ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת ניצבים

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אלול תשס"ח

שבת הראי"ה פרשת ניצבים

גליון 41



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל

וּמָל ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ [ל, ו].

אמר מרן הראי"ה:
בשני לבבות הכתוב מדבר, כי אינה דומה מילת הלב של האבות למילת הלב של הבנים. אותו לימוד עצמו שונה הוא בסגנונו והסברתו כשהוא נאמר לאבות, ופנים חדשות לו ולאמירתו באוזני הבנים. ומבשר הגאולה הוא שידע לפנות אל כל דור בלשונו, וכך יאחד אותם וימלא את השליחות האלוקית: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" [מלאכי ג כד]. ['חיי הראי"ה' עמ' רסח].


כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ [ל, יד].
בהקשר לפסוק זה, היה מבאר מרן הראי"ה יסוד חשוב בעניינה של תשובה:
"כשם שבריפוי נעמן מצרעתו [עיין מלכים ב ה, י] אמרו לו שהוא דבר קל (לרחוץ במי הירדן), והריוח מרובה, שרק ע"י הרחיצה הקלה ישיג רפואה שלימה, הכא נמי התשובה היא קרובה מאוד וקלה, כעדות התוה"ק "כי קרוב אליך הדבר מאוד". והריוח גדול מאוד – רפואה שלימה לגוף ולנפש ולכל העולם כולו, כדברי חז"ל בשלהי יומא, שאפילו אחד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו ומביא רפואה לעולם" ['אגרות הראי"ה' ח"א עמ' קסו].
ובמקום אחר כותב הרב בתמציתיות:
"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה" ['אורות התשובה' (מהדורת הר עציון) פרק יד פסקה ד-1].


אורות הראי"ה
מרן הראי"ה קוק והגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל
בשבועות הקודמים סיפרנו על תקופת לימודו של מרן הראי"ה בישיבת וולוז'ין, ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם ראשי הישיבה – הגאון הנצי"ב ור' חיים מבריסק זצ"ל. הרחבנו לספר על ההערכה הגדולה של הנצי"ב, כלפי תלמידו המובהק הראי"ה. גם סיפרנו על מסורת התורה של ישיבת וולוז'ין, שהונחלה למרן הראי"ה כבר בבית הוריו ע"י אביו – רבי שלמה זלמן קוק זצ"ל, וסבו – רבי נחום קוק זצ"ל, שהיו שניהם מבחירי התלמידים בוולוז'ין. השבוע נספר על דודו זקנו (אח סבתו) של הראי"ה, הגאון המופלא רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל, שצמח אף הוא בישיבת וולוז'ין, והיה מגדולי ומנהיגי ישראל בדורו. בתוך הדברים נשתדל להתמקד בעיקר בפעולותיו המשותפות עם מרן הראי"ה למען עם ישראל, וגם נראה את השפעת דרכו הנעלה בתורה ובהנהגה על אישיותו של מרן הראי"ה.

תולדות חייו של הרמ"ג
הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל נולד בעיירה אוטיאן בשנת תק"פ.
אביו, רבי דב בער, היה מצאצאי הגאון ר' מרדכי יפה בעל ה'לבושים', ומבחירי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין. ר' דב בער היה רבה של העיירה אוטיאן, והעמיד תלמידים רבים ומפורסמים, אף חיבר ספרים על הש"ס, שו"ת ודברי דרוש, אך לצערנו פרצה שריפה גדולה וכילתה את רוב כתביו, ורק מקצת מחידושיו נשתמרו בידינו.
ר' מרדכי גימפל נתייתם מאביו בהיותו בן תשע. מילדותו הצטיין בזכרון מופלא ובתפיסה חדה ומעמיקה ונקרא בשם ה'עילוי מאוטיאן'. נוסף על עיסוקו בהלכה עסק הרמ"ג גם בדרוש ובאגדה. בנערותו עבר ללמוד בוולוז'ין אצל רבי יצחק (בנו של רבינו חיים מוולוז'ין). עמו למדו באותו פרק הגאונים רבי שמואל סלאנט, רבי מרדכי אליאשברג, רבי שמואל מוהליבר והנצי"ב. הרמ"ג היה מגדולי תלמידיו של ר' יצחק מוולוז'ין, והושפע ממנו הרבה בדרכי הנהגת העם [עיין 'אבי הישיבות' עמ' 365].
לאחר נישואיו היה הרמ"ג רב בעיירה דרצ'ין, ואח"כ נתמנה להיות רב ואב"ד העיירה רוז'ינוי במשך ארבעים שנה. סיפר הראי"ה, כי מתוך ענוותנותו הרבה של הרמ"ג, התייסר הרבה מהכיבוד והשררה שנפלו בחלקו בכהונתו כרב, וכך היה חותם בתשובותיו: "הצעיר אשר עלה עליו עול ציבור" [מובא במאמרו של הרצי"ה קוק בספרו 'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' כט].
כל חייו עסק הרמ"ג בפעולות חשובות למען עם ישראל. דרך חיים יקרה זו ירש וספג מרבו ר' יצחק מוולוז'ין, במשך לימודיו אצלו בישיבת וולוז'ין. ביום הפרד הרמ"ג מהישיבה, שוחח עמו ארוכות רבו ר' יצחק, ומסר לו את מפתח ההנהגה הניתן לגדולי ישראל. כל שיחתו, שנמשכה שעה ארוכה, סבבה על החובה המוטלת על האדם שלא יצמצם כל מחשבותיו למען שלימות נפשו בלבד, אלא יראה לזכות את הרבים ולקבץ פעלים לתורה, שיהיה שם שמים מתאהב על ידו. ומרגלא בפיו של הרמ"ג, כי רעיון זה ר' חיים הוא שהנחילו לבנו הגרי"צ באופן מיוחד, כמו גם לשאר תלמידיו, וכי ר' חיים עצמו היה בבחינה זו, שהיו כל הנהגותיו מודרכות על פי צו קדוש זה. לדבריו, כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, והוא הרמ"ג בתוכם, הלכו בעקבות הגר"ח, ואף הם השתדלו לעשות כל ימיהם לעשות למען השתלמות זולתם בתורה ויראת שמים [כך כותב חתנו הגרצ"ה וואלק זצ"ל, בחבורו 'תכלת מרדכי' על תולדות הרמ"ג. החבור מובא בתחילת ספרו של הרצ"ה 'כתר כהונה', בהוצאת מכון ירושלים. ועיין 'אבי הישיבות' עמ' 348 ועמ' 271]. וכך כותב ר' יצחק על אביו: "כה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" [הקדמה ל'נפש החיים'].
זכה הרמ"ג לבנים וחתנים חשובים שהיו ברבות הימים לגדולי הדור, אחד מהם הוא הגאון האדיר רבי יוסף זכריה שטרן זצ"ל, רבה של שאוולי ומחבר שו"ת 'זכר יהוסף' [ועיין מכתבו לראי"ה מובא ב'אגרות לראי"ה' אגרת י'].
בחודש אלול תרמ"ח עלה הרמ"ג לארץ ישראל, וקבע את מושבו במושבה יהוד. בעיירה זו הקים ישיבה גדולה בה הרביץ תורה לתלמידיו.
שלוש שנים אחר כך, בכ"ה חשון תרנ"ב, נפטר הרמ"ג בעקבות מחלה קשה, ונקבר במושבה פתח תקוה.

פגישתו הראשונה של הראי"ה עם הרמ"ג
בחתונת בנו הצעיר של הרמ"ג, רבי יעקב רבינוביץ זצ"ל (שמרן הראי"ה למד אצלו בילדותו בעיירה לוצין), היו כמובן כל קרובי משפחתו של הרמ"ג, עם הרבה רבנים ומכובדים. גם רבי שלמה זלמן קוק זצ"ל (בן דודו של החתן), היה בין המסובים, יחד עם בנו הצעיר אברהם יצחק.
כמובן שוחחו המסובים בדברי תורה, והרמ"ג אמר איזה דבר חידוש, וכל הבאים הקשיבו בתשומת לב מיוחדת.
כשסיים את דברו, החלו המסובים, חריפים ושנונים, במשא ומתן של הלכה באותו ענין, תוך כדי המו"מ פנה אברהם יצחק הצעיר אל אביו שישב בקירבת הרמ"ג, והעיר לו הערה שעלתה על ליבו בקשר לאותו חידוש. נענה אביו ואמר לו: נכון, נכון, דבריך נכונים. והנה הפנה הרמ"ג את ראשו ושאל את אבי הרב: "מה אומר הצעיר"? פנה אבי הרב אל בנו וביקשו לחזור על דבריו, והרמ"ג (שהיה כבד שמיעה) היטה את אוזנו לשמוע את דברי הנער.
כאשר גמר, התפעל ממנו רמ"ג מאוד, ושאל: בן מי הוא הנער הזה? אמר אבי הרב: זה בני אברהם יצחק'ל. מיד פנה הרמ"ג אל הנער, והזמינו לשבת בקרבתו, תוך שהוא משבחו על חוכמתו.
כעבור כמה שנים, בהיות הראי"ה עלם צעיר כבן שש עשרה שנה, שולח הרמ"ג לראי"ה מסר של חיבה, וזאת על גבי מכתב שכותב הרמ"ג לבנו ר' יעקב זצ"ל, בתאריך ערב ר"ח מנחם אב תרמ"א, וכך הוא כותב:
"...ד"ש נכד אחותי היקר והמהולל, חכים טובא, מ' אברהם הכהן נ"י. תדע כי אני לא שכחתיך, וחמודות אתה לי. חזק בשקידה ועיון ויגיעה, ותפארת תהיה לאביך ושאריך, ותזכה לראות בישועת ישראל ונחמת ציון, כי ד' דיבר טוב על ישראל. מרדכי גימפל" ['טל הראי"ה' עמ' מו – מז].

חיבת ארץ חמדה
הרמ"ג פעל רבות לישוב ארץ ישראל. רעיון זה לא נולד במוחו ביום אחד, הוא צמח בהדרגה, כשיניקתו ממקורות רבים ושונים, שהובילו כולם למקום אחד. קודם כל החינוך בישיבת וולוז'ין, שהפכה אחר כך למקום בו צמחה תנועת חיבת ציון, ואשר מייסד הישיבה – רבי חיים מוולוז'ין (שרמ"ג עוד הספיק להכירו) כיוון את עליית הפרושים תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ועודד את הישוב החקלאי בארץ. וכל זאת כמובן מתוך תורתו ומשנתו של רבינו הגר"א ז"ל, שהיה משנן ואומר לתלמידיו: "מקרא מלא הוא בספר תהלים [עו, ג] "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" – הקיש הכתוב ציון לסוכה, וכשם שבסוכה הלכה היא "תעשה ולא מן העשוי" [סוכה יא:] כך גם בציון החובה והמצווה היא "תעשה ולא מן העשוי". ואף צירף הגר"א מעשה למחשבה, יצא מוילנא הלוך ונסוע לארץ ישראל, וכך כתב באגרת הפרידה שלו: "ואני נוסע – תהילה לאל – לארץ הקדושה, שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת השם יתברך, וכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה". את ההשפעה הזו של תורת הגר"א ור' חיים על הרמ"ג, ניתן לראות במאמרו המפורסם של הרמ"ג הנקרא 'בשם אלוקינו נדגול' שעוסק בענין שיבת ציון (להלן יובא בהרחבה), בו הוא מזכיר בראש המאמר את השתדלות הגר"ח מוולוז'ין בישוב הארץ.
מקור נוסף אשר ממימיו שתה הרמ"ג, היה 'אביהן של ישראל' – הרמב"ן, שהיה מחובר כולו לארץ ישראל, וקבע כי מצוות ישוב ארץ ישראל "היא מצוות עשה לדורות, ומתחייב כל אחד ממנה" [בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם]. כל ימיו הגה הרמ"ג בספרי הרמב"ן, כפי שהיה מקובל אצל בחירי הלומדים בוולוז'ין, ואף כתב ביאורים וחידושים על פירוש הרמב"ן לתורה, שנדפסו אח"כ ע"י נכדו, ונקראו בשם 'תכלת מרדכי'. מתוך קישור נפשי עמוק זה, תורתו ומעשיו של הרמב"ן היו לו לעיניים במשך כל חייו.
וכך כותב נכדו, הרב יעקב הכהן וואלק זצ"ל, בהקדמתו לספר 'תכלת מרדכי' הנ"ל:
"השתוקקותי להוציא את הביאורים והחידושים על פירוש הרמב"ן הוגברה, בידיעתי שידעתי את יחסו של זקני להרמב"ן ז"ל, את הערצתו וקשרו הנפשי לנשר הגדול, אשר מאשו הגדולה שאב זקני ז"ל את להט האמונה השלמה, וכנראה גם את חיבת הקודש לארץ הקודש אשר הייתה כאש בעצמותיו" [דברים אלו מובאים ב'טל הראי"ה' עמ' קכט. ועיין עוד 'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' כט, ועמ' לא].

אל מקורות אלו נוספה תכונת נפשו המיוחדת, והשתתפותו העמוקה בענייני עם ישראל. וכפי שמעיד חתנו: "הוא היה תמיד מתאבל על ירושלים ומתאנח עליה באין הפוגות, בלילה היה בוכה על חורבנה בתיקון חצות בקול בכי קורע לב ונפש וגם ביום היה מוציא כפעם בפעם אנחות גדולות, ארוכות וכבדות שהיו משברות גוף ונפש של השומע אותן, והיה מצטער תמיד בצערו של ישראל ומתאנח תמיד על כבודו" [קונטרס 'תכלת מרדכי' לרצ"ה וואלק, מודפס בריש ספרו 'כתר כהונה'].

הראי"ה: "חוש מיוחד לארץ ישראל"
תכונה נפשית זו של חיבת הארץ, היה לה מקור נוסף, עמוק ונסתר משכלו של אדם. כך אנו למדים מדברי בן משפחתו של הרמ"ג – מרן הראי"ה.
מן המפורסמות היא האהבה הקדושה שהייתה לראי"ה כלפי ארץ ישראל, והחיבה המעשית לישובה של הארץ. כשנוכח הראי"ה לדעת עד מה עמוקה זיקה זו אצלו, הגיע לידי מסקנה שאין זה רק עניין שברגש או שבהכרה, אלא יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. פועל כאן חוש מיוחד שלא רבים זוכים לו, וחוש זה הוא המפעיל כיסופי נפש פנימיים, הוא המחדד את הראיה והשמיעה לגבי כל ענין הקשור בארץ ישראל, והוא המכוון את המחשבות והמעשים.
סח הרב מרדכי גימפל וואלק זצ"ל, נכדו של הרמ"ג:
"שאלתי פעם את מרן הראי"ה, איך קרה הדבר, שסבא זצ"ל שהיה כל כך מסור לענין ישוב ארץ ישראל, לא הצליח להפעיל בנושא זה שהעסיק אותו הרבה, את אחד מיוחד מגדולי הדור, שהיה מיודד איתו? ותשובת הרב הייתה: ראשית – אותו גדול היה כל כולו מרוכז בתלמודו ובתשובותיו המרובות הלכה למעשה, ושום עניינים אחרים לא תפסו אצלו מקום ; שנית – לזיקה המיוחדת לארץ ישראל נחוץ חוש מיוחד, וזיקה זו היא כמו חוש שישי לאדם מישראל, ואין לבוא בטענות או בדרישות אל מישהו, אם החוש השישי הזה חסר אצלו.
והוסיף הרב ואמר: חוש מיוחד זה היה לרמב"ן, להגר"א, ל'חת"ם סופר' ועוד, וזכות היא לנו, שבמשפחתנו, משפחת בעל ה'לבושים' (רבי מרדכי יפה זצ"ל, שהיה מצאצאי דוד המלך), קיים ופועל החוש המיוחד הזה של הזיקה לארץ ישראל. והרב מנה שורה של גדולים, המתייחסים לבעל ה'לבושים', שהצטיינו בזיקתם לארץ ישראל, ומהם גם שזכו לעלות לארץ ישראל" ['טל הראי"ה' עמ' קכז].
באותו עניין מסופר, כי פעם פנה הראי"ה אל חותנו האדר"ת ואמר:
הואיל ושנינו הננו מצאצאי רבי מרדכי יפה בעל ה'לבושים', היה זה מן היושר שנקבל על עצמנו לחבר יחד ספר זכות על ה'לבוש' להצילו מן ההשגות שמשיג עליו בעל 'תוספות יום טוב', שהרי כך אמרו חז"ל [שבת נו.]: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד" ['שיחות הראי"ה' עמ' קלד].

דעתו של הרמ"ג על שיבת ציון
במאמרו המפורסם של הרמ"ג בענין ישוב ארץ ישראל, הנקרא "בשם אלוקינו נדגול" [מובא בקובץ 'שיבת ציון' לרא"י סלוצקי הי"ד ח"ב עמ' 14 – 16], הנותן ביטוי ממצה למחשבותיו ורגשותיו לגבי ארץ ישראל ובניינה, הוא פותח בדעתו של רבי חיים מוולוז'ין, שהיה הראשון בדורות האחרונים שהמריץ תלמידי חכמים לעלות לארץ ישראל ולעוררם לישוב הארץ. בהמשך המאמר מזכיר הרמ"ג את רבי עקיבא איגר וה'חת"ם סופר', והבאים אחריהם – הגאון רבי אליהו גוטמאכר והגאון רבי צבי הירש קאלישר, שכל גדולי עולם אלו "עוררו על דבר ישוב ארצנו השוממה". תנועת ישוב א"י חוצבה מתוך הקודש, ורק אח"כ נתרחבה המסגרת ונתארגנו לפעולה ולעליה שכבות אחרות של העם.
וכך הוא לשון הכרוז שכתב הרמ"ג:
"אחי! הלא ידעתם גם שמעתם, כי זה שמונים שנה ויותר אשר הגאון הגדול הצדיק מוהר"ר ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בעזר גדולי הדור החל ביסוד המעלה ליסד ישוב באה"ק, ועל פיו נסעו כמה מגדולי היראים... ואחר כך החל לעוררם למקנה שדות וכרמים לקיים מצוות התלויות בארץ.

ואחר סילוקו של אותו צדיק החל רוח ה' לפעם בלב גדולי הגאונים הצדיקים ר' עקיבא איגר זצ"ל ור' משה סופר זצ"ל, ואחריהם החרו החזיקו הגאונים ר' צבי הירש קאלישער ור' אליהו מגריידיץ ז"ל וחבריהם. כולם עוררו על דבר ישוב ארצינו השוממה מבלי בניה וזרים אוכלים אותה ופרי הארץ למלחה תחת יושביה פראי אדם [...] ואמנם רבות בשנים אלו, היה קול דודנו דופק על פתחי לבבנו על ידי גדולי הדורות לאמור: שובו שובו בית ישראל, שובו אל אדמתכם לעבדה ולשמרה [...] ואמנם לדאבון לבבנו, אומר ודברים לבוא אל הקדש לא נשמע קולם ולא השמיע הד קול מאחינו בני ישראל, אשר נרדמו בחיק השעה אשר שחקה להם ותיישנם על ברכיה [...], פתאום ראינו חדשה ונהיתה ותרעש ותרגיז ארץ. כל שכנינו בגדו בנו, הפך ליבם לשנוא עמנו [...] הטובים והאוהבים היו לנו לאויבים.
נחפשה דרכינו ונחקורה, בשל מי ומה כל הרעות האלה?
[...] ועתה שמעו נא אחינו אשר חכמים הגידו מאז ולא כיחדו מאבותינו: כי בכל העתים והזמנים אשר התעוררה שאלת ארצנו הקדושה להזכירנו מה חובתנו ומה יפה לנו, ולא עשינו את המוטל עלינו, להשיב בנים אל חיקה, וציון היא דורש אין לה בזמן דבעי דרישה, ויהי בזאת קצף על ישראל. וכמו בדור המדבר במאסם בארץ חמדה גרמו בכיה להם לדורותם, כן בכל דור ודור, אם שכחנו חיבת ארצנו, היינו שכוחים ועזובים גם אנחנו".
בהמשך המאמר מדגיש הרמ"ג, שכמו שמצוות ישיבת א"י שקולה היא ככל מצוות התורה, כך חומר העוון כלפי א"י הוא ענין הכולל כל התורה והמצוות כולן.
כמובן שהרמ"ג ראה בשיבת ציון אתחלתא דגאולה, וקיום החזון הנבואי [המבואר בעיקר בספר יחזקאל פרק ל"ו עיי"ש], כפי שקיבל מרבותיו בוולוז'ין.
הרצי"ה קוק היה מזכיר את הסיפור על הרמ"ג, שאמרו לו שבישוב פלוני אין אנשים כל כך שלמים בקיום מצוות, אלא מתנהגים בחוצפא דעקבתא. אמר הרמ"ג: "לא אאמין עד שאראה בעצמי". סייר באותו מקום והגיב: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, ועל כל פנים: 'ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה!'" ['שיחות הרצי"ה', בחוקותי].

פעילותו בישוב הארץ
לגיבוש המחשבות וההרגשות הללו של הרמ"ג לכדי מעשה, הצטרפה קריאתו של הגאון רבי צבי הירש קאלישר זצ"ל למען ישוב א"י. הרמ"ג היה מן הראשונים שנענו לה והיטה מייד שכם לפעולה. בשנת תרל"ב מודיע הרב קאלישר כי "הרבה גדולים ממדינת רוסיה מתחברים באהבה רבה לדרוש לציון", וכי קיבל מכתבים רבים מגדולי ישראל התומכים ברעיון ישוב הארץ, ובפרט "הגאון הגדול מוה"ר מרדכי גימפל נ"י אב"ד דשם".
בחורף תרמ"ג, יסד הרמ"ג ברוז'ינוי אגודה לישוב א"י בשיתוף עם הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל, ובמסגרת זאת פעל ליסוד המושבה עקרון – מזכרת בתיה, (שקמה בפועל בחודש מרחשון תרמ"ד).
בקיץ תרמ"ג התקיים בביאליסטוק הכנס הראשון של אגודות חובבי ציון במטרה לארגן את כולן יחד לעבודה משותפת במסגרת כוללת. יוזמיה של האסיפה היו גדולי הרבנים ועסקנים חרדים. הרמ"ג ורבי שמואל מוהליבר היו מזמיני האסיפה, והמשתתפים היו ברובם המכריע חרדים וביחוד רבנים.

קובץ 'עיטור סופרים'
בעת שבתו של הראי"ה אצל חותנו האדר"ת (בשנת תרמ"ז), החל בעבודת הוצאת הקובץ התורני 'עיטור סופרים', בו פרסמו גדולי הדור מאמרים בהלכה. הקובץ זכה לברכתם והסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל ובהם רשכבה"ג הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל מקובנא, הגאון ר' שלמה הכהן זצ"ל בעל ה'חשק שלמה' שהיה זקן ההוראה בוילנא, הגאון ר' ירוחם ממינסק זצ"ל, הגאון האדר"ת זצ"ל, הגאון הנצי"ב זצ"ל, ועוד. בתחילת עבודתו בהוצאת הקובץ, ביקש הראי"ה מדודו זקנו הרמ"ג את חוות דעתו בעניין. בתגובה שולח לו הרמ"ג שני מכתבים, בראשון הוא משבח את הרעיון, אך גם מזהיר מפני הקשיים הטכניים העלולים להופיע תוך כדי עבודה. ואילו במכתב השני, כיוון שנוכח הרמ"ג לדעת כי הראי"ה החל לבצע את המלאכה, הריהו מחזק את ידיו ואף מביע את תקוותו כי מתוך המשפחה הנכבדה עצמה יבוא עזרו במשלוח חומר מתאים.
וכך כותב הרמ"ג (במכתבו השני) לראי"ה:
"בעז"ה, ב' כ"ו תמוז תרמ"ז, ראזינאי.
בימי בין המצרים, תזרח ישועה ואורים וישמע קול מבשרים, בית ד' בראש ההרים, ושלום לבני ציון היקרים, ושלום וברכה לכבוד יקירי ובחירי, נכד אחותי, הרב הגדול החריף ובקי, כאור הברקי, מפורסם לתהילה וכו', כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן נ"י, שלום לו ולביתו ולכל אשר לו שלום עד העולם. אחדשה"ט באהבה.
הגיעני מכתבו היקר בצירוף העתק קול קורא אשר ישגיא פעלים לתורה, וכפי המודעה הזאת יגדיל לעשות, ובכל תושיה יתגלה, בכל מקצועות יעלה, עד להפלא... לא אעמוד מנגד... והנני מקבל ספריו וחוברותיו בס"ד בלי נדר מדי חודש בחודשו... כן אדמה שיתן יד גם חתני הגאון הגדול (הרב יוסף זכריה שטרן) האבד"ק שאוויל נ"י... ואשר על כן הנני אומר לפעלא טבא יישר חיליה, יחזק ויאמץ לעשות פעלים ולהגביר חילים לתורה ולתעודה, לתמכה ולסעדה. כנפשו שבעו ונפש דודו זקנו הדורש שלומו הטוב כל הימים מכבדו כערכו, מרדכי גימפל" ['טל הראי"ה' עמ' עו – פ, מובא ב'אגרות לראי"ה' אגרת ו', וע"ע שם אגרת ה'].

מתוך שמחתו של הרמ"ג ברעיונו של הראי"ה, כתב הסכמה נלהבת ל'עיטור סופרים', והיא נדפסה עם הסכמותיהם הנוספות של גדולי ישראל. בהסכמתו משבח הרמ"ג את היוזמה הברוכה, שתהיה לתועלת רבה לעם ישראל, ובעיקר תעזור "להרמת קרן התורה וכבודה". בשנים הבאות, עוזר הרמ"ג הרבה ל'עיטור סופרים', בין השאר הוא מודיע לראי"ה על נכונותו לפרסם בקובץ זה את חידושי אביו הגאון ר' דב בער מאוטיאן זצ"ל, כפי שנראה להלן.

ברכת הרמ"ג להתמנות הראי"ה לרבה של זוימעל
לאחר שנה, בשנת תרמ"ח, כשנתמנה הראי"ה לרבה של העיר זוימעל (על פי דרישתו ובקשתו של מרן ה'חפץ חיים'), הגיעו אליו מכתבי ברכה מגדולי הדור, ואף דודו זקנו הרמ"ג שלח לו מכתב, וזה לשונו:
"שלום וברכה שמורה וערוכה לכבוד נ"א ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, המאור הגדול לממשלת התורה ויראה טהורה, כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן נ"י האבד"ק זוימעל שיחיה, שלום לו ולביתו ולכל אשר לו ולכל הנלווים אליו וחוסים בצילו סלה.
אחדש"ה, מה נאוו על ההרים רגלי המבשרים, מכתבו הקצר קיבלתו יום אתמול, כי נתקבל כבודו לרב ואב"ד בקהילה נכבדה קהילת זוימעל.
הנני מברכו בברכת מזל טוב לו ולכל אנשי עירו, יהיה רגלו ברוכה ומבורכת ותתברך העיר בגללו כמאמר חז"ל "תיכף לת"ח ברכה והצלחה", יתן ד' להצליחו ולברכו כי יהיה ד' עמו בהלכה ובברכה, ויהיו דבריו נשמעים לתורה ויראה, ישמח בהם והם בו ותתברך עירם עד יכונן ד' כסאו בציון וירושלים וערי יהודה תבנינה במהרה בימינו אמן.
אבקשהו כי יואל נא לברך בשמי גם את כבוד חותנו הגאון הגדול (האדר"ת) האב"ד דקהילת פוניבז' שיחי' בברכת מזל טוב, כן יחזה דור שלשים ורבעים על כסא ישראל, שמחתי כי תורה מחזרת על אכסניא שלה ממשפחותינו ומשפחות חותנו שיחיה.
והיה זה שלום כנפשו ונפש דודו ידידו הדורש שלומו וטובתו כל הימים ומכבדו כערכו הרם. מרדכי גימפל" ['טל הראי"ה' עמ' צח].
כשקיבל מרן ה'חפץ חיים' את הידיעה על התמנותו של הראי"ה לרב העיירה, שלח מכתב לידידו האדר"ת, ובו הוא כותב: "שמעתי שכבוד חתנו הרה"ג נ"י נתקבל לרב ואב"ד בעיר זיימל, ומאוד שמח ליבי על זה, ויתן ד' שיעלה מעלה מעלה, כי הוא גדול אמיתי בתורה" [שם].

תכנון הרמ"ג לעלות לארץ
בקיץ שנת תרמ"ח החליט הרמ"ג לממש חלום של שנים רבות, ולעלות לארץ הקודש.
דבר זה נודע לראי"ה מתוך מכתב שקיבל מחתנו של הרמ"ג – הגאון רבי צבי הירש וואלק זצ"ל (שהיה אב"ד בעיירות קאפולא ופינסק, ותלמיד מובהק של הגאון ר' ראובן הלוי זצ"ל רבה של דוינסק, שהיה מורו ורבו של הראי"ה בנערותו), ובו מודיע הגרצ"ה על תוכניתו של חותנו הרמ"ג לעלות ארצה. מייד כשנודע תכנון זה לראי"ה, הוא שולח מכתב נרגש ביותר לדודו זקנו הרמ"ג, בו הוא מבטא את רגשותיו כלפי הנסיעה המתוכננת בקרוב. כמו כן מבשר הראי"ה לרמ"ג על סיום עבודת הוצאת ה'עיטור סופרים' ויציאתה לאור של החוברת הראשונה. רבות ניתן ללמוד מדברי הרב במכתב זה, ובמיוחד על אהבתו המופלאה לארץ ישראל. גם נשים לב לכבוד המופלא שרוחש הרב לדודו זקנו, וכך הוא כותב:
"בע"ה, יום ב' "את הברכה במקום אשר יבחר ד'" תרח"מ, זיימל.
נוכח ד' דרכו, ויציץ עליו מחרכו, להביאו בשמחה אל המנוחה, עיר קודש ציון הברוכה, הוד כבוד אדוננו הדר תפארתנו, דודי זקני הגאון האמתי שר התורה צדיק כביר כקש"ת מוהר"ר מרדכי גימפל שליט"א, הגאבד"ק רוזינאי .
שלו' רב לכבוד הדרת גאון קדושת האדון שליט"א, שלו' לכל אשר לו, יאושר בארץ החיים, ובקרוב יחזה בנחמת ציון וירושלים, וישא רנה ותפלה בשער השמים, בעד השארית הנמצאה בגלות החל בכליון עינים, ובתוכם יזכר בחסד ורחמים דל תבונה וקצר ידים, עבד נקלה שואף ומשתוקק ליום בא מבשר עלי רמתים, לאמר גאל ד' את עמו נחם ציון וירושלים.
יום ו' עש"ק העבר הגיעני מכתב מכבוד מר חותני הגאון הגאבד"ק פאניוועז שליט"א, שהיה אז בווארשה, ובתוכו ראיתי אור נוגה, אשר פתאום הבריק נגד עיני, תבנית כתב יד קודש כתוב הדר מאת הוד גאון חתנו הגאון אבד"ק קאפולא שליט"א [...] ובמכתבו יבשרני שמחה וגיל, מעורבת באי רצון מעט, כי ביום ר"ח אלול הבעל"ט, בחסד ד' יתברך נכון הדר"ג מר דודי-זקני האדון שליט"א לישא פעמיו קודש אל הארץ אשר ד' אלקינו דורש אותה. פחד ורחב לבבי לשמועה טובה, כי ארץ קדשנו תגיל בראותה בן נאמן, אשר בו תתפאר, ובהדר גאונו וקדושת צדקתו תשא ראש לכבוד ותפארת, שב אליה מארץ מרחק לרצות אבניה ולחונן עפרה. ושמחתי האמתית גרשה מפני רעיוני שוא, אשר התגנבו בחובי להתעצב, כי הלא ארצנו חסרא גברא רבא, בהעתיקו משכן כבודו בארץ חמדה, וממנה פנה זיו הוד והדר, אבל נחמתי אחרי שובי, לדבר עם לבי, כי למי כל חמדת ישראל אם לא לארץ קודש, ורק זאת היא תפארתנו ותהילת כל עם ד', כי בארץ קדשנו שמה יתנוססו אדירי פארי דורנו מאירי עינינו באור ד'. וד' יאמץ חילו לנוב שמה בשיבה טובה, ואוירא דא"י תוסיף עליו שנות חיים ותעצומות, להגביר חילים בתורתנו הק' ועבוה"ק לאורך ימים.
במכתבו יעירני כבוד הגאון חתנו שליט"א לְדָּבָר, אשר לולא דבָרי גדול בעם ד' היה ראוי שאמצא לזה בעצמי, ונפשי שוקקה מאד לחזות כעת, טרם יסע הדר"ג האדון שליט"א לארץ חמדה, את פניו בקודש. אמנם למורת חפץ נפשי הנני אסור באסורי ההכרח בעבודת עם ד' אלה בפ"ק שי', הנתונה על שכמי, כי לא אוכל בשום אופן לנסוע כעת בסבת צרכי צבור נכבדים, העומדים כעת על הפרק, ובלעדי חלילה ילכו תמס. נוסף לזה עבודת ה'עיטור סופרים', אשר בשבוע זה תגמר בע"ה, כפי הנראה, ותצא החוברת הראשונה מביה"ד, תכריחני שלא לזוז ממקומי לעמוד על המשמר, ואף כי למען ה'עיטור-סופרים' היתה נחוצה לי נסיעה לווילנא, לא אוכל מפאת עבודת העיר הי"ו הקודמת באיכות החיוב עלינו. ע"כ ברכות צדיק כביר אבקשה כעת, כאלו היה חפצי עולה בידי לראות פניו, כאשר פללתי, והיה נא זכות מרן הדר גאון זקני ז"ל (הגאון ר' דב בער זצ"ל), אבוה דמרן שליט"א, עומד בעדי לפקדני לטובה בארץ החיים, להזכירני בתפלה במקומות המקודשים, שיחנני ד' דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה ויראתו, ויותר לא אבקש, וכולא ביה.
בחתימת דברי אעיר, אולי יהי' להוד גאונו לפעול איזה פעולה לטובת ארצנו הק', בשכנו בה בע"ה, יוכל להוציא מחשבתו הקדושה לאור ע"י ה'עיטור סופרים' ביתר שאת בע"ה.
ואצא בברכה לראש הדר גאון האדון, ינחהו ד' על מי מנוחות, ויביאהו לשלו' אל המנוחה ואל הנחלה, לראות ציון עה"ק וארץ צבי, ובשוב ד' שבות עמו יגל וישמח, בראות יחד כל עם ד' אלה שבים לציון ברנה. כנפש הדר גאון האדון תפארת ישראל שליט"א, ונפש עבד צעיר משתחוה מרחוק בכבוד ומורא, חותם בברכה. אברהם יצחק הכהן" ['אגרות הראי"ה' אגרת א'].
כמו כן שולח הראי"ה מכתב תשובה לגרצ"ה וואלק, ובין השאר הוא כותב:
"...אין בפי די תודה להדר"ג, על השיבו רוחי והאירו פני ברב שמחה, בראותי פני מכתב קדשו [...] כעת הנני מברך מקרב לבבי את הדר"ג אהוב נפשי שליט"א, על אשר בשרני למען אדע לכל הפחות לכתוב מכתב זה, אם רגלי אסורות מלנסוע, מפאת עבודתי בעירי הי"ו, ולדרוש מרחוק ברכת גאון ישראל בטרם העתיקו פעמיו אל מכון הר ד' אה"ק. כעת טרידנא טובא, כי ה'עיטור סופרים' יוצא מבית הדפוס בעה"י שבוע זה, וטרדות הצבור גדולות בערכן רבו עלי, ונוסף לזה ידעתי נאמנה שגם המה טרודים יהיו בבוא מכתבי, ע"כ אחשוך מדבר הלכה, וד' יעזרני להשתעשע בתוה"ק באהבים. אך אעיר, כי נכון שהדר"ג יקח חבל בין סופרי ה'עיטור סופרים', שגדולי הדור באים בשעריו [...]. מאד הייתי משתוקק, יען אחשוב ליתן מקום ב'עיטור סופרים' גם לחי' מגאונים נוחי נפש ז"ל מדורות שעברו, למה יגרע חלק זקננו הגאון ר' דובער זצ"ל, אשר הניח אחריו ברכה כאשר שמעתי, והנם ביד הדר"ג מרן דודי זקני חותנו הגאון הגדול שליט"א (הרמ"ג), ואף אם אינם מסודרים בעה"י אתן להם פנים צהובות שיתראו בכבוד לרבים. והנני יוצא בברכת כבוד ובאהבה רבה ודי תודה למר הדר"ג שי' וכא"ל, כנפשו היפה ונפש ידיד נפשו מתכבד מאד באהבתו, אברהם יצחק הכהן" [שם, אגרת ב'].


עליית הרמ"ג לארץ ישראל
לאחר שנים רבות של ציפייה, בכ"ח אלול תרמ"ח, עולה הרמ"ג לארץ הקודש בלוויית רעיתו השניה, שנשאה סמוך לעלייתו. באותו זמן הרמ"ג כבר איננו צעיר: הוא בן שישים ושמונה שנים. למרות גילו הוא לא נרתע מהקשיים הצצים מולו בארץ. הרמ"ג בוחר להתיישב בירושלים, ויושב בה כמה חודשים בשכונת 'מזכרת משה', כי בעיר העתיקה לא היה אפשר בשום פנים להשיג דירה. באותה תקופה יוזם הרמ"ג את הקמת ה'תלמוד תורה' בשכונה, שהוקם בכספו של עשיר מתנדב מתושביה.
לכבוד רב זכה הרמ"ג מאת רבני וזקני ירושלים, ומספר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, כי כאשר ביקר הרמ"ג אצל הגרי"ל דיסקין זצ"ל בביתו, ליווהו הגרי"ל בצאתו לאחר הביקור, ואז נזכר הרמ"ג ששכח בתוך הבית את מקל משענתו, ונזדרז הגרי"ל והביא את המקל, באומרו: "הנני משמש תלמיד חכם" [מובא ב'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' לא]. אך הרמ"ג ביקש פינה שקטה בה יוכל להתמסר ללימוד ולסידור כתביו באין מפריע. משכה אותו גם ההתיישבות החדשה בארץ, עליה חלם בגולה ופעל רבות להתממשותה. הוא בחר לישיבתו את יהוד הסמוכה לפתח תקוה, שהייתה עיירה חשובה באותו הזמן.
במכתב ששלח לידידו האדר"ת מתאר הרמ"ג את התיישבותו בארץ עם הקשיים הכרוכים בכך, ובין הדברים מזכיר את עניין ה'עטור סופרים':
"בעזה"י ד' י"ב מרחשון תרמ"ט. שלום לידיד ד' וידיד נפשי ומחותני [...] תפארת ישורון וכו' מ' אליהו דוד נ"י האבד"ק פאניוועז.
באתי כ"ח אלול לנמל יפו, הייתי ראש השנה פה יאוד (יהוד), וכן הוסכם אצלי שלא להשתקע בירושלים עה"ק מפני הטרדה... לעת עתה דירה אין לי, כי דירה טובה אין פה פנויה...". בהמשך האגרת מבקש הרמ"ג את עזרתו של האדר"ת בעסק מציאת מקום דירה, ובחתימת המכתב הוא מוסיף: "בקשתי להוודע גם משלום חתנו נכד אחותי הרה"ג אבד"ק זיימעל נ"י, ומה משפט 'עטור סופרים' שלו, ואם מדפיס מדוע לא הגיע לידי אף גליון אחד". לאחר משפט זה הוא חוזר שוב לענין התיישבותו בא"י, וכותב: "הנני מייחל לקנות שלימות הנפשי בשבתי בחצרות ד' בארץ הקודש" ['אגרות לראי"ה' נוספות 12 עיי"ש].
במכתב נוסף שכותב הרמ"ג לאדר"ת באותה שנה (בר"ח שבט), הוא מגלה רצונו לפרסם את חידושי אביו בקובץ 'עטור סופרים':
"אורה ושמחה שלום והצלחה [...] מחותני ידיד נפשי [...] מו"ה אליהו דוד נ"י האבד"ק פאנאוועז. [...] שמחתי על בשורת שלום חתנו הרה"ג נ"י נכד אחותי ושלום ביתו. כן הגיעני חוברת אחת מה'עיטור סופרים', ואי"ה אקווה להעתיק מה מחידושי אאמו"ר הגאון ז"ל, אבל לע"ע הנני שרוי בצער כי לא הגיעוני עדיין הספרים והחפצים, וביחוד שבהם כל כתי"ק של אאמו"ר זצ"ל וגם כתבי ידי הדלים, ועוד חזון.
[...] ואם יזכני ד' יתברך לקבוע מושב חדש הוא עניין גדול, שאמרו חז"ל שעומרי זכה למלכות ד' דורות בשביל שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל [סנהדרין קב:], וד' יתברך שמו יזכני לקנות שלימות בתורה ומצוות כל הימים.
אם ידרוש שלום חתנו הרב הגאון שיחיה (מרן הראי"ה) נא לדרוש שלומו גם למעני באהבה רבה. מרדכי גימפל" ['אגרות לראי"ה', נוספות, 14].
כפי שמזכיר הרמ"ג במכתבו, ספריו הרבים והחשובים לא הועלו לארץ עמו, ורק כעבור איזה זמן העביר הרמ"ג את ספרייתו הענקית (כארבעת אלפים ספרים) ליהוד, והיו מגיעים אנשים מירושלים לעיין בספריו. התיישבותו ביהוד ריעננה את נפשו וחידשה כנשר נעוריו. בית הרמ"ג נעשה לאחד ממרכזי הישוב, וממנו קרנה ההשפעה לכל המושבות החדשות. כמו כן נתהדק בזכותו הקשר בין חכמי ירושלים ויהוד.
במשך שנות שבתו ביהוד, הקים בה ישיבה, ונאספה אצלו קבוצה מובחרת של צעירי תלמידי חכמים מצויינים מירושלים, שהסתופפו בצילו ושאבו רבות ממעייני תורתו וצדקותו ['לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' לא].
הרמ"ג הפך להיות מנהיגו הדתי-רוחני של הישוב החדש, ודבר זה בא לידי ביטוי בכמה עניינים שעמדו באותם ימים על הפרק, ביניהם סוגיית השמיטה, שדעתו של הרמ"ג בסוגייה השפיעה למעשה על החקלאים.
עלייתו לארץ של הרמ"ג היטיבה הרבה לישוב היהודי בארץ ישראל, אך מנגד – בקרב יהדות רוסיה הורגש חסרונו הגדול (וכפי שמציין הראי"ה במכתבו שהובא לעיל). בכל אופן, הייתה משמעות רבה לעלייתו ארצה, וביטוי מעניין לכך אנו מוצאים בספר הנודע 'שדי חמד' [חלק דברי חכמים סי' ד'] לגרח"ח מדיני זצ"ל, בו מביא הגרח"ח "מכתב אחד המיוחד מגדולי דורנו תנא ירושלמאה שר התורה ונהורא עימיה שריא, סבא קדישא הגאון המופלא משיירי כנסת הגדולה, מוהר"ר מרדכי גימפל מרז'ינוי יצ"ו, ועתה אווה למושב לו במושב 'יהוד'. כמוצא שלל רב שמחתי לקראת דברי קודשו, דמי עלי כמאן דשרו ליה פתקא מן שמיא, דשדי זיהריה זיו יקריה, תנא בארץ ישראל קאי, כי סליק להתם דמיונו כאריה, וממנו מן המקדש נהרות המושכים מיינה של תורה" עכ"ל.
שלוש שנים אחר כך, בכ"ה חשון תרנ"ב, נפטר הרמ"ג ביהוד אחרי התקפה קצרה של קדחת. לפני מותו צווה הרמ"ג שלא להעלות ארונו לירושלים להר הזיתים, באומרו: "ברצוני להישאר כאן, למען ידעו כי גם זאת אדמת קודש"! ['טל הראי"ה' עמ' ריח].
בני עקרון ובני פתח תקוה רבו ביניהם על מקום קבורתו, עד שניצחו האחרונים ומנוחתו כבוד באם המושבות. לאחר פטירתו נערכו הספדים נרגשים עליו, וסיפר הגרי"מ חרל"פ, כי גם הגאון רי"ל דיסקין זצוק"ל הגיע והשתתף בהם, אף שמנהגו היה שלא להגיע לכל הספד. ולא די בזה, אלא שבכל עת ההספד עמד הגרי"ל על רגליו, במשך שלוש שעות, לכבודו של הנספד ['לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' לא].

כתביו התורניים
בחייו הוציא הרמ"ג לאור את הגהותיו על מדרש תהילים [ורשה תרכ"ה]. בצוואתו ביקש מילדיו "להוציא לאור איזה חידושי תורה הדלים ממנו", ואכן לאחר פטירתו הוציא בנו ר' אליהו כמה מחיבוריו: ספר 'אלף המגן' – חידושים והערות על מסכת הוריות. 'הגדת מרדכי' – פירוש על הגדה של פסח [ירושלים תש"ב].
שנים רבות לאחר מכן המשיך נכדו רבי יעקב הכהן וואלק במילוי צוואת זקנו והוציא לאור את ביאוריו וחידושיו של הרמ"ג על פירוש הרמב"ן לתורה בשם 'תכלת מרדכי' [ירושלים תשי"ד].
מאמרים ותשובות בענייני הלכה נדפסו בין השאר בספר 'שדי חמד' להגרח"ח מדיני זצ"ל, ובספר 'דרכי הוראה' להגר"י אליאשברג זצ"ל. שאר כתביו, שהכילו חידושים על הש"ס בבלי וירושלמי, פירושים לתנ"ך, הערות ופירושים למדרשים שונים, דברי דרוש, תשובות בהלכה, ומכתבים רבים לרבנים וראשי ציבור – בחלקם הגדול עלו באש בשריפה הגדולה בסלונים בימי מלחמת העולם הראשונה ויתרם אבדו בשואה.
אף גורל ספרייתו לא היה טוב. לאחר פטירתו חזרו בניו והעבירוה מיהוד לגולה. חלק מן הספרים, בתוכם אלה שעליהם רשם את הערותיו כמנהגו תמיד, נשרף בשריפה הנ"ל ומיעוטם הוחזר לארץ ונמצא כיום בספריה של ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים.

אורות המועד
תפילתו של הראי"ה
מספר תלמידו של הראי"ה, הגרמ"צ נריה זצ"ל:
ביום הראשון של ראש השנה היה מרן הראי"ה מתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במנין של הישיבה בבנין ישיבת 'עץ חיים' בשכונת מחנה יהודה.
בעל השחרית בישיבה היה הרב שבתי שמואלי זצ"ל, מראשוני הישיבה, ובעל המוסף היה הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, גומל החסד הירושלמי המופלא.
רבי אריה, שכל תפלתו היתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות, ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפלתו בצרוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל התפלה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין (שבה למד ר' אריה בתקופתו של הגאון ר' רפאל שפירא ז"ל).
בבית מדרשו היה הרב נאלץ לקצר מפני טורח הציבור, לא כן בישיבה שמעיקרם נקבעו בזה זמני-תפלה ארוכים יותר, כאן היה הרב מאריך בתפלתו, בכוונותיו. ללא הגבהת קול וללא התרגשות חיצונה היה עומד ומתפלל, כשאותו השקט האצילי והשלוה הפנימית המאפיינים אותו תמיד, מלווים אותו גם עכשיו, אלא שפניו מרוכזים יותר ומבטו עמוק יותר, ולא פעם הרגשנו שאעפ"י שהוא עומד אתנו, הרי אליבא דאמת שרוי הוא בעולמות אחרים, הרבה יותר גבוהים, כי רק גופו מצוי בינינו ואילו נשמתו מרחפת במרומים ['מועדי הראי"ה' עמ' נט].

ובשופר גדול יתקע
במשך שנים היה הרב נוהג לתקוע בעצמו בשופר, אכן באחרית ימיו היה הדבר קשה לו, והיה רק מקריא לתוקע.
לפני התקיעות היה טובל במקוה טהרה. את הפסוק "מן המיצר" היה קורא בהתרגשות של שברון לב, ואילו את הפסוק "שש אנכי על אמרתך" היה קורא בשמחה רבה, והיה זה מופלא לראות כיצד הפנים הרציניות שחרדת הדין נסוכה עליהם, מתחילות פתאום לנהור בעליצות והעינים מאירות בנהירו עילאה [שם].

"מרן העמיק חקר בכוונת התקיעות"
'נזיר אלקים' הרב דוד הכהן זיע"א, רשם בפינקסו בתקופה הראשונה לשהותו במחיצתו של הרב:
"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הוא הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל , הוא המקיף הכל וכולל הכל. לבו מלא רגש עדין, עמוק וחד, ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. שכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק תמים, חסיד וענותן כהלל" ['נזיר אחיו', ח"א, עמ' רפ"ג].
ובמוצאי ראש-השנה, תרפ"ג, הוסיף וכתב בהתרגשות: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול – הבכיות לאין קץ, והיום – ההשגות העליונות, ביחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו את סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, אני הקראתי מלה מלה לפניו.
הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח. הוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות, שאינני רוצה להעלותם על הגיליון" [שם עמ' רצ"א. דברים אלו מובאים גם ב'משנת הנזיר'].
אין אתנו יודע עד מה מכוונת התקיעות של מרן הראי"ה, אם כי ידוע שהיה לומד בעיון לפני כל חג בספר 'פרי עץ חיים' ומתעמק רבות בכוונות האר"י הקדוש ז"ל, וברור ש'שער השופר' - זה היה השער לד', אשר הצדיק בא בו ועמד על סודו ['מועדי הראי"ה' שם].

ברכת היום: "חג מבורך!"
נחלקו הגאונים: לדעת רב שר שלום, רבי שמואל בן חפני ורבי פלטוי גאון, אומרים גם בראש השנה ותתן לנו ד' אלוקינו מועדים לשמחה וכו', ואילו רב האי גאון כתב שאין המנהג לומר מועדים לשמחה וכו'. וכמותו נפסקה ההלכה ב'שולחן ערוך' [או"ח סי' תקפ"ב סעי' ח'].
בהתאם לכך, אף על פי שדברי הדרכתו ועידודו של נחמיה בן חכליה לשבי הגולה: "לכו אכלו משמנים וגו' כי חדות ד' היא מעוזכם" [ח', י], הוזכרו לא פעם בשיחות הקודש של מרן הראי"ה זצ"ל לפני תקיעת שופר, הסביר הרב והדגיש שזו חדווה פנימית עצורה, אולם כל ההנהגה של ראש השנה צריכה להיות רצינית, נסוכת יראה, וכמו שנאמר באותו פסוק גופו "כי קדוש היום לאדונינו", ולכן לא נהג הרב לברך את הציבור אחרי התפלה, בברכה המקובלת בחגים – "חג שמח" – אלא היה מאחל לכולם "חג מבורך!" ['מועדי הראי"ה' שם].

רוממות התשובה של ראש-השנה
"מן המיצר קראתי י -ה, ענני במרחב י-ה" ( תהלים קי"ח, ד) – השופר פיו צר והוא הולך ומתרחב. דרך התשובה - שהשופר רומז עליה לפי דברי הרמב"ם ז"ל - היא: תשובת הפרט ואחר כך תשובת הכלל. הראשונה הקדמה לשניה. התשובה של חודש אלול היא הקדמה לתשובה של ראש-השנה. באלול אנו עוסקים בתשובה הפרטית, אולם בראש-השנה אנו מתרוממים למדרגת חפץ-התשובה לא רק של העם כולו "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה ט"ז, א), אלא של העולם כולו - "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il