גאוה

ישרי הלב וחכמי הבינה יודעים כמה מדה זו של הגאוה גרועה מאד ומסואבת. ועל כן נפשם היפה והחכמה תסלוד ותתרחק ממנה הרחק כמטחוי קשת, והיא תמצא רק בלב פתי סכל ובער. גודל רעתה וטומאתה לנפש ולגוף אי אפשר לתאר, כי מנפש ועד בשר תכלה, והיא שקץ ותועבה בעיני אלקים ואדם, וכל הנוגע בה והקרב אליה לא ינקה.
והנה אם יתפנה האדם לרגע קט מהמעשים והמחשבות המטרידות אותו ויתבונן היטב על מהותו, איכותו, וכמותו, בלי ספק שיגיע למסקנה הנכונה שאין לו במה להתפאר ולהתגאות. ונוסף לזה, כל הדברים שהוא מחשיב אותם ומתגאה בהם, אינם שלו אלא בכח הדמיון גרידא וכמו שנבאר להלן בס"ד.
דבר ידוע שכל הדברים והקנינים שהאדם עשוי להתגאות בהם, כלולים בשלשה דברים והם:א. חכמה.ב. גבורה.ג. עושר. הבה נסביר אותם אחת לאחת בס"ד.
א. חכמה. המתגאה בחכמתו שחושב את עצמו כיצור עליון על אחרים שלא יכלו או שלא הגיעו להיות כמוהו ורואה בהם כנחותי דרגא ובז להם בלבו, טועה טעות כפולה ומשולשת. א. עליו להבין כי היו לפניו בכל הדורות הרבה חכמים גדולים, אשר חכמתם והיקף ידיעותיהם בכל חכמה ובכל מדע חובקים זרועות עולם, ואין דבר נעלם מהם בסודות הבריאה והיקום אשר בקרבה. וזה המתגאה בחכמתו בלי ספק לא יגיע אפילו לקרסולי רגליהם, ולעומתם נחשב כננס לגבי ענק מול חכמתם המקיפה ודעתם הרחבה מני ים, ועכ"ז ידועים בהתנהגותם המופתית וענותם הגדולה, ובכל אורחותם הענוה משמשת נר לרגלם, ובתור שכזה נשאר שמם וזכרם בלב האומה, ודבריהם ומעשיהם חקוקים על לוח לבם לכבוד ולתפארת עדי עד. ב. חכמים אלה מפורסמים דוקא בשל היותם ענוי ארץ ושפלי רוח, שענותם גדולה כחכמתם, ולא בשל גאותם ח"ו. ג. בזה שהוא חכם יותר מאחרים, האחריות המוטלת עליו היא ג"כ יותר מאחרים, והחובות הנובעים ממנה הם ג"כ גדולים יותר מאחרים, כי בו בזמן שכל טעות ושגיאה מצדו נחשבת למזיד, אצל האחרים נחשבת לשוגג.
ב. גבורה. האדם המתגאה בגבורתו, עליו לחשוב: א. עם כל גבורתו החולפת, עצם היותו מורכב הנו חשוף כל רגע לכל מקרים ופגעים רעים העלולים לבוא עליו, מבלי שתהיה לו כל אפשרות להחלץ מהם בכוחו וגבורתו. ב. הרבה גבורים נפלו ונכחדו מידי חלשים, ולא הושיעה להם גבורתם. הפתגם ההמוני אומר המתגאה בגבורתו ימות בחולשתו.
ג. עושר. המתגאה בעושרו, עליו לקחת בחשבון שני דברים: א. אולי העושר שהוא מתגאה בו הוא בבחינת עושר שמור לבעליו לרעתו, רח"ל. ב. לאמיתו של דבר, הוא רק משתעשע בדמיונו. כי כאשר יתעמק בשכלו יווכח שאין לו כל יתרון על העני פרט לראות עיניו. כי הלחם אשר הוא אוכל למעדנים ולובש בגדי שש ורקמה, אין בהם עדיפות על העני שגם הוא אוכל ולובש. נמצא שכל הרכוש והמקנה, הם שלו רק בדמיונו, ואין בינו ובינם שום קשר, ולו העני יצייר לו בדמיונו שגם לו יש רכוש וקנין, יגיע לאותה מחשבה דמיונית שיש לאדם העשיר, וא"כ שניהם שוים. וכבר אמר החכם מי יראה השמש קודר ולא ילך מגאותו שחוה, בארזים נפלה שלהבת, ויבטח בחוח, כוכבי שמים ינועו, ויקוה אל מנוח, ואיך יבטח איש באחריתו וגבורתו, וישכח אבשלום ושמשון בן מנוח, ע"כ.
לפי הדברים האמורים, אם יסתכל האדם במהותו, איכותו, וכמותו, אין לו במה להתגאות, גם אם יהיה חכם, גבור, ועשיר. ולכן הודיעונו רבותינו הקדושים במתק לשונם, את החיוב והשלילה שיש בשלשה דברים הנ"ל, באמרם איזהו חכם הלמד מכל אדם, איזהו גבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד מ"א).
אמנם, יש צד חיובי בגאוה. דהיינו אם משתמשים בה לעבודת ה' יתב"ש, בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה'. וכמ"ש המפרשים ז"ל עה"פ ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור, והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (שמות כ"א כ"ב). ה' יתעלה אומר למשה רבנו ע"ה הידוע כאיש עניו מאד, שאם הדבר נוגע לעבודת ה' יתב"ש, אל לו להתנהג בענוה, אלא עליו להיות תקיף וחזק, אבל אם הדבר לא נוגע לעבודת ה' יתב"ש, אלא אליו, יכול להתנהג בענוה ולהתאפק. וזה אומרו יתברך, הנה מקום אתי, אם זה נוגע אלי, ונצבת על הצור, תתנהג בקומה זקופה ובתקיפות, והיה בעבור כבודי, אם זה לא נוגע לי, ושמתיך בנקרת הצור, תתנהג בענוה. וראה מ"ש רז"ל בפ"ק דסוטה דף ה' בגנות גסות הרוח ע"ש.