציאה מהמסגרת הכובלת של הבית, והמציאות המוגבלת והמוחשית.
כעת חוטף אותו האורח. לכאורה בעל הבית צדק, הרי באמת ברגע שיצא החוצה הוא נחטף, אך השוני הוא משמעותי, החטיפה איננה על מנת להזיק לאדם, אלא דוקא להיפך, החטיפה היא על מנת לנצל את היציאה הזו של האדם מהגבולות האלו שהורגל אליהם, לרומם אותו לדרגות אחרות לגמרי, לקשר אותו אל העולם האמיתי והעליון שלו, אל גן העדן התחתון שלו, אמנם גן עדן אך גן עדן הקשור אל העולם, לא גן עדן שמעבר לחיים, אלא גן עדן הקשור אל החיים, ונותן להם את כל המציאות, את כל המשמעות.
מהלך זה צריך להיות מתוך חטיפה 13 , שהוא מעבר לכוחות של האדם הפשוט, הרי כאן הוא אמור להכנס אל עולם אחר לגמרי, וכיצד יהיה בחובו להגיע אל עולם זה? אלא שדבר זה צריך להיות מתוך אחיזה במי שחי בעולם זה, מתוך חיבור אל מי שבאמת זהו הבית שלו "בן העולם הבא" הוא המסוגל למשוך את האדם אל עולמו הפנימי להדריך אותו כיצד לגלות מי הוא באמת, לגלות מהו העולם הפנימי שלו האמיתי שאין בו כל פגם אמיתי.
כעת הוא אמור לעוף באויר, ורק מתוך מעוף כזה באויר אפשר להגיע אל השלב הבא, אל העיקר הפנימי.
אך התגובה של בעל הבית היא שקר לו במעוף הזה, קר לו שאין לו חיים, אין לו חום. הוא נמצא בעולם של נשמה, ואילו הגוף מנותק, הנפש שנשארה בלא הגוף המעטפת החיצונית, פתאום מתברר שאם אין קמח אין תורה, אם אין קמח של מציאות פשוטה חומרית, האדם לא מסוגל לחיות ולהמשיך להתעלות. כאן נותן לו האורח, שאולי כעת הוא בעל הבית בעולם הזה שבו הם נמצאים, נותן לו לבוש של אכילה ושתיה ושל כל הדברים הטבעיים.
אחר לבישת הלבוש הזה, מתחיל האדם להרגיש שהוא חי בשני העולמות. כאשר היה הוא באויר בלא הבגד הזה היה חי רק בעולם הרוחני, ולא היה מרגיש כל קשר אל העולם הקודם לו, כעת כאשר לבש את הלבוש הזה ממילא התחיל לראות את עצמו בשני המקומות.
להיות בעולם רוחני זו יכולה להיות חוויה מרנינה אך מהרה מגלה האדם שחויה זו היא בלא חיות שכן היא מנותקת מן החיים, היא גורמת לאדם לחוש קרירות, לחוש שאת המציאות הזו אי אפשר לחיות, לכך האדם החי ברוחניות צריך הוא לבוש של העולם הזה, לבוש הוא דבר חיצוני אך הוא חשוב ומשמעותי, האדם איננו מסוגל לחיות בלא לבוש, הלבוש גורם לו לאכילה ושתיה ככל בני האדם, גורם לו שהמסגרות החיצוניות הנשארות קשורות אל העולם ממילא הוא לא מנותק מן העולם.
ברגע שלבש את הלבוש הזה, ממילא החל לחיות בשני העולמות, האכילה והשתיה הייתה ונשארה קשורה אל העולם הקודם, אל העולם החומרי, אל חברת בני האדם שהיה רגיל אליהם קודם לכן, אך הוא ממשיך לרחף באויר, הוא ממשיך במעבר שהחל בו. אמנם מבחוץ הוא נראה ככל בני האדם, נראה הוא כאילו לא עבר בו שום שינוי, אך באמת הרי הוא מרחף באויר אל עולם שאיננו יודע את תכליתו.
כאן, לאחר הלבוש הזה של הצדיק והתלמיד חכם, אשר היה מסוגל להכנס אל הבית מתוך נר חנוכה, הוא מתחיל לעבור בכל עת מעולם לעולם, פעם הוא רואה עצמו יושב בחברת בני האדם כמקודם ופעם הוא מוצא את עצמו מרחף באויר.
וכך תופעה זו מתרחשת זמן רב, מדוע צריך זמן רב דבר זה להתרחש? לכאורה תהליך זה שהאדם נמצא בו איננו פשוט. האדם נוח לו להמצא במקום אחד, המעבר המתמיד בין מקום למקום מקנה לו תחושת חוסר יציבות, חוסר בהירות, עד שאמרו חז"ל "אין שמחה כהתרת הספיקות". כך גם האדם, בעל הבית שלנו, איננו מרוצה מהמצב שבו הוא נמצא, אך הדבר איננו נתון לבחירתו, ורק לאחר מכן בשלב הבא הוא יברר מה באמת "עובר עליו", מדוע הוא עובר כל זמן ממקום למקום, ממצב למצב.
בשינויים רבים שהאדם עובר הוא מרגיש מצב אחד את השינוי, הנה הוא כבר במקום אחר, הוא כבר במציאות אחרת, אך הנה הוא מוצא את עצמו גם במציאות הקודמת, מצד אחד מרגיש הוא שהוא עבר שינוי גדול אך מצד שני הוא מרגיש שהנה הכל נשאר כמו שהיה, שום דבר לא השתנה.
לכאורה דבר זה איננו חיובי, שהאדם מוצא את עצמו קרוע בין העולמות, בין העולם שהוא שואף להגיע אליו, לבין העולם שממנו הוא אמור היה לצאת, אך הוא מגלה שבאמת הוא לא יצא מהעולם הזה, הוא כל הזמן נוגע ואינו נוגע, מרחף אך נמצא בקרקע, ומציאות זו נמשכת זמן רב, שכן עד שהאדם יעבור לגמרי לעולם הבא הוא איננו יכול להיות מנותק מהעולם הקודם, הניתוק מהעולם הקודם גורם לו להרגיש שקר לו, הוא מרגיש שאין לו אפשרות להתחבר אל העולם החדש, וממילא ההכונה הנכונה היא להשאר בלבוש של העולם הקודם, השינוי צריך להיות פנימי, להתברר, ורק לאחר מכן מסוגל יהיה האדם לעבור שינוי גם במסגרות החיצוניות, כאשר הוא רק ישנה את המסגרות החיצוניות, בלא לשנות את התוך, ממילא הכל יתבטל, שכן המסגרות אין בהם את התוכן. השינוי אמור להיות בתוך האדם, ורק לאחר מכן, כאשר התוך כבר התבסס במציאות המתוקנת, ממילא יהיה מסוגל האדם לעזוב את המסגרות הקודמות.
כך גם בחזרה בתשובה, ובשינויים שהאדם עובר במשך החיים. האדם אשר חי קודם לכן במציאות מסוימת הוא קיבל מאותה מציאות את הכוחות חיים, את החיות שהיתה לו. כאשר הוא רוצה לעבור אל מציאות חדשה ממילא הוא אמור לעזוב את כל הכוחות החיים שהיו לו, את כל החיות, וממילא הוא מרגיש כפור של חוסר חיים. במצב זה האדם איננו מסוגל לעבור מעבר בחיים. הוא ירצה לחזור אל החיות שהיתה לו אף אם הוא מכיר שמקורה היה משקר, אך כל זמן שאין לו באמת תחליף נפשי למציאות שהיתה לו, ממילא אין הוא מסוגל לעזוב את העולם הקודם.
כל עוד שהאדם לא בנה לו בנין רוחני אמיתי ושלם, אין הוא מסוגל לעזוב את העולם הקודם שלו. עולם הנבנה עדיין אי אפשר לחיות בו, בית באמצע בניה אין אפשרות לגור בו. ואם האדם יעזוב את הבית הקודם שלו בנסיון לעבור אל הבית החדש עוד בשלב שהבית נבנה, לא יוכל להחזיק בו מעמד.
לכך צריך קודם לבנות את התוך, את היסודות הפנימיים ומתוך כך לבנות את המסגרות החיצוניות, רק כאשר האדם יבנה את התוך הוא ירגיש באמת שכל המסגרות החיצוניות שהיו לו קודם לכן באמת אינן נותנות לו כל חיות, כל קיום, וממילא יהיה מסוגל לעבור מתוך רצון אמיתי למציאות החדשה.
בשלב זה צריך האדם להמשיך להיות אוכל ושותה כדרך בני האדם, אך להרגיש בפנים שאין הוא מסוגל לחיות עם בני האדם האלו, שרק המסגרות החיצוניות שלו מתאימות עם בני האדם, בפנים הוא כבר במהלך אחר, שאין להם כל השגה בו, רק אנשים אשר יהיו מסוגלים לעזור לו להתקדם במהלך הזה הפנימי שהוא נמצא בו אמורים לדעת את השינוי הזה כל עוד שהוא לא נגמר.
אחר כך הוריד אותו בין שני הרים. מה המשמעות של המקום הזה של שני ההרים? בהר לכאורה רואים את הכל, אפשר לראות את הנוף של כל הסביבה ואילו בין ההרים, ההרים עצמם מסתירים לאדם.
האדם אשר עובר מעבר בחיים, לכאורה נמצא בין שני הרים, ההר האחד הוא ההר שמאחריו, ההר שהוא היה קודם לכן. כאשר היה על ההר הקודם היתה לו חיות, היתה לו מציאות ברורה, הוא הרגיש חי ובטוח, שכל עתידו נגלה לפניו אך כאשר הוא ירד מן ההר, הוא לכאורה התדרדר, הוא ירד, וכעת הכל לא ברור, אי אפשר לראות קדימה דבר, ואם כן האדם פעמים רבות מרגיש נסיגה, כעת הוא לא באותה התחושה הנפשית שהיתה לו קודם לכן, ומי יודע אם יהיה מסוגל לעלות אל ההר הבא, ואולי ההר אשר ככל טיפוס על הר איננו דבר פשוט ואולי גם לא יעזור לו לחזור אל מה שהיה לו קודם לכן.
השלב הזה של בין שני ההרים הוא שלב לא פשוט, שלב של חוסר בהירות, האדם מוצא את עצמו במקום שלא היה רוצה להיות לעולם, הרי המקום המתאים לו הוא על ההר ומדוע צריך הוא להיות בין שני ההרים? אך באמת רק מתוך הירידה מההר, הוא באמת מסוגל לעלות אל ההר הבא, הירידה היא צורך עליה, ורק מתוך התחושה הזו של ההעדר, האדם באמת מתמלא כוחות חיים להמשיך הלאה, שהרי אין הוא מסוגל להשאר בלא כלום, הוא חייב להשלים את החסר לו ובודאי שרק כאשר יאבד את ההר הקודם הוא יהיה מסוגל לעלות אל ההר הבא.
לעלות אל ההר הבא אי אפשר כל כך בפשטות, הרי את ההר הקודם הוא כבר מכיר, הוא יודע כיצד הוא נראה אך כיצד ידע לעלות אל ההר הבא?
בין שני ההרים נמצא ספר ובו צירופי אותיות ומצויר בו כלים ובתוך הכלים ישנן אותיות וגם אותיות של הכלים שעל ידי האותיות אפשר לעשות את הכלים והיה לו רצון חזק מאד ללמוד את הספר הזה אך הנה הוא שוב מוצא את עצמו בתוך הבית וכל הלאה.
הספר הזה נראה באופן פשוט שהוא התורה. התורה אשר היא אותיות של אור ה', של החיות של הכל באופן האלוקי. המציאות מקבלת כל הזמן את החיות שלה מן התורה, "הסתכל בתורה וברא עלמא" והאותיות האלו מחיות את כל המציאות "הוא אמר ויהי" ו"מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". האדם אשר יתבונן נכון בתורה יראה שכל המציאות בעולם היא כלי בלבד, הכל כלים שתלוי באדם כיצד הוא ישתמש בכלים האלו. התורה מלמדת את האדם כיצד להשתמש בכלים האלו, אך יתר על כך מלמדת את האדם את החיות של הכלים וכיצד ליצור את הכלים, לא את המסגרות החיצונית הריקות מחיות, אלא את הכלים עצמם שיש בהם משמעות, יש להם תפקיד, כלי שאין במה למלא אותו אין לו משמעות לאדם.
התורה מלאה אותיות אשר במבט ראשון אולי האדם איננו מבין את הקשר בין האותיות האלו לבין החיים, הוא חש שהתורה מנותקת מן החיים, מעין המתה באהלה של התורה, אפילו אם האדם מבין שיש חשיבות בתורה אך הרי אין לה קשר מיוחד אל החיים, עם כל החשיבות של התורה, הרי צריך האדם לחיות בפועל וכיצד יוכל להתנתק מן החיים ולשתול עצמו בעולם של תורה רוחנית?
התשובה היא שלאחר התבוננות אמיתי בספר, התבוננות לא פשוטה, אשר יש בה עליות ונפילות, בהירות וחוסר בהירות, משיכה גדולה אך גם נסיגות אל המציאות הקודמת, האדם יגלה שבאמת הדרך היחידה אל הכלים היא דרך הספר הזה, הספר אשר נראה אותיות בלא סדר, בלא מובן, הן הן אלו שעומדות מאחרי כל המציאות והן שנותנות לו את כל המשמעות.
לאחר ההתבוננות בספר בעל הבית מתמלא רצון עז ללמוד את הספר, ללמוד כיצד יוצרים את הכלים, כיצד חיים את הספר באמת.
אך דבר זה עדיין איננו מסוגל להיות הסוף, שכן האדם כל הזמן מרגיש את המעבר בין העולמות, הוא כל הזמן מוצא את עצמו עובר מהבית, אל המקום שבו הוא נמצא, ממילא למרות החיבור אל התורה הוא מוצא שאין לו מעבר שלם אל המציאות השניה, והוא נשאר עם געגועים מסוימים אל ההר הקודם שהיה קודם לכן עליו.
בשביל זה האדם צריך להמשיך ולעלות אל ההר הבא. רק כאשר תהיה לו בהירות של ההר הבא ממילא יפסיק הוא במרוץ ובמתח שלו בין שני העולמות. רק כאשר יהיה לו הר אחר ממילא לא יתגעגע אל ההר הקודם. הוא מחפש בהר הבא איזה ישוב, ישוב שיתן לו קביעות מה שחסר לו כעת כל כך והיה לו קודם לכן בהיותו בהר הקודם.
בהר הבא הוא מוצא אילן של זהב עם ענפים של זהב, וכלים כמו אלו המצוירים בספר וכו' אך לא היה מסוגל לקחת את אלו הכלים שכן הענפים מסובכים.
כאשר הוא מסתכל על השלב הבא, על ההר הבא, הוא מגלה זהב, מציאות קורנת, בוהקת, שכל אדם שואף אליה. הוא מגלה שאותם הכלים שהיו כתובים ומצוירים בספר הם גם אלו שנמצאים בעץ, אך אי אפשר לקחת אותם הם מסובכים בעקמומיות.
הכלים האלו שהתורה מבררת אותם אי אפשר להנות מהם באופן פשוט, האדם אשר לא יישר את העקמומיות ממילא לא יהיה מסוגל להנות מהכלים. הוא ינסה להפוך את התורה לקרדום לחפור בה, הוא ינסה מתוך העקמומיות הזו להנות מהכלים אל העולם שלו ובכך בודאי יפגום, דבר זה לא יהיה ניתן לו, הוא לא יכול להגיע אל הפירות אלא רק ליצור פירות מתוך הספר, הוא יגלה שבאמת על מנת שהכל יהיה מזהב צריך לברר היטב את האותיות שבספר, לברר כיצד מתוך האותיות האלו ודוקא מתוך אלו האותיות נעשים הכלים, וכיצד צריך לישר את העקמומיות הזו על מנת להגיע אל הכלים.
בכל עת שהוא ירצה להפגש עם התורה, צריך יהיה להקדים בעצמו חשבון נפש ותשובה, לישר את העקמומיות שבלב, לפעול מתוך רצונות מתוקנים של עבודת ה', של בירור התכלית האמיתית ולא מתוך רצונות נמוכים של העולם העבר.
הוא יגלה שלא כל כך פשוט למצוא את התוצאות של ההר הבא, ההר הבא לא יהיה כמו ההר הקודם אלא הוא ידרוש מהאדם להתקדם לבנות וליצור מציאות מתוקנת יותר, שלמה יותר, ורק מתוך הבנין הזה, הוא יהיה מסוגל להגיע אל הכלים האמיתיים המוזהבים.
כאן האדם עלול לגלות, שעם העץ מזהב, עם היופי הנראה כל כך בהיר בשלב זה עדיין הוא רחוק מלהגיע אל התכלית. גם בהר עדיין יראה את עצמו פעמים בהר ופעמים בבית, ימצא את עצמו בתוך חברת בני האדם. יחוש את האנשים אך יחד עם זאת את הבדידות שאין לו אפשרות לדבר עם בני האדם, לספר להם את העובר עליו, שכן הוא מבין שאת מה שהוא עובר אין הם מסוגלים להבין, הם קשורים אליו רק חיצונית ואת הפנימיות יכול רק האורח להבין, ולעזור לו לצאת מהמצב הזה.
כעת בתוך הבית הוא מסתכל שוב דרך החלון ורואה את האורח, כעת האורח לא נכנס יותר הביתה, הוא עובר מבחוץ שכן גם האדם כבר, למרות היותו בבית, איננו לגמרי בבית, הלא הוא הולך אל המציאות האמיתית של האדם אין הוא צריך שוב להכנס אל הכלים העולמיים התחתונים שהאדם רגיל אליהם, שכן האדם הרי כבר קשור, הוא כבר איננו צריך שיכנסו לביתו, הוא צריך שיראו לו כיצד לאחד את הבית הזה עם המקום שבו הוא נמצא בחלקו השני, וזה מה שעושה האורח. הוא הולך אל המקום השני וממשיך לעזור לו לבנות אותו, אין רצון האורח להחזיר את האדם אל המקום שהיה קודם לכן, הוא רוצה לרומם אותו אל המקום החדש מתוך השלמות של המקום הזה.
כאשר טעם האדם את הטעם של גן העדן התחתון, הוא מרגיש שאין לו באמת חיים בלא גן העדן הזה, הוא מרגיש שבאמת כל הקירות החיצוניים לא יכבלו אותו במציאות זו, והוא ימשיך הלאה, אל המציאות השלמה. אין צריך הוא כבר שימשכו אותו אלא רק שיבררו לו מה עובר עליו, כיצד הוא חי את המתח הזה בין שני העולמות. ויתר על כך כיצד להתגבר על המתח הזה ולצאת אל האחדות השלמה.
מגלה האורח, התלמיד חכם הצדיק, שהוא לקח לבעל הבית את הפנימיות קישר אותה אל מקומה, אשר הוא לאו דוקא יודע את המקום, שכן זה לא מקומו של האורח אלא המקום האמיתי של בעל הבית, הוא השאיר אותו בחיצוניות במסגרות הרגילות אך לקח את הפנימיות אל מקומה.
הנשמה קשורה אל היעוד שלה, אל המטרה ואל השורש שלה, היא חיה שם, והאדם אם יחיה גם כן במקום הזה ממילא לא יהיה לו מקום בעולם, שום שייכות לעולם, הוא נשאר בנפשו בכל ההתמודדויות שלו בתוך העולם, בתוך המסגרות החיצוניות, בתוך המבוכות והחברה שאיננה מבינה אותו שאין הוא מסוגל לדבר עמה ולהופיע את הפנימיות שלו בצורה הפשוטה והשלמה.
במצב זה האדם נמצא בשני עולמות, הוא חי את שני העולמות במתח רב ביניהם חש שהם שני עולמות שונים שאי אפשר לחיות כך.
אם כן האורח לכאורה עשה דבר לא טוב לבעל הבית, הוא חטף אותו, גרם לו לצאת מהמציאות הזו שהיה לו טוב בה אל מציאות מחולקת, של מתח רב ושל מעבר בכל עת בלא אפשרות למצוא מקום ישוב.
אך כאן ישנן עוד שתי נקודות נקודה אחת שכבר הזכרנו ונקודה אחת שמתבררת בנקודה זו של התחושה של החיים בין שני העולמות.
הנקודה הראשונה היתה שהאדם באמת כאשר הוא יעבור את המעטפת שבנה לעצמו הוא באמת חש שהוא חסר את העיקר, הוא איננו חי במציאות שלמה שלא חסר לו דבר, רק יפתח לו הפתח אל הפנימיות ממילא הוא ישקוק להגיע אל המציאות הזו גם אם יהיה הדבר כרוך בסכנות לא פשוטות.
את הנשמה לא נותן האורח, היא קיימת אצל האדם והאדם רק צריך לגלות אותה לתת לה את מקומה ואת דרכה להופיע ולשנות את כל המציאות.
דבר זה עושה האורח, הוא מסלק את המחיצות ועוזר לאדם להופיע את הנשמה שלו, הוא מקשר את הנשמה אל היעוד שלה וגורם לאדם למציאות שלא תהיה לו ברירה אלא להמשיך ולהופיע, להמשיך ולהגיע אל היעוד, אל המטרה שלמענה הוא בא לעולם. בכך המציאות הזו תרומם את האדם ותביא אותו אל השלמות. לא תיתן לו המציאות הזו את האפשרות לחיות חיים בינוניים אלא היא תמשוך אותו אל התיקון השלם, וזה מחסד ה' שלא ידח ממנו נידח, והאדם יהיה חייב להגיע אל היעוד שלו.
הנקודה השניה שמתבררת כעת בשלב זה היא שהאורח מגלה לאדם שכאן נקודת הבחירה החופשית, אמנם קודם דברנו על המציאות הקיימת שאיננה תלויה בבחירה, אך כעת ישנה השלמה של הבחירה, והיא איפה האדם נמצא במחשבתו, איפה הוא רואה את העיקר שלו, האם הוא חי בבית באמת בכל מציאותו, או שמא ילמד להשתמש בבית רק כמסגרת, ככלי של הנפש, ואילו העיקר שלו יהיה העבודה של הנשמה. כיצד מתוך ההתקשרות האמיתית והשלמה לתורה היא תגלה את האותיות של כל המציאות, ותתרומם אל התיקון שלהם, אל יצירת כלים לא שבירים וחסרים, כפי שמצוי כעת בעולם, אלא כלים של זהב, מתוך תיקון שאפשר יהיה להגיע אל הכלים האלו.
כאן תהיה הבחירה של האדם, להיכן יקשר את מחשבתו וממילא באיזה עולם הוא יחיה, איזה עולם הוא יפתח ויתן בו את העיקר.
בכל המציאות של האדם בעולם הוא יחיה בשני העולמות, אך השאלה תהיה מה יהיה העיקר, מה יהיה היסוד של הבנין, האם הוא ישים את הלב לנשמה, ולבנין הפנימי, וימשיך ליצור, למרות כל הקשיים והבירורים של מעבר מהר להר, ומפגש עם כלים מסובכים, או שמא יבחר להנות חיים של חברת בני האדם הפשוטים, שאין להם הבנה בשיחות פנימיות, בבירורים עמוקים אלא בחיים פשוטים של הנאה ושל פשטות. אמנם האדם ימשיך לחיות במעבר בין עולמות אך אותם ינסה להשכיח ולהוריד מהם את חשיבותם.
הסיום של מאיזה עולם באמת האדם, נמצא גם האורח התלמיד חכם, הצדיק, איננו יודע שכן אם היה הוא בתיקון השלם, ממילא לא היה לו מקום בעולם, המציאות היתה מגיעה אל היעוד שלה וממילא מתבטלת. כאן ישנה נקודה שהפנימיות של האדם אין לאף אחד את האפשרות להקיף אותה ולכלול אותה, כל אדם הוא עולם מלא , עולם המחובר בשמי שמים ובארץ והוא היחיד המסוגל להכיר את המקומות כולם, ולחיות אותם ואיתם ולהתרומם יחד עמהם ולהגיע אל התיקון השלם.


^ 1 כנאמר משלי כ, כז' "נר ה' נשמת אדם…" ועיין בראב"ע שם.
^ 2 כאמירתנו יום יום בתפילה, אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא.
^ 3 כנלמד בהלכות חנוכה מהגמרא בפרק שני במסכת שבת.
^ 4 כביטוי נר איש וביתו, וישנם אחרונים שדנו שהדין הוא בבית.
^ 5 כפי שהרחיב על כך ד"ר דניאל שליט שליט"א בספרו הקניון.
^ 6 כיום רבים מחפשים מעט יהדות, איזה נקודות שיקשרו אותם לישראל, למהות. רבים חשים כיום את הריקנות מערכים, ומחפשים למלא אותה, אך עדיין אינם מוכנים לעבור שינוי מהותי בכל אורח החיים ובכל המחשבות.
^ 7 בלא שיפתח האדם את פתחו לצדיק, אין באמת אפשרות לחדור פנימה, האדם עלול לסגור את עצמו בעולמו ולו על מנת שלא ישנו אותו, שלא תאלץ אותו האמת הגדולה לשנות את כל אורח החיים שלו. אך החסרון הפנימי גורם שהאדם לא יישאר סגור, הוא יהיה חייב להיפתח ובפתח זה יש מקום לכניסה של הצדיק, של אור התורה ושל אור הקדושה.
^ 8 לפעמים אנו יכולים לראות אנשים החיים בעולם, שקועים במרוץ החיים, ויש להם מידי פעם וורטים, רעיונות שהם ראו או חשבו עליהם, אך הרעיונות האלו, עם כל היופי שבהם, אינם גורמים לאדם להשתנות, הם הבזקים של הנשמה שאין בם כדי לשנות. על מנת לשנות צריך את הצדיק שיעורר ויוביל למשהו אחר.
^ 9 ברכות ה, ב'.
^ 10 כמו שנאמר במשנה (פ"ב משנה י') במסכת אבות "…והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש".
11 זכריה ג, ז'.
^ 12 כפי שהורחב בסיפור בעל תפילה.
^ 13 דומה למה שכתב ר' צדוק בתחילת ספרו צדקת הצדיק, על כך שתחילת עבודת ה' של האדם צריכה להיות בחפזון, ע"ש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il