ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסיקה במצוות התלויות בארץ ;">

דף הבית ספריה אמונה קומי אורי מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ח

פסיקה במצוות התלויות בארץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

דרכי פסיקה
לאחר חתימת התלמוד בימי רבינא ורב אשי, האומה הישראלית התפזרה והחלה תכתובת של גאונים בשאלות ותשובות, תקנות וגזרות. במשך שנות הגלות גברה הוסיפו הראשונים להגות ולענות בדברי התלמוד והלכותיו, דבר שהביא את הרמב"ם לידי הכרה שעליו לערוך ספר שיש בו פסיקה אחת והלכה ברורה (הקדמת הרמב"ם ליד החזקה). לאחר ימות הרמב"ם עוד הוסיפו פרשנים לתלמוד וכן פוסקי הלכות, ושוב היה צורך לעשות ספר אחד לברור הדרך אשר ילכו בה. אז קם מוהר"ר יוסף קארו ז"ל וערך את ספרו בית יוסף. על השאלה כיצד אנו יוצרים פסיקה הלכתית כשיש לנו כמה שיטות, הב"י (בהקדמתו לטור או"ח) כתב את הכללים שהנחוהו:
"כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך.
ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארים חולקים בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח – רוח אלהי"ן קדישין ללכת – נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובם כן נפסוק הלכה.
ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' העמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא, ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול.
ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע"פ שאנו נכריע בהפל יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא בפרק מקום שנהגו".
הרב משה איסרליש זצ"ל (בהקדמתו לספר דרכי משה) האריך לחלוק על שיטת הב"י בפסיקת ההלכה על פי רוב דעות (שתיים מתוך שלוש), שהרי אנו פוסקים שצריך לפסוק על-פי האחרונים שראו את הראשונים והכריעו שלא כמותם, דבר שגרם להופעת מנהגים רבים שלא כהכרעת הראשונים (רי"ף, רמב"ם, רא"ש), וכן כתב בחריפות נגד שיטת הב"י גם המהרש"ל (הקדמה שנייה לחולין).
על מחלוקת זו כתב הרב יהושע ולק כץ ז"ל (הקדמתו לספריו "פרישה" ו"דרישה") שעיקר הסיבה למחלוקת שבין הב"י והד"מ נבעה מכך שהב"י גר במדינות ישמעאל אשר נמשכים אחר פסקי הרי"ף והרמב"ם, שהם מכוונים לדעה אחת מלבד פרטי דינים, ומשום כך היה מתאים לו הכלל לילך אחר שניים מתוך שלושה, שהרי בכך יישארו בני מדינתם על מנהגיהם, ולעומ"ז בני אשכנז, פולין ורוסיה, הנמשכים אחר החכמים הגרים באשכנז וצרפת, לא קיבלו את הוראות הרי"ף והרמב"ם ולכן הובאו מנהגי בני אשכנז בדכ"מ.
מחלוקת זו הובילה את שני הענפים המרכזיים בעם ישראל; בני ספרד הנוהגים כדעת הב"י, ובני אשכנז שקיבלו על עצמם את פסיקת הרמ"א (עיין שם הגדולים ערך בית יוסף, שד"ח כללי הפוסקים ח"ו סי' יג אות לא, סי' יד אות יח). כל קהילה נהגה במנהגיה ולא שינתה מהמסורת שהתגבשה במשך השנים. אולם עלינו להתבונן מהיכן הכוח שקבלת פוסק מחייבת את בני העדה ואת בניהם אחריהם.

קבלת פוסק

על השאלה האם קבלת פוסק מחייבת מצאנו מחלוקת.
הרשב"א (ח"א סי' רנג) נשאל האם אפשר לקבל פוסק אחד ולנהוג כמותו לקולא ולחומרא, ולאחר שהאריך בדוגמאות של רב המקום, כתב:
"והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל, ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא, איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו, אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם".
כנגד שיטת הרשב"א כתב המהריב"ל (ח"א סי' עה) וז"ל:
"כתב הרשב"א בתשובת שאלה סימן רנ"ג שאם יש מנהג בעיר לפסוק על פי הרמב"ם ז"ל יעשו כמנהגם דנהרא נהרא ופשטיא, והביא ראיה לדבריו מחלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא ובמקומו של רבי אלעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות איזמל ולא מיחו בידם החכמים ובפרק כל הבשר [חולין קטז] אמרו לוי איקלע לבי רב יוסף אתיוה לקמיה רישא דטוסא בחלבא ולא אמר להו ולא מידי כי אתא לקמיה אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב, ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר, ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת, אבל בדיני האיסור והמותר וגיטין וקידושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן תקנה בזאת, דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין, דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרי' בבל וכל פרוואה נהוג כרב נהרדעא וכל פרוואה נהוג כשמואל, וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם, אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה".
בפנינו אפוא מחלוקת האם קבלת רב מחייבת או לא, וכבר הביא מחלוקת זו הפר"ח (סי' תצו ס"ק יא), וכתב שדברי המהריב"ל מסתברים ולכן אין לילך אחר פוסק שהתקבל לקולא.
נראה שסברת המהריב"ל מסתברת מכיוון שעל דברי הרשב"א קשה – מדוע שקבלת פוסק מסוים תחייב גם את הדורות הבאים? וכמו כן הרי התורה אומרת לנו ללכת אל השופט שיהיה בימך, וכיצד יכולה קבלת פוסק מסוים לחייב?

קבלת מקום ועדה
נראה שעלינו לחלק בין שני סוגי קבלות: קבלת מקום וקבלת קהילה.
לגבי קבלת מקום הרי שהגמ' (פסחים נ ע"ב) מספרת על בני ביישן שלא היו מפליגין בערב שבת מצור לצידון, למרות שבצידון היה יום ו' יום השוק, בכל אופן החמירו על עצמם כדי לא לבטל את ההכנות לשבת. בניהם, שלא היו עשירים כאבותיהם, רצו לבטל מנהג זה. באו לפני רבי יוחנן והוא אסר עליהם לעשות כן בגלל החיוב "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". החוות יאיר (סי' קכו) האריך להסביר שתוקף המנהג של בני ביישן היה בגלל היותו במקום מסוים, ומכיוון שהמנהג חל על מקום מסוים הרי הוא חל על כל הדרים במקום זה, וכל על כל הבאים לגור בעתיד במקום.
על-פי הסבר זה ברור שתקנת המקום איננה חלה במעבר ממקום למקום או כאשר המקום כולו ננטש ללא תקווה ורצון לחזור אליו (עיין חו"י סי' קכו). במנהג המקום יש לדון כאשר חזר ונתיישב האם יחזור הדין לקדמותו, וכבר הסתפק בהכי הרב קוק זצ"ל (קונטרס אחרון בשבת הארץ סי' כ עמ' 772), אם נהגו בדעה מסוימת, נעקרו וחזרו ונתיישבו לאחר שנים, האם עדיין יש לנהוג במקום זה כמנהג הראשון או לא, כל הספק הוא מדין מנהגי המקום.
סוג תקנה נוספת היא קבלה שהיתה בסוף תקופת התלמוד, כפי שכותב הרמב"ם (הקדמה ליד החזקה): "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהגיו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משרע"ה". ונראה שתקנת החכמים שחייבה בסוף תקופת התלמוד היתה מכיוון שכל החכמים קיבלוה תקנת הרבים. לאחר שיצאו ישראל לגולה כבר לא יכלו להתאחד למקום אחד והתפצלו לעדות שונות, הרי שקבלת החכמים של כל עדה מחייבת כפי שקבלת כל ישראל מחייבת, כן קבלת כל עדה ועדה מחייבת אותם ואת זרעם (עיין הלכות והליכות עמ' קמד). יסוד זה נפסק בטוש"ע (סי' ריד) " קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ".
על כך שבכל קבלת רבים יש יסוד של נדר אנו לומדים לעניין חלב עכו"ם, למרות שלא שכיח חלב טמא בכל אופן כיוון שקיבלנו עלינו איסורו הרי שיש בזה משום בל יחל דברו. (החת"ס יו"ד סי' קז כתב דעובר על זה בבל יחל מדאוריתא, והשיגו עליו בדבר יהשע ח"ב סי' לח אות ג, שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"א סי' קכז ענף ט שיש בכך בל יחל מדרבנן).
העולה שקבלת הרבים הרי זה כנדר של רבים שאין לו התרה. ולכן בני אשכנז קיבלו על עצמם את הנהגות הרמ"א ואילו בני ספרד קיבלו על עצמם את הוראות הבית יוסף, וקבלות אלו חלות עליהם ועל יוצאי חלציהם, ואין לשנות אלו לאלו. בכך יבוארו דברי הרשב"א בדבר קבלת פוסק לעדה מסוימת.

מצוות התלויות בארץ
השאלה העומדת בפנינו היא לגבי המצוות התלויות בארץ, וכוונתנו למצוות שלא נוהגות בחו"ל אלא בארץ-ישראל, כגון שביעית, פאה, מעשר עני, לקט, שכחה ופאה.
השאלה היא הן לאשכנזים והן לספרדים, דהיינו לבני ספרד שנוהגים כדעת מרן הב"י השאלה היא, האם במקום שהב"י לא הכריע ולא גילה דעתו, האם אנו מחויבים לדעת הרמב"ם שהוא מרא דארעא דארץ-ישראל, או שמא אפשר לפסוק ככל הראשונים.
לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א ומקבלים עליהם את מנהגי הראשונים האשכנזים, השאלה היא האם קבלת הפוסקים האשכנזים נובעת מכך שרבני אשכנז חיו בעריהם והנהיגו מנהגים ולכן בני המקום קיבלו מנהגיהם, וכאשר באו לארץ-ישראל המשיכו לנהוג על-פי מנהגיהם, אולם במצוות התלויות בארץ שהראשונים אמנם פסקו דבריהם אבל לא נהגו כן הלכה למעשה א"כ בבואנו לארץ-ישראל שמא אין להתחיל מנהג חדש שהוא לא כמנהג המקום.

השמטת הבית-יוסף את המצוות התלויות בארץ
על השמטת הב"י חלק מדיני המצוות התלויות בארץ יש לבאר כפי שכתב בהקדמתו מדוע כתב את ספרו על הטור, וז"ל:
"ולא ראיתי לעשות ספר זה חיבור בפני עצמו כדי שלא אצטרך לכפול ולכתוב דברי מי שקדמני, ולכן הסכמתי לסמכו לאחד מהפוסקים המפורסמים, ועלה בדעתי לסמכו לספר הרמב"ם ז"ל להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם. וחזרתי בי מפני שאינו מביא אלא סברא אחת והייתי צריך להאריך ולכתוב סברות שאר הפוסקים וטעמם. לכן הסכמתי לסמכו לספר ארבעה טורים שחבר הרב רבינו יעקב בן הרא"ש זצ"ל כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים".
מדברי הב"י אנו לומדים שעלה במחשבתו תחילה לכתוב את ספרו על הרמב"ם אולם מסיבות של אריכות הכתיבה כתבם על הטור. והטור לא כתב אלא את ההלכות האלו כיוון שלא נהגו בזמנו, וכפי שכתב (סי' שלא) "מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם".
העולה מכאן שהב"י כיוון שכתב את ספרו על הטור לא כתב את המצוות התלויות בארץ, אבל לא משום שלא היתה לו דעה הלכתית בנושא.

הבית-יוסף והרמב"ם במצוות התלויות בארץ
אם הב"י היה כותב את הלכותיו, ייתכן שהיה משנה מדברי הרמב"ם ז"ל כפי שנהג בכמה הלכות, ובתשובת גנת ורדים (אה"ע כלל ב סי' יו"ד) הביא כמה פסקים שהב"י הכריע שלא כדעת הרמב"ם, והמנהג הוא כב"י אפילו שהכריע שלא כרמב"ם. אמנם החקרי לב (מהדו"ב חו"מ סי' ד דף קעו ע"ג) כתבו שכל מקום שאין דעתו של הב"י ברורה הרי שיש לפסוק כדעת הרמב"ם, עדיין יש מקום לחלק ולומר שכל זה כאשר הב"י כתב את דבריו ולא נתבררו כלל, אולם במקום שהב"י לא הביע את דעתו כלל (כפי שהוסבר לעיל אות ה) א"כ לכאורה אין הכרח לומר שקיי"ל כדעת הרמב"ם.

מצאנו שבמצוות התלויות בארץ פסק הב"י כרמב"ם, ואילו בדבר מסוים הכריע שלא כדעת הרמב"ם. בהלכות ביעור שביעית דעת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) שביעור היינו שריפה, ואילו הר"ש, רמב"ן ועוד ראשונים סוברים שביעור היינו הפקר, והכס"מ הכריע שיש לפסוק לקולא ולעשות ביעור בהפקר ולא בשריפה, ומשמע ששינה מדעת הרמב"ם גם במצוות התלויות בארץ. מאידך למדנו שהב"י קיבל וקבע שהרמב"ם הוא הפוסק במצוות התלויות בארץ, בהלכות תרומות (פ"א הי"א) הב"י נחלק בשאלת הפרשת תרו"מ בפירות נכרים המגדל בקרקע שקנה בארץ-ישראל, והכריע שאין צורך להפריש תרו"מ כפי שכתב הרמב"ם, והביא שהמנהג בארץ-ישראל הוא כרמב"ם ואין פוצה פה ומצפצף, והוסיף שבארץ-ישראל קיבלו על עצמם לעשות כדברי הרמב"ם ולכן הכריע כמותו, וא"כ משמע שס"ל שעלינו לנהוג כדעת הרמב"ם בארץ-ישראל.
וא"כ נשאלת השאלה האם לדעת הב"י עלינו לנהוג במצוות התלויות בארץ כרמב"ם או לא?

שיטת הבית-יוסף במצוות התלויות בארץ
נראה שעיקר דברי הב"י מבוארים בהל' תרומות (פ"א ה"י) ובאבק"ר (סי' כד) שבארץ-ישראל קיבלו את הוראות הרמב"ם, אולם בדיני ביעור יש מקום לחלק, ונראה שיש מקום לשני הסברים מדוע בביעור הקלו.
למרות שהקבלה לפסוק כשיטת הרמב"ם, היינו רק בדבר שלא היה מנהג הפוך, דהיינו כאשר יש מעשה ומנהג שונה מהקבלה הרי שהמעשה מוכיח שאין אנו נוהגים ככללי הפסיקה, והמנהג המעשי הוא הקובע, ולכן באופן כללי לדעת הב"י הפסיקה היא כרמב"ם אולם מכיוון שלעניין ביעור נהגו שלא כמותו הרי שגם הב"י הכריע שאין צורך לנהוג כרמב"ם. על כך שנהגו שלא כרמב"ם מובא בירושלמי (פ"ט ה"ד) שנהגו להפקיר פירות שביעית, וכן מובא במהר"ם בן ברוך (תוספות יוה"כ דף פג ע"א), והברכ"י (סי' שלא ס"ק י) כתב בשם הב"י שמעולם לא נשמע לשום אדם בשום עיר מארץ-ישראל שיהא נוהג ביעור ממשי.
הב"י כתב בהקדמתו שלמרות שיטתו לפסוק לפי רוב דעות (שניים מתוך שלושה), הרי במקום שרוב דעות הראשונים אינם כן הרי שהכריע כרוב הראשונים האחרים; רמב"ן, בעלי התוס' ועוד, וכמו כן כתב הב"י (או"ח סי' רנט) שאם יש רוב ראשונים שחלוקים עליהם, א"כ אין הולכים אחר הרי"ף והרמב"ם. א"כ בנידון הביעור אפשר לומר שכיוון שרוב הראשונים לא פסקו כדעת הרמב"ם אלא להקל ולבער על-ידי הפקר (עיין ברשימת הראשונים שנקטו שביעור הוא הפקר בשבת הארץ פ"ז ה"ג הערה 9), גם הב"י הכריע כמותם, אבל בשאר הדברים הוא מקבל את הנהגות הרמב"ם.
העולה לפי שני הסברים אלו שאין ללמוד מדיני ביעור לשאר דברים אלא שדעת הב"י באופן כללי היא שיש לפסוק כדעת הרמב"ם אלא אם כן יש הוכחה שלא נהגו כמותו או שרוב הראשונים לא פסקו כמותו, אולם בשאר הדברים הרי שלפי מרן הב"י קיבלו בארץ-ישראל את מנהגי הרמב"ם.
החזו"א (שביעית סי' כג ס"ק ה) סובר שמדין הביעור מוכח שהב"י לא ס"ל כדעת הרמב"ם במצוות התלויות בארץ, וז"ל:
"ובזמן שנהגו ע"פ פסקי הר"מ נהגו כן בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ, וכמש"כ מרן בכ"מ פ"ז מהל' שביעית ה"ג בשם הרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התו' וש"פ דביעור היינו הפקר ודלא כרמב"ם והראב"ד דטעון שריפה".
אולם כבר אמרנו והוכחנו שאין מדיני הביעור ראיה לשאר מצוות התלויות בארץ. ההולכים בשיטת הב"י הרי שבמצוות התלויות בארץ הם צרכים ללכת לפי דברי הרמב"ם, אלא אם כן יש הוכחה מעשית שלא נהגו כמותו או שיש רוב ראשונים שלא פסקו כמותו.

יישוב חדש
מרן החזו"א (שביעית סי' כג ס"ק ה) הוסיף והסביר מדוע אין לפסוק כרמב"ם בארץ בימינו, וכתב:
"ואין לטעון ממש"כ ב"י בתשובת מהרי"ט שהרמב"ם הוא רבם של בני א"י, שאין הדבר כן עכשו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי הרמב"ם אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים (וכן בלא נתחלפו התושבים אם קמו ביניהם חכמים גדולים שהיו להם לרב ומורה והם חלקו על הר"מ מדעתם וסברתם היו חייבם כל הקהל לשמוע להם שאין להם אלא שופט אשר בימיהם ומפני כל זה נשתנה המנהג בדינים ידועים ובמקומות ידועים)... בזמן שנהגו על פי פסקי הר"מ נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר ההלכות, שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה".
החזו"א מעורר כאן שאלה, אמנם המנהג לפסוק כדעת הרמב"ם נהג בארץ-ישראל, אולם במשך הדורות נשתנו התושבים, והגרים כיום בארץ-ישראל אינם בניהם של אלו שגרו בתקופת הב"י, ולכן יכולים לפסוק כדעות פוסקים אחרים ואינם מחויבים לרמב"ם, ומשמע מדבריו דס"ל שאפילו הנוהגים כשיטת מרן הב"י, הרי שבמצוות התלויות בארץ אינם צריכים לפסוק כרמב"ם אלא כשאר הראשונים.
יסוד דברי החזו"א מבוססים על הבנה שקבלת אנשי המקום חלה רק על אנשי המקום ההוא, אבל מקום שבאו תושבים חדשים אינם מחויבים למנהגים הקדומים, ועיין לעיל (אות ג) שהבאנו את דברי החוות יאיר (סי' קכו) על-אודות עיר שעזבוה תושביה בגלל גזרות ורעש אולם מצפים לשוב למקומם הרי שהם חייבים במנהגי העיר הקודמת, ולפי דבריו כל מקום שעדיין ציפו לחזור אליו עליהם להמשיך ולנהוג במנהגים הקדומים, אבל מקום שלא ציפו לחזור אליו אין התושבים החדשים צריכים לנהוג כמנהג הישן, ולדברי הרב קוק זצ"ל הרי זה ספק. א"כ עלינו להסביר את דברי החזו"א בערי ארץ-ישראל שננטשו ולא ציפו לחזור אליהם, ועל כך נשאלת השאלה מדוע שיתחייבו לנהוג כפסקי הרמב"ם ולא כפוסקים האחרונים?
אולם כל זה נכון במנהג הנובע מכוח המקום, הרי שביישוב חדש אין צורך לפסוק כמנהגים קדומים, אולם כפי שבארנו לעיל (אות ג) לחלק בין קבלת מקום לקבלת עדה, ואם בני ספרד קיבלו עליהם את דעת הב"י, ולדעת הב"י יש לפסוק כדעת הרמב"ם, א"כ הרי שצריכים לפסוק כמותו אפילו ביישוב חדש, ולא מדיני קבלת המקום אלא מדיני קבלת העדה.

הפסיקה האשכנזית
על בני אשכנז שאלנו (לעיל אות ד): הרי לא נהגו כמנהגי הפוסקים האשכנזים שרובם היו בחו"ל, וא"כ שמא אין על בני אשכנז לפסוק כדעת הראשונים בני אשכנז אלא כדעת הפוסקים שנהגו כאן בארץ. אולם כל זה נכון אם אנו דנים על מנהגי מקום, אולם כאשר אנו דנים על מנהגי עדה, הרי שאין כאן שאלה האם נהגו כן במקום מסוים או לא, אלא יש כאן שיטה של בני אשכנז שהולכים לפי הפוסקים בני אשכנז ומקבלים את אחרוני הפוסקים, כפי שחלקו על השו"ע (הש"ך, ט"ז, גר"א, לבוש ועוד), לכן גם במצוות התלויות בארץ עלינו לפסוק על-פי דרכם של בני אשכנז הפוסקים ככל הראשונים ובהערות האחרונים עליהם.

בני אשכנז העולים לארץ
יש לעורר עוד שאלה, האם כאשר בני אשכנז עולים לארץ הם מחויבים לפסוק כדעת הספרדים שהיו כאן בארץ כבר שנים רבות. אמנם כתב החכמת אדם (שער משפטי הארץ פי"א אות כג):
"נ"ל דהבאים לארץ ישראל, אם יקבעו עצמם בעיר שיש שם מנין, אעפ"י שהבאים הם מרובים יש להם דין יחיד וחייבים לנהוג חומרי מקום שהלכו לשם ופקעו מהם החומרות שהיו נוהגין במקומם". יסוד דבריו נלקחו מדברי הפר"ח (או"ח סי' תצו ס"ק יט). הפר"ח הביא שהמהריב"ל (ח"ג סי' י) הסביר שרק במקום של יחידים הרי שהם צריכים לנהוג כדעת הרוב, אבל אם עוברת קהילה שלמה ממקום למקום, יכולים הם להמשיך לנהוג כמנהגם, וכן כתב המהרשד"ם (יו"ד סי' מ). הפר"ח חולק וסובר שאפילו באו רבים, הם בטלים אל הקהילה שהיתה במקום, אבל הוא מודה שכאשר הבאים הקימו להם קהילה בפני עצמה, אינם צריכים לנהוג כפי שהיה המנהג באותו המקום.
נראה להוסיף שהדיון הוא במנהגי המקום, כגון עשיית מלאכה בערב פסח, יו"ט שני של גלויות, ובהם יש לדון שצריך שיהא מנהג אחיד, אבל כאשר אנו מגדירים שיש מנהג עדה שקיבלה עליה פוסק מסוים, א"כ אין כאן מנהג מקום אלא מנהג עדה, ובכך אין שייכות ללכת אחרי מנהג המקום, שהרי כאן היסוד הוא מנהג העדה. כמו כן נראה שבני אשכנז הם כבר קהילה בפני עצמה, וכפי שכתב הפר"ח והמשנה ברורה במקרה זה לכו"ע אין להם לשנות ממנהגם, ועל כן בני אשכנז צריכים ללכת בדרכי הפסיקה שלהם שהיא כדעת הראשונים כולם.

סיכום
בכל המצוות שבתורה בני ספרד הולכים כדעת מרן הב"י, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, ובמצוות התלויות בארץ הרי שמרן הכריע כדעת הרמב"ם מלבד במקום שנהגו שלא כמותו או כשרוב הראשונים לא הסכימו לדעתו. ואילו בני אשכנז לעולם פוסקים להקל בדבר שהוא מדרבנן וכדעה אחרונה, וצריכים להמשיך לנהוג כן גם במצוות התלויות בארץ.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il