^ 1. לרי"ף ורמב"ם, הטועם תבשיל, גם אם יבלע עד 'רביעית' משקה או כ'זית' מאכל, לא יברך, כי אין כוונתו לאכול או לשתות ואף אין כוונתו ליהנות מטעמו, מפני שהוא טרוד בטעימתו. ולר"ח, רא"ש ורוה"פ, אם יבלע מהאוכל או המשקה צריך לברך, הואיל והוא ניזון מזה, אבל אם טועם ופולט - אינו מברך. למעשה, מוטב שלא לבלוע תבשיל כדי לבדוק את טעמו, אבל אם יעשה כן, מספק לא יברך (שו"ע ורמ"א רי, ב). וכדי לצאת מהספק, הנצרך לבלוע תבשיל כדי להרגיש במלא טעמו, יתכוון גם ליהנות מהאכילה, ויברך (מ"ב רי, יט).
ולגבי מסטיק, דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א נא, טו, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, פס"ת רב, לד). ואף שיש חולקים (ברכ"ה ח"ב א, יב), ונסתייעו מדברי הרמ"א תקסז, ג, שהתיר ללעוס עצי קינמון וכיוצא בהם בתענית, הרי שעל רוק מוטעם אין מברכים. אלא שיש לחלק, מפני שטעם המסטיק טוב מאוד, וזו דרך מקובלת להנאת לעיסת טעם אוכל ובליעתו. בנוסף לכך, למסטיק יש גם ערך תזונתי, שיש בו ערך קלורי וחומרים נוספים. ואין לומר בזה ספק ברכות להקל, הואיל ונוהגים לברך, וכך מסתבר.
^ 2. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך עליו, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר ברא"ה, ריטב"א, מ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא שהוא גורם לתחושת גועל. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, 56, 197).
אם נהנה רק במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו), י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי"ז יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו - מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, זה סימן שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עיין שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג, וזה"ב ע' 112-113). ובציץ אליעזר (יב, א; יג, לה, ג) כתב, שאם קיבל מזון בזונדה, ויש שם אדם אחר שצריך לברך ברכה אחרונה, טוב שישמע ממנו ברכה ויכוון לצאת. אבל אם קיבל מים באינפוזיה - אין צורך להדר בזה.
אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, מ"מ כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה - לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (פס"ת רד, 79-80, ועי"ש רד, יט).
^ 3. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה - מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, וע' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.
^ 4. למהר"ם חביב וא"ר, אם דיבר לפני שבלע כלשהו, הפסיד הברכה. ולח"א ובאו"ה, אם בלע קצת מהטעם, לא הפסיד הברכה. ולשל"ה בבגדי ישע, מג"ג ורוה"פ, אם התחיל ללעוס מן הסתם הרגיש טעם ואף אם דיבר לא הפסיד הברכה. ולדעת המאירי ולקט יושר, אפילו אם רק הכניס את המאכל לפיו, אף שלא הרגיש טעם כלל, אם דיבר לא הפסיד הברכה. ובסוכריה ומסטיק, כבר כשהתחיל לבלוע את הטעם, יכול להפסיק בדיבור לכתחילה, כי זוהי האכילה בהם (יבי"א ה, טז, ה).
שמע ברכה או קדיש, אם התחיל ללעוס והרגיש מעט טעם יענה אמן, ואם לא התחיל ללעוס לא יענה. ואם טעה וענה לפני שהרגיש טעם, נחלקו האחרונים אם הפסיד את ברכתו, וספק ברכות להקל (ע' הלכה ברורה קסז, כא-כב, ברכ"ה ח"א ג, יז).