ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ותחדש פני אדמה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה עם ישראל אחדות ומחלוקות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

ותחדש פני אדמה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

לא סיפורים בעלמא
המגיד ממזריטש היה למדן מופלג וחריף, בקי בגמרא ומקובל גדול. כאשר שמע על הבעל שם-טוב הקדוש, הלך אליו כדי לתהות על קנקנו. לאחר שבירכו בשלום זה את זה, ציפה המגיד לשמוע דברי תורה מפי הבעש"ט, שיוכל לבחון אותם ולשוקלם בשכלו. אבל הבעש"ט סיפר לו, שנסע לפני כמה ימים למקום לא מיושב, ולא היה לו לחם בשביל בעל העגלה, והנה בא לקראתו איכר ומכר לו לחם. בסיום הסיפור נפרד הבעש"ט מהאורח.
למחרת נכנס המגיד שוב לבעש"ט, וחשב שהפעם ישמע דברי תורה, אבל הבעש"ט סיפר לו שוב סיפור דומה. לבעש"ט היו כוונות נסתרות בסיפורים אלו, אולם המגיד לא הבין מה יוסיפו לו הסיפורים, ועכשיו היה ברור לו, שלא ישמע מהבעש"ט דברי תורה. הוא חזר לאכסניה, והתכונן לנסוע הביתה, אולם לפתע בא אליו שליח מהבעש"ט וביקשו לשוב אליו במהירות. הבעש"ט קיבל אותו בחדרו ושאלו: "ידען אתה בקבלה?" השיב המגיד: "הן". "קח את ספר עץ חיים, פתח אותו וקרא בו". המגיד קרא. "עיין בדבר". עשה כן. "פרש נא". פירש את המאמר המדבר על מהות המלאכים. "אינך ידען", אמר הבעש"ט. "קומה!". קם. עמד הבעש"ט והגיד את המאמר. והנה עלה לעיני המגיד החדר באש, והוא שמע את רעש המלאכים מתוך האש, עד שניטלו חושיו. כשהקיץ היה החדר כמו שהיה בשעת בואו. אמר לו הבעש"ט: "הפירוש שאמרת נכון הוא, אבל אינך ידען, כי ידיעותיך הן נטולות נשמה" (על-פי כתר שם טוב תכד', אור הגנוז 107).
במעשה זה, המגיד – לימים יורשו וממשיך דרכו של הבעש"ט – רוצה לעמוד על דמותו ועל יסודות שיטתו של הבעש"ט, דרך דברי תורתו. אולם הבעש"ט, במקום ללמדו מתורתו, מעדיף לספר באוזניו סיפורים. המעמיק במעשה יגלה, שהסיפורים הם דבר תורה עמוק המבטא את יסודות חידושו של הבעש"ט בעולם. המפגש הכביכול אקראי עם הגוי, שהמציא לו אוכל בשעה שהיה זקוק לכך, מבטא את ההשגחה הפרטית ואת התגלותו של ה' בעולמנו דווקא דרך כלי העולם הזה – "לית אתר פנוי מיניה". הבעש"ט בוחר לבטא רעיון זה באמצעות סיפור, ולא בדרך של הרצאת דברים, כי הסיפור מעביר את המסר בצורה סמויה אך מלאת חיים, וזו כל מהותה של השיטה החדשה – המפגש החי בעולמנו. אלא שהמגיד עדיין לא הבשיל לדרך עבודת ה' זו, ולכן הבעש"ט מראה לו בגלוי את המלאכים, והופך את לימודו ה"מת" למפגש מלא חיים עם ה'.

הבעל שם-טוב בעקבות ספר בראשית

הדרך שבה נקט הבעש"ט לספר סיפורים נושאי רעיונות סמויים, כדרך של לימוד חי המפגיש את האדם עם הרעיון בצורה מוחשית, אינה חידוש שלו, כבר קדם לו... ספר בראשית. ידועה קושייתו של רש"י הראשון בתורה – "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם?", ומסביר השפתי חכמים – שהרי התורה ניתנה רק בשביל המצוות הכתובות בה, אם כן כל הסיפורים שכתובים בספר בראשית ותחילת שמות לא היה לו לכתוב בתורה, אלא כספר בפני עצמו?
תירוצו של רש"י – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" – מיישב את הצורך בסיפורי בריאת העולם, אך לא נותן טעם להכללתם בתורה של סיפורי אברהם, יצחק ויעקב. סיפורי האבות הובאו בתורה (כדברי הרמב"ן תחילת לך-לך) ללמדנו את דרכי האבות הישרים, מפני ש"מעשה אבות סימן לבנים". התורה הבליטה את חשיבותם של הסיפורים בצורה מיוחדת, כאשר האריכה לספר על מעשיו של אליעזר עבד אברהם, ושבה וכפלה את השתלשלות האירוע בסיפורו של בעל המעשה ללבן ובתואל, מפני ש"יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום (יותר) מתורתם של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" (רש"י בראשית כד, מב).
אורו של הסיפור האיר בישראל בימי הנביאים הראשונים, אשר גוללו את דבריהם בסיפורי השופטים, הנביאים והמלכים, במעשי אליהו המוריד אש מן השמים, ובמופתיו של אלישע המלמדנו ש"גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", ומגלה את ה' בניסי הגרזן הנופל ואסוך השמן.
בסוף ימי הנביאים, לקראת גלות ישראל מארצו, הפסיקו הנביאים להיכתב כסיפורים, והחלה תקופת נביאי הכתב – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי-עשר, ובהמשך – בימי הבית השני ובחורבנו, בתורה הנכתבת כהלכות במשנה ובתלמוד. אך גם הסיפור המשיך להאיר בישראל – בדברי הימים, עזרא, נחמיה ומגילת אסתר, ובהמשך – באגדות וסיפורי חז"ל. גם בגלותנו מעל אדמתנו, עת חשכת הלילה פרשה עלינו כנפיה, לא פסקנו מלספר. בליל-הסדר היינו יושבים ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ומייחלים ששוב יאיר היום ונקרא קריאת שמע של שחרית.
משהחל להתנוצץ אור הגאולה, שבה החסידות וטיפחה את אומנות הסיפור. בבתי המדרש, בהתוועדויות החסידיות ובסעודות מלווה מלכה היו יושבים החסידים ומשיחים במעשיהם של צדיקים ולומדים מאורחותיהם. לשיאה הגיעה ההתחדשות אצל רבי נחמן מברסלב הגונז תורותיו בסיפורי מעשיות, ובכתיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל, שבמקום לכתוב ספרים, מעלה את הגיגיו לאחר חצות ליל בשירה מלאת רוממות. אור גדול זה נשבה בידי הסופרים העבריים המודרניים, שסיפוריהם הם מרכבה לרעיונות לא יהודיים, ועדיין מצפה הסיפור היהודי לגאולה.
מעלתם של הספרות ושאר דרכי הביטוי האומנותי בכך, שבכוחם לבטא רעיונות בדרך מוחשית, חווייתית וסמויה על-ידי אופנים רבים ומגוונים, וכך אנשים קולטים ומפנימים את המסרים יותר משהיו קולטים בהרצאת דברים ישירה ורגילה.

אומנות מסוכנת
אולם הספרות והאומנות טומנת גם סכנות גדולות בחובה: ראשית – השטחיות. הפילוסופים והוגי הדעות מתמקדים בעיקר בפריצת דרכי מחשבה ורעיונות חדשים. לעומתם הסופרים, המפיקים, התסריטאים ושאר יוצרי התרבות משקיעים את עיקר זמנם בחשיבה איך להציג רעיונות קיימים בצורה נאה ומושכת. חברה שגיבוריה הם הסופרים ודומיהם ולא הוגי הדעות, גוזרת על עצמה מוגבלות וניוון (כיום, בחברה המערבית המצב גרוע יותר, כי אלילי התרבות הם שחקנים, שדרנים, שחקני כדורגל ואף גרועים מהם... אנשים שכל כוחם בגופם ובמראהו). "כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה – (תחומים אלו בנויים על כוח הדמיון, כי זהו כוח שעניינו לצייר במוחש את רעיונותיו של האדם)... המליצים והמספרים... וכל העוסקים באומנויות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סילוקו של השכל ורוח החכמה... האמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב" (אורות, ישראל ותחייתו יז').
"כפי אותה המידה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם" (שם). לפיכך, עם כל החשיבות ביצירת תרבות יהודית אמיתית, לעולם עלינו לשמור על כך שחכמי התורה הגדולים הפותחים בפנינו את מרחבי הרוח, יובילו את העם היהודי, ולא אלו שכוחם בהלבשת הרעיונות בצורת ביטוי יפה – בדרשנות, בספרות ועוד.
אולם, בספרות טמונה גם סכנה גדולה יותר. הלבוש הספרותי יכול לתפוס מקום חשוב כל כך, עד אשר הרצון להביע את המסר בדרך ספרותית סמויה, גורם לכך שאין מסר כלל. אין שאיפה לחנך ולהביע רעיונות, כי אם לעמעמם עד שיבין כל אחד ככל העולה על רוחו. כך התרבות נוסעת ליעד בלתי ידוע.

עץ החיים במקום עץ הדעת
כיום, מתפתחים בציבורנו שני זרמים רוחניים במקביל: מחד – נובטים להם ניצנים של תרבות יהודית. ב"ה ישנם כבר סופרים, משוררים, ואנשי תיאטרון וקולנוע ב"רוח יהודית" מעטים (יש מקום לדון בשאלה אלו תחומי "תרבות" יש באפשרותם להפוך ל"יהודיים" במהותם, ואלו הם "יווניים" וגם לבוש יהודי יישאר תמיד לבוש חיצוני בלבד. למשל – האם התיאטרון איננו "יווני"? אולם אין זה התחום שבו אנו עוסקים כרגע, ובוודאי הספרות היא "יהודית", כפי שסקרנו בראשית דברינו). חשוב, שיחד עם פיתוח כיוון מבורך זה, נישמר מליפול במכשלות שצוינו לעיל.
במקביל לזרם זה צומחת לה גם תנועה של שיבה לטבע. ב"גבעות" הולכת ומתפתחת לה תרבות יהודית "שורשית" המחוברת אל הטבע, האדמה והחקלאות. במבט שטחי נדמה, ששתי התנועות הללו מנוגדות זו לזו, שהרי הראשונה פונה לתרבות "המערבית" – "המודרנית" – הכללית ומנסה לאחוז בכליה, ואילו השנייה מתבדלת מהעולם הכללי ושואפת לשוב אל הטבע כבימי קדם. אולם מבט מעמיק יותר מוצא, שיש נקודה משותפת לשני הזרמים. הפנייה אל התרבות נובעת מרצון למפגש חי עם מסרים, ואף השיבה לאדמה נובעת מהשאיפה לאכול מפירותיו של עץ החיים במקום עץ הדעת. החיבור לאדמה הוא חיבור לרובד החיים הבסיסי שלנו, מפני שהאדמה היא "אם" האדם (אמא אדמה) – "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב, ז), על כן משמה "אדמה" נגזר שם ה"אדם", והיא זו שמצמיחה את מזונו של האדם ומחיה אותו. לכן "א"ר אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (יבמות סג.). חיבורו של עובד האדמה לרובד חיים בסיסי זה מלמד אותו להתחבר גם מבחינה נפשית בלבו פנימה למקומות היסודיים והעמוקים שבקרבו. לדוגמה, החקלאי לומד מתהליכי הטבע האיטיים את מידת הסבלנות החסרה כל כך בקצב החיים המודרני שבו האדם מייצר הכל במהירות, מהצורך בגשם החקלאי קונה את מידת הענווה ועוד (רמז לקשר בין הכוחות, ניתן למצוא בשם "אדם", שיש שפירשוהו מלשון "אדמה לעליון", אם כן המילה "אדמה" וכוח ה"מדמה" שניהם רומזים לכוח הדמיון).
חשוב לציין – גם בנקודת שיתוף זו בין שני הזרמים עשוי להימצא הבדל. החקלאי חי את חייו שלו בעבודת האדמה, ממנה הוא מוציא את מאכלו, היא מספקת לו את צרכיו היום-יומיים, ודרכה הוא לומד להעמיק בנפשו פנימה. לעומתו, צרכן התרבות נושא עיניו אל חיים – אבל חיים אחרים משלו. הספר מגולל בפניו יריעת חיים של אחרים, לעיתים אף חיים מדומיינים, וכך הקורא עשוי לברוח מחייו למקום זר. להגנתם של קהל הקוראים ניתן לומר, שהספר נוגע בנקודות משמעותיות בחייהם, וכך הם מתחברים אליו ומוצאים בו את עצמם. להבדיל בין קודש לחול – מעלתם של ספרי התורה והנביאים, שהם מתארים חיים אמיתיים, חייהם של האומה, אבותיה וגדוליה הנוגעים בשורשי חיינו. הרב חרל"פ עמד על הקשר בין שני התחומים – כוח המדמה והקשר לארץ, ומעלת החיבור לחיים אמיתיים שבקשר לארץ: "כוח המדמה היא הבחינה המאחדת את הנשמה עם הגוף... והרוצה לזכות לכוח המדמה האמיתי שבארץ ישראל, עליו לצייר בדמיונו את רגשי קדושת א"י בישיבתה ובנטיעותיה וכל הגדל והנמצא בה, ולהרגיש שאפילו דברים שאינם גידולי קרקע גם בהם ישנה סגולת ארץ ישראל" (מעייני הישועה).
העומד על הצד המשותף לשתי נטיות הנפש, מגלה שגם בחקלאות קיימות הסכנות האורבות לספרות. עובד האדמה מתחבר לרובד הנמוך שבבריאה – הדומם, לאדמה הפרושה מתחתינו. הוא מחובר למקום מוגדר ויציב, שאינו יכול לנוע ממקומו או להתרחב – "נכסי דלא ניידי". יש בכך מעלה של יציבות וסדר, אך הוא עלול בעקבות זאת להפוך כמנהג אומות העולם לאיכר גס ומגושם, השקוע כולו בטבעו הנמוך והרדוד, וכבול מחשבתית למקום מצומצם ומסוים. דומה שזהו הרקע לאמרתו הנוספת של רבי אלעזר – "אין לך אומנות פחותה מן הקרקע", ובהמשך – דבריהם של רבי אלעזר ורבא על כך, שממסחר מרוויחים יותר משמרוויחים בחקלאות (יבמות סג.). לא רק שיקול רווחי יש כאן, אלא גם שיקול ערכי – עבודת האדמה, עם כל חיוניותה וערכה (ובארץ-ישראל – מצווה) עשויה להוות גם גורם לפחיתות. מבחינה זו, הסכנה בעבודת האדמה גדולה מאשר בספרות, מפני שהספרות עוסקת ברבדים העליונים שבאדם – כוח הדמיון, ואילו עבודת האדמה ברבדים המעשיים הבסיסיים. לפיכך מבאר שם תוספות (ד"ה "שאין") ששתי אמרותיו של רבי אלעזר מתיישבות זו עם זו, כי אדם זקוק לקרקע לבית ומזונות, אך לא שתהא היא עיקר אומנותו, עבודת האדמה היא היסוד אך לא הכל.
זהו הרקע לחטאו של קין. קין, עובד האדמה, לא פיתח את רעיון הקורבנות והביא מהפחותים שבפירותיו, לעומתו הבל רועה הצאן, הנע ממקום למקום, חשב ופיתח, והביא מן המשובח. כך היה גם ביציאת מצרים – המצרים סגדו לטבע השגרתי והמקובע, ולעולמם החקלאי הסובב בחדגוניות מסביב ליאור – הנילוס המשקה את ארצם בדרך קבע. כך נוצר לו בית עבדים, בוני פירמידות גדולות ויציבות הסוגדים לפרעה – הבית הגדול במצרית. משם יצאו ישראל אנשי המקנה לחירות עולם, חירות פיזית ומחשבתית, וצעדו לארץ הקדושה שבה "למטר השמים תשתה מים". כאן בארץ-ישראל, שהטבע משתנה בה לפי עונות השנה, מתחנך החקלאי הישראלי לא להסתפק בקישורו לאדמה, שורש החיים, אלא להשתנות, להתקדם, ולשאת עיניו השמיימה – להתרומם לפסגות רוחניות ולהתגעגע לאלוקים. או אז "א"ר אלעזר עתידים כל בעלי אומנויות, שיעמדו על הקרקע" (יבמות סג.). אז באחרית הימים נגיע לזמן, שבו "עקבות כח המדמה (התרבות) מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת" (אורות, ישראל ותחייתו יח').
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il