בית המדרש

  • למהלך האידיאות בישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית באדם

למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור שלישי

undefined

15 דק' קריאה
בְּלֶכְתָהּ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגֹּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה. וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים, שֶׁכְּשֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם בְּעַיִן פְּקוּחָה הִנְנוּ רוֹאִים אֶת כָּל הַסִּבּוֹת הַחֲזָקוֹת הַהוֹלְכוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת עַל סִדְרֵי הֲוָיָתָם וְחַיֵּיהֶם - שֶׁהֵן כֻּלָּן נִמְזָגוֹת וְנִבְלָלוֹת מֵהַהֶכְשֵׁר הַפְּנִימִי שֶׁל מִזּוּג הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי עִם הַנְּטִיָּה הַקִּבּוּצִית שֶׁבַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית. אָמְנָם אַחֲרֵי שֶׁיָּרְדָה הָאַחֲרוֹנָה לָרֶשֶׁת אֶרֶץ הִתְרַחֲבָה וְהִתְאַמְּצָה, וַתִקְּנֵה לָהּ הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, וְלִפְעָמִים גַּם תְּנַסֶּה כֹּחָהּ לְהִנָּתֵק מִשֹּׁרֶשׁ חִבּוּרָהּ הַיְסוֹדִי, מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל אֵין בְּיַד הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּסָּיוֹן זֶה מַצְלִיחַ לָצֵאת לַפֹּעַל, וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹתָהּ בְּתַכְלִית שִׁפְלוּתָהּ וּבְצוּרַת נְקֻדָּה הַיּוֹתֵר זְעִירָה וְכֵהָה, שֶׁגַּם אָז הִיא רַק "מִתְעַלֶּפֶת, מִתְבַּטֶּלֶת וְלֹא מֵתָה וְגָוְעָה", - הִיא נוֹתֶנֶת אֶת הָעָצְמָה הַיּוֹתֵר פְּנִימִית לְכָל דְּחִיפוֹת-הַחַיִּים.
כעת חוזר הרב לעסוק ביחס שבין האידיאה הא-להית לאידיאה הלאומית.
האידיאה הלאומית היא הנטייה הקיבוצית, הנטייה להתאגד יחד. אידיאה זו מוכנה ומולדת באדם. אולם כיצד נוצרת הלאומיות? כיצד מתהווה אומה, בעלת תרבות, לשון ואופי, כיצד היא מתגבשת?
התשובה ברורה ונוקבת, ואולי גם מפתיעה:
כינונה של הוויה לאומית נעשה על ידי האידיאה הא-להית.

בְּלֶכְתָהּ, - של אותה ההכנה לרעיון הא-להי - מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, - כלומר כאשר ההכנה לרעיון הא-להי מניעה ומזיזה את האדם והחברה, וקונה לה מעמד ממשי-חומרי במציאות.
חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, - בביטוי ' מְכוֹנוֹת ' הכוונה למה שנקרא היום 'מכניזם לאומי', כלומר מבנה: מעמדות, הנהגה, מוסדות, לשון, תרבות ואחיזה ארצית גיאוגרפית בגבולות מדינה. כל זה נקרא 'מכונה לאומית'. וכמו בכל מכונה, גם במכונה הלאומית ישנם חלקים שונים ותפקידים מגוונים.

מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם.
אם ההכנה הזאת כבר עברה שלבים של שכלול ושל אימות פנימי, אזי היא מחייבת לבנות מכונה לאומית משוכללת יותר, שתענה על צרכיה הרוחניים. אם היא לא עברה את השלבים הללו - מכל סיבה שהיא, בשל אופיים של האנשים או בעטיים של קשיי הסביבה - היא נשארת ברמתה הראשונית. על כן, יכולים אנו לראות כיצד בעת ובעונה אחת, במקביל, קיימות אומות משוכללות וקיימים גם (אמנם בפריפריה האנושית) שבטים ברמה לאומית עוברית, עם מבנה פשוט ביותר. אמנם גם שם יש הנהגה ושיפוט, חוקים, כללים ונימוסים, אולם כל אלה אינם משוכללים.
מצבה בהווה של כל אומה הוא תוצאה של היחס בין ההכנה הראשונית הפוטנציאלית שלה, לבין התנאים החיצוניים שזימנה לה ההיסטוריה. הכל עומד לפי ערכם של המצבים השונים, הסביבתיים, אבל גם לפי מצב ההכנה, שהיא הדרישה הפנימית.

הִיא - ההכנה לרעיון הא-להי,
מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, - כלומר, מצאה תמיד איזו מחמצת, איזה גרעין של אמצעים חומריים ממשיים,
שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, -
'עממי' - לא במובן של 'פשטני' אלא של 'ציבורי-קהילתי', כגון שבט או כמה משפחות שחיות יחדיו.
ואם שם, באותו החומר הרפה, יש אנשים המסוגלים להציב יעד, להציב מטרה רוחנית מתקדמת יותר, זה יחייב השתכללות של החומר. זה יוביל להתפתחות ולהתקדמות גם במישור החומרי.
וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגֹּלֶם. - גולם שקיימים בו כל האיברים - אולם אין בו נשמה. ההכנה לרעיון הא-להי יוצרת את התנועה. התנועה אל ההשתכללות, אל המורכבות, אל העדינות וההבנה.
הדרישה הרוחנית הערכית תובעת תיקונים ללא הרף. תיקונים חברתיים, חוקתיים, משפטיים. זה יכול להיות תיקון מהפכני מן היסוד, ויכול גם להיות תיקון על ידי רפורמות הדרגתיות. כל הבעת עמדה ערכית-רוחנית שמעבר למצב הנוכחי מחייבת שידוד מערכות מסוים, מחייבת בדיקה מחודשת ומאפשרת תיקון של המערכות הקיימות. אם החברה משכילה להבין זאת בשלביה הראשונים וללכת בצעדים הדרגתיים של תיקון - אז יתכן שלא תיווצר מהפכה ותימנע התנגשות. ואם לא השכילה, השינויים ההכרחיים מתפרצים כמהפכה, הגובה את מחירה הכבד בדמים מלאים.

הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה.
כלומר, גם דרישות הגוף הלאומי, אותו חומר שכבר היה מוכן כתכסיס עממי, דהיינו שכבר היתה בו איזו ציבוריות, וגם עניני הנשמה, אותם ענינים רוחניים שהם מותר האדם,
הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה. - נקשרו ביחסי נשמה-גוף.

נתבונן בפירוט שבדברי הרב:
הַחֵפֶץ - החפץ זהו וודאי יסוד החיים והקיום של הכל. אפילו של הדברים הדוממים שנקראים 'חפצים'.
חפץ הוא כינוי מיוחד לרצון. מצד אחד יש בו קדמוניות קמאית, הוא שייך לכל ההופעות של הקיים, של הרצוי. ומצד שני חפץ הוא רצון חזק כל כך עד שהוא כבר מתממש לכדי חפץ גשמי. יש דרגות שונות ברצון. החפץ הוא היסוד שנמצא בכל קיים ובכל מצוי, יסוד המציאות. "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ" 1 , רצון א-להי שתמיד מתממש. רצון ה' שהוא 'אמר - ויהי', שהוא גם משתלשל להיות ממשות. עצם הקיום. יסוד כל היש ומקורו הוא החפץ.

ואחרי כן - הַמֶּרֶץ - המילה מרץ, בעבר, שימשה כתרגום נפוץ למילה אנרגיה, כלומר תופעה פיזיקלית. בימינו היא מתפקדת רק בהקשר של תיאור תכונה אנושית. ניתן להסביר שהחפץ הוא יסוד הממשות, יסוד המצוי, והמרץ הוא המטען הפוטנציאלי שהמציאות הזו אוגרת בתוכה. עובדה היא שאנרגיה אפשר להפיק מחפצים מסוימים ולהשתמש בה בשימושים שונים.

הָאָמָּנוּת - כאן אולי אפשר לדבר על האמנות, במובן של התאמה בין החלקים ובין העניינים שבתוך כל חפץ וחפץ שבמציאות. אמנות היא עניין של מלאכה, אֻמנות, מקצוע. וכמו כן אֳמנות במובנה הפילוסופי היא האסתטיקה, התאמה והרמוניה בין חלקים. לאו דווקא עניין של יופי חזותי כפי שאנשים בדרך כלל מבינים אותו, אלא תיאום, מלאכת ההרכבה המושלמת. לכן אצל הפילוסופים היוונים, אחד התארים לא-לוהות היה 'דֵמְיוּרגוֹס' שמשמעו הבונה, דהיינו האֻמן או המהנדס.
האמנות היא גם הסדר שבמרץ, כלומר כאשר האנרגיה הזאת היא לא רק קיימת, אלא היא גם מאורגנת ומתואמת.

הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל - הדמיון והשכל שייכים יותר לצד האנושי, כלומר כאשר החפצים האלה הם בעלי יכולת מעבר לחומר הגלם שניתן בהם על ידי בוראם. כל עוד אנו מדברים על מבנה אנו מדברים על הנתון המציאותי בלבד. דמיון ושכל זו יכולת של החפץ עצמו לראות או לשאוף מעבר לקיים.
כל סוג של דמיון הוא מעבר לקיים. מכאן, מן הדמיון המזוכך, באים הנבואה והחזון, מכאן אופק השאיפה.

וְהַשֵּׂכֶל - הבנת עומקו של הקיים. לא הסתפקות בעצם הקיום כי אם מאמץ לעמוד על משמעותו, להבינו בשכל באמת. זאת קומה נעלה יותר, מבחינה מסוימת, מן החפץ הקדמון שהוא יסוד המצוי.

צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל - שהנם מעבר למציאות היסודית. דוגמה לכך ניתן לראות בוולד. כשם שהיו תנאים נצרכים לעצם יצירתו, כך עכשיו, משנולד - יש צרכים להמשך קיומו והתפתחותו, הנובעים ממערכת יחסי-גומלין עם הסביבה. כך הוא ב"רוח" משניתנה בגוויה היא פועלת והולכת, נוטה להשתכלל ולהתפתח.
וכאמור, כל המרכיבים הללו - הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה.
גויה - זהו הגוף הלאומי, הרוח - זאת התרבות הלאומית, תרגום של האידיאה - הנשמה, בפועל.

וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים, שֶׁכְּשֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם בְּעַיִן פְּקוּחָה הִנְנוּ רוֹאִים אֶת כָּל הַסִּבּוֹת הַחֲזָקוֹת הַהוֹלְכוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת עַל סִדְרֵי הֲוָיָתָם וְחַיֵּיהֶם - (של אותם הקיבוצים) שֶׁהֵן כֻּלָּן נִמְזָגוֹת וְנִבְלָלוֹת -
אנו מזהים את הקיבוצים האלה, וכשמתבוננים בהם כראוי מגלים את כל הסיבות החזקות שהולכות ומשפיעות על סדרי הווייתם ומציאות חייהם. לכל קיבוץ כזה, לכל חברה כזו יש היסטוריה משלה: מאבקים, מרידות, שושלות-מלכים, רבדים של התפתחות חוק ומשפט, ויצירות תרבות ואמנות. לכל קבוצה כזו יש קווי אופי ייחודיים. היכן נובע מעיינה הייחודי של אומה? מאיזה גרעין נובט האופי המיוחד שלה?

ההכנה לרעיון הא-להי הנמצאת בלב כל, היא המולידה, המפתחת והמגדלת את ייחודיותה של כל אומה.
מֵהַהֶכְשֵׁר הַפְּנִימִי שֶׁל מִזּוּג הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי עִם הַנְּטִיָּה הַקִּבּוּצִית שֶׁבַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית. בכל ציבור יש תרכובת מיוחדת במינה של שתי הנטיות. איך הרעיון הא-לוהי התמזג והורכב, עם הנטייה הקיבוצית שבצורה הלאומית. איך נתנו לזה ביטוי, כיצד זה השפיע על מושגים של מוסר, משפט, דת ושאיפות לאומיות. איזה סוג של חזון העמיד המיזוג הזה בתוך החברה וסביב איזה רעיון היא התלכדה? של גבורה, של פאר, של נוחות? מה הם הרעיונות המרכזיים, ואיזו דמות הם נותנים לכח העליון המרכזי המייסד את חייהם.

אָמְנָם אַחֲרֵי שֶׁיָּרְדָה הָאַחֲרוֹנָה לָרֶשֶׁת אֶרֶץ - הנטייה הקיבוצית שבצורה הלאומית,
הִתְרַחֲבָה וְהִתְאַמְּצָה, - נעשתה אמיצה וחזקה,
וַתִקְּנֵה לָהּ הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, - תהליך גיבוש האומה, הוא תהליך ארוך. עד שמופיעה לפנינו אומה בעלת אופי וקוים מזהים ברורים. זמן רב עובר עד שאותם שבטים - אותו חומר רפה, תכסיס עממי - מתגבשים. הוא נודד ממקום למקום, גדל, כובש, נכבש, קולט אנשים מבחוץ ונטמע בקרב עמים זרים. הוא מגבש ויוצר את שפתו ומעצב את המיתוס שלו.
לא ביום אחד נוצרים סימני אופי ברורים של אומה. רק כשציבור גדול יושב בטריטוריה מוגדרת, מדבר בשפה ברורה ומשוכללת. ובחלוף הזמן מפתח גוון משלו, אז ניתן לכנותו אומה. הפולחן והתרבות העממית, הסיפורים והמיתוסים (שיכולים להיות דומים לאחרים, אבל הם שלו) לכל אלה לוקח זמן להתהוות. אבל כשכל אלו מתגבשים לכדי תוכן שלם יש בו עוצמה אדירה ומקור הזדהות חזק וסוחף ליחיד.
מה היו מושאי ההזדהות של היחיד עד עתה? המשפחה המורחבת או לכל היותר השבט. מושאי הזדהות נוספים משמעותיים ביותר היו אמונות וערכים מסוימים, 'אלהי העמים'. אם האיש חי ביער הוא בחר לו את אלהי היער, אם ליד הים בחר לו את אלהי הים. עם הכוח המקומי הוא הזדהה, ובו הוא חש תלוי. אבל כאשר האומה מתגבשת והופכת להיות מציאות, היא גם הופכת להיות מקור אלטרנטיבי להזדהות, היחיד חש את עצמו היטב, כי כבר קיימת כאן תרבות - תרבות כלכלית, תרבות פנאי ותרבות של שפה. היחיד חש את עצמו בעוצמה רבה ומתוך זהות ברורה וניכרת. והלאומיות מתגלית כמקור הזדהות חלופי אפשרי, על חשבון המשפחתיות המורחבת והאלילים המקומיים.
על כן אומר הרב, שהצורה הלאומית יורשת את הארץ מן המצב הקודם. לפני כן לוז הזהות היה יותר בצד האמונה, הערכים והמשפחה (המשפחה היא קבוצה לא גדולה ונתונה לשינויים בקלות). וכשהאומה מתגבשת ומתעצמת היא יורשת את זה, היא יוצרת מוסדות חזקים ומשפיעים ביותר. יורשת ארץ, מתרחבת, וקונה לה הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת , יש לה קווי אופי ברורים ביותר, והיא נותנת מענה לשאלת הזהות, שהיא שאלה מתמדת של כל יחיד וכל חברה.

וְלִפְעָמִים גַּם תְּנַסֶּה כֹּחָהּ לְהִנָּתֵק מִשֹּׁרֶשׁ חִבּוּרָהּ הַיְסוֹדִי, מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. כי האומה מרגישה שהיא חזקה דיה ולא זקוקה לתמיכה נוספת מבחוץ לה.
הרעיון הלאומי כשלעצמו הוא חזק מאד, ויש לו מציאות בעלת עוצמה וממשות ברורות וסוחפות. מיליוני אנשים מאוגדים, ארץ רחבה בגבולות בטוחים, יציבות וכח. מה עוד צריך לבקש?
במצב כזה האומה יכולה להרשות לעצמה להתיר אפילו חופש דת לבני האומה, מפני שהדת כלל לא מאיימת עליה. האומה חשה שאין דבר שיוכל לערער את התמסרותו של היחיד אליה, ואפילו לא הדת. זו האחרונה היא רק עניינו הפרטי של האדם ולא יותר מכך.
תחושת השאננות והביטחון העצמי הלאומי מאפשרת אפילו להעניק חופש מסוים של הגירה לאוכלוסיה זרה. אומה במלוא כוחה ויציבותה יכולה להרשות לעצמה טמיעה של זרים בתוכה ביתר קלות. האדנות הבוטחת מאפשרת פתיחות נדיבה.
אמנם, הפיכת הלאומיות למקור הזדהות חלופי לאמונה ולערכים, היא תהליך מורכב. באופן רשמי, בדרך כלל, האומה או מנהיגיה לא מכריזים על עצמם קבל עם ועדה שהם א-להות. למעט דוגמאות מועטות בעת החדשה כמו הפשיזם 2 והנאציזם 3 שבהם באמת הרעיון הלאומי הגיע לקיצוניות מרחיקת לכת ביותר, והפך להיות מושא הערצה כשלעצמו. אבל בדרך כלל זה אין הדברים מרחיקים לכת עד כדי כך. במאמר מוסגר נציין שבעת העתיקה הייתה התופעה נפוצה וגלויה הרבה יותר. החל בנמרוד, 4 דרך פרעה 5 ונבוכדנצר 6 וכלה בקיסרי רומי.

מאידך גיסא, העוצמה של המוסדות הלאומיים, של הפטריוטיות, של ההזדהות - היא כל כך גדולה, שהיא ממתנת את כל שאר הרצונות ויכולה להוות תחליף רגשי ואידיאולוגי חזק לאמונה הדתית. לאמונה יש נטייה להיות טוטאלית ולסחוף את האדם בכללותו, וכך גם ללאומיות.
וגם כאשר נשארת אמונה דתית מסוימת, ואפילו לא נלחמים בה, הרי גודרים לה מקום מאד מסוים בחברה הכוללת, שזו פינתה של הדת. בדיוק כפי שיש לנו פינת מעשנים ופינה לחובבי אמנות או פילוסופיה, כך מותר שתהיה גם פינה כזו. הרצל 7 היטיב לנסח מגמה זאת בספרו 'מדינת היהודים'. בחזון המדינה העתידית הוא קובע את מקומם של הרבנים בבתי הכנסת, ושל החיילים במחנות הצבא. הצבא אכן חשוב, אולם לא יתכן שכל החברה תהיה צבא, יש מחנות לצבא ושם יהיו החיילים והגנרלים, והוא הדין לגבי הרבנים. 8
אין ספק שעם התגבשות האומה ירדה קרנם של אנשי הדת ושל המוסדות הדתיים. אין פירוש הדבר שסגרו את המקדשים או העלו באש את הפסלים, להיפך, לפעמים האדירו אותם, אבל זאת כיוון שראו בכך תוספת תפארת לאומה, ולא בגלל יתר מסירות לדת עצמה. למה דווקא מלך כהורדוס בנה את בית המקדש ברוב פאר והדר? מדוע דווקא ה"צדיק" הזה? והתשובה היא, כי זאת הייתה תפארת הממלכה שלו, הוא הרי היה מנוע מלעבוד שם ובקושי יכול היה להיכנס למקדש.
חשוב להדגיש שהתהליך של היווצרות חלופה לדת אינו מאופיין בדחיקה גסה שלה, אלא בהפיכתה לאחד המרכיבים של הלאומיות.

אומה לא נוצרת בבת אחת. אומה איננה רק מנגנון טכני, אומה יורשת את המציאות הארצית כשיש לה יסודות שמעוגנים עמוק בתוך הנפשות, מבחינת השפה וגם מבחינת הערכים, מבחינת אורחות החיים ומבחינת המנהגים - אז קמה אומה. ובהגיעה לשיאה היא מעניקה לאדם את עוצמת ההזדהות, ואז הוא יכול לדחוק את כל שאר הדברים כדברים פרטיים ולא כדברים מרכזיים וטוטאליים כפי שהיו לפני כן.

בניין האומה מוּנע על ידי השתרשותה במקור הרוחני העליון, על ידי חיבורה המתמיד למסכת ערכים ויעדי-על אידיאיים. אולם, כשנדמה לאומה שנשלם בניינה והיא כבר התגבשה להיות מציאות משוכללת ובעלת עוצמה, היא תנסה את כוחה להינתק משורש חיבורה היסודי, מן הרעיון הא-להי.

תהליך ההיווצרות מקביל בבריאת האדם הראשון ובאישיות ההיסטורית, כלומר באומה: ראשית קיים חומר בסיסי, פשוט ומתכלה. משבי הרוח, הנשמה, מעוררים בחומר הגולמי-ההיולי כוחות גדולים, ומעניקים לו ערך מוסף של חיוּת, שממנו באות הצמיחה וההתפתחות. עוצמות החיים שמניבה הרוח, מסירים את סכנת הניוון וההתכלות מהחומר הגשמי, והן הסיבה להמשך קיומו.
בתהליך היווצרותה של אומה מופיעה בתחילה יצירה של הגולם, הגוף. זו התקבצות המבוססת על קרבת דם ואינטרסים משותפים של ביטחון וכלכלה, כלומר על צרכים חיצונים. לתוך הכלי החברתי הזה נוצקת עיסת התרבות, הייעוד והחזון, שמרכיביה חורגים הרבה מעבר לגבולות ההתאגדות האינטרסנטית. השלב הרוחני הזה לא נותן טעם רק ליצר הקיום, אלא גם לכיבוש ולהתפשטות. אלו שני שלבים יסודיים בתולדות האומה. תחילה השבט מבקש להתקיים, וכשנרקמת התרבות מתברר רעיון הייעוד של אותו שבט, שהוא יכול או חושב שיכול, לתרום. אז הופך השבט לעם כובש, מהפכני בדרך כלל, שמביא סדרים חדשים לכל העמים שעימם הוא בא במגע.
השלב השלישי הוא השיא. היווצרות קשר ותיאום בין התרבות לכלי הביטוי שלה. זהו שלב ששבו מברר העם היטב את הרעיון ואת כלי הביטוי שלו. אחר כך, כאשר אין חידוש, כל הייעוד שהיה קודם הופך להיות מסורת, ומאוחר יותר רק טקס רשמי שחייבים לשלם לו מס שפתיים. ולבסוף מוצגת המסורת כחטוטרת שיש להתנער ממנה. מן המערכת הדתית, הערכית-משפטית, ואפילו הצבאית. ואז עולה ערך הפרט ומזדקר יותר ויותר.
ההתקבצות החלה מצרכיו של הפרט המתגודד ומתאגד לחברה, והיא שבה וקורסת חזרה לתוך מקורה. תרבות כזו כבר לא מתפשטת יותר כי אם מתגוננת, וקורסת, ונעשית חומר גלם ליצירה חדשה. בתרכובת הזו היסוד הדומיננטי הוא ההכרח והאינטרס - והוא הקובע את דרכו של העם והחברה.

נראים הדברים כהכרח היסטורי, כאילו אנו שבויים במעגל דטרמיניסטי. האם כך הוא אכן ההכרח של כל עם ותרבות? האם הקמילה והניוון בלתי נמנעים? באיזה תנאי יישבר מעגל הקסמים, וישתנה המצב מן היסוד? כאן טבעו של האדם הוא המפריע. היסוד החומרי הנראה לעין - משפיע עליו. ולכן, לכאורה, מה שהיה הוא שיהיה. זהו "המזל" - בלשון חכמים 9 , כלומר מסלול טבעי, הכרח. האם לא קיים גזע אחר? האם יש בנמצא טבע אנושי שונה?
דרושים לנו קבוצה או איש אחד - שירצו לבנות חברה על בסיס אחר. לא על חומר ואינטרסים פרטיים, אלא על מהלך חברתי, על הרוח. לא על ההכרח החיצוני של פגעי הטבע והאיבה האנושית אלא מתוך ייעוד גדול, גילוי האידיאה הא-להית בטהרתה.

אנו פונים אל התורה, ומסיפורי המקרא אנו רואים סיפורים גנאולוגיים, אילנות יוחסין. לשם מה עלינו לדעת זאת? התורה מספרת על שושלת אחת, על רצף משפחתי מאדם הראשון אל אברהם ויצחק ויעקב, מפני שזהו הקו העיקרי שמסמן את מרכז ההויה האנושית.
אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם 10 . השימוש בה"א הידיעה בא לייחד חפץ אחד מתוך אחרים הדומים לו, כגון השולחן הזה ולא אחר. אולם בשמות פרטיים מתהפך הכלל, והוספת ה"א הידיעה לשם פרטי הופכת אותו לכינוי כללי: 'הוויצמנים האלה', 'הכוהנים האלה'. כאן משמשת ה"א הידיעה להביע כוונה לציבור שלם בעל תכונה מסוימת. ודווקא כשאומרים שם ללא ה"א הידיעה - מתכוונים לאדם ספציפי. 11
כשבא אדם ומבסס עם וחברה על רעיון אל-הי ומוסרי, אנחנו צריכים להסיק כמה מסקנות. ראשית: האדם הזה מבוסס על טבע אחר, טבעו שונה מעצם בריאתו, טבעו הביולוגי שונה, הוא רואה ושומע, שוקל ומודד אחרת. לכן הוא יכול להיות אחר. שנית: הוא מבסס את דרכו מתוך הכרה אחרת. ושלישית: לא יחולו על חברה זו חוקי המוות החלים על כל אומה אחרת. ישראל קרויים על שם יעקב אביהם, שלא מת 12 . הם מצויים הרבה מעבר לחומר. צדיקים במיתתם קרויים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים 13 . יש הכנה לרעיון המוות, כמו ההכנה לרעיון הא-להי. יש אדם שמתכונן כל ימיו למוות ומכריז שאין ממשי וודאי כמו המוות, שהכל יכול להשתנות חוץ מן המוות.

אֲבָל אֵין בְּיַד הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּסָּיוֹן זֶה מַצְלִיחַ לָצֵאת לַפֹּעַל,
הניסיון למצוא בלאומיות חלופה מספקת לאמונה,
וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹתָהּ בְּתַכְלִית שִׁפְלוּתָהּ וּבְצוּרַת נְקֻדָּה הַיּוֹתֵר זְעִירָה וְכֵהָה, שֶׁגַּם אָז הִיא רַק "מִתְעַלֶּפֶת, מִתְבַּטֶּלֶת וְלֹא מֵתָה וְגָוְעָה", - הִיא נוֹתֶנֶת אֶת הָעָצְמָה הַיּוֹתֵר פְּנִימִית לְכָל דְּחִיפוֹת- הַחַיִּים.
הרוחניות מעניקה מימד של עומק לתנועות היסטוריות. היא יכולה לספק את כח ההתמדה לתהליכים בהתהוות. שאיפות רוחניות מחיות ומעצימות את השאיפות הקטנות החומריות, ומסייעות להפוך התעוררות מקומית קטנה - למהפכה. הרוחניות מעניקה וולטאז' גבוה לסוללות האנושיות המוגבלות. המצברים האנושיים מתרוקנים במהירות, וחיבורם לקו המתח הגבוה הרוחני, מספק להם חשמל מתחנת הכח הגרעינית העליונה, בעוצמה ובעקביות גדולות ביותר.

בעת התחזקות הלאומיות נדחקת הדת - כנציגת הרעיון הא-לוהי, התכונה העליונה הא-לוהית שבאדם. נדמה לו לאדם שהוא מוצא את כל סיפוקו ותוכן חייו במסגרת האומה המשוכללת. את ההזדהות והאהבה, את העוצמה של היחד ואת חזון העתיד, את הכל נדמה לו שהוא מוצא במסגרת החדשה והסוחפת.
אבל כאן מתגלים סדקים מסוימים, שמתוכם מבצבץ תוכן שונה. נוח לה ללאומיות לצייר את הדת כאחד מביטוייה והופעותיה. אנו מוצאים זאת בכל הזרמים הלאומיים, במיוחד במאה התשע-עשרה, וגם בהיסטוריה שלנו. אחד-העם 14 הוא הנציג המובהק ביותר של אופן הצגה זה. הוא לא המציא את הרעיון, אלא העתיק אותו מהוגי דעות אירופאים אחרים. הדת היהודית היא ביטוי לרוח האומה ולאופייה, וככזאת הסכים אחד-העם לקיומה ואף רצה בה, כמו שהעריך את שאר ביטויי הלאומיות.

אולם דווקא כשהדת נדחקת, היא מתחילה לבטא חיים אחרים שאינם נכנסים למסגרת הלאומית, כדי לבצר לעצמה נוכחות עצמאית. לא בכדי, הדת בכללותה, מתחברת עם זרמים פילוסופיים חדשים המעלים על נס את האדם הבודד היחיד, את מצוקתו וקיומו. עם כל הפיתוי, עם כל הרצון להיטמע בכלל ובציבור ולשאוב משם תעצומות של כח - זה לא מספק. נמצא לדת מקום להתגדר בו, אף שהוא מקום שולי. הדת לא מובילה באופן גלוי את התהליכים, אבל היא איננה ביטוי של הלאומיות ולא של הציבור, היא ביטוי לייחודו של האדם, לבדידותו ולמאווייו האישיים.
הטיבו לנסח זאת דווקא הנוצרים - ביטוי לצורך האישי של האדם בישועה אישית. יש ישועה כללית, ניצחונות, תיקונים חברתיים פרלמנטריים, הכל טוב ויפה, אבל מה עם תחושתו האישית, הסובייקטיבית של כל אדם?
הפרטיות הייתה המקלט של הדת, היה זה סדק שהוביל, בתחילה בהיחבא ואחר כך באופן גלוי הרבה יותר, את השבר בתפיסות האידיאולוגיות הלאומיות הגדולות. עם כל הרצון לשאוב את הזהות מן הציבור, מן האומה, מן הכלל - היחיד יישאר בכל אופן גם כיחיד, וככל שיתאמץ יותר להסתיר זאת כך תתחזק אחר כך התביעה הפנימית לבטא את פרטיותו האישית.

המתח בין דת ללאומיות מקבל ביטוי כבר בכתביו של אוגוסטינוס 15 במאה הרביעית בדבריו על תחרות בין שתי המלכויות - 'מלכות האל' ו'מלכות האדם'. התכונה העליונה הא-לוהית, מצאה לעצמה מקום בלבם של בני אדם, התבצרה בו והייתה למעין חומר-נפץ רוחני לניפוץ העוצמה המדומה של הלאומיות השלטת והגאה (שנראתה אז מאד ממשית). וזה התרחש על אף שהלאומיות התאמצה להפוך עצמה לאלילות.
הרעיון הנאצי הוא דוגמה לכך. שמו נגזר מהמילה הלטינית 'natio' דהיינו 'אומה' (באנגלית: Nation). הרעיון הנאציונלי בקיצוניותו הוא שהאומה בדמותו של הפיהרר, המנהיג, היא חזות הכל וכלום לא עומד בפניה: לא דת ולא יחיד, לא מוות ולא חיים, לא חורבן ולא הרס. 16

אנו מוצאים שגם כאשר התכונה העליונה הא-להית שבאדם נדחקת מאד, נמצאת בתכלית שפלותה-פרטיותה, והיא הנקודה היותר זעירה וכהה המצטמצמת בזמניות קיומו של היחיד - היא נותרת עצמאית. היא מחפשת ומוצאת לעצמה את המעמד העצמאי שלה. היא לא הופכת להיות רק אמצעי ביטוי למשהו אחר.
אפילו אם הדת הממוסדת מאבדת את עצמאותה על ידי מוסדותיה וכמריה, התכונה הזאת לא תאבד, והיא תמרוד גם בדת הממוסדת ולא תסכים איתה. כי התכונה הזאת היא עצמאית מצד עצמה, ואם אין היא יכולה להכתיב את אורחות החיים של החברה בכללותה, היא מוצאת את מקומה בלבו של היחיד, כדי לבודד אותו ולהעמיק בו את תחושת הייחודיות שלו, ובעצם להרחיק אותו מן הטמיעה הזאת, מן הבלילות הזאת בתוך הרבים, ההופכת אותו לחסר פנים וחסר אופי.
על כן היא יכולה להיות בתכלית השפלות אבל לא למות, היא נותנת את העוצמה היותר פנימית לכל דחיפות החיים הגדולות. מתחת לכל הסדר הזה משהו רוחש חיים - והוא ימצא את נתיבו אל המהפכה הבאה.


^ 1. ישעיה מב, כא.
^ 2. פשיזם. אידיאולוגיה וצורת משטר שהייתה נהוגה באיטליה בשנים ה'תרפ"ב-ה'תש"ה (1945-1922). הפרטים אינם שווים מכח 'זכויות החוק הטבעי' של עידן הנאורות, אלא שונים, מכח חוקי הטבע הבלתי-שוויוניים והאנטי-דמוקרטים. משטר המדינה ומנהיגה הם ביטוי מוחשי למורשת העם ולשליחותו בעתיד. מכאן שהמנהיג הוא גם הסמל והביטוי של ההיסטוריה וגם של החוק הקונקרטי.
^ 3. נאציזם. האידיאולוגיה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שהחזיקה בשלטון בגרמניה בשנים ה'תרצ"ג-ה'תש"ה (1945-1933). מעקרונותיה: עקרון המנהיגות, על פיו המנהיג, כמבטא רצונו ההיסטורי של העם, הוא מנהיג פוליטי ומדריך רוחני גם יחד.
^ 4. מדרש הגדול בראשית יא, כח: "נמרוד עשה עצמו אלוה וקבע לו מקום השתחוויה".
^ 5. יחזקאל כט, ג: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".
^ 6. מדרש תנחומא וארא ט: "ארבעה בני אדם עשו עצמם אלהות... ונבוכדנצר".
^ 7. ד"ר בנימין זאב הרצל, ה'תר"כ-ה'תרס"ד (1904-1860). "חוזה המדינה", אבי הציונות המדינית החדשה ומיסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.
^ 8. מדינת היהודים, תרגם מגרמנית מ' יואלי, עדכון התרגום חיה הראל ואחרים, הוצאת קשתרבות, ירושלים, התשנ"ו: "ובכן, האם תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה אכן מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן למגמות התאוקרטיות של אנשי-הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא-הקבע שלנו במחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה - עם כל ההערכה כלפיהם - פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".
ובסגנון חריף יותר בתרגומו של ד"ר מיכל ברקוביץ, הוצאת אחיאסף, ורשה, תרפ"ב, 1922: "האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי א-ל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".
^ 9. עיין שבת קנו ע"א.
^ 10. עיין יבמות סא ע"א.
^ 11. עיין סנהדרין נט ע"א, ובתוס' שם ד"ה אלא האדם.
^ 12. תענית ה ע"ב: "אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת... וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?... מקרא אני דורש שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
^ 13. ברכות יח ע"א.
^ 14. אחד העם. שם העט של אשר צבי גינצברג, ה'תרט"ז-ה'תרפ"ז (1927-1856). פובליציסט ו'פילוסוף מוסרי' עברי, בעל תורת ה'מרכז הרוחני' בציונות החדשה. סבר שקיים מוסר לאומי ישראלי הקשור בדת היהודית, אולם לא תלוי בה, ולפיכך לאחר שהאמונה הולכת ורופפת בקרב המשכילים מישראל, אפשר להפריד את המוסר מן הדת ולקשרו בהכרה הלאומית.
^ 15. אוגוסטינוס. ד'ק"יד-ד'ק"צ (430-354). מאבות הכנסייה הקתולית. עסק בפילוסופיה של ההיסטוריה על רקע הניגוד שבין מלכות הארץ שהתגשמותה היא הקיסרות הרומית, ובין מלכות השמים שהתגשמותה - הכנסייה.
^ 16. הפשיזם לא הגיע לעוצמה כזו מבחינת הגדרת האומה אלא מבחינת הגדרת המדינה, כלומר המנגנון או הממסד, ועל כן ישנו הבדל מסוים ביניהם. מוסוליני לא היה נאצי מבחינה לאומית. כל אזרחי איטליה היו שווים מבחינתו. הבדל זה מתבטא גם במקור המילה 'פשיזם'. 'פשיזם' נגזר מהמילה 'פשיו', שהיה הסמל ברומי העתיקה, לממלכתיות ולעוצמה של הקונסול. היו שני קונסולים, שני מושלים שנבחרו מידי שנה, וליוו אותם שומרים שנשאו גרזן. הגרזן היה מאוגד בקנים ששימשו גם להענשה, ואגד הקנים עם הגרזן נקרא 'פשיו'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il