ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הברכה לפני האוכל ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות כללי ברכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

הברכה לפני האוכל

כללי ברכה ראשונה א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א - הברכה על ההנאה
תקנו חכמים לברך את ברכות הנהנין על ההנאה שאדם נהנה מאכילתו ושתייתו, ואפילו אם אכל או שתה כלשהו, אם נהנה, מברך, ש"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה - אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו - יברך (מ"ב קצז, כח).
וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה, לפיכך אמרו חכמים, שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, מכל מקום כיוון שיש למיץ טעם שנהנים ממנו - צריך לברך עליו (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).
וכן השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או הסובל מעצירות ושותה מים כדי שיוכל להתפנות, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה - לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים - יברכו.
האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך. אבל אם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט - מברך. הלועס גלולה שיש לה טעם מסוים, אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול ללעוס את הגלולה בלא תחושת גועל - לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג).
הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק. 1

ב - דרך הנאה

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. ויש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין הוא, שאם אכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.
למשל, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו - עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו - עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לו לקיומו, מכל מקום כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יוכל לומר תודה לה' בנוסח שימציא לעצמו או בפסוקים שיש בהם הודאה לה'.
ומי שאכל מאכל מר או חמוץ, שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך עליו, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס. 2
אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך עליו, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. למשל, חולה סכרת שאוכל שוקולד, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל אם מדובר במאכל שממש מסכן את נפשו של החולה, לא יברך עליו, הואיל ואסור לו לאוכלו. 3

ג - שלא להפסיק בין הברכה לאכילה
הברכות שתקנו חכמים לומר לפני שאדם נהנה מאכילתו, צריכות להיאמר בצמוד לאכילה. ואין להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לאכילה או השתייה, אבל הפסקה למשך זמן שאין בו שהות לומר שלוש מילים, כמו: "שלום עליך רבי", אינה נחשבת הפסקה. כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, יש להכין תחילה את המאכל והמשקה ורק אח"כ לברך עליו. למשל, הרוצה לאכול תפוז, יקלפנו תחילה וכשיהיה מוכן לאכילה יברך עליו. והרוצה לאכול שקדים או גרעינים, יפצח תחילה את הקליפה ורק אח"כ יברך. וכן צריך להיזהר לא לברך על תה שחומו גבוה עד שאינו יכול לשתותו מיד ויצטרך לשהות בין הברכה לשתייה.
וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אם בירך והמתין בשתיקה בין הברכה לאכילה יותר משיעור אמירת "שלום עליך רבי", ואפילו אם באותו זמן זמזם או השמיע קולות שונים לרמוז דבר לחבירו, כל זמן שלא הסיח את דעתו מכך שהוא נמצא בין הברכה לאכילה, לא הפסיד את הברכה. אבל אם אמר אפילו מילה אחת שאינה קשורה לברכה ולאכילה, כיוון שהפסיק בדיבור - הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך בשנית כדי לאכול (שו"ע רו, ג, מ"ב יב).
ואם יש לו צורך לומר דבר דחוף, ימתין עד שיבלע מעט מהמאכל או המשקה, ורק אח"כ ידבר. ואם טעה ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אבל עדיין לא בלע ממנו כלום, יש ספק אם יצא ידי חובת הברכה. ולמעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אבל לכתחילה יש להיזהר שלא לדבר כלל לפני בליעת משהו מהמאכל או המשקה. 4
ואם טעה ודיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, אינו חוזר לברך. למשל, אם בירך על תפוח וביקש סכין או שאל אם שטפו את הפרי, למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו. ועיין לעיל ג, ג).

ד - אופן אמירת הברכה
המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). ואדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו, אבל נראה שכאשר אדם מברך לציבור, כמו בקידוש או שבע ברכות, נכון יותר שגם שמאלי יאחז את הכוס ביד ימין.
אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. למשל, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחבירו ואין בזה ודאות גמורה - לא יצא.
הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט).
בשעה שאדם מברך, צריך שפיו יהיה ריק ממאכל, שאם למשל, אכל פרי עץ וברצונו לאכול פרי אדמה, יסיים תחילה לבלוע את כל הפרי שבפיו, ורק אח"כ יברך על פרי האדמה. שאין זה מכובד לברך כשבפיו ישנו אוכל, שנאמר (תהלים עא, ח): "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (ברכות נא, א). ולכן גם לא יברך בשפה רפה, אלא יוציא כל מילה מפיו בצורה ברורה (מ"ב קעב, ז).
טעה והכניס אוכל לפיו בלא ברכה, אם יכול להוציאו בלא שיימאס, יוציאו מפיו ויברך. ואם יימאס כשיוציאנו מפיו, יסלק את האוכל לצד אחד של פיו ויברך, ואח"כ ימשיך לאוכלו. ואם הכניס לפיו משקים רבים, באופן שאינו יכול להוציא את הברכה מפיו, מוטב שיפלטם, כדי שלא ליהנות מהם בלא ברכה. ורק אם הוא נצרך להם מאוד, שאין לו עוד הרבה משקים, יוכל לשתותם בלא ברכה. וכן אם כשיפלטם יעורר גועל אצל חבריו, יבלעם בלא ברכה. ואם הכניס לפיו מעט משקים, כך שיכול לסלקם לצד פיו ולברך בדוחק, יסלקם לצד פיו ויברך (שו"ע קעב, א-ב, מ"ב א-ב).


^ 1. לרי"ף ורמב"ם, הטועם תבשיל, גם אם יבלע עד 'רביעית' משקה או כ'זית' מאכל, לא יברך, כי אין כוונתו לאכול או לשתות ואף אין כוונתו ליהנות מטעמו, מפני שהוא טרוד בטעימתו. ולר"ח, רא"ש ורוה"פ, אם יבלע מהאוכל או המשקה צריך לברך, הואיל והוא ניזון מזה, אבל אם טועם ופולט - אינו מברך. למעשה, מוטב שלא לבלוע תבשיל כדי לבדוק את טעמו, אבל אם יעשה כן, מספק לא יברך (שו"ע ורמ"א רי, ב). וכדי לצאת מהספק, הנצרך לבלוע תבשיל כדי להרגיש במלא טעמו, יתכוון גם ליהנות מהאכילה, ויברך (מ"ב רי, יט).
ולגבי מסטיק, דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א נא, טו, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, פס"ת רב, לד). ואף שיש חולקים (ברכ"ה ח"ב א, יב), ונסתייעו מדברי הרמ"א תקסז, ג, שהתיר ללעוס עצי קינמון וכיוצא בהם בתענית, הרי שעל רוק מוטעם אין מברכים. אלא שיש לחלק, מפני שטעם המסטיק טוב מאוד, וזו דרך מקובלת להנאת לעיסת טעם אוכל ובליעתו. בנוסף לכך, למסטיק יש גם ערך תזונתי, שיש בו ערך קלורי וחומרים נוספים. ואין לומר בזה ספק ברכות להקל, הואיל ונוהגים לברך, וכך מסתבר.
^ 2. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך עליו, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר ברא"ה, ריטב"א, מ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא שהוא גורם לתחושת גועל. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, 56, 197).
אם נהנה רק במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו), י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי"ז יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו - מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, זה סימן שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עיין שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג, וזה"ב ע' 112-113). ובציץ אליעזר (יב, א; יג, לה, ג) כתב, שאם קיבל מזון בזונדה, ויש שם אדם אחר שצריך לברך ברכה אחרונה, טוב שישמע ממנו ברכה ויכוון לצאת. אבל אם קיבל מים באינפוזיה - אין צורך להדר בזה.
אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, מ"מ כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה - לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (פס"ת רד, 79-80, ועי"ש רד, יט).
^ 3. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה - מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, וע' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.
^ 4. למהר"ם חביב וא"ר, אם דיבר לפני שבלע כלשהו, הפסיד הברכה. ולח"א ובאו"ה, אם בלע קצת מהטעם, לא הפסיד הברכה. ולשל"ה בבגדי ישע, מג"ג ורוה"פ, אם התחיל ללעוס מן הסתם הרגיש טעם ואף אם דיבר לא הפסיד הברכה. ולדעת המאירי ולקט יושר, אפילו אם רק הכניס את המאכל לפיו, אף שלא הרגיש טעם כלל, אם דיבר לא הפסיד הברכה. ובסוכריה ומסטיק, כבר כשהתחיל לבלוע את הטעם, יכול להפסיק בדיבור לכתחילה, כי זוהי האכילה בהם (יבי"א ה, טז, ה).
שמע ברכה או קדיש, אם התחיל ללעוס והרגיש מעט טעם יענה אמן, ואם לא התחיל ללעוס לא יענה. ואם טעה וענה לפני שהרגיש טעם, נחלקו האחרונים אם הפסיד את ברכתו, וספק ברכות להקל (ע' הלכה ברורה קסז, כא-כב, ברכ"ה ח"א ג, יז).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il