המצוות התלויות בארץ כמסד למדיניות חברתית | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
קומי אורי
מאמרים נוספים

קטגוריה משנית

1602

14 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מאז הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון עולה פעם אחר פעם התביעה הפנימית להשתלב בהנהגתה של המדינה. תביעה זו באה ממקום של אחריות כפולה: הן על המדינה היהודית, מתוך הבנה שקיומה תלוי בכך שתונהג לאור חוקי החיים של העם היהודי, והן על התורה, שעליה להיות מיושמת, לא רק בממד הפרטי, המשפחתי או הקהילתי, אלא גם בממד הלאומי. לאור זאת, תהיה משמעות לתביעה להשתלבות בהנהגה רק אם היא תהיה מלווה בגיבוש עמדות לקביעת מדיניותה של המדינה בתחומים שונים לאור התורה. ואחד הנושאים ה"בוערים" ביותר בתחום זה הוא המדיניות החברתית והכלכלית. וכאן, לא די בכך שיהודים שומרי מצוות ניכרים כבעלי לב יהודי חם ומובילים בתחומים רבים של עשייה וחקיקה חברתית. נדרשת תפיסת עולם תורנית מגובשת על הנושא בכללותו. דווקא הקשר היהודי הייחודי לארץ-ישראל, הבא לידי ביטוי ברשימה ארוכה של מצוות התלויות בארץ, הוא המחזיק בתוכו את הנחות היסוד החשובות והמרכזיות ביותר למדיניות החברתית הראויה למדינה היהודית.
כמובן, אין בכוחו של מאמר כזה להציג משנה סדורה, וכל מטרתו היא להאיר נקודות ולהציג כמה עקרונות, שיתנו בסיס לחשיבה הרבה יותר רחבה.

היובל והשמיטה
מן המפורסמות, שהשמיטה והיובל מבטאים את השאיפה לשוויון כלכלי, ואף לביטול הרכוש הפרטי, על-ידי הפקר הפירות ושמיטת הכספים בשביעית, והחזרת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים העבריים ביובל. אולם עיון מדוקדק יראה שלא כך הם פני הדברים. השבת הקרקעות ביובל מסייעת רק למי שהיתה לו קרקע שירש מאבותיו שקיבלו בזמן יהושע בן-נון. מעבר לכך שכבר בדור הראשון הארץ לא חולקה בצורה שוויונית, הרי היו אנשים רבים שלא זכו לנחלה בארץ: נשים וגרים, כוהנים ולוויים. גם היו יהודים שהפסידו את נחלותיהם מסיבות שונות. כל אלה לא קיבלו קרקע ביובל, ואף אם הצליחו במאמץ רב לרכוש קרקעות ולהתפרנס מהן, נאלצו להחזירן לבעליהן בהגיע שנת היובל.
השמיטה והיובל מבטאים אם כן עיקרון אחר, שאף לו ישנה משמעות חברתית: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" – ביחס לבעלות על הקרקעות; "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" – ביחס ל"הון אנושי"; ו"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב-אות" – ביחס לכסף, המתבטא בשמיטת הכספים.
וכך כותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל יא, א):

ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות", ואם מכר לצמיתות - שניהם עוברים בלא תעשה, ואין מעשיהם מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. ( שבת הארץ השלם, מכתב ידו של הרב קוק זצ"ל: ...ויש אומרים שאין תנאי מועיל בזה כלל, משום שהוא כמתנה על דבר שאינו שלו , שהכתוב אומר: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ ").

המודעות לכך שאמצעי הייצור אינם שלנו אלא פיקדון מאת הקב"ה, מכתיבה יחס נפשי שונה אל הרכוש: לא קשר של בעלנות , אלא קשר של אחריות , לא אנוכיות גסה אלא נתינת מקום רב לנתינה. "כי שלך הכול ומידך נתנו לך". אין כאן שלילה של הרכוש הפרטי, כמו אצל הוגים קומוניסטיים קיצוניים, אלא עידון שלו. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת שביעית (סי' יד):
זכירת השמיטה – מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקניינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקנייני הרכוש , שהם קנייני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שייכנעו לפניהם גם כן קנייני הרכוש...
על המשמעות האמיתית של השמיטה – הנובעת מנקודת מוצא זו - נוכל לעמוד מתוך הלכה תמוהה בהלכות שמיטת כספים, כפי שכותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ט, כח ):

כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית – רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלווה לומר למחזיר: "משמיט אני וכבר נפטרת ממני" אמר לו: "אף על פי כן, רצוני שתקבל" - יקבל ממנו, שנאמר: "לא יִגושׂ", והרי לא נגשׂ. ואל יאמר לו: "בחובי אני נותן לך", אלא יאמר לו: "שלי הם, ובמתנה אני נותן לך".

וכך מסביר את הדברים מרן הרב קוק בעין אי"ה למסכת שביעית (סי' יב-יד):

היסוד העיקרי, להעיר שיסוד הקניינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ה'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקניינים הפרטיים יבוא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כי אם עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה... שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החיסרון הבאים ממנו.

והנה כל דרך ישר צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהם רעות כשיוצאות חוץ למידתן. על כן ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגוע ברכוש רעהו ... ולפי המעלות הנפשיות שראויים לבוא בעם כולו על פי ההדרכה העליונה של הגברת ערך הקניינים הרוחניים... יבוא גם כן היתרון שמבלעדי הכרח משפטי ימאס האיש אשר רוח בו את ההנאה מעמל זרים , בהיותו מכיר יתרון נפשו רק בהיותו עוזר ומהנה ולא עזור ונסבל.
באור זה עלינו להבין את יישומו המעשי של הפקר הפירות בשביעית, כפי שכותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד, כד):
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה"... יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך".
אולם למעשה, נפסק כי יש לבקש רשות מבעל השדה, כדי שלא לפגוע יותר מן הראוי בתודעה המכבדת את זכויות הקניין של הזולת ותובעת מן האדם להתפרנס מיגיע כפיו שלו.
כוחה של שנת השמיטה הוא יותר באווירה הערכית שהיא מקרינה ופחות בתועלת שהיא מביאה בפועל לעניים. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בהקדמתו ל"שבת הארץ":
צורך מיוחד הוא לאומה... כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות , המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית , והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור הא-להי... הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו... לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים מצד התוכן הא-להי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.
שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה. "לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר הא-להי המכלכל חיים בחסד. אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום א-להי שורר על כל אשר נשמה באפו... אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על יד המסחר, משתכחת... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל. "שנת שבתון יהיה לארץ – שבת לה'!".

מכאן נובעים כמה עקרונות במדיניות חברתית:
1. אין שאיפה לחברה של שוויון כלכלי או לביטול הרכוש הפרטי, אלא לחברה בעלת סולם ערכים ראוי, שבו נושאים ערכיים ועניינים שברוח תופסים את המקום המרכזי בתודעה ובשאיפה. ומתוך כך, היחס הנפשי אל כל אדם אל רכושו יהיה יחס של אחריות ושליחות ולא של בעלנות.
2. אין שלילה בקיומה של פעילות כלכלית תחרותית; אולם יש ליזום "פסקי זמן" שיאפשרו לחברה כולה ולכל אדם לחזור אל הערכים הטבעיים שלהם, שהם ערכי הוויתור והחמלה, החסד והנתינה, האחווה ואהבת הבריות.
3. יש להיזהר מלטפח אצל המקבלים הרגלים ותודעה של פרזיטיות. על כל אדם לקחת אחריות אישית על מצבו הכלכלי ולשאוף להתפרנס מיגיע כפיו ולא מיגיע כפיהם של זרים. (לכן, יש בעייתיות במערכת צדקה ממלכתית הפועלת על-פי קריטריונים חוקיים כוללים, ומעודדת אנשים "להיכנס לקריטריונים" ולטעון ש"מגיע להם" לקבל).

מתנות העניים שבשדה – בצדק
כותב הרמב"ם בהל' מתנות עניים (א, ז):

ארבע מתנות לעניים בכרם – הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלוש מתנות בתבואה – הלקט והשכחה והפאה, ושתיים באילנות – השכחה והפאה.

טעות תהיה לראות את מתנות העניים שבשדה רק כביטוי לנדיבותו ולחסדו של העשיר. יש בהן ממד בולט של מס הניתן כחובה גמורה מתוך הכרה בזכותם של העניים ליטול את שלהם בצדק. וכך כותב הרמב"ם שם (הל' ח):
כל מתנות עניים אלו – אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים.
מה שאדם נותן בנדיבותו – יכול הוא להחליט למי לתת, תוך העדפת הקרוב על הרחוק, וכך אף ראוי שיעשה ("עניי עירך קודמין"). אולם מה שהוא נותן מתוך הכרה בצדק שבנתינה, אין הוא רשאי להעדיף בו עני אחד על רעהו.
וממשיך הרמב"ם בפרק ב (הל' יב):

מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח אחד ומונע אחד, או שמסייע את אחד מהן על חבירו – הרי זה גוזל את העניים ... שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו...

את העיקרון הזה מסביר בהרחבה מרן הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת פאה (סי' ב):

התורה ציוותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי , וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם .

הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני אדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם... באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתירה...
המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט – אף על פי שנותן להם משלו – מכל מקום כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים (=לשון חנינה, חסד) כי אם הם גם כן זוכים במשפטם משלהם...
ממה נובעת זכותם של העניים במתנותיהם? את זאת מסביר הרב בהרחבה בעין איה למסכת שבת (ב, כז):
יסוד הפאה יש לה גם כן אותו כוח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מידה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כי אם הכרה עמוקה שהיא חובה ממש , ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כי אם גם כן מידה טובה ורבת תועלת. על כן צריך להכיר [את] ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות.
העניים תורמים לחברה בעצם קיומם כאנשים הזקוקים לעזרה, המעוררים אצל כולנו את מידות החסד והנתינה, החמלה והאהבה. באופן פרדוכסלי, זה מה שמקנה להם את זכותם לקבל מאתנו את חלקם – בצדק . על-פי זה נבין מחדש את המושג "גמילות חסד" – החסד הוא גמול, הניתן בתמורה לשירות החברתי שמעניקים העניים לחברה כולה.
ההכרה בתפקיד החיוני שממלא העני בחברה מביאה לכך שלא נראה בו נטל כלכלי , אלא להיפך, נכס מוסרי , ומתוך כך נוכל לכבד אותו, לא רק בלב אלא גם במעשה. מתוך כך מסיק הרב בעין אי"ה למסכת פאה (סי' ג) שם שעלינו לתת לעני גם צורכי מותרות , וזוהי המשמעות המיוחדת של מתנות העניים הניתנות בכרם היין – הפרט והעוללות:
להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כי אם גם את הכבוד האנושי לא איבדו בעניותם...

מכאן נובעים כמה עקרונות נוספים במדיניות חברתית:
4. מטרתה של מדיניות חברתית לא תוכל להיות ביעור מוחלט של תופעת העוני ברמת ה"מקרו", מפני שיש לה תפקיד חיובי בחברה, (ולכן נקבע בתורה שעד שיבוא העולם אל תיקונו השלם, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"), אלא טיפול וסיוע לכל עני באופן אישי, ברמת ה"מיקרו".
5. העני איננו "בעיה" שצריך "לפתור", ואינו "נטל", אלא אדם בעל תפקיד התורם
לחברה, המהווה "נכס".
6. לאור גישה זו, דרך הנתינה צריכה להיות מכבדת ומכובדת. אחת המשמעויות
הנובעות מכך היא לספק לעניים, מדי פעם, גם מצרכים שהם בבחינת מותרות.

מתנות עניים בשדה – בחסד
לצד ממד הצדק שיש במתנות העניים שבשדה, ישנו גם ממד של חסד. הדברים עולים מן ההגדרה הבסיסית של שיעור הפאה, כפי שכותב הרמב"ם בפרק א (הל' טו):
כמה הוא שיעור הפאה? מן התורה – אין לה שיעור. אפילו הניח שיבולת אחת – יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים...
ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד? שדה שהיא קטנה ביותר – שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני – הרי זה מוסיף על השיעור. וכן אם היו העניים מרובין – מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה – שהרי נתברך – מוסיף לפי הברכה .
וכל המוסיף על הפאה – מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור.
מטרתה של מצוות הפאה היא לא "לצמצם פערים" ולא לאפשר לעני לממש את "זכויותיו" בפרי עמלו של העשיר. אילו כך היו פני הדברים, היתה התורה קובעת שיעור מוגדר לפאה, כמו כל מס. מטרתה של מצוות הפאה היא לבטא את האחריות והמחויבות האישית של העשיר כלפי אחיו העני. על כן קבע הקב"ה בתורתו שהעיקרון, שהעשיר חייב להניח לעני, לא נתון לשיקול דעתו של העשיר אלא מוכתב עליו מלמעלה, אולם את המידה יקבע הוא עצמו. תקנות חז"ל באו, בעצם, להדריך את הנותן כיצד לתת במידה הראויה על-פי הנסיבות. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת שבת (ב, כז):
יתרון יש גם כן כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות ; מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כוח עוז משפט . רגש הנדיבות פועל על לִבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני ... אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו...
על כן מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה , באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. על כן הוא ממולא מרושם של "גזל עניים", כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה, ו"מפני ביטול עניים" לעומתו – להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להענין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתייחדת רק עם הנותן וחיוביו.
כך משלימים שני ההיבטים של מצוות הפאה זה את זה (אם כי, בלקט ושכחה נשאר ה"צדק" כממד יחיד של המצווה).
זה שמטרת המתנות היא לא צמצום פערים אלא ביטוי לערך העצמי שבנתינה, מתבטא בהלכה מאוד מיוחדת, שפוסק הרמב"ם (שם א, ח):
ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.
גם העני חייב לתת את מתנותיו לעני אחר. ומכאן עולה שמטרת הנתינה היא לא רק לפתור את בעייתו של העני. יש ערך עצמי בכך שכל אדם נמצא בעמדה של נותן.
מלבד תודעה של צדק ושל נדיבות, יש במתנות העניים ממד חזק של אחריות כלפי המקבלים, המתבטא בפרטים רבים של דרך הנתינה. וכך כותב הרמב"ם בהל' מתנות עניים:
(ב, יב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו...
(ב, טו) הפאה... ניתנת במחובר לקרקע; והעניים בוזזין אותה בידם. ואין קוצרין אותה במגָלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו...
(ב, יז) בשלוש עִתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז: בשחר, ובחצי היום, ובמנחה... כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול. ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום? מפני שיש שם עניות מיניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאין ניעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.
ההלכות הללו דורשות מן האדם לקחת אחריות על הדרך שבה ייקחו העניים את חלקם משדהו, שתהיה בדרכי נועם ובנתיבות שלום. ובכך מתבטאת האחריות האישית של האדם, גם על דבר שהוא נותן כדי למלא את חובתו.
האחריות כלפי כבודם וצרכיהם של המקבלים באה לידי ביטוי בעוד עיקרון בסיסי ביותר במתנות העניים שבשדה. כפי שכותב הרמב"ם, אסור לבעל השדה לקצור ולחלק בעצמו, אלא העניים באים ולוקחים. מציאות זו יוצרת מצב שבו כל אזור ואזור מפרנס את העניים שלו, ונדיר שעניים ייקחו את מתנותיהם ממקומות מרוחקים. משמעות הדבר היא שמערכת הצדקה היא יותר קהילתית, על בסיס אזורי, מאשר ארצית, על בסיס ממלכתי. בנוסף לכך, העובדה שהעני צריך לקחת יוזמה, לגשת בעצמו אל השדות, לבדוק מתי הונחו שם המתנות ולאסוף אותן בעצמו, מאלצת את העני עצמו לקחת אחריות על גורלו ולפעול בצורה אקטיבית. התנהגות זו של העני יוצרת אצלו מהפך נפשי המקדם אותו לקראת יציאה ממעגל העוני.
וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת פאה (סי' ד):

הצדקה צריכה שתהיה מכוונת לתכלית עזרת הדל בהווה, וביותר – להיות צופייה על הטבת מצבו בעתיד , למען יהיה לו פתח תקוה שיוכל למצוא חיית ידו מיגיע כפו בלא תשועת אדם. על כן לא איחרו חז"ל את העזר עד שתכלה כל פרוטה מכיס המקבל, כי אז הלא קרוב הדבר שיהיה נשאר במצב מקבל צדקה תמידי. רק נתנו שיעור לדבר – מאתיים זוז – אם אינו נושא ונותן, שאם יקבל עזר בהיות לו עדיין מעט משלו... אולי יתעודד להכין לו על ידי עזרת הצדקה המצטרפת אל מה שיש לו איזה מצב שלא יצרך לימים יבואו לקבל צדקה.

ולעומת זאת:
מי שכבר יש לו כישרון להרוויח על ידי איזה משלח יד – יש לדאוג יותר שלא תסיח דעתו, הישענו על הצדקה, מחריצות עבודתו לעצמו . על כן נתנו חז"ל בזה הגבלה יותר מצומצמת: חמישים זוז; למען יהיה להעיר אל המקבל ואל הנותנים שיראו תכלית הצדקה להעמיד המקבלים במצב ההתפרנסות מיגיע כפם...

מכאן נובעים עקרונות נוספים למדיניות חברתית:
7. הנתינה לעני צריכה להיות "עם כל הלב". לא נכון להפקיד אותה בידי מערכת ביורוקרטית קרה ויבשה, פורמלית ומנוכרת. לכן יש חשיבות רבה לכך שחלק גדול מן הטיפול בעניים ייעשה על-ידי מתנדבים וגופים אזרחיים הפועלים מתוך נדיבות ואהבת אחים, ולא על-ידי גופים ממשלתיים.
8. יש ערך לטיפול בעניים באופן שיתמקד יותר ברמה האזורית והקהילתית מאשר
ברמה הארצית והממלכתית (יש בכך יישום גם לעיקרון הקודם).
9. יש להשקיע חשיבה, לא רק בעצם הנתינה לעני אלא גם בדרך המתאימה ביותר
לכך, בבחינת "משכיל אל דל".
יש להעדיף מדיניות משקמת על מדיניות תומכת (להעדיף "חכות" על "דגים"), ולכן חשוב לעודד את העני לקחת יוזמה ולממש את אחריותו על פרנסתו באופן אקטיבי.

מעשר עני
מגוון העקרונות שראינו בהלכות פאה בא לידי ביטוי גם בהלכות מעשר עני, כדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פרק ו):

ד. ...בשלישית ובששית מן השבוע... מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני...

ומעשר עני המתחלק בגורן – אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כורחו . ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית - יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה .
באו איש ואישה לבית – נותנין לאישה תחילה ופוטרין אותה, ואחר כך נותנין לאיש.
יישומם של עקרונות אלו בא לידי ביטוי בדברי הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת ברכות (ט, קיז):
הצדקה הבאה מאיש גדול בהון ובעל אוצרות צריכה להצטיין בארבעה דברים ראשיים, והם: (א) בריבויה ורוב ההתעסקות בה. (ב) שתהיה בשימת לב שלא יפול רוחו של המקבל באופן שיאבד על ידי קבלו את כבוד נפשו.
(ב) הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים – בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא על ידי שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה; ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים...
(ג) ...שלא ישים הנדיב את צדקותיו למטרה שיתרבו המחזיקים במפלגתו והסכמותיו...
(ג) ולא היה משים צדקתו לתכלית של מפלגה מיוחדת הנוטה להסכמותיו בעניינים כלליים, כי אם 'הוו פתיחין ליה בבי לארבע רוחתי עלמא' – לא היה מקפיד כלל על רוח הנתמכים ממנו, אם מסכימים הם לנטיותיו ודעותיו בעניינים הכלליים או לא; לכל היה נותן ביד נדיבה.
(ד) הכי נכבד – שלא יאבה גם הכרת טובה מהמקבל בנתינתו ותמיכתו…
מדהים שהרב קוק כתב את הדברים עוד בטרם "זכה" להכיר את ההסתדרות הכללית ואת קופת החולים שלה...
ומאידך גיסא, מכיוון ש"אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה", יש לראות את דברי הרב קוק בשבחה של הצדקה הממלכתית (עין איה למסכת ברכות, ט, כד):
אף שהחסד והנדיבות הוא יסודו של עולם איך שיעשה, מכל מקום אנו חייבים להשכיל אל דל , וכל שאנו יכולים לקיים את ענייני הצדקה באופן שיהיו עומדים כתריס בפני העניות שלא תתרבה בעולם היא יותר מכוונת ונערכת. אמנם כשהסיבות מעיקות עד שאי אפשר לנהל ענייני הצדקה באופן גבוה, שצריך לזה כוחות גדולים ומוסדות יקרים , צריך אדם לעולם להחזיק במידת הצדקה הפרטית , ובזה יהיה עושה את חלקו בנדיבות כפי אשר תשיג ידו...
והנה, בזמן... שהיינו במעמד לאומי חזק, בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן ענייני צדקותינו גם כן באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך... והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו... אנו צריכין להחזיק בכל עוז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. "שולחנו של אדם מכפר עליו", כשפורס למחמו לדל באופן ישר ופשוט...
על כן יהיה להעיר, שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי – ומכל שכן בדרך אגד לאומי – שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד . כי היחיד לא יכול בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. על כן הגדולה שבמידת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכל שכן בהיקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן עניינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים טרם תבואנה...
ועלינו, אם כן, לשקול כל סוג של טיפול בעניים לגופו של עניין, כיצד הוא מועיל יותר לעני. אולם התשתית הרעיונית – ברורה: האחריות לסייע לעני היא אחריות אישית, ורק במקום בו הדבר יעיל יותר, נכון שהיחידים יתאגדו לקיים את חובתם האישית בצורה מאורגנת וממלכתית.

מכאן נובעים העקרונות נוספים על הקודמים:
11.האחריות על הנושאים החברתיים במדינה היא אחריות אישית, וברמה
העקרונית לא נכון לראות את המדינה כנושאת באחריות לכך.
12.במקרים שבהם הטיפול בעניים ברמה הממלכתית יעיל יותר, אזי מצווה מן המובחר להתאגד ולבצע את אותם דברים ברמה של המדינה. הדברים אמורים בעיקר בנקיטת מדיניות כלכלית של מניעת עוני (עידוד יוזמות כלכליות, השקעה בתשתיות וכדו').

סוף דבר
המצוות התלויות בארץ בנויות סביב שלושה צירים: הקדושה, האיסור והנתינה.
מצוות ה"קדושה": ביכורים, חלה, תרומה, מעשר ראשון (ללוי), מעשר שני, נטע רבעי, מלאכות בשמיטה וביובל, קדושת פירות שביעית. מצוות אלו מדגישות היא הארץ ומלואה – לה' היא.
מצוות ה"איסור": ערלה, כלאיים (זרעים, הרכבה, הכרם). מצוות אלו מדגישות לאדם כי אינו "בעל הבית" מוחלט על רכושו.
מצוות ה"נתינה" : לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, מעשר עני (בבית ובשדה), הפקר פירות שביעית, איסור קצירה ובצירה בשביעית, סחורה בשביעית, ביעור שביעית, שמיטת כספים, החזרת קרקעות ושחרור עבדים ביובל.
שני החלקים הראשונים לא באו "לשרת" את החלק השלישי. יש להם ערך בפני עצמם. אולם השפעתם על התודעה האנושית רבה מאוד, והם יוצרים אקלים רוחני ונפשי שונה, שממנו צומח החלק השלישי באופן הרבה יותר טבעי.

זוהי דרכה של מדינה יהודית: לא ליצור "שיח זכויות" אלא "שיח חובות" הנובע מהקשר של כל יהודי בפרט, ושל האומה כולה בכלל, אל "כלל חובת האדם בעולמו" מול הקב"ה. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים (ח, קצח):
כל מקום שאין הקריאה בשם ד' באמת ובצדקה נשמעת – אין שם חיים פנימיים, חיי אדם, באמת, כי אם חיי בהמה שוררים שמה. כל התיקונים היותר טובים שאפשר לתקן בחיי החברה אפילו על פי התכונה היותר מלאה שוויון ויושר, לא יוכלו להביא את האדם להצלחתו . אמת הדבר, כי המכשולים שבדרכי החברה בשעה שהרשעה מושלת בגאוותה הם ודאי מכשולים גם כן על דרך של השלמות האמיתית, וההצלחה העצמית של האדם גם כן לוקה היא על ידה, אבל לא בתיקוני החברה יתוקן האדם. האדם צריך תיקון פנימי , וזה יהיה קנוי לו על ידי נקודת יראת ד' בעוצם טהרתה , שהיא תשפיע מאורה על כל היושר החברותי, שהוא משוער קצת גם כן על פי התכונה הבהמית של האדם, ו"אדם ובהמה תושיע ד'".
כך תיבנה מדינת ישראל כ"יסוד כסא ה' בעולם".

מאמרים נוספים

הרב עזריאל אריאל

רב היישוב עטרת.

תצוה
רעיונות לפרשת תצוה
תשס"ב
שיעורים נוספים
רעיונות לפסח
תשנ"ז - תש"ס
עניני החג
רעיונות לפורים
תשס"ב
תרומה
רעיונות לפרשת תרומה
תשנ"ח-נ"ט

מאמרים נוספים

כללי
ט"ו בשבט – יום חגה של ארץ-ישראל
הרב אברהם שרייבר | תשס"ז
מאמרים נוספים
ותחדש פני אדמה
הרב נתנאל יוסיפון | תשס"ז
מאמרים נוספים
ימי יפתח
הרב אברהם וסרמן | י"ג באייר תשס"ו
מאמרים נוספים
מאורו
הרב יוסי בדיחי | תשס"ז

מאמרים נוספים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
נושאים שונים
הלכות ייחוד
הרב יוני לביא | אלול תשס"ח
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו
42 דק'
חקת
פרשת חוקת – פיתולים אלוקיים
הרב יצחק חי זאגא | תמוז תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יעקב שפירא
הרה"ג דוב ליאור
הרב יהושע שפירא
הרב אליהו ברין
הרב אליקים לבנון
הרב חיים כץ
הרב יהודה מלמד
הרב ש. יוסף וייצן
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו
1:00
מסכת נדרים
מצוות לאו ליהנות נתנו
שיעור כללי
השיעור בוחן את שיטתו הייחודית של הרשב"א בסוגיית "מצוות לאו ליהנות ניתנו" והחלתה על נדרי הנאה בין בני זוג, תוך השוואתה לגישתו של הר"ן. דרך קושיותיהם של ה"שער המלך" וה"אבני מילואים", הדיון מעמיק במקרים של ייבום, ציצית ואונס נערה, ומברר את גדרי הכלל "עשה דוחה לא תעשה" כאשר האדם אינו מעוניין או אינו יכול לקיים את המצווה.
הרב חיים כץ | א' תמוז תשפ"ו
שו"ת "במראה הבזק"
חישוב זמני השקיעה וצאת-הכוכבים לצורך הלכות שבת
מתוך העלון חמדת ימים | תמוז תשפ"ו
42 דק'
חקת
פרשת חוקת – פיתולים אלוקיים
מה ראה הקב"ה לתת לנו את מצוות פרה אדומה הבלתי מובנת? מה הקשר בין החוקה לבין הכפרה? ואיך זה קשור לעגל?
הרב יצחק חי זאגא | תמוז תשפ"ו
5 דק'
חקת
חוקת - מה עלינו ללמוד מנחש הנחושת לחיינו
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ו
חודשי השנה
לוח דינים ומנהגים לחודש תמוז תשפ"ו
רבנים שונים | סיון תשפ"ו
47 דק'
נדרים
מי מתחייב ב"בל יחל" הנודר או המודר ?
נדרים דף ט"ו.
השיעור מנתח את מחלוקת הרמב"ם והר"ן (במסכת נדרים דף ט"ו) בשאלה על מי חל איסור "בל יחל" כאשר אדם מדיר את אשתו והיא בכל זאת נהנית מנכסיו. דרך בירור קושיות הראשונים ותירוצי האחרונים (כדוגמת הסטייפלר), השיעור מעמיק בגדרי מהות איסור הנדר ובוחן האם מדובר בחובה המוטלת על הנהנה עצמו, או בחובה גבראית המוטלת על הנודר לשמור שדברו לא יתחלל.
הרב ינון גרוסברג | כ"ז סיון תשפ"ו
42 דק'
קרח
קורח - מחלוקת, קדושה והיררכיה
הרב מדבר על שורש המחלוקת בפרשת קורח, ומסביר כי דרישתו לשוויון רוחני מוחלט נבעה מהבנה שגויה של ההיררכיה האלוקית ותפקידם הייחודי של הכוהנים. דרך בחינת גישות שונות לקדושה ולמצוות, מודגש כי בניין רוחני שלם דורש הכרה בהבדלי המדרגות בעם ישראל והתחברות נכונה למערכת הקודש על פי ההדרכה האלוקית.
הרב אליהו ברין | כ"ח סיון תשפ"ו
37 דק'
אורות ישראל ותחייתו
הקריאה להופעת רוחות האומה
פסקה ל' - ל"א
האומה צריכה להופיע בשלמות בכל כוחותיה | השמירה על היהדות | שימוש בכל הכוחות בשאיפה לקודש | דמותו של מרן הרב זצ"ל | היהדות היא דת לאומית בניגוד שלאר הדתות |אין אפשרות להפריד בין דת ללאום.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ל' סיון תשפ"ו
51 דק'
יסודות התורה והאמונה
שני מהלכי הגמול בתחילת המתים והעוה''ב
הרחבנו לבאר את דעות הרמב''ם והרמב''ן בעניין השארות הנפש, תחיית המתים והעוה''ב. הראינו שלשניהם שני מהלכים שלמים ויסודיים בכלל מהלך המציאות והגמול, ודנו בחשיבות הכרת הדברים ובהשלכותיהם.
הרב בן ציון אוריאל | כ"ט סיון תשפ''ו
1:02
תורה והלכות ציבור
אל תעש עצמך כערכי הדיינים
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
משנה אבות | עיוות הדין | מתעבר על ריב לו לא | מטה משפט | השבת אבידה | מציל עשוק מיד עשקו | פתח פיך לאילם
רבנים שונים | ל' סיון תשפ"ו
38 דק'
מלכים - הרב עידו יעקובי
סיום הספרים מלכים ודברי הימים
מלכים ב' פרק כ"ה פסוקים כ"ב - ל'
למה ספר מלכים מסתיים בסיפור פרטי של יהויכין? ומהו עניין סיפורו של גדליה בן אחיקם? ספר דברי הימים לא מזכיר סיפורים אלו, והוא מסתיים בהצהרת כורש לבניין המקדש - דבר שהרבה יותר מאפיין סיום תקופה של חורבן הבית. אם כן - מהו המבט בו מתמקד ספר מלכים? ומהו המבט של ספר דברי הימים?
הרב עידו יעקובי | ל' סיון תשפ"ו
42 דק'
לנתיבות ישראל
תורה שבעל פה וירושלים
לנתיבות ישראל א' , ל"ח - ל"ט
השיעור עוסק בקדושת ארץ ישראל ובביטויה הייחודי בירושלים, העיר המגלמת את מהותה של הארץ וקדושתה. השגת נחמה ייחודית זו מושגת דרך חיבור עמוק לתורה, אשר משפיע על עם ישראל ועל הארץ כולה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ז סיון תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
פלא התשובה, תשובת ישראל והעולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
התשובה היא פלא. תשובת העולם כולו תתגלה ע"י תשובת ישראל- הלב באומות- שהיא התחיה הרוחנית, וכשיתגלה פלא תשובה בעולם הוא יהיה מעניין יותר מהכל.
הרב הראל כהן | כ"ד סיון תשפ"ו