ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כבוד האדם נובע מאדמת ארץ-ישראל ;">

דף הבית ספריה אמונה קומי אורי מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ח

כבוד האדם נובע מאדמת ארץ-ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

אדמה ואדם בארץ-ישראל
יש מעמתים זה מול זו את האדם והאדמה. קידוש אדמה בא לדעתם על חשבון הרגישות למצוקות האדם. או בנוסח אחר: העם קודם לארץ. אמירות דמגוגיות אלו מתעלמות מהערך העמוק והאמיתי של אדמת ארץ-ישראל. הקשור לאדמה קשור גם לאדם. הא בהא תליא, כאש בגחלת.

בינוי או שדות?
מצינו מחלוקת פוסקים בשאלה, האם מצוות יישוב הארץ מתקיימת יותר ביישוב עירוני או חקלאי?
בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חלק א-יו"ד סימן רכה) מובאת מחלוקת בינו לבין הרצ"ה קלישר. הרצ"ה קלישר פנה להר"ע הילדסהיימר בבקשה לא להשתמש במעות שנועדו לקניית קרקעות בארץ-ישראל לצורך בתי מחסה לעניים (מכספים אלו נבנו "בתי מחסה" בעיר העתיקה בירושלים) והביא לו ראיה מע"ז כא א: אין מוכרין בתים לנוכרים משום לא תחנם – לא תתן חניה להם בקרקע – אך משכירין להם בתים. אבל שדות אפי' להשכיר אסור מהתורה, כי נוסף לאיסור לא תחנם יש גם איסור להפקיע אותם מן קדושת מעשר. משמע שמצוות התלויות בארץ קדושה יש בהן, מה שאין כן בבניית בית שרק מצווה יש בה אך לא קדושה. וכן באספקת מזון לעניים יש רק מצווה ולא קדושה.
רבי עזריאל הילדסהיימר השיב לו:
על ראייתו מסוף פ"ק דע"ז תמהתי מאוד, לא נזכר בש"ס לשון קדושה. אומנם תרומה קדושה יש בה ואין אנו יכולים להפקיעה, אבל מנין לנו ששדה עצמה יש בו קדושה?!
אין ספק שמדובר בקדושה יחסית. שדה קדושה יותר מבית משום שהיא מתחייבת בתרומות ומעשרות. עובדה שהעברת שדה לגוי חמורה יותר מהעברת בית.
החתם סופר (חלק יו"ד סימן קלח) אומנם מצדד בדעתו של הר"ע הילדסהיימר, אולם מסיבה טכנית ולא עקרונית:
"באורך הגלות לא נשא הארץ לשבת אותנו. העניים בא"י ישמחו אלי גיל כי ימצאו מקום פנוי לבנות עליו בית ומצוה רבה נמי עביד להמציא מקום דירה לשה פזורה עד ישקיף ה' וירא".
כלומר הצורך לקלוט עולים בארץ מקנה כרגע עדיפות לבתים על השדות. האדם זקוק ראשית כל לקורת גג על ראשו. אך אם יש די בתים לדיור לא מסתבר שנעדיף בניית בתים על פני זריעת שדות ונטיעת עצים. אדרבה, חובתנו לדאוג עתה ליישובה של הארץ בשדות ומטעים.
על חיבתו של החת"ס לעבודה חקלאית בארץ-ישראל יעידו דבריו בחידושיו לסוכה (לו א):
"העבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה..."
כל המחלוקת בין הר"ע הילדסהיימר לבין הרצ"ה קלישר היא בשאלה מה היה נחוץ יותר באותה שעה, בתי מחסה לעניים או שדות ומטעים. אך אלמלא הדאגה להקים בתי מחסה לעניים חסרי קורת גג, גם הר"ע הילדסהיימר היה מעדיף שדות על בתים. וכפי שהוכיח הרצה"ק מע"ז כא (ועיין שו"ת תורה לשמה סימן שפז ומש"כ באהלה של תורה ח"ד סי' יב).

בין הפרושים לצדוקים

להבדיל בין קודש לחול, מצינו עימות בהקשר דומה בין הצדוקים לפרושים ביחס לחקלאות הארץ-ישראלית. אלא שבניגוד לגדולי ישראל, שיצאו מנקודת הנחה מסוימת בעניין ערכה של אדמת ארץ-ישראל וקדושתה, וכל הוויכוח היה האם להעדיף שדות על הבתים, הצדוקים כפרו בכלל בערכה של עבודת האדמה. הפרושים פירשו על-פי קבלה למשה מסיני שקצירת העומר דוחה שבת. הצדוקים סברו שאינה דוחה שבת. טענת הצדוקים היתה: איך ייתכן שקצירת שעורים, פעולה חקלאית כלכלית מובהקת, תדחה את השבת, היום המקודש ביותר? הזמן קדוש כי הוא מושג מופשט. אך המקום, האדמה, חומרית היא ומוחשית. האומנם גם בה יש קדושה, עד כדי כך שתדחה את קדושת הזמן?
הוויכוח ביניהם היה סביב השאלה, האם התיישבות וחקלאות בארץ-ישראל הם ערך או צורך. טעותם הבסיסית של הצדוקים היתה שלדעתם התיישבות וחקלאות בארץ-ישראל הן צורך אנושי בלבד. אך הפרושים פירשו אחרת. נכון הוא שכל חקלאי וחקלאי באופן אישי חורש, זורע וקוצר – בדרך כלל למטרות פרנסה, אדם בונה לעצמו קורת גג ומחפש חברה טובה לגור אתה גם מסיבות של נוחיות אישית וחברתית. אך מטרת ההתיישבות והחקלאות בארץ-ישראל על-פי התורה אינה למטרות כלכליות גרידא. ההתיישבות בכלל וזו החקלאית בפרט בארץ-ישראל הן ערך ולא רק צורך. יש בכל אלו קדושה, ולכן – באופן יוצא מן הכלל – קצירת העומר לשם הקרבת העומר, כקרבן ציבור במקדש, דוחה אפילו שבת! (הלכנו בעקבות מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 177-181, אולם בכיוון שונה).
את הביכורים היו מעלים לירושלים בטקס מיוחד. השור הולך לפניהם וקרניו מצופות בזהב ועטרה של זית על ראשו. פירש הרב קוק (מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 183) שהשור, הבהמה הגסה – שבאמצעותה חורש האדם את שדהו ובאמצעותה הוא מתעשר – אינו המטרה העיקרית של עבודת האדמה. מטרתה הסופית היא הזית , שמשמנו מאירים, לאורו לומדים תורה "כי נר מצוה ותורה אור".
"כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר" מפני הטומאה. הדבר המאחד את החקלאים כולם להתכנסות משותפת זו הוא העלאת הביכורים למקדש, השאיפה לחיי טוהר וקודש. הקרבה אל הטבע, אל השדה, מטרתה להרחיק את האדם מהטומאה שבתרבות המלאכותית, העירונית. זהו המכנה המשותף של החברה החקלאית הישראלית אליו צריכה כל החברה לשאוף.
הפרושים פירשו את חג הביכורים כחג שבו מועלית האדמה וערכיה לדרגה רוחנית. הנפת שתי הלחם כהשלמה להנפת העומר משמעותה הרמת הארץ לשמים. הצדוקים השפילו את האדם לדרגת אדמה. תרבותם, ערכיהם, ליתר דיוק צרכיהם, היו ארציים ומגושמים. הם העריכו את העפר שבאדם יותר מאשר את האדם שבו. לכן זלזלו בערך האדמה. הפרושים הלכו בדרך הפוכה. הם לא סגדו חלילה לאדמה. אדרבה, הם העלו את האדמה לדרגה רוחנית, למדרגת האדם, הם זיקקוה והעלוה על-ידי יציקת ערכים נעלים לתוכה.

אדמה = אדם
אומנם כל אדם בעולם קשור לאדמתו. היא חלק מאישיותו. ומשום שהאדם הוא יצור רוחני, הקשר שלו לקרקע אינו רק קשר פיזי, הוא גם קשר רגשי ונפשי, זיכרונות היסטוריים, נופי מולדת, כל אלו תלויים באדמה. האדם מעצב את ארצו אך לא פחות מזה, ארצו מעצבת אותו.
אולם שונה היחס של עם ישראל לארץ-ישראל. לאדמת ארץ-ישראל יש ממד נוסף, ממד רוחני מקודש. זו ארץ הקודש, ארץ עם מחויבויות. אין אף ארץ בעולם שהארץ מחויבת במצוות. זו ארץ המחייבת פתיחות אלטרואיסטית. היבול אינו רק של הפרט, הוא מחויב בלקט שכחה ופאה, בפרט ועוללות, בתרומות ומעשרות, בביכורים שמיטה ויובל ובעוד חיובים. אלו אינם רק חיובי גברא, הם מוטלים בחלקם על האדמה עצמה כביכול. מצוות תרומה, לדוגמה, אינה רק חובה להפריש תרומה מהטבל כדי שאפשר יהיה לאוכלו. יש סבורים שהחובה היא חובת חפצא – שהפירות יעושרו, גם אם האדם אינו עומד לאוכלם.
ארץ הקודש חייבת להיות טהורה, בעיקר מטומאות חמורות. התורה מכנה את איסור העריות כטומאה ודורשת שהארץ תטהר מטומאה זו. הארץ היא הנושאת את הטומאה והיא המעונינת כביכול בטהרתה: אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. וכן עבודה זרה הארץ תובעת את טיהור המטומא זו אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים... ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. המקום חייב להיות טהור ויש לשרש ממנו כל שמץ של עבודה זרה.
רעיון דומה מצינו בהקשר לשפיכות דמים. רצח נחשב לעבירה החברתית החמורה ביותר. אולם התורה רואה בו לא רק פגיעה באדם, אלא גם באדמה: ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה.
יש בכך בכדי להסביר את עונש הגלות לעיר המקלט. אין מקום לרוצח עלי אדמתה של ארץ-ישראל. רק עיר אקסטריטוריאלית, שלא חולקה כיתר הנחלות בארץ, ראויה לקלוט את הרוצח.
לדעת הרמב"ן אסור להלין מת בארץ שנאמר "ולא תטמא את אדמתך" ופירש הרמב"ן: ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת הא-להים בארץ הקדושה.
הדם, האדם והאדמה חברו יחדיו לחוט משולש אדום. עבירה חמורה זו מצטרפת לשתי חברותיה – גילוי עריות ועבודה זרה – המטמאות את הארץ ופוגמות בקדושתה. הארץ אינה יכולה למחול לעוברים בה עברות אלו. האדמה היא אדם בר חיובים ומטלות.

שבת הארץ
הרעיון של האדמה כגוף חי הנושא באחריות כביכול בולטת ביותר במצוות שמיטה. עצם שמה כבר מעיד עליה שהארץ היא השובתת.
"כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ ".
מהי משמעותה של שביתה זו? גם בשנת השמיטה אי-אפשר למנוע מהעצים לצמוח, ומהעשבים לגדול. הכוונה היא למנוע את עבודת האדמה בשמיטה אפילו על-ידי אחרים ( יש אומרים אפילו נוכרים שאינם בני חיובא מצד עצמם). שביתת הארץ מתבטאת גם בנטישת הבעלים מאדמתם לשנה והחזרתה לריבון העל שלה. רעיון זה אומנם נאמר במפורש ביובל: כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. אולם השמיטה והיובל קשורים זה בזה וטעם אחד לשניהם. התוצאה ההכרחית מגישה זו היא רגישות חברתית – "ואכלו אביוני עמך".
התורה אינה קובעת שיטה כלכלית מסוימת. אך בשנות השמיטה והיובל דורשת התורה להחזיר את המצב השוויוני לקדמותו. שתי מצוות אלו משרות אווירה של רגישות מוסרית והתחשבות בזולת גם ביתר השנים.

מצוות היובל
מצוות היובל מחייבת צדק חברתי ברמה גבוהה יותר, חלוקת אמצעי היצור מחדש בדרך שוויונית ושחרור כל אדם משעבוד לזולתו. "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". השבת הקרקעות לבעליהן אינה רק צדק לאדם אלא גם לאדמה. והארץ לא תמכר לצמיתת. זו אדמת צדק. מקור הצדק החברתי אינו רק צורך אנושי. מקורו בצדק הא-לוהי. כבוד האדם נובע מאדמת ארץ-ישראל. היא אינה שייכת לאדם, היא שייכת לה'. הוא הריבון האמיתי שלה. ומכוח ריבונותו מתחייב השוויון והצדק בין בני האדם. כשהצדק מופר, האדמה סובלת כביכול. הארץ היא התובעת את גאולתה ממי שהשתלט עליה שלא כחוק. ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. ודוק בלשון התורה, הגורם הוא הארץ .
רעיון היובל מתייחס אומנם לקרקעותיה של ארץ-ישראל בלבד, בגלל קדושתה. אך ניתן לראות בו מקור השראה, אם כי לא מחייב, גם לחומרי גלם ואמצעי ייצור אחרים. אחת ל-50 שנה יש לשקול את האפשרות לחלק מחדש את אמצעי היצור על-מנת שכולם יוכלו לפתוח דף חדש בתחרות ביניהם. החקלאות בארץ משרה את השראתה גם על התעשייה הישראלית. האדמה היא המקור להשראת צדק באדם.

איסור הריבית
גם איסור הריבית תלוי במידה ידועה בארץ:
את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים.
התורה תלתה איסור זה בארץ-ישראל, למרות שאיסור ריבית נוהג בכל אתר ואתר. עמד על כך המהר"ל (נתיב הצדקה פ"ו) שמצווה זו מחזקת את הגיבוש החברתי. אסור לאדם לנצל את מצוקת זולתו להתעשרות קלה. אדרבה, עליו לפתוח את לבו ואת כיסו לסייע לנזקק בהלוואה ללא רווח שהיא המעלה הגדול במעלות הצדקה. גיבושו החברתי של עם ישראל מתאפשר רק בארץ-ישראל, לא רק משום שהיא מהווה מרכז טריטוריאלי משותף אלא בעיקר בגלל קדושתה. העובדה שלכל אחד יש חלק באדמת הארץ הקדושה קושרת את כולנו ליחידה אורגאנית אחת שיש לה ערכים משותפים, אמונה משותפת וייעוד משותף. רק בארץ אדם מגיע לאמונה מושלמת בא-ל אחד, ולכן רק כאן הוא יכול להגיע ללכידות חברתית של עם אחד שכל ייעודו הוא קידוש שמו של ה' אחד.
האם יש עוד אדמה עלי אדמות שהיא נושאת ערכים כה נעלים ומעצבת את האדם כאדם ערכי ומוסרי כמו אדמת ארץ-ישראל?

הערך הסוציאלי של ט"ו בשבט
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. למאי נפקא מינה?
ט"ו בשבט הוא היום שבו מתחילה שנת המס מפרי הארץ. כשם שבכל מערכת מסים אין אפשרות לקזז רווחים של שנה אחת על חשבון הפסדים של שנה אחרת, כך גם במס המועלה מפרי הארץ אין להפריש תרומות ומעשרות מפרי שנה זו על פרי משנה אחרת. חשבון כל שנה הוא סגור ונפרד במסגרת אותה שנה.
המסים המועלים מכל פרי ופרי הגדל בארץ מיועדים למטרות סוציאליות, לתשלומי העברה מבעלי היכולת למוגבלים. מבעלי רכוש לחסרי רכוש. לכהן וללוי אין נחלה בארץ, וכן גורלו של העני לא שפר עליו והוא נאלץ להזדקק לבריות. לכל אלו זיכתה התורה חלק מפרי הארץ. אין הבעלים רשאים ליהנות מיבול אדמתם אלא לאחר שהפרישו לנזקקים את חלקם. פרי הגדל בארץ מכיל בתוכו חלקים המיועדים לחסרי רכוש. ורק אחרי הפרשת חלקים אלו הפרי מותר באכילה. בכך מתבטאת קדושת הארץ, במחויבות לשתף את הזולת ביבול. יחד עם אכילת הפרי האדם סופג לתוכו ערכים מוסריים. צרכי הזולת משולבים במסרים רוחניים. התרומות והמעשרות המיועדים לכהן וללוי מאפשרים להם לעבוד במקדש ולהרביץ תורה בישראל. התמיכה בהם כוללת גם הכרה בצרכי הרוח והתרבות שלנו. יש בכך גם צרכי אדם וגם ערכי שמים בו זמנית. מעשר עני הוא לא רק עזרה סוציאלית לאדם, אלא הכרה שה' הוא הריבון על הארץ, הוא שהוריד לה גשם והוא שהשפיע לה את היבול (ט"ו בשבט הוא נקודת הזמן שבו ירדו כבר רוב גשמי השנה). לכן הפרי אינו שייך רק לבעלים, עליו לחלק אותו עם העני.
במעשר השני מובע הרעיון שהאדם צריך לייעד חלק מיבולו לפיתוח אישיותו הרוחנית. אל לו לשקוע רק בעבודה מפרכת הבולעת גם את ראשו. עליו להעלות פירות אלו או את פדיונם לירושלים ולאוכלם שם באווירה מיוחדת בקדושה ובטהרה, למען ילמד ליראה את ה'.
רעיונות נשגבים אלו ספוגים באדמת קודש זו. האדם החי עליה חייב להיות אדם מיוחד, מוסרי יותר רוחני יותר.
מי שאוהב אדמה בארץ-ישראל הוא בעל כורחו גם אוהב אדם, הופך את האדם לייצור תרבותי וגם בונה חברה ערכית ומוסרית.

לחם מן הארץ ומן השמים
על מעלתו של היבול הארץ-ישראלי עמד ה"שפת אמת" במקומות רבים. נציין רק מקור אחד (בשלח תרנח).
המזון הבא מן הארץ משתנה לכמה מדרגות כאשר ירד הגשם והשלג מהשמים ומזה נעשה לחם לאוכל. ולכן מתערב בו פסולת. המן שבא בכוח התורה. ונקרא לחם מן השמים שהוא בחינת התורה שנקראת עץ חיים. לכן קיבלו דבר יום ביומו. ולא נשתנה מדרגא לדרגא. ומעין זה היה בארץ-ישראל שנקרא ארץ צבי שממהרת לבשל פירותיה. שהיא בכוח התורה. לכן לא נשתנה כל כך מהשורש. וכן כתוב השולח אמרתו ארץ. פי' ארץ ישראל עד מהרה ירוץ.
במלים אחרות, הקרקע בארץ-ישראל שקולה כמו השמים בחוץ-לארץ, לכן הלחם הגדל בארץ שווה למן היורד מהשמים.

תביאמו ותטעמו
יש כאן שני מהלכים. ולא הרי זה כהרי זה. תביאמו – זו כניסה טכנית בלבד, ללא השתרשות קבועה. תטעמו – היא השתרשות עמוקה. ההבדל בין השתיים מתחיל בהגעה ארצה ובמשמעות הישיבה בה, האם המניע הוא קיומי מטריאליסטי, או מניע רוחני אידיאליסטי. אדם הרואה באדמה רק צורך הוא אדם חומרני. האדם הרואה באדמה ערך שונה מקודמו, הוא אידיאליסט. האדמה עושה אותו לאדם אחר, ערכי רוחני יותר ואנושי יותר.
האדם נגזר מאדמה. דבר זה מתפרש על-ידי המהר"ל כדימוי. כשם שבאדמה גנוז פוטנציאל היוצא מהכוח אל הפועל באמצעות הצמחייה הגדלה, כך גם האדם, גנוזים בו כוחות אדירים שאדם צריך ויכול לממש אותם ולהוציא אל הפועל את כל הכשרונות והיכולות הטבועים בו. האדם הפרטי ועם ישראל ככלל יכולים להוציא את הכוחות הגנוזים בהם במילואם רק אם יינטעו עמוק עמוק באדמת ארץ-ישראל וישאבו ממנה השראה תרבותי ומוסרית.

גאולת הארץ
חיי מופת של עם ישראל על אדמתו יש בהם גאולה לא רק לאדם אלא גם לאדמה. ומאדמה זו בשורה לכל משפחות האדמה. הרעיון האמור בא לידי ביטוי על-ידי יחזקאל. הארץ היא נושא הגאולה בנבואתו. הוא פונה אליה ישירות ומדבר אליה כאילו היתה בשר-ודם. הארץ היא שנטמאה והיא שתטוהר, היא המואשמת והיא המזוכה, היא שחרבה והיא שתיבנה. הריה הם ששממו והם שיפרחו וישלחו את זרועותיהם לקבל את ישראל השבים מגלותם, כאם החובקת את בנה האובד:
ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם.
כה אמר אד-ני ה' ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות. והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו. וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דברתי ועשיתי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il