כל קהילות ישראל יקראו השבוע כהפטרה את נבואת יחזקאל.
נבואתו עוסקת בשני נושאים עיקריים: בנשיא ובמקומו בעבודת ד' בבית המקדש, הבנוי לתלפיות.
וז"ל הכתוב:
שני הנושאים אומרים דרשני. מי הוא המלך-הנשיא שיחזקאל מדבר עליו. המצב באותה תקופה לא היה ברור. בהזדמנות זו, גם ננסה להבין מדוע יחזקאל מכנה את המלך בכינוי הפחות נפוץ-נשיא. עוד צריך לבאר מדוע יחזקאל מתאר את בית המקדש, בנוי מחדש לתפארת, עוד קודם שבית ראשון חרב. לעומתו, ירמיה שניבא באותה תקופה מתייחס אל המלך צדקיהו בשמו. מבחינת נבואתו, בית המקדש נמצא במצב ירוד מאוד. ירמיה שואל בתמיהה על הבית בתקופתו:
"הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יְקֹוָק" (ירמיהו ז' יא).
גם למלך יהודה אין עתיד מזהיר. ירמיהו מנבא על צדקיהו, שריו ועירו:
שני הנביאים הגדולים הללו, האחד שמנבא בשער בית ד' ובשערי ירושלים והשני היושב בתל אביב ועל גדות נהר כבר שבבבל, מנבאים משתי נקודות מבט שונות.
נשווה את הפסוקים המהווים כותרות לשני הספרים.
הפתיחה לספרו של ירמיה היא:
ירמיה מונה לצדקיה.
לעומתו יחזקאל מונה ליהויכין:
מדובר כאן בשתי גישות למלכות בית דוד.
המלך האחרון מבית דויד שלא הייתה לגביו מחלוקת היה יאשיהו. אחרי מותו של יאשיהו נחלקו העם ומנהיגיו בשאלה: בנה של מי מנשותיו, ימלוך אחריו? גם המעצמות התערבו בשאלה זו וגם הנביאים חיוו את דעתם בנושא. ירמיה תמך בבניה של חמוטל. לכן, מבחינתו צדקיהו בנה הוא המלך החוקי הממשיך את בית דויד ולבית המקדש תחת הנהגתו יש סיכוי עד לרגע החורבן בפועל. יחזקאל תמך בצאצאיה של זבודה. לכן, יהויכין היושב בבית הכלא בבבל הוא המלך החוקי ומשמעות העניין היא שכל מה שמתרחש בירושלים הוא בבחינת "פטה מורגנה". מבחינת האמת אין מלך בירושלים ואין מקדש. לכן נבואותיו של יחזקאל הן לעתיד לבא לכשיבנה המקדש מחדש על ידי נשיא שימלוך בפעל. הוא משתמש במושג חדש-ישן (עיינו שמות כ"ב כז, ויקרא ד' כב) כדי שלא תהיה אי הבנה. הוא מכריז, אין כוונתי למה שנקרא מקדש ולמה שנקרא מלך, עכשיו בירושלים.
בסופו של תהליך ארוך ומסובך, גם ירמיה מכיר בכך שבניה של חמוטל נכשלו ויהויכין נכדה של זבודה משוחרר מכלאו וצאצאיו הם שחוזרים לירושלים ומנסים לכונן מחדש את המקדש.
הבה נתפלל כי נזכה גם אנו להתחדשות במהרה בימנו בשני תחומים חשובים אלה
שהם כנראה שני צדדים של אותו מטבע רוחני.
נבואתו עוסקת בשני נושאים עיקריים: בנשיא ובמקומו בעבודת ד' בבית המקדש, הבנוי לתלפיות.
וז"ל הכתוב:
"צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (מ"ג יא-יב)...וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל" (מ"ה יז).
שני הנושאים אומרים דרשני. מי הוא המלך-הנשיא שיחזקאל מדבר עליו. המצב באותה תקופה לא היה ברור. בהזדמנות זו, גם ננסה להבין מדוע יחזקאל מכנה את המלך בכינוי הפחות נפוץ-נשיא. עוד צריך לבאר מדוע יחזקאל מתאר את בית המקדש, בנוי מחדש לתפארת, עוד קודם שבית ראשון חרב. לעומתו, ירמיה שניבא באותה תקופה מתייחס אל המלך צדקיהו בשמו. מבחינת נבואתו, בית המקדש נמצא במצב ירוד מאוד. ירמיה שואל בתמיהה על הבית בתקופתו:
"הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יְקֹוָק" (ירמיהו ז' יא).
גם למלך יהודה אין עתיד מזהיר. ירמיהו מנבא על צדקיהו, שריו ועירו:
"וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְקֹוָק וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב" (ירמיהו ל"ד כא-כב).
שני הנביאים הגדולים הללו, האחד שמנבא בשער בית ד' ובשערי ירושלים והשני היושב בתל אביב ועל גדות נהר כבר שבבבל, מנבאים משתי נקודות מבט שונות.
נשווה את הפסוקים המהווים כותרות לשני הספרים.
הפתיחה לספרו של ירמיה היא:
"אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי".
ירמיה מונה לצדקיה.
לעומתו יחזקאל מונה ליהויכין:
"וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים: בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין".
מדובר כאן בשתי גישות למלכות בית דוד.
המלך האחרון מבית דויד שלא הייתה לגביו מחלוקת היה יאשיהו. אחרי מותו של יאשיהו נחלקו העם ומנהיגיו בשאלה: בנה של מי מנשותיו, ימלוך אחריו? גם המעצמות התערבו בשאלה זו וגם הנביאים חיוו את דעתם בנושא. ירמיה תמך בבניה של חמוטל. לכן, מבחינתו צדקיהו בנה הוא המלך החוקי הממשיך את בית דויד ולבית המקדש תחת הנהגתו יש סיכוי עד לרגע החורבן בפועל. יחזקאל תמך בצאצאיה של זבודה. לכן, יהויכין היושב בבית הכלא בבבל הוא המלך החוקי ומשמעות העניין היא שכל מה שמתרחש בירושלים הוא בבחינת "פטה מורגנה". מבחינת האמת אין מלך בירושלים ואין מקדש. לכן נבואותיו של יחזקאל הן לעתיד לבא לכשיבנה המקדש מחדש על ידי נשיא שימלוך בפעל. הוא משתמש במושג חדש-ישן (עיינו שמות כ"ב כז, ויקרא ד' כב) כדי שלא תהיה אי הבנה. הוא מכריז, אין כוונתי למה שנקרא מקדש ולמה שנקרא מלך, עכשיו בירושלים.
בסופו של תהליך ארוך ומסובך, גם ירמיה מכיר בכך שבניה של חמוטל נכשלו ויהויכין נכדה של זבודה משוחרר מכלאו וצאצאיו הם שחוזרים לירושלים ומנסים לכונן מחדש את המקדש.
הבה נתפלל כי נזכה גם אנו להתחדשות במהרה בימנו בשני תחומים חשובים אלה
שהם כנראה שני צדדים של אותו מטבע רוחני.
