אחריות אישית

בכל השנים אנו קוראים את פרשת נצבים לפני ראש השנה, כשהנימוק הידוע הוא כדי שלא להסמיך את הברכות והקללות שבפרשת כי תבוא לראש השנה. אולם אם נתבונן, נראה שיש קשר עמוק בין הפרשה לראש השנה - את הפסוק: "אתם נצבים...", מפרש רש"י - מלמד שכינסם להכניסם לברית. ונשאלת השאלה - הרי בסוף פרשת כי תבוא מוזכרת כבר הברית: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב..." אם כן מה החידוש בברית הזאת? מסביר אור החיים הק': בעוד שהברית הכתובה בפרשה הקודמת, החובה היא על כל יחיד מצד עצמו, בפרשתנו מוסיף משה רבנו אחריות ציבורית, ערבוּת, ש"כל ישראל ערבים זה בזה". לא מצינו דבר שכזה אצל עמים אחרים, זה מיוחד לעם ישראל, וגם בני ישראל לא קיבלו על עצמם את האחריות הזאת אלא לאחר שעברו את הירדן, במעמד הר גריזים והר עיבל, זו היא סגולה של ארץ ישראל לאחד את כל חלקי העם לחטיבה אחת.
הפסוק מפרט שמשה רבנו מכנס את כולם: "ראשיכם זקניכם שוטריכם כל איש ישראל...", ונשאלת השאלה - הרי נאמר ש"כולכם נצבים" לשם מה בא הפירוט? אלא בא ללמדנו שהאחריות המוטלת על כל איש היא בהתאם לתפקידו ומעמדו. ראשי השבטים והזקנים, אחריותם גדולה יותר מאדם פשוט, ולכן מהם נדרשת מסירות ופעילות יתירה מכל אדם אחר. כך גם בראש השנה - כולם עוברים לפניו כבני מרון, אולם כל אחד ואחד נידון כפי המטלות המוטלות עליו, וממילא גם הדרישות ממנו הן אחרות, וזהו הקשר הפנימי בין פרשת נצבים לראש השנה.
אם נתבונן בדורנו ישנם כמה וכמה תפקידים המוטלים עלינו. אחד הבולטים ביותר היא השיבה לארצנו הקדושה, יישובה וההיאחזות בה לכל היקפה ומרחביה, את המשימה האלוקית הגדולה והקשה הזאת הציבור שלנו נטל על שכמו. אני סמוך ובטוח שיש בכוחו של הציבור לעמוד בזה, אלא שאנו צריכים כוחות נפש גדולים כדי להתמודד מול מכשולים גדולים וחולשות נוראות, הנובעות מחלקים בעם שניתקו עצמם מהתורה והלאומיות, וממילא גם מהקשר לארץ.
בעומדנו בתפילה בחג, נתפלל כולנו מעומק הלב, שתתגלה מלכות שמים לעיני כל, וידעו כולם כי מלכות ה' בעולם, היא שתביא לכל האושר והטובה שכולנו מצפים לה.
אני מאחל לכולם ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומאושרה, שנת גאולה וישועה.