^ 1 ר"ן, תוס' ותוס' רי"ד, ריטב"א ונמוק"י [נדרים כג ב], מאירי [שם כ ב], רא"ש [בנדרים שם, וביומא פ"ח סימן כח, והביא מרב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון שיש שעושים מנהג זה, ועי' בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן קמג יג-טו, הלכות פסוקות מן הגאונים סימן קטז-קכב, "אוצר הגאונים" נדרים, חלק התשובות סימן סא-סח], ומרדכי [יומא סימן תשכו]. סדר רב עמרם גאון [סדר יוה"כ], ראב"ן [מסכת עירובין ד"ה ותיקון, והו"ד בהגה"מ סוף הלכות שביתת עשור], סמ"ג [ל"ת רמב], מהרי"ץ גיאות [ב"שערי שמחה", הל' יוהכ"פ סימן קמד, עיי"ש], רבינו ירוחם [נתיב ז חלק א, ועי' בדבריו בנתיב יד סוף חלק ג], מהר"ם מרוטנבורג [ב"ספר מנהגים" סדר יו"כ, עמ' 54], תשב"ץ קטן [סימן קלד], ראבי"ה [ח"ב סו"ס תקכח וסימן תקכט], שו"ת הריב"ש [סו"ס שצד], אור זרוע [הל' עיוה"כ סימן רעז], מחזור ויטרי [סימן שנא, עמ' 389-390], ארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוהכ"פ סימן כט], שבלי הלקט [סימן שיז], כל בו [סימן סח], תניא רבתי [סימן פ], המנהיג [לראב"ן הירחי, הל' יוה"כ, סימן נו], האגור [סימן תתקמג], אבודרהם [סדר תפלת יוה"כ], סדר היום [הנדפס במהדו' חדשה, ע"פ מהדו' למברג, סדר ערב יוה"כ].
ומקור לתקנה לומר "כל נדרי" ביו"כ הביאו הפוסקים מדברי הזוהר פרשת משפטים [דף קטז א] ורעיא מהימנא פרשת פנחס [דף רנה א], וכדלהלן בפרק פד הערה ו, עיי"ש.
^ 2 שטמ"ק נדרים כג ב [ד"ה רבא אמר כגון], שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר "כל נדרי" כדי להסיר מהמכשול, משום שיש כמה בני אדם שנודרים ושוכחים הנדר ואינם באים לפני חכם להתיר, ועוברים על נדרם בשוגג. לכן תיקנו שעם פתיחת תפילותיהם בתחילת יוה"כ יתוודו ויתחרטו מנדריהם כדי שלא ישכחו הדבר. [ועמש"כ בהמשך דבריו שם, וכדלהלן בפרק פג הערה ג, וע"ע מה שהובא שם מדברי התוס' רי"ד, ואמאי חששו בכניסת יוה"כ דוקא לנדרים].
^ 3 לבוש [סימן תריט סעיף א]. ועד"ז אי' בסידור רש"י [הו"ד בסידור אוצר התפילות עמ' תקנג], בסידור רבינו שלמה מגרמייזא [אות קא, עמ' רלה], ובספר המנהגים למהר"א קלויזנר זצ"ל [אות ט, והו"ד ב"מטה משה" לתלמיד המהרש"ל, אות תתסו], שנוסח זה נתקן בבבל שהיה עיקר לשונם שם לשון ארמי, לכך תיקנוהו בלשון ארמי כדי שיבינוהו הכל, וכ"כ בקצרה בספר המנהגים למהר"א טירנא [בהגהות המנהגים שם אות קנד], עיי"ש. [ועי' להלן בפרק פד הערה יב מש"כ בענין זה].
^ 4 סדר רב עמרם גאון [סדר יוה"כ], והו"ד בכל בו [סימן סח], ועד"ז הביא שם מהרס"ג. וגם באור זרוע [הל' ערב יו"כ סימן רעז אות ה] הביא בשם ר"ת שאומרים "כל נדרי" בלשון הקודש. [וכתב שמטעם זה אין חשש איסור פרסום לרבים באמירת "כל נדרי", וע"ע בזה להלן בפרק פד הערה יב].
^ 5 לבוש [סימן תריט סעיף א], עיי"ש שכתב שהטעם שאומר בקול רם, זהו כדי להזכיר לציבור שיאמרו גם הם ויתנו לעצמם. (והלבוש לשיטתו שיש ב"כל נדרי" משום תנאי נדרים דלהבא, [עי' בזה להלן בפרק פג ובפרק פד], וסובר הלבוש שצריך כל אחד לומר התנאי בעצמו, ואינו יוצא בשמיעה מפי הש"ץ. [וכדלהלן בפרק פד סעיף ה, עיי"ש השיטות בזה]).
^ 6 מטה אפרים [שם, סעיף יא], עיי"ש. (וכתב שם בסו"ד, "ואל ישנה אדם ממנהג העיר בניגונים, לפי שמבלבלים דעת הקהל", ומקור דבריו ברמ"א [שם סעיף א] בשם המהרי"ל).
והובא בספר "לקוטי צבי" [הו"ד בספר "אוצר כל מנהגי ישורון, ע' יוה"כ אות ה, עמ' 74] שהטעם שאומרים "כל נדרי" בנגון בכי המדאיב את הלב, משום שהאנוסים של שפניא כשהיו באים בסתר במערות ביום כפור להתפלל, היו נזכרים בשעת אמירת "כל נדרי" בשבועותיהם ונדריהם שנשבעו ונדרו לצוררים, והיו מתכוונים לבטל אותם השבועות והחרמות והנדרים, ונגון זה חיברו ר' יצחק ממעסינא [-ספרד] כשהיה בשפניא.
^ 7 וכדלהלן בפרק פג סעיף ז ובפרק פד סעיף י, עיי"ש הטעמים שחוזרים שלש פעמים על כך.
^ 8 אך כתב המטה אפרים [שם בסעיף יא] דמ"מ יאמר בענין שיהיה נשמע לאוזן הצבור.
^ 9 מהרי"ל [הל' ליל יו"כ, סימן ו] לבוש ומטה אפרים [וכנ"ל].
והטעם בזה שאומר בפעם הראשונה בלחש, ובשניה מרים קולו יותר ובשלישית עוד יותר, כתב המהרי"ל [שם] שזהו משום שבאופן זה נשמע באימה וברעד, עיי"ש. [והו"ד בדרכ"מ בסימן תריט ס"ק ב]. והלבוש [שם] כתב שהטעם שמגביה קולו בכל פעם יותר, זהו כדי שישמעו כל הצבור אמירה זו, ויזכור כל אחד לומר תנאי זה בעצמו. [והלבוש לשיטתו שיש ב"כל נדרי" תנאי על נדרים דלהבא, וכנ"ל הערה ה].
^ 10 עי' ברא"ש [בסוף יומא סימן כח], בטור [בסימן תריט] ובכל בו [סימן סח] ובספר המנהיג [לראב"ן הירחי, הל' יו"כ סימן נו] שהביאו מרב נטרונאי גאון ומרב האי בר מר רב נחשון שכתבו שאין נוהגין לומר כן, [עי' שו"ת הגאונים שערי תשובה סימן לח וסימן קמג, והלכות פסוקות מן הגאונים סימן קכב], וכן אי' בסדר רב עמרם גאון [סדר יוה"כ], דשגרו ממתיבתא הקדושה שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן. ועד"ז הביא הרמב"ן [ב"משפט החרם" בתחילת דבריו] שהגאונים אסרו לומר "כל נדרי", וכן הביאו האשכול [מהדורת אלבק הל' יוה"כ דף קס ע"ב, בסו"ד שם] והאבודרהם [סדר יוה"כ] שכל ראשי ישיבות אמרו שאין אומרים "כל נדרי", שאין לו עיקר, עיי"ש. וגם הריב"ש [סו"ס שצד, ד"ה והרי"ט] כתב שטוב הדבר שלא לאומרו כלל, והביא שכך הוא מנהג קטלוניא, [והו"ד בב"י בסימן תריט סו"ס א], עיי"ש. ועי' בשבלי הלקט [סו"ס שיז] שהביא שרוב הגאונים מוחים לומר "כל נדרי", לפי שאין בו שום תקנה, רק חסרון. (זולתי נוסחת רב האי גאון [שהובאה להלן בפרק פה הערה א], שאותה אפשר לומר). וגם המאירי [בחיבור התשובה, מאמר ב' פרק יב, עמ' 518] הביא דברי הגאונים, והסיק שמכיון שגאוני עולם נסתפקו בעניינים האלה, מה אנו מה חיינו להכניס עצמנו במחלוקת, ואנו אין לנו אלא להניח מקום לשלום ולברוח מן הספיקות, ומפני זה נהגנו שלא לומר נוסח "כל נדרי" כלל, שלא לזלזל בנדרים, עיי"ש. ועי' גם בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סימן לג] שהביא שיש מי שסובר שאין ראוי לומר "כל נדרי" כלל כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וכתב שיש קהילות במצרים שבאמת נוהגים שלא לאומרו. והוסיף שגם הרמב"ם לא הזכיר אמירת "כל נדרי", עיי"ש.
וטעם השיטות שנהגו שלא לאומרו נתפרש ברא"ש [ביומא שם] ובכל בו [סימן סח] שזהו משום דהלכתא כרבא שמחמיר, דהו"ל בתראה. (והיינו דס"ל דרבא פליג אדאביי בנדרים כג ב, וס"ל לרבא דתנאי זה לא מועיל, כיון שבנדרו עקר לתנאיה, עי' בקרבן נתנאל [שם אות כ], ודלא כמש"כ ר"ת דרבא לא פליג אדאביי, [עי' בנדון זה לעיל בפרק פא הערה יט], ועי' במאירי שם מה שהביא בזה, ואכמ"ל). אמנם הריב"ש [הנ"ל] כתב שהטעם שלא לאומרו זהו כדי שלא יקלו ראשם בנדרים, דהא תנא מסתם לה סתומי, וכמו שאמרו בגמרא.
------------
11(202) סדר רב עמרם גאון [סדר יוה"כ], רא"ש [פ"ח דיומא סימן כח ופ"ג דנדרים סימן ה, במסקנת דבריו], תוס' רי"ד [נדרים כג ב, אות ז, והו"ד בתניא רבתי סימן פ, וכן נראה מסקנת התניא רבתי שם], ושטמ"ק [נדרים שם ד"ה רבא אמר כגון], וכן הביא הרא"ש מרב סעדיה גאון, וכ"כ הראב"ן [מסכת עירובין ד"ה ותיקון, והו"ד בהגה"מ סוף הל' שביתת עשור], רבינו ירוחם [נתיב ז חלק א], ראבי"ה [ח"ב סימן תקכח], ספר המחכים [לרבינו נתן ב"ר יהודה ז"ל, ד"ה יו"כ, עיי"ש שכתב שכן המנהג במקומותינו], והו"ד בכל בו [סו"ס סח, וכן נראה מסקנתו שם], ובארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוה"כ סימן כט]. וכשיטה זו מבואר באגור [סימן תתקמא, עיי"ש שכתב שכן הוא לשון "כל נדרי". אך כתב בסימן תתקמג דמ"מ מנהג אשכנז לומר כר"ת], בסדר היום [הנדפס במהדו' חדשה, סדר ערב יוה"כ], בסידור רש"י [הו"ד בסידור אוצר התפלות עמ' תקנג] ובסידור רבינו שלמה מגרמייזא [אות קא, עמ' רלו]. וגם בשו"ת הלכות קטנות [ח"ב סימן ריט] הסיק שאומרים לשון "כל נדרי" בלשון עבר. [וכמו שהובא להלן בפרק פד הערה ט].
12 רא"ש [ביומא ובנדרים שם] ותוס' רי"ד [ביומא שם], שלשון "כל נדרי" מוכיח שנתקן להתיר את הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה, [ודלא כר"ת שמבטלים נדרים דלהבא], כדי להינצל מן העונש.
והנה הרא"ש כתב בסתמא שמתירים את הנדרים כדי להינצל מהעונש. [ולא פירש אם רשאי לכתחילה לעבור על הנדר מחמת התרה זו]. אמנם בשו"ת הריב"ש [סו"ס שצד] הביא בשם הרא"ש ש"כל נדרי" אינו היתר נדרים רגיל כדי שיוכל לכתחילה לסמוך על כך ולעבור על הנדר, אלא מתירים אותם רק כדי להינצל מן העונש אם כבר עבר עליהם עכ"פ, [והמשיך שלכן אינו צריך באופן זה לפרט את הנדר, כיון שאינו מתירן מכאן ולהבא, עיי"ש, ועי' להלן הערה יח], עיי"ש.
^ 13 תוס' רי"ד [שם, והו"ד בשבלי הלקט סימן שיז], שתיקנו לומר כן ביוה"כ משום דקיי"ל שאע"פ שיוה"כ מכפר על כל עוונות שבתורה אם עשה תשובה, אעפ"כ חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא חובתם לאחר יום הכיפורים [וכדאי' בכריתות כה א], וה"נ אם נדר האדם נדר ומחוייב הוא לשלם נדרו, אין יום הכיפורים מכפר לו לפוטרו מלקיים נדרו עד שישלמו, ולכך חששו הקדמונים שמא יש ביד האדם עוון נדרים ששכח ואינו יודע בהם לקיימם, ויהיה נענש בעבור כך, לכן תיקנו לומר שאם עשינו שום נדר ושכחנו אותו ולא נדע לקיימו, אנו מתחרטים על כך ומתירים זה לזה, והו"ד באליה רבה [בסימן תריט אות ב] ובשיירי כנה"ג [שם, בהגהות הטור אות ז].
ובדומה לזה כתב השטמ"ק [נדרים כג ב ד"ה רבא אמר כגון] שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר "כל נדרי" כדי להסיר מהמכשול, [וכנ"ל בפרק פב הערה ב], משום שיש בני אדם שנודרים ושוכחים הנדר ואינם באים לפני חכם להתיר, ועוברים על נדרן בשוגג. לכן תיקנו שמיד בפתיחת התפילה בתחילת יוהכ"פ יתוודו ויתחרטו על הנדרים, כדי שלא ישכחו הדבר, ועד"ז כתב הראב"ן במסכת עירובין, (עיי"ש שכתב שהטעם שתיקנו לאומרו קודם התפילה, זהו כדי שתהא התשובה קודם יוהכ"פ, שאז יכפר יוהכ"פ), עיי"ש.
(ועי' בשטמ"ק שם שכתב לדחות מש"כ ר"ת ש"כל נדרי" עניינו מסירת מודעא על נדרים שידור להבא, [וכדלהלן בפרק פד סעיף א], שלא שייך לומר "אתחרטנא בהון", שלא שייך "חרטה" במה שעתיד לבא, וכן לא שייך מחילה במה שרוצה לבטל כל הנדרים שידור בשנה זו, עיי"ש עוד).
ובביאור הגר"א [בסימן תריט סעיף א] כתב שלשיטה זו [ש"כל נדרי" הוא התרת נדרים דלשעבר], הטעם שאומרים כן ביוה"כ, זהו משום שבהתרת נדרים כתיב "ואם הניא וגו' וה' יסלח לה" [במדבר ל ו], ויום הכיפורים הוא יום סליחה, עיי"ש.
וכתב הצפנת פענח [בהערותיו על ה"זוהר הרקיע" להרשב"ץ, אזהרה עא (עמ' 283)] שהטעם שעושים התרת נדרים ביוה"כ בפרסום ובפומבי, זהו משום שאין הצדוקים מודים בזה, [וכמבואר ברמב"ם בפירוש המשניות בנדרים סו"פ י, וכמשנ"ת בפתיחה], וכל הדברים שהצדוקים אינם מודים צריך לעשות בפרסום, וכמבואר לענין קצירת העומר במנחות סה א, במצות ערבה בסוכה מג ב, ובניסוך המים בירושלמי סוכה פ"ד ה"ו, עיי"ש.
^ 14 תניא רבתי [סימן פ] ושבלי הלקט [סימן שיז], שיש נוהגים כן. [וכן נדפס בהרבה מחזורים קדומים באיטליה, וכמו שהביא בספר "מועדים לשמחה" ח"א עמודים שכח-של, עיי"ש באורך].
ופירש בגליוני הש"ס [למהר"י ענגיל זצ"ל, נדרים נט א] שברכה זו שייכת רק לפי שיטות אלו שאמירת "כל נדרי" זהו התרת נדרים שעברו, [וכמו"כ יש לדון שיתכן שברכה זו שייכת דוקא כשיודע שעכ"פ נדר בשנה זו], דאילו לסוברים שזהו מסירת מודעא על נדרים דלעתיד שיהיו בטלים [וכדלהלן בפרק פד], לא שייך ברכה על כך, שהוא תנאי בעלמא ואין בו ענין מצוה, וגם לא שייך לשון ברכה זו "על היתר נדר ושבועה".
^ 15 תניא רבתי [שם], וכן הסיק השבלי הלקט [שם].
וסיים השבלי הלקט [בסו"ס שיז] שלא נודע לנו מה מקום יש לברכה זו ומאין הורגלו בכך, כי הנודר מצוה עליו לקיים נדרו. ומה שאנו אומרים "לא יחל דברו - הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו", [עי' ברכות לב א וחגיגה י א], אין זה מצות עשה ואפילו מדבריהם שתהא טעונה ברכה, אלא רק רפואה היא שנתנה התורה לאיולתו של אדם הרגיל בנדרים, וכדכתיב "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" [משלי יב יח]. וע"ע מה שהובא בנדון זה לעיל בפרק ו הערה טו.
^ 16 מועד לכל חי [למהר"ח פלאג'י זצ"ל, סימן יט אות יג], והו"ד בכף החיים [סימן תריט ס"ק כח] וב"שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, או"ח סי תריט במחודשים אות א], שאע"פ שעושים התרת נדרים בערב יוה"כ, אעפ"כ חוזרים ומתירים ב"כל נדרי". והטעם פירש בשולחן גבוה שזהו כדי להתיר לעמי הארצות שאינם עושים התרת נדרים לפני יוה"כ. וע"ע לעיל פרק עח הערה ג.
^ 17 מועד לכל חי וכף החיים שם. (ואמנם הם כתבו דין זה לגבי אותם שנהגו לעשות התרת נדרים בערב יוה"כ, שאין להימנע מלעשות התרה זו משום שאומרים "כל נדרי". אך לכאו' כמו"כ שייך טעם זה לדידן שעושים התרת נדרים בערב ראש השנה, שאין להימנע מלעשותה משום שאומרים "כל נדרי").
^ 18 וכדאי' בשבת קנז א ונדרים עז א. [וכנ"ל בפרק כח סעיפים ב וכג].
^ 19 רא"ש [שם בסוף יומא סימן כח, שנהגו לאומרו קודם "ברכו"], מהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ה] בשם מהר"י סגל, [והו"ד בדרכ"מ סימן תריט אות ב, וברמ"א שם סעיף א], וכן מצינו בכמה ראשונים שכתבו טעם זה, עי' בראב"ן [במסכת עירובין ד"ה ותיקון, בפירוש שני, שלכן תיקנו לומר "כל נדרי" קודם תפילת יוה"כ, משום שאין מתירים נדרים בשבת ויו"ט], בראבי"ה [סימן תקכט, שכתב שמתירים מבעוד יום לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ועוד כיון שאפשר בכך, עבדינן מבעוד יום], בשו"ת הריב"ש [סו"ס שצד בתירוץ שני, שכתב ליישב לשיטה זו, שאומרים "כל נדרי" קודם ברכת הזמן, ועדיין לא קיבלו עליהם יו"ט. והוסיף שם שזהו מה שאומרים בנוסח כל נדרי "יום הכפורים הבא עלינו", שמשמע שעדיין לא חל יום הכפורים. ואמנם יש להעיר בזה דלפי מנהגנו אומרים "יום כיפורים הבא", על יום הכיפורים של שנה הבאה, ואילו על יום כיפורים הסמוך אומרים "יום כיפורים זה"]. וגם ב"יוסף אומץ" [להגרי"י האן נוירלינגן זצ"ל, סימן תתקצח] וב"נוהג כצאן יוסף" [להג"ר יעזפא קאשמן סגל זצ"ל, עמ' רעט, אות ג] הביאו שמתחילים "כל נדרי" קודם שתחשך, כי אסור להתיר נדרים בלילה.
ואמנם כתב בספר "זה השולחן" [להגר"ש דבליצקי שליט"א, או"ח סימן תריט] דמ"מ די בכך שאומרים פעם אחת "כל נדרי" מבעוד יום, כיון שבפעם הראשונה שאמרו יצאו ידי חובת התרת נדרים, ושתי הפעמים הנוספות שאומרים זהו לחיזוק, [וכנ"ל בפרק פב הערה ט], ולכן אינם צריכים להיות מבעוד יום. וכתב שזו כוונת המהרי"ל [בהל' ליל יו"כ סימן ה] המובא בדרכ"מ [אות ב] וברמ"א [סעיף א] שאחרי אמירת "כל נדרי" ממשיכים בניגונים עד הלילה, [וכדלהלן בפרק פד סעיף ט], דהיינו שממשיכים באמירת שתי הפעמים הנוספות עד הלילה בניגון, שאם היה צריך לומר כל ג' פעמים "כל נדרי" מבעוד יום, א"כ לא נשאר לומר אלא שני פסוקים של "ונסלח", ואיך אפשר להמשיכם כ"כ עד הלילה.
^ 20 החיד"א [בספרו "טוב עין" סימן יח אות עא], עיי"ש שכתב שאין להביא סמך לאותם שמאחרים לומר "כל נדרי" בליל יוהכ"פ עד אחר שחשיכה מהא דאי' בשו"ע [או"ח סימן שמא] שנהגו להתיר חרמי הקהל בשבת, דלא דמי, שדוקא להתיר חרמי הקהל מוכרח שיהיה ביום בשעת קריאת ס"ת וכו', שאז נמצאים כל הקהל שם, כדי לפרסם ההיתר, אבל בליל יוהכ"פ שכבר נמצאים שם הציבור קודם חשיכה אלא שעוסקים במכירת המצוות, אין בכך טעם לאחר מחמת כך אמירת "כל נדרי", והו"ד ב"יפה ללב" [ח"ב, או"ח סימן תריט סעיף ו] בקצרה, עיי"ש.
ועד"ז כתב החיד"א בספרו "לדוד אמת" [סימן ב אות ב] והשדי חמד [ח"ט מער' יוהכ"פ סימן ב אות א, עמ' 133] שמנהג כשר ונכון להקדים ולמכור המצוות כבר בשבת שלפני יוהכ"פ, כדי שיאמרו "כל נדרי" בזמן הראוי. (ועמש"כ על דבריו ה"רוח חיים" שהובא להלן הערה טו).
^ 21 שדי חמד [ח"ט, מער' יוה"כ סימן ב אות א, עמ' 133], שצריך להודיע לש"ץ שלא ימתין בשביל איזה נכבדים המאחרים לבא, דמלבד טירחא דציבורא שיש בזה, גם נמשך מחמת כך שאומר "כל נדרי" בלילה. והוסיף עוד שמחמת כן הציבור מתעכב בביתו בתחילת יו"כ, ונכשלים אנשים באיזה מהעינויים ח"ו ובמניעת הוספה מחול על הקודש.
^ 22 שסידר בעל ה"חיי אדם" [בכלל קמד], שאומרים בה "והנה אני מקבל עלי קדושת יום הכיפורים ולהתענות בו בחמשה ענויים וכו'".
^ 23 הגר"ח קנייבסקי שליט"א [הו"ד בספר "אשי ישראל" פרק מו הערה לה, ובמכתבו שם בסוף הספר, אות שעה], שנכון שלא יקבל עליו קדושת היום עד לאחר "כל נדרי", משום שאין מתירים נדרים ביו"ט.
ובאמת בחיי אדם [כלל קמד סימן כ, ששם הוא מקור נוסח אמירת "תפילה זכה"] כתב אמירת "תפילה זכה" אחרי "כל נדרי". ועי' גם בפמ"ג [בסימן תריט בא"א ס"ק ה] מש"כ לדון אימתי יאמרו "מזמור שיר ליום השבת" כשחל יו"כ בשבת, שאם יאמרוהו קודם "כל נדרי", הרי יקבלו שבת בכך, ואין מתירים נדרים בשבת ויו"ט, עיי"ש, [ועמש"כ בנדון זה ב"לוח לארץ ישראל" להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל], ומשמע מזה דס"ל שאומרים "כל נדרי" קודם שמקבל שבת ויו"ט.
^ 24 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד ב"שלמי נדר" הערה כב, ב"שולחן שלמה" סימן רסג סעיף י אות טז, וב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קנא], עמש"כ בדבריו שם לדון וליישב המנהג שקודם אמירת "כל נדרי" מקבלים הציבור תוספת יוה"כ וקדושת היום באמירת "תפילה זכה". ועד"ז כתב ה"אלף המגן" על המטה אפרים [בסימן תריט ס"ק טז] שנתפשט במדינותינו לומר קודם "כל נדרי" "תפילה זכה". [ואמנם בחיי אדם באמת הזכיר אמירת "תפילה זכה" רק אחרי "כל נדרי", וכנ"ל בהערה יג, וכבר העירו כן לגרש"ז זצ"ל, עי' ב"הליכות שלמה" ח"ב פרק ד הערה 4]. ועוד העיר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהרי הנשים מקבלות תוספת יוהכ"פ כבר בהדלקת הנרות, וממילא אסור לעשות אז אפילו איסורי שבות, ואעפ"כ נוהגים שאומרים אח"כ "כל נדרי".
וכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאמנם לדברי הפוסקים [בסו"ס רסא] שדוקא קבלת שבת של ציבור [כגון ע"י אמירת "ברכו"], חמור מבין השמשות ואסור גם בשבותים, אבל יחיד שקיבל עליו שבת מבעוד יום, לא חמיר מבין השמשות ומותר אז בכל השבותים, [וכן היא מסקנת המשנ"ב שם סוס"ק כח], ניחא, דהכא אין זה כקבלת ציבור, [ואמנם יש לעיין בגדר קבלת שבת דהדלק"נ למאי דמיא, ועי' בזה ב"הליכות שלמה" ח"א פרק יד הערה 3], עיי"ש עוד מה שהאריך בזה לדון בצדדי היתר בזה.
והטעם שנוהגים להתיר נדרים לאחר שכבר קיבלו תוספת יוהכ"פ, צידד הגרש"ז שזהו משום שנחשב כאילו התנו בקבלת תוספת יוהכ"פ שמקבלים יוהכ"פ פרט להתרת נדרים, משום שיש ענין מיוחד לעשות "התרת נדרים" זו בתחילת יוהכ"פ, ולכן לגבי זה לא קיבלו עליהם יוהכ"פ. ומזה כתב לדון די"ל דה"נ אשה שהדליקה נרות וסברה בוודאות שאינה מקבלת שבת ע"י הדלקתה, ושכחה להתנות, לא קיבלה שבת בהדלקתה, וכדחזינן הכא שאומרים "תפילה זכה", ואח"כ עושים התרת נדרים שאסור לעשות בשבת ויו"ט. [והוסיף שגם לסוברים שיש ב"כל נדרי" רק מסירת מודעא, מ"מ הרי גם מסירת מודעא אין עושים לכתחילה בשבת ויו"ט, וכדלעיל בפרק כח סעיף כג], ובע"כ צ"ל שכיון שאמירה זו היא מכלל סדר היום, לכן אדם מקבל על עצמו קדושת היום מלבד הענין המסויים הזה. [ואמנם סיים הגרש"ז זצ"ל שלדעת הראשונים שהתרת נדרים שב"כל נדרי" אינה מועילה למעשה, ורק תיקנו לומר "כל נדרי" כדי לעורר את הציבור על חומר עוון נדרים, וכדלהלן בפרק פה סעיף ג, י"ל דלכך לא הקפידו בדבר], עיי"ש עוד.
^ 25 הרוקח [סימן רטו], שהש"ץ מתחיל "כל נדרי" בליל יוה"כ, דקיי"ל דמפירים נדרים בשבת. ועי' בספר "זה השולחן" [להגר"ש דבליצקי שליט"א, או"ח סימן תריט] שכתב שמשמע מדברי הרוקח שאין כוונתו מטעם שההתרה היא לצורך יוהכ"פ, דנקט לישנא דמתניתין ד"מפירין נדרים בשבת", ושם הטעם הוא משום שאם יעבור היום לא יוכל הבעל להתיר, וה"נ בזה אם יעבור היום לא יתקבצו קהל רב כזה שנית, ולכך מותר להתיר גם בודאי חשיכה. [וע"ד מש"כ הרשב"א בתשובה שהובאה בב"י או"ח סימן שמא, לגבי התרת חרמי הקהל בשבת, והוכיח שם מהא דמפירין נדרים בשבת].
וגם בשו"ת הריב"ש [סו"ס שצד, בתירוץ ראשון] כתב שאפשר להתיר בלילה, והטעם כתב שכיון שאין התרה זו אלא למה שעבר כדי שיתכפר לו, [וכנ"ל בהערה ב, ולהלן בהערה יח], והיום הוא יום סליחה וכפרה, לצורך היום חשיב ליה. וכעי"ז כתב ב"ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סו"ס תריט] מדנפשיה שהתרה זו נחשבת לצורך יו"ט, שאין שום אדם רוצה להיות ביום הכיפורים בעוון נדר ושבועה דכתיב ביה "לא ינקה".
ועי' ברוח חיים [למהר"ח פלאג'י זצ"ל, או"ח סימן שמא וסימן תריט ס"ק ב] שהביא דברי הריב"ש, וכתב [שם בסימן שמא] שיש להעיר מזה על מש"כ החיד"א [הנ"ל בהערה י] שיש להקפיד באמירת "כל נדרי" לאומרו מבעוד יום, שמדברי הריב"ש הנ"ל משמע שנחשב זה צורך היום, עיי"ש.
וגם בדבריו ב"מועד לכל חי" [סימן יט אות יב] כתב המהר"ח פאלאג'י זצ"ל שאין קפידא במה שאומרים "כל נדרי" משחשיכה, [והיינו גם לשיטה זו שמתירים ב"כל נדרי" נדרים דלשעבר, וכמו שהביא בדבריו בסעיף ח שאומרים "כל נדרי" גם בלשון עבר], עיי"ש. (ואמנם הביא שם מקומות שנהגו להקפיד לומר "כל נדרי" קודם חשיכה). ועי' גם ב"נוה שלום" [למהר"א חזן זצ"ל, דיני יוהכ"פ אות י] ליישב שמאחרים למכור המצוות כדי שעד גמר מכירתם יבואו ויתאספו שם הציבור, ולכן יש לסמוך לומר "כל נדרי" בלילה כדי לזכות את הרבים. [וע"ע להלן בפרק פה סעיף ח אם ראוי לרב לקצר בדרשתו כדי שיספיקו לומר "כל נדרי" מבעוד יום].
ועי' בספר "זה השולחן" [להגר"ש דבליצקי שליט"א, או"ח סימן תריט] שכתב שלעת הצורך יש לסמוך על שיטות אלו, וכגון באופן שעדיין לא התאספו הקהל מבעוד יום, וצריכים לחכות עליהם, כיון שא"א לומר "כל נדרי" בצבור מועט, מאחר שיש הרבה שמקפידים אם יאחרו ל"כל נדרי", ובפרט הנשים שאם לא יספיקו לבא ל"כל נדרי" יהיה להם צער גדול מכך, עיי"ש מה שהאריך בצדדי ההיתר בזה.
^ 26 רא"ש [ביומא ובנדרים שם], וכעי"ז כתב בהגהות מיימוניות [סוף הל' שביתת עשור, וכדלהלן בהערה לב]. והוסיף הרא"ש שגם לנדרי הש"ץ, הקהל מתירים לו. (ועי' להלן הערה לד מדברי הראבי"ה והמהר"א טירנא בטעם שנהגו הקהל לאומרו בנחת עם הש"ץ, שזהו כדי להתיר לש"ץ, שאין אדם יכול להתיר לעצמו).
והרא"ה מלוניל [ב"ארחות חיים", סדר יוהכ"פ סימן כט] והכל בו [סו"ס סח] כתבו שכיון שאנו מורידים שליח צבור זקן ורגיל, הוי כמומחה, שיכול להתיר נדרים לבדו, [וכתבו שבספק נדרים יכול לעשות כן], עיי"ש. [ועי' לעיל בפרק יב סעיף ו בשיטות הפוסקים לגבי התרת יחיד מומחה בזמן הזה].
ובשטמ"ק [נדרים כג ב] הביא שיש מקומות שאין אומרים אותו כולם יחד, אלא השליח ציבור אומרו בשביל כולם, וכתב שאע"פ שאין אדם נעשה שליח לחרטת אשתו, וכל שכן אדם בשביל חבירו, [עי' בפרק יט סעיף א], הא אמרינן דאי מכנפי ממילא, שפיר דמי, והכא הרי עיקר אסיפתם היא כדי להתפלל ולהתודות מעוונתיהם, ומתוך שמתקבצים לדבר אחר, יכולים להתיר זה לזה, עיי"ש. [ולכאו' משמעות דבריו שטעם זה ד"מכנפי" מועיל גם שיוכלו להתיר נדרים זה לזה. (והיא שיטה מחודשת). ועי' מה שהובא בזה לעיל בפרק יט סעיפים א-ג בעיקר הדין דעשיית שליח להתרת נדרים, אך עכ"פ לא מצינו מי שחילק בדין התרת נדרים ע"י שליח בין מכנפי ללא מכנפי].
^ 27 רא"ש [שם]. והתוס' רי"ד [נדרים כג ב] כתב שיש בכך חרטה טובה על הנדרים שנשכחו, משום שאילו היה יודע בשעה שנדר שישכחם, לא היה נודר. וכתבו שלכן מסיימים "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו' כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" [במדבר טו כו], לומר שאנו מבקשים חרטה על השגגות, וכדלהלן בסעיף יד והערה מב. והו"ד התוס' רי"ד בשבלי הלקט [סימן שיז] ובשיירי כנה"ג [בסימן תריט בהגהות הטור אות ז].
ופירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמו, וב"שלמי נדר" הערה כט] שכוונת הרא"ש היא רק על אותם נדרים שנכשל בהם, שבהם אומרים דאנן סהדי שמתחרט הוא מהם, אך אין כוונתו שמשום הספק שמא נכשל באחד מהנדרים שנדר, הריהו מתחרט בכל שנה על כל הנדרים שנדר, עיי"ש עוד בדבריו, ומש"כ להקשות לפ"ז.
והנה הרא"ש כתב כן ליישב קושיית ר"ת שצריך "חרטה", אמנם עי' בט"ז [או"ח סימן תריט ס"ק ב, ויו"ד סימן שכג ס"ק ב] שכתב שכוונת ר"ת להקשות איך מועיל זה להציל מן העונש שעבר, הרי בודאי אין כאן "פתח של חרטה" לכל הקהל, ואין מועיל היתר זה שמתחרט מחמת יראת העונש שעבר על הנדר, שא"כ יתבטל חיוב דשחוטי חוץ, שיתחרט על ההקדש קודם שיבא לידי כרת, [ועי' בנדון זה בפרק כה הערה מ], אלא ודאי שצריך "פתח". וע"ז תירץ הרא"ש דזה הוא ה"פתח" עצמו, שאילו ידע יראת העונש הנמשך מהנדר גופיה, [ולא מהעונש שבא לו על שעבר על הנדר, אלא כיון שעבר על נדרו הרי הוא מתחרט מיראת העונש על הנדר], לא היה נודר, שמיד משעת הנדר רבוצה עליו יראת העונש על הנדר, כיון שהוא בר הכי שאין מקיים את נדרו, לכך מתחרט הוא על עיקר הנדר.
אמנם הרבה אחרונים כתבו לתמוה על הט"ז שכתב דלא הוי חרטה מחמת העונש, והסיקו שכוונת הרא"ש שגם אם חרטתו היא רק משום שעבר על שבועתו, הוי "חרטה" מעליא, שבודאי מחמת שעבר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו. והוסיפו די"ל שגם ר"ת מודה ביסודו לדברי הרא"ש שכשאומר הנודר בפירוש שמתחרט מעיקרו מחמת שעבר על שבועתו הוי חרטה מעליא ועדיפא משאר חרטות דעלמא, משום שודאי מתחרט מעיקרו בחרטה זו על מה שנדר, דלולי שגבר עליו יצרו לא היה נודר לבא לידי עבירה אף שאם לא היה נודר היה מגיע לו הפסד ממון, אלא דעכ"פ סובר ר"ת שכל זמן שאין הנודר אומר חרטה לפנינו בפירוש, לא שייך לומר בזה "אנן סהדי" ואין מתירים לו, עי' בזה בשו"ת שאילת יעבץ [ח"ב סו"ס צח] ובשו"ת בית שלמה [אבהע"ז סימן פ, עמ' צט-א], ועוד, [וכמו שהובא בפרק כה הערה מא].
ועי' בראבי"ה [ח"ב סו"ס תקכח] שפירש בשם זקינו [הראב"ן, והו"ד במסכת עירובין ד"ה ותקון] שאמירת "בכולהון איחרטנא בהון", היינו משום שאין הכל בקיאין לידע שהנודר כאילו בנה במה, אלא כולם מכוונין לדעת השליח ציבור, והוי כאילו אומרים בפירוש "שבנו ונתחרטנו על הנדרים, והננו נשאלין", והוא מתיר להם בהסכמת רבים, עיי"ש, והו"ד באור זרוע [הל' ערב יוה"כ סימן רעז אות ה].
וע"ע ב"ידות נדרים" [סימן ריא ב"יד שאול" ס"ק ב] מש"כ ליישב באופן אחר הא דמהני התרת "כל נדרי" אף שאין בזה "פתח" וחרטה, ע"פ דברי המבי"ט דמדאורייתא לא בעינן כלל "פתח" וחרטה [וכנ"ל בפרק כה סעיף ב, ובמילואים סימן א], אלא רק מדרבנן, עיי"ש מה שהאריך ליישב לפ"ז.
^ 28 רא"ש [ביומא ובנדרים שם], שמה שאמר רב פפא [בגיטין לה ב] שצריך לפרט הנדר, היינו דוקא כשהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו, שבזה צריך הנודר לפרט לחכם נדרו, שמא נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם, [עי' גיטין לה ב שאמרו שהטעם שצריך לפרט זהו "משום מילתא דאיסורא"], משא"כ בהתרה זו דליל יום הכיפורים, אין דעת הקהל להתיר נדר שנדרו לדבר מצוה, וכמש"כ הקרבן נתנאל [ביומא ובנדרים שם].
(וכסברא זו כתב הגר"ש קלוגר זצ"ל [בנדרי זריזין הנדמ"ח חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד] לגבי התרת נדרים בערב ראש השנה, דאף דבעלמא אם לא פירט את הנדר אינו מותר אפילו בדיעבד, מ"מ בהתרה דערב ראש השנה מהני אף שאין מפרטין את הנדר, שהרי הטעם שצריך לפרט הנדר זהו משום חשש נדרי איסור, [וכדאי' בגיטין לה ב], ואלמוהו חז"ל לתקנתם שאפילו בדיעבד לא יהיה מופר, ולכן זהו דוקא באופן ששייך חשש זה, אבל בהתרה זו כיון שמפרש שאינו מבקש להתיר נדרים שאין ראוי להתירם, ממילא ליכא חששא דיתירו נדרי איסור, ושוב אין צריך לפרט, עיי"ש. [וע"ע לעיל בפרק עט הערה ג]).
ובתוס' רי"ד [בנדרים כג ב אות ז, ובשבלי הלקט סימן שיז בשמו] כתב טעם אחר בכך שאין מפרטים את הנדר בהתרה ד"כל נדרי", שמה שצריך לפרט את הנדר היינו דוקא כשיודע בהם, אבל ב"כל נדרי" אין חרטה אלא על אותם הנדרים שנשכחו, ולא על אותם הנדרים שזוכר אותם. (ומבואר דס"ל שבאותם נדרים ששכח אין צריך לפרט את הנדר, ועמש"כ בזה בפרק כב סעיף טו ובהערות שם, ובפרק עט הערה ב).
ובשו"ת הריב"ש [סו"ס שצד] הביא בשם הרא"ש שכיון שאינו מתיר את הנדרים אלא מכאן ולהבא, לכן אין צריך לפרט את הנדר, [והיינו לשיטתו שכתב בשם הרא"ש שאינו היתר נדרים לגמרי שיוכל לעבור עליהם עתה, אלא רק שאם כבר עבר עליהם, מתירים אותם כדי להינצל מן העונש, וכנ"ל בהערה ב], ודו"ק.
וב"ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סימן תריט] פירש שהטעם שלא הצריכו חרטה ב"כל נדרי" ואוקמוה אדינא דסגי בחרטה, זהו כדי שלא יתבייש האדם, וימנע מחמת כך להתיר שאר נדריו, עיי"ש.
^ 29 וכנ"ל בפרק כב סעיף א, עיי"ש באריכות בפרטי דין זה.
^ 30 רא"ש [ביומא ובנדרים שם], מהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ו, בטעם השני, וע"ע במילואים סימן ב], הגהות מיימוניות [סוף הל' שביתת עשור], ארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוה"כ סימן כט].
והעיר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קמט, וב"שלמי נדר", אות לג] דלכאורה לטעם זה שכופלים שלש פעמים כדין התרת נדרים, די היה לכפול רק מאמירת "כולהון יהון שרן" ואילך, שמשם הוא לשון ההתרה, ואין זה טעם לכפול מחמת כך כל אמירת "כל נדרי". [ובדומה לזה הקשה ה"ראש יוסף", וכדלהלן הערה כד]. וכתב דבע"כ צ"ל שמה שכופלים עד שם, זהו משום שכן הוא לשון חכמים, [וכמש"כ ר"ת והראשונים לשיטות ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא דלהבא, וכדלהלן בפרק פד סעיף א, שהטעם שכופלים "כל נדרי" שלש פעמים זהו משום שכן הוא לשון חכמים, וכדלהלן בפרק פד הערה כט].
^ 31 דהיינו שראוי לומר בהתרת נדרים שלש פעמים "מותר לך", [וכנ"ל בפרק כו סעיף ו]. ואמנם עמש"נ [שם בסעיף ז והערה טו] בדעת הרמב"ם בזה, ואם לדבריו אין צריך לומר "מותר לך" שלש פעמים.
^ 32 תוס' רי"ד [נדרים כג ב בסו"ד], ושבלי הלקט [סימן שיז] בשמו.
(ומבואר בתוס' רי"ד ששייך טעם זה גם לשיטה זו ד"כל נדרי" הוא משום התרת נדרים דלשעבר. [שכן הסיק התוס' רי"ד, וכנ"ל בהערה ב]. ומזה יש להעיר על מש"כ במור וקציעה [שם בסימן תריט] שטעם זה שכתבו הראשונים שמא יש אדם שלא שמע, הוא רק לשיטת ר"ת ד"כל נדרי" זהו תנאי על נדרים דלהבא, שלכן צריך להקפיד שישמעו. אך לשיטות שמתירים נדרים שעברו, אין צריך לכך, שאפילו לא שמע כלל עולה לו, שכל הקהל מסכימים לזה ונעשים שלוחים זה לזה משום כפרה שיש בזה, משא"כ לדברי ר"ת שזהו תנאי על להבא, ודאי לא סגי ליה בלי שמתנה כל אחד בעצמו, [עי' להלן בפרק פד סעיף ה], עכת"ד, דבתוס' רי"ד מבואר להדיא שכתב כן לשיטות שמתירים נדרים דלשעבר).
^ 33 ראב"ן [במסכת עירובין ד"ה ותיקון], והו"ד בראבי"ה [ח"ב סימן תקכט, בשם זקינו, והוא הראב"ן], ורבינו שלמה מגרמייזא [בסידורו, אות קא, עמ' רלו], שתיקנו לומר "כל נדרי" שלש פעמים, משום שאם יש אדם שלא היה בראשונה, יהיה בשניה, ואם לא היה בשניה, יהיה בשלישית. [וסיים הראב"ן שם דלפיכך תיקנו שיאריך בו השליח ציבור, שהרי אין כל הקהל נכנסים יחד לבית הכנסת].
^ 34 "ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סימן תריט], דבשלמא מה שאנו אומרים שלש פעמים "מותר לך", "מותר לך", אתי שפיר דהויא כההיא ד"מגל זה", [וכנ"ל בפרק כו הערה יג, ועיי"ש גם בהערה יד], אך אין בכך טעם לחזור על אמירת "כל נדרי" שלש פעמים, אלא הטעם שחוזרים שלש פעמים זהו כדי שאם יש אדם שנשבע או נדר שתים או שלש פעמים, שיהיה לו התרה עי"כ.
ובדומה לזה כתבו הבן איש חי [שנה ב פרשת ראה אות כב] ושו"ת התעוררות תשובה [ח"ד סימן קי] לפרש הטעם שחוזרים לומר שלש פעמים "מותר לך" בכל התרת נדרים], שזהו ע"פ הא דאי' בגמרא [בנדרים יח א] שאם אסר דבר בקונם או בשבועה כמה פעמים, אין הנדר השני חל על הנדר הראשון, וממילא אין יכול להתיר את הנדר השני אלא רק לאחר שהתיר את הנדר הראשון, ולא קודם, [עי' בנדון זה לעיל בפרק כז סעיף יג], ולכן כיון שדרך רובא דרובא דבני אדם לכפול דבריהם שתים או שלש פעמים, [וע"ד מה שאמרו בב"מ לא ב, אם מה שכפלה תורה "העבט תעביטנו" זהו משום שדיברה תורה בלשון בני אדם, אלמא דרך בני אדם לכפול דבריהם], ממילא יתכן שכן נדר בנדרו בלשון כפולה, ולכן חוזרים על אמירת לשון ההתרה ד"הכל מותרים לך הכל מחולים לך הכל שרויים לך" שלש פעמים.
^ 35 ראבי"ה [שם בסו"ס תקכח], שכן הוא לשון התלמוד בכמה דוכתי, וכמו שאמרו "מגל זו, מגל זו וכו'". (והיינו כמש"כ הראשונים טעם זה לשיטות שיש ב"כל נדרי" ביטול נדרים, [וכדלהלן בפרק פד סעיף י והערה כט], והראבי"ה כתב טעם זה גם לשיטתו שיש ב"כל נדרי" התרת נדרים).
^ 36 אמנם בסידור רבינו שלמה מגרמייזא [שם, באות קא, עמ' רלו, בהמשך דבריו שם] כתב שנוהגים בוורמישא שאומרים רק שתי פעמים "כל נדרי", ולא חוזרים לאומרו בפעם השלישית.
^ 37 קיצור של"ה [עניני יו"כ].
ויש לעיין אם דבריו אמורים דוקא לשיטות שיש ב"כל נדרי" התרת נדרים דלשעבר, שלכן יש לאומרו בעמידה כמו שעושים בסתם התרת נדרים, [וכנ"ל בפרק כא], אך לסוברים ד"כל נדרי" זהו רק מסירת מודעא לביטול נדרים דלהבא, [וכדלהלן בפרק פד], יתכן שבאמת אין מקור לעמוד באמירת "כל נדרי", ודו"ק. (ואמנם לדידן שנוהגים לכלול בזה גם התרת נדרים דלשעבר, [וכדלהלן בפרק פה סעיף ד], א"כ יש לעמוד באמירת "כל נדרי" עכ"פ מצד התרת נדרים).
^ 38 הראשונים [שהובאו בסמוך הערה כט] כתבו ששליח צבור אוחז ספר תורה בחיקו באמירת "כל נדרי". אמנם המנהג למעשה הוא שהשנים שנמצאים ליד הש"ץ הם אוחזים ספר תורה באמירת "כל נדרי", וכן אי' בקצור שו"ע בסימן קלב סעיף א. (עי' בדבריו שם שכתב שהגדול שבקהל מוציא ספר תורה וכו', ועומד עם ספר התורה אצל ש"ץ מימינו, ועוד אחד מחשובי הקהל עומד משמאלו עם ספר תורה, ואומרים שלשתן "בישיבה של מעלה וכו'").
39 שטמ"ק נדרים כג ב [ד"ה רבא אמר כגון], שנהגו בספרד שהש"ץ אוחז ס"ת בחיקו ואומר "כל נדרי" בקול רם וכל הקהל אומרים עמו, והטעם כדי שתהא שכינה מסכמת עמהם בהתרה. וכן כתב הרא"ש [ביומא פ"ח סימן כח, בריש דבריו שם] שנהגו שהש"ץ מוציא ספר תורה ואומר "כל נדרי ואסרי וכו'".
וגם הטור [בסימן תריט] כתב שלאחר שאמרו "בישיבה של מעלה וכו' אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", מוציא ש"ץ ספר תורה ואוחזה בחיקו, ואומר "כל נדרי וכו'", [ודלא כמנהגינו שמוציאים ס"ת לפני שאומרים "בישיבה של מעלה"]. וגם בכל בו [סימן סח] ובארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוה"כ סימן כט] הביאו דאיכא דוכתי דקא מפקי ס"ת כדי להתיר נדרים, ואמרי הני כל נדרי וכו'. [ואמנם ב"ארחות חיים" שם סיים על מנהג זה דחזינן לרבותא שאמרו דהאי מנהגא לית ליה עיקרא, וטעותא הוא]. וכן הסיק העטרת זקנים [שם בסימן תריט, ע"פ דברי הטור והר"א במסכת יומא וכתבי האר"י] שראוי להוציא הס"ת מהארון כשאומרים "כל נדרי", או עכ"פ לפתוח ארון הקודש אז. [וכתב שראוי להשתדל לזכות בהוצאת ס"ת ל"כל נדרי", ואפילו בממון רב, ועמש"כ בזה ב"יסוד ושורש העבודה" שער יא פרק ו, ועוד].
ואמנם המטה אפרים [בסימן תריט סעיף י] כתב שקודם מחזירים את הספרי תורה למקומם, ורק אח"כ הולכים שני אנשים מחשובי הקהל ועומדים אצל הש"ץ, ואומרים "בישיבה של מעלה" ו"כל נדרי", עיי"ש. וכבר העירו עליו מדברי כמה פוסקים שמבואר שמחזירים את הס"ת רק לאחר אמירת "כל נדרי", וכן המנהג, עמש"כ בזה ב"אלף המגן" [שם אות כ], ב"קצה המטה" [ס"ק כג], וכן הביא הקצור שו"ע [סימן קלב סעיף א], עיי"ש. [ואמנם ב"מסגרת השולחן" שם ס"ק א כתב שמנהג זה לא הובא בפוסקים, והוסיף שגם מנהגינו אינו כן, אלא מחזירים את הס"ת להיכל מיד אחרי אמירת הפסוק "אור זרוע", עיי"ש].
ועי' בשו"ת זרע אמת [ח"ג סימן סד] שכתב שטעם הוצאת ס"ת בעת אמירת "כל נדרי" הוא ע"פ הסוד, וע"פ הפשט אין שורש למנהג זה, [וגם בחיי אדם כלל קמד סימן כ כתב שהמנהג בקהילתנו בכל בתי המדרשות להוציא ס"ת מההיכל כמש"כ בכתבי האר"י ז"ל], וכתב שמטעם זה במקומות שלא נהגו להוציא ס"ת, אין להורות להם לשנות מנהגם היכא דאתי לאנצויי, עיי"ש. [וסיים בזה, וכמשל הדיוט, "עושה חדשות בעל מלחמות"], עיי"ש. וגם בשיירי כנה"ג [או"ח סימן תריט בהגהות הטור אות ב] כתב שאם לא הוציא הספרים ב"כל נדרי", אין בכך כלום. [ועמש"כ שם בחילוקי המנהגים כמה ספרי תורה להוציא, ועי' גם בכף החיים סימן תריט ס"ק טז]. ועד"ז כתב בשו"ת לב חיים [למהר"ח פלאג'י זצ"ל, או"ח ח"ב סימן קסב] שמעיקר הדין גם אם אין ס"ת אפשר לומר "כל נדרי", עיי"ש. וע"ע ב"יסוד ושורש העבודה" [שער יא פרק ו] שכתב ע"פ הזוהר שיש להקפיד להוציא ס"ת כשר ולא ס"ת פסול, וכ"כ המהר"ח פלאג'י זצ"ל [ב"מועד לכל חי" סימן יט סעיף יד, והו"ד בכף החיים בסימן תריט ס"ק טז] שספר תורה פסול לא יוציאו, והעדרו טוב ממציאותו.
ושמעתי שיש להמתיק ולתת טעם ע"ד הנגלה לכך שהנהיגו הקדמונים לאחוז ספר תורה בשעת אמירת "כל נדרי", דהנה במתני' בחגיגה י א תנן, היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, ובגמרא שם מייתי עלה כמה תנאי דס"ל שיש להיתר נדרים על מה שיסמוכו, ומייתו לזה מקראי, ובגמרא שם דחינן לכולהו הני קראי, ומסקינן בזה דלכולהו תנאי אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא, עיי"ש, וא"כ י"ל שלכן מוציאים ספר תורה להורות ולהודיע ד"יש להן על מה שיסמוכו", וכדמסיק אליבא דשמואל דכתיב "לא יחל דברו", הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. [וע"ע במה שהובא בנדון זה בפתיחה בעזה"י].
^ 40 שטמ"ק שם. [וכנ"ל בהערה כט].
^ 41 והראב"ן [במסכת עירובין (ד"ה ותיקון), לאחר שהסיק ד"כל נדרי" זהו התרת נדרים דלשעבר] כתב שהתקינו לש"ץ לומר, והרי הוא כאילו כל אחד ואחד מתחרט לפני חכם, שהרי כולם נמצאים שם ואין מוחין, והוא שלוחם של המתחרטים, [וכתב שעד "בכולהון איתחרטנא בהון", הש"ץ הוא השליח של המתחרטים]. ובמה שאומר "כולהון יהון שרן, נדרנא לא נדרי, ושבועתנא לא שבועה", הש"ץ הוא שליח החכם להתיר הנדרים, והש"ץ כולל את עצמו בכלל, עכת"ד. ומבואר מדבריו שרק הש"ץ אומר "כל נדרי", וכמש"כ ש"התקינו לש"ץ לומר כן" וכדמשמע בפשטות לשונו, והוא שליח הציבור לומר כן. אך יתכן שכוונתו רק שהש"ץ הוא שליח הציבור לגבי החרטה, אך עכ"פ צריך שכל אחד יאמר בעצמו, ודו"ק.
^ 42 הגהות מיימוניות [סוף הל' שביתת עשור], וכעי"ז כתב הרא"ש [פ"ח דיומא סימן כח ופ"ג דנדרים סימן ה] שכיון שכל הקהל אומרים "כל נדרי" בלחש, יש בזה שלשה מתירים. [וכנ"ל בסעיף ה והערה טז].
^ 43 כל בו [סו"ס סח] וארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוה"כ סימן כט] בשם רבי נתן ב"ר יהודה ז"ל [והוא בדבריו בספר המחכים עמ' 39, ד"ה יו"כ], עיי"ש דהיינו אם יש בידו ספק נדר או שבועה, והובא מנהג זה בב"י [בסימן תריט ד"ה כתב הכל בו], ובדרכ"מ [שם, סוף אות ג].
^ 44 רא"ש [ביומא ונדרים שם] ומרדכי [פ"ח דיומא סימן תשכו], והגהות מיימוניות [סוף הל' שביתת עשור, שגם מטעם זה נהגו הציבור לומר עם הש"ץ, כדי שיתירו גם לש"ץ]. וגם בספר "המנהגים" למהר"א טירנא [דיני יו"כ, בהגהות המנהגים שם אות קנה] כתב שהטעם שנהגו הקהל לאומרו בנחת עם הש"ץ, זהו כדי להתיר לש"ץ, כי אין אדם יכול להתיר לעצמו. [וכעי"ז אי' בראבי"ה ח"ב סו"ס תקכח].
ועי' במטה משה [לתלמיד המהרש"ל, סימן תתסה] שמה שנחשב שהקהל מתירים לש"ץ, היינו לשיטה זו שיש ב"כל נדרי" התרת נדרים לשעבר, אך לסוברים שאמירת "כל נדרי" היא מסירת מודעא לבטל נדרים דלהבא [וכדלהלן בפרק פד], אין צריך לכל זה, אלא מה שאומרים הקהל עם הש"ץ, זהו משום שצריך שכל אחד ימסור מודעא לעצמו, [ועיי"ש מש"כ לתמוה על בעל "המנהיג", ומה שכתב האליה רבה סימן תריט ס"ק ב ליישב קושייתו], והו"ד בשיירי כנה"ג [או"ח סימן תריט, בהגהות ב"י ס"ק א].
וכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמז, וב"שלמי נדר" הערה כד] דחזינן בזה שמועילה התרת נדרי הש"ץ אע"פ שאין הש"ץ שומע כלל את קול המתירים. וכתב דלכאו' עולה מזה דארבעה שיש להם נדרים ורוצים בהתרתם, יכולים לישב יחד ולומר "נדרנא לא נדרי", ואין צריכים כלל שהאחד יאמר לחבירו בלשון "נוכח". וכמו"כ יוכלו לעשות כן בהתרת נדרים שבערב ראש השנה, ואין צריך שיאמר כל אחד בפני עצמו [והניח בצ"ע].
^ 45 וכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הנ"ל בהערה לד] דלפ"ז צריך כל אחד מהקהל לכוין באמירת "כל נדרי" גם להתיר נדרי הקהל. וכמו"כ למנהגנו שאנו מרכיבים ב' הנוסחאות ומתירים גם הנדרים שעברו וגם מוסרים מודעא על הנדרים דלהבא, [וכדלהלן בפרק פה סעיף ד], צריך לכוין שיחד עם מסירת המודעא על נדרי עצמו, הריהו מתיר באמירה זו נדרי הקהל.
^ 46 מרדכי [יומא סימן תשכה], תשב"ץ קטן [סימן קלא], כל בו [סו"ס סח], טור [סימן תריט]. וכתב הטור שם שנוהגים באשכנז שקודם שיתפלל מתירים לכל העבריינים, כדי להתפלל עמהן וכו', דא"ר שמעון חסידא [כריתות ו ב] כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל, אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת, עכת"ד.
^ 47 "שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, או"ח סי תריט ס"ק א] שלשיטה זו שיש ב"כל נדרי" התרת נדרים דלשעבר, ניחא מה שמתירים קודם לכן להתפלל עם העבריינים, אבל לראשונים ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לבטל הנדרים דלהבא, [וכדלהלן בפרק פד], לא צריך לומר "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", שהרי עדיין לא נדרו ולא עברו על נדרים אלו, ואי משום נדרים שנדר בשנה שעברה, הרי כבר התנה עליהם בשנה שעברה וביטלם. וכתב שמטעם זה לא הזכירו הראשונים שפירשו ד"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לבטל נדרים דלהבא, [הרוקח, המנהיג, ועוד], נוסח זה ד"בישיבה של מעלה וכו' אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", שכיון שעדיין לא עברו על נדרים אלו, לא שייך לומר "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", עיי"ש.
והוסיף ב"שולחן גבוה" שם שמה שהלבוש [בסימן תריט סעיף א] הזכיר נוסח זה, אף דפסק כר"ת ש"כל נדרי" זהו לבטל נדרים דלהבא, זהו משום העבריינים שעברו על גזירות הקהל, והיינו במזיד, עיי"ש. ויש לציין שגם בתשב"ץ קטן [בסימן קלא] הזכיר אמירה זו [וכנ"ל בהערה לו], אף שכתב [בסימן קלד] ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לביטול נדרים דלהבא. ובאמת הרבה אחרונים פירשו טעמים אחרים באמירת "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", עי' בב"ח [או"ח סימן תריט], בט"ז, בשע"ת, [שם], ועוד, ולא הזכירו שזה שייך להתרת נדרים.
^ 48 וכנ"ל בפרק עט הערה כח.
^ 49 במדבר טו כו.
^ 50 רא"ש [ביומא ונדרים שם].
^ 51 ביאור הגר"א [בסימן תריט סעיף א], שלשיטה זו ש"כל נדרי" זהו התרה על הנדרים דלשעבר, אומרים "ונסלח" על עצם מה שנדר, וכדאי' בגמרא [בנדרים דף כב א ודף עז ב] שיש חטא בעצם הנדר אף שמקיימו, [וכנ"ל בפרק א סעיף ב], וכל שכן אם עבר על נדרו, עיי"ש. ובדומה לזה כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קנ, וב"שלמי נדר" הערה לד] דלמבואר בגמרא שם יש עונש בנדר גם אם נשאל על נדרו, וא"כ י"ל שלשיטות אלו שיש ב"כל נדרי" התרה לשעבר, י"ל שבכך נתכוונו באמירת פסוק זה לאחר התרת הנדרים.
^ 52 תוס' רי"ד [נדרים כג ב] ושבלי הלקט [סימן שיז] בשמו, שלכך מסיימים "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו' כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" [במדבר טו כו], לומר שאנו מבקשים חרטה על השגגות, כדי שלא ייענשו עליהם. וחרטה יפה היא, שאילו היינו יודעים בשעה שנדרנו שנשכח, לא היינו נודרים.
^ 53 סידור רש"י [הו"ד בסידור אוצר התפלות עמ' תקנג] וסידור רבינו שלמה מגרמייזא [אות קא, עמ' רלו], שלא שייך "ונסלח" על התרת נדרים, ובאמת אין אמירה זו שייכת להיתר נדרים, [ובסידור רש"י שם כתב שלכן אין אומרים "ככתוב בתורת משה עבדך ונסלח", שא"כ היה משמע דקאי אמירת "ונסלח" על התרת הנדרים, ועי' להלן בפרק פד הערה לד ובפרק פה הערה א], אלא שלאחר שגמרו אמירת "כל נדרי", אומר הש"ץ בקול רם, "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הנה יום בא שכתוב בו והבטיחנו עליו "ונסלח" כלומר לסלוח לנו, עיי"ש עוד.
וגם הראב"ן [במסכת עירובין, ד"ה ותיקון] כתב שלאחר "כל נדרי" אומרים כל הקהל בקול רם "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, אנו עשינו את שלנו ושבנו אליך, ואתה תעשה כמו שהבטחתנו לסלוח על עונותינו ביום הזה, עיי"ש עוד. (ולכאו' לפ"ז יש באמירת פסוק זה מעין פתיחה למה שממשיכים אח"כ, "סְלַח נָא לַעֲווֹן הָעָם הַזֶּה כְּגוֹדֶל חַסְדֶּךָ וגו' וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", [וכדלהלן בסעיף טו]). וגם בערוה"ש [סימן תריט סעיף ה] כתב שעיקר הכוונה באמירת פסוק זה הוא לסימן טוב שהקב"ה יסלח לעונותינו. ועד"ז כתב המטה אפרים [שם בסימן תריט ב"אלף למטה" ס"ק יח, לשיטות ד"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לנדרים דלהבא], די"ל שפסוקים אלו אינם קשורים להתרת נדרים, אלא זהו מילתא אחריתא באנפי נפשיה, לשאול ולהזכיר בענייני הסליחה על כל חטא ועוון בתחילת כניסת יום סליחתנו, עיי"ש.
^ 54 דרכ"מ [סימן תריט אות ב] ובדבריו בהגהת הרמ"א [שם סעיף א], בשם ה"מנהגים" [למהר"א טירנא, דיני יו"כ], עיי"ש. (ואמנם יש להעיר שבראשונים הנ"ל לא הזכירו לומר כן שלש פעמים. וגם ב"מקור חיים" [לבעל החוות יאיר, שם בסימן תריט] כתב שמנהג מקומם לומר רק פעם אחת "ונסלח", ואין אומרים "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ", עיי"ש). ועי' בסמוך בהערה מה.
^ 55 לבוש [שם סעיף א], וכן המנהג היום.
(ובאמת יש שגרסו גם בדברי המהר"א טירנא [הנ"ל בהערה מד] "ויאמר ש"ץ 'ונסלח' שלש פעמים, והקהל עונים, 'סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם וגו''', והקהל עונים שלש פעמים 'וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ'", ולגירסא זו יש לפרש בדומה לדברי הלבוש, ודו"ק).
^ 56 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, [הו"ד ב"שלמי נדר" הערה יט].
והוסיף שם דלפ"ז צ"ע אם גם כשיבנה ביהמ"ק בב"א יאמרו נוסח זה של "כל נדרי" כפי שאומרים עתה, כיון שעי"ז יתבטלו כל הקדשות וקרבנות, ואף שע"י אמירה זו אינו מתחרט על זה, אך מ"מ הנוסח יכול לגרום קלקול. והרי חזינן ממה שאומרים אמירה זו בזה"ז אף שיתכן דאינה מועילה לענין ממון עניים, דלא חיישינן לקלקול לענין זה, עכת"ד.
------------
^ 57 ר"ת בספר הישר [סימן קמד, ובנדפס מחדש סימן ק] ובתוס' ובראשונים נדרים כג ב, וברא"ש [סוף יומא] בשמו, ובראב"ד ב"תמים דעים" [סימן קפג], ועוד.
^ 58 והוסיף ר"ת טעם נוסף לדחות שיטות אלו, שמה מועיל מה שמתנה לאחר שכבר עבר על נדרו שיהיה נדרו בטל, [הו"ד ברא"ש סוף יומא, ובטור בסימן תריט, ועוד], עיי"ש, ופשטות דבריו משמע שכוונתו לומר שכיון שכבר עבר על הנדר, תו אי אפשר להתירו, ועי' בב"י [ריש סימן תריט], בב"ח [שם סעיף ב] וביד המלך [ח"א, בקונטרס "כל נדר וכל שבועה" ד"ה הן אמת] שכתבו לתמוה על דבריו שהרי לדינא קיי"ל כאמימר [בגמרא בשבועות כח א] שאם נשבע על ככר, נשאל עליה אפילו אם "אכלה כולה", משום שעדיין מחוסר הוא קרבן בשוגג, ומלקות במזיד, ולא קיי"ל כרבא שלאחר שעבר ואכלה כולה אין נשאלים עליה, [וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש שם בסימן יז, והרמב"ם בהל' שבועות פ"ו הי"ח, וכנ"ל בפרק לב סעיף ד], וא"כ לדינא יכולים להתיר גם אותם הנדרים שכבר עבר, וממילא יכול אדם להישאל ביוה"כ שעומד בו על אותם הנדרים והשבועות שנשבע ונדר במשך השנה ועבר עליהם. [ועי' בב"ח שם ובקרב"נ על הרא"ש סוף יומא (אות י) שבאמת כתבו לפרש קושיית ר"ת באופ"א].
ובאמת בשו"ת בית יעקב [להג"ר יעקב בן שמואל מצויזמיר, סימן קי] כתב דר"ת סובר דלדינא קיי"ל שאם "אכלה כולה", תו אינו יכול להישאל, ודלא כאמימר בשבועות שם, [והוסיף הבית יעקב שכן היא גם שיטת הרמב"ם דלהלכה קיי"ל כהך מ"ד, ודלא כמו שכתבו שאר פוסקים בדעת הרמב"ם בזה, וכנ"ל בפרק לב הערה ט], ולכך הוקשה לר"ת דמה מועיל להתיר מה שעברו כבר. [וכתב הבית יעקב שהרא"ש שסובר שהתרה זו קאי על מה שעבר, אזיל לטעמיה שפסק (בפ"ג דשבועות סימן יז) כאמימר שגם אחרי שעבר על השבועה יש לו התרה, ומשו"ה הנהיג הרא"ש להתיר על העבר]. וסיים הבית יעקב דלפ"ז ממה שאנו נוהגים לומר ב"כל נדרי" "מיום כיפורים זה עד יום כפורים הבא", מוכח דסבירא לן לדינא כר"ת והרמב"ם שאין מועיל התרה למה שעברו, [וכתב דממילא מש"כ השו"ע בסימן רלח סעיף כ שמי שנשבע על ככר ואכלה מהני התרה, זהו דלא כהלכתא], עכת"ד. (ואמנם יש לציין שלנוסחא דידן שאנו מוסיפים גם "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה", תו אין ראיה דס"ל דלא מהני התרה למה שעבר. ובעיקר דבריו עי' מה שהובא בפרק לב הערה ט מדברי השער המלך והחקרי לב שכתבו לתמוה עליו, עיי"ש).
ובשער המלך [הל' שבועות פ"ו הי"ח, ד"ה שוב ראיתי] ובישועות יעקב [או"ח סימן תריט ס"ק א] כתבו לפרש קושיית ר"ת ע"פ דברי האחרונים שכתבו שדוקא באופן שיש נפק"מ בהתרה לגבי מלקות או קרבן ס"ל לאמימר שנשאלין על ככר גם כשאכלה, אך כשאין נפק"מ בהתרתו אלא לגבי לפוטרו מדיני שמים, [וכגון במזיד ולא אתרו ביה], לא מהני ההתרה גם לאמימר, [וכן מבואר בשו"ת שער אפרים סימן עב ועוד, וכן דעת הרבה ראשונים, וכנ"ל בפרק לב הערה יג, ועיי"ש בהערה יא שיטות החולקים בזה], ולפ"ז פירש הישועות יעקב דהיינו מה שהקשה ר"ת דמה מועילה ההתרה לנדרים שכבר עבר עליהם, דהיינו לאותם נדרים שאין נפק"מ כעת בהתרתם רק לבטל העונש בדיני שמים, שכיון דלא התרו בו למלקות, אין נשאלין עליהם אחר שכבר עבר על הנדר, עיי"ש. [וע"ע בשער המלך לעיל מינה מש"כ עוד ליישב קושיית הב"י הנ"ל]. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק [ח"ט סימן סא] מש"כ בנדון זה.
(ואמנם עי' בפרק לב סעיף ו שיש חולקים שגם בזמן הזה מועילה התרה גם לאחר שאכל הככר שנשבע עליה אף דליכא מלקות, והובא שם שכן מוכח מדברי השו"ע [ביו"ד סימן רלח סעיף כ] שהביא דין זה בסתם, אף שאין האידנא מלקות, וא"כ י"ל דהב"י שתמה על קושיית ר"ת שודאי מועילה התרה גם לאחר שעברו על הנדר, וכנ"ל, לשיטתו שגם בזמן הזה מועילה התרה לאחר שאכלה, ודו"ק).
^ 59 ר"ת [בספר הישר] ובראשונים [הנ"ל] בשמו.
^ 60 ר"ת [בספר הישר שם] בשם אביו, סמ"ג [ל"ת רמב], מהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ו, עיי"ש שכתב דהכי קיי"ל], ראב"ד [בתמים דעים סימן קפג], שו"ת הרשב"א [ח"ה סימן רנז], שו"ת הריב"ש [סו"ס שצד], מהר"ם מרוטנבורג [ב"ספר מנהגים", סדר יו"כ, עמ' 54], אור זרוע [הל' עיו"כ סימן רעז, במסקנת דבריו], תשב"ץ קטן [סימן קלד], האגור [סימן תתקמג, עיי"ש שכתב שכן מנהג אשכנז], המנהיג [לראב"ן הירחי, הל' יו"כ סימן נו, בשם ר"י], מטה משה [לתלמיד המהרש"ל, סימן תתסד], ועוד.
^ 61 נדרים כג ב.
^ 62 רוב הראשונים כתבו דלאו דוקא אמרו "יעמוד בראש השנה", אלא דהיינו שיעמוד בזמן מסויים ויאמר כן, [כ"כ הרא"ש בפירושו, ריטב"א, נמוק"י, ומאירי (כ:) וכן הביא השטמ"ק שם (ד"ה ומתרץ אביי) בשם הרא"ם, ועי' גם בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן רעט בשם המפרשים דלאו דוקא אמרו בראש השנה אלא בכל זמן שירצה ועד זמן שירצה, וכן דייק בשכנה"ג סימן ריא בהגהות הטור ס"ק ד, מדברי הטור והרמב"ם]. אמנם בשטמ"ק שם הביא בשם רבינו נתנאל הקדוש ובשם יש מפרשים שבדוקא אמרו בגמרא "יעמוד בראש השנה ויאמר", שמתוך שהוא יום הדין גומר בלבו לבטל, וה"ה ביוהכ"פ. (וכתבו שלכך אנו רגילים לבטל ביוה"כ ולומר "מיום כפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה"), וכן אי' בתוס' ישנים [בנדרים שם] בשם הרב ממיץ, והובאו שתי שיטות אלו בשו"ת ופסקי הריקאנטי [סימן תפ].
ובתוס' [בנדרים שם] כתבו בשם ר"ת [בספר הישר סימן קמד, ובנדפס מחדש סימן ק] דאע"פ שבגמרא אמרו "עומד אדם בראש השנה", אנן עבדינן ביום כיפור, משום שמצינו יוה"כ דאקרי ראש השנה, כדכתיב ביחזקאל [מ א] "בראש השנה בעשור לחודש", דהיינו יוה"כ דאקרי יובל [וכדאי' בערכין יב א]. ועוד שיום כיפור הוא סמוך לראש השנה, ותיקנו לאומרו דוקא ביום הכיפורים, משום דביוה"כ בטלים מכל מלאכות ואיכא כנופיא טובא, והו"ד בשבלי הלקט סימן שיז, וכעי"ז כתבו הרא"ש [בסוף יומא סימן כח, ובנדרים פ"ג סימן ה], הרשב"א [בשו"ת ח"ז סימן קנד], והמהרי"ל [בהל' ליל יו"כ סימן ח]. (ומקור לטעם זה שתיקנו ביוה"כ משום שהוא בטל ממלאכה, הביאו הפוסקים מהזוהר [ברעיא מהימנא פרשת פנחס, דף רנה א] דאי' שם דיוה"כ אסור במלאכה, ובגין דא תקינו למימר ביה "כל נדרי ואסרי וכו'", עיי"ש).
ובאור זרוע [הל' ערב יוה"כ, סימן רעז] הביא בשם ר"ת שתיקנו אמירת "כל נדרי" דוקא ביוהכ"פ משום שביום זה אין עסוקים באכילה ושתיה, שכבר הפסיקו מבעוד יום, ונאספים לביהכנ"ס מפני שיום סליחה ומחילה הוא, לכך תיקנו לאומרו דוקא ביום זה. והמהר"ם מרוטנבורג [ב"ספר מנהגים", סדר יו"כ, עמ' 54] הוסיף עוד שתיקנו לאומרו ביוה"כ משום שיוה"כ הוא סמוך לסוכות, שמצוה לידור בו, וכדכתיב "מנדריכם ונדבותיכם" [במדבר כט לט].
^ 63 עי' בתוס' וראשונים שם מש"כ על לשון "דנדרנא" ו"דאתחרטנא" [דמשמעותו גם לשון "להבא", עי' בפוסקים שם מש"כ בזה], וע"ע בקרבן נתנאל [פ"ג דנדרים אות ס-ע, ובסוף יומא אות ה-ו], ב"נוהג כצאן יוסף" [להג"ר יעזפא קאשמן סגל זצ"ל, עמ' רעט-רפ, אות ד], בלבוש [בסימן תריט סעיף א, עיי"ש שהאריך בזה], בט"ז [שם ס"ק ב], במגן אברהם ובמחצה"ש [ס"ק ב], באליה רבה [שם ס"ק ז-ח] ובמור וקציעה [שם, ובתשובתו בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמה], בשערי תשובה [שם, עיי"ש שכתב דאף שהיחיד יכול לומר בלחש "מיום כיפורים שעבר עד יו"כ זה, ומיום כיפורים זה עד יו"כ הבא וכו'", מ"מ הש"ץ בציבור אין לו לשנות מנוסח הנדפס ומורגל בפי הכל. ועי' להלן פרק פה הערה ה], במשנ"ב [שם ס"ק ב], בערוה"ש [שם סעיף ד] ובמחזור הרוו"ה [בהקדמתו ל"כל נדרי"], ועוד.
^ 64 נדרים כג ב, רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא, א"ל רבא תנא קא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא וכו'.
^ 65 ובאמת כמה ראשונים הקשו על ר"ת דס"ל ד"כל נדרי" הוא מסירת מודעא, דאיך תיקנו רבנן לומר "כל נדרי", הרי אין מפרסמים מסירת מודעא ברבים, וכדאי' בנדרים כג ב, [וכנ"ל בהערה ח], ומכח קושיא זו לדחות פירוש ר"ת ש"כל נדרי" הוא מסירת מודעא, עי' בר"ן, בתוס' רי"ד, בנמוק"י, במאירי בשם "קצת רבנים" [בנדרים שם], בשבלי הלקט [סו"ס שיז] וברבינו ירוחם [נתיב יד סוף ח"ג]. וכן הביאו המהרי"ץ גיאות [ב"שערי שמחה", הל' יוהכ"פ סימן קמז], והכל בו [סו"ס סח] והארחות חיים [לרא"ה מלוניל, סדר יוה"כ סימן כט] בשם רבי נתן ב"ר יהודה ז"ל [והוא בדבריו בספר המחכים עמ' 40, ד"ה יו"כ] שדחה גם מכח קושיא זו פירוש ר"ת. [ואמנם הזכיר שם שר"ת דחה קצת מהקושיות עליו]. וכמו"כ הסיק בשו"ת הלכות קטנות [ח"ב סימן ריט] שמטעם זה שאמרו שאין מפרסמים דין זה ברבים, ראוי לומר "כל נדרי" בלשון עבר ולא בלשון עתיד.
^ 66 שו"ת רדב"ז [ח"ד סימן לג], שלפירוש ר"ת ליכא למיחש שמא יבואו להקל בנדרים, שאין זו הלכה למעשה שבאין להישאל לחכם, וגם אין דורשין אותו ברבים, אלא חושבים הציבור שהוא מכלל סדר התפילה, ולא יבואו לזלזל בנדרים מחמת כך, שלא יעלה על דעתם שיועיל היתר זה למה שבין אדם לחבירו כלל, עיי"ש.
והמאירי [בנדרים כ ב, סוד"ה ופירשו] כתב דאף שאמרו בגמרא שאין מפרסמים מודעא זו, מ"מ עתה אומרים "כל נדרי" בביהכנ"ס, משום דהאידנא קילי נדרי, [וכ"כ הריטב"א בדף כג ב שלכן האידנא עדיף טפי לפרסם ביטול הנדרים], וכן אי' בספר הישר לר"ת [סימן קמד, ובנדפס מחדש סימן ק]. ועוד כתב המאירי שלא אמרו בגמרא שאין מפרסמים אלא משום חשש עמי הארץ, ועכשיו אין עמי הארץ מצויים כ"כ. [ויתכן שזוהי כוונת התוס' בנדרים שם כג ב ד"ה תנא (בתירוצם הראשון) שכתבו שמה שאמרו בגמרא שאין מפרסמים, היינו דוקא משום עמי הארץ דאתו לפירקא].
^ 67 וכדלעיל בפרק פב סעיף ב והערה ג. [ואמנם עי' שם בהערה ד שיטות הסוברים שאומרים "כל נדרי" בלשון הקודש].
^ 68 תוס' [שם ד"ה תנא], שדוקא כשאומרים ללועזים בלעז אתי לזלזולי בנדרים, ולכן לא דרשינן ליה בפירקא בפירוש, אבל "כל נדרי" שאומרים בארמית, אין כל העם מבינים בו, [ובאור זרוע הל' ערב יוה"כ, סימן רעז, הביא בשם ר"ת טעם זה להיפך, שכיון שאומרים "כל נדרי" בלשון הקודש שאין כל העם מבינים בו, לא אתי לזלזולי בנדרים], וגם שאין מזכירים בתנאי זה להדיא "מותרים אתם", [וכעי"ז אי' בתוס' ישנים בנדרים שם דלא דרשינן להו "מותרים אתם", ואינו ברור לכל העולם], וכ"כ הסמ"ג [ל"ת רמב] שאין הזכרת הנוסח בתפילה נחשב כמו דרשה בפירקא, מאחר שאינו אומר להם בפירוש "מותרים אתם".
והנה בשו"ת משנה הלכות [ח"ג סימן קפח] כתב להלכה לחשוש לתירוץ זה, וכתב שכיון שכתבו התוס' שההיתר לומר "כל נדרי" זהו משום שהוא כתרגומו ואין כל העם מבינים זה, וגם שאין אומרים להם "מותרים אתם", ממילא יש להיזהר בדרשת הרב בפתיחת יוה"כ שלא יתרגם "כל נדרי" ושלא יבאר להמון העם פירוש הדברים של "כל נדרי", עכת"ד. אמנם יש להעיר בזה דהא מצינו בראשונים שם כמה תירוצים אחרים אמאי אין חשש פרסום באמירת "כל נדרי" [וכנ"ל בהערה י], וגם התוס' גופייהו בתירוצם הראשון כתבו טעם אחר בזה, וממילא לפי טעמים אלו אין חשש בהבנת "כל נדרי". [וגם בכך שתיקנו לאומרו בארמית מצינו טעם אחר, שזהו משום שנתקן בבבל שכן היה לשונם, וכדלעיל בפרק פב הערה ג]. ואדרבה, לנוהגים להוסיף בזה "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה" וכמנהגינו, [וכדלהלן בפרק פה סעיף ד, ובפרט לנשים, שאין נוהגים שעושות התרת נדרים בערב ראש השנה, וכנ"ל בפרק סב הערה ג, וסומכים בזה על התרת נדרים שב"כל נדרי", וכמש"נ שם בסעיף יג], צריכים להבין אמירתו, דאל"ה לא יצא בזה ידי חובה, וכמש"כ החיי אדם [כלל קלח סימן ח] לגבי התרת נדרים בערב ראש השנה, [וכנ"ל בפרק פ הערה ג. ועד"ז הביא בשו"ת רבבות אפרים ח"ד סימן קמח שכשאומרים "כל נדרי" צריך שיבינו פירוש המילים, עיי"ש].
וע"ע לעיל [בפרק פב סעיף ב] מדברי הלבוש וסידור רש"י שתיקנו "כל נדרי" בבבל שהיה עיקר לשונם ארמי, ותיקנו לאומרו בארמית כדי שיבינוהו הכל. [ועי' ב"נוהג כצאן יוסף", להג"ר יעזפא קאשמן סגל זצ"ל, עמ' רעט, אות ד, שעמד בשני טעמים אלו דהלבוש והראשונים אם הטעם שתיקנו אמירת "כל נדרי" בארמית, זהו כדי שיבינו הכל, או אדרבה, כדי שלא יבינו]. ומשמע בלבוש שטעם זה שתיקנו לאומרו בארמית כדי שיבינוהו הכל הוא גם לשיטת ר"ת שיש בזה מסירת מודעא אלהבא.
^ 69 עי' בנדרי זריזין [להגר"ש קלוגר זצ"ל, נדרים כג ב, ד"ה והנה הרמב"ם] שכתב ליישב דעת ר"ת, דס"ל שעיקר מה דסתם לה התנא, היינו מחשש שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, והיינו מחשש שאם נתיר להתנות משנה לשנה, יבא להתנות פעם אחת על לעולם, ועלול הוא לבא לידי מכשול מחמת כך, [עיי"ש בנדרי זריזין שחידש שאם אח"כ נדר פעם אחת והיה זכור לתנאי, כבר בטל תנאו, וכדלעיל בפרק פא הערה יא]. וא"כ תינח אם לא היה תיקון קבוע לרבים להתנות כן, אלא כל אחד היה מתנה כפי רצונו, היה חשש פן יתנה פעם אחת על לעולם, אבל כיון שתיקנו לומר כן בתפילה, א"כ שוב אין חשש שיתנה על לעולם, שהרי נתקן להתנות בכל שנה והוא בנוסח התפילה ובכל שנה ושנה, וממילא ליכא חשש קלות ראש, דהוי זמן קרוב ולא חיישינן לשכחה, עיי"ש.
והגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"שלמי נדר" הערה כ, וב"מנחת שלמה" נדרים כב ב (עמ' קלו ועמ' קנ)] כתב לפרש טעם מנהגא דידן שמפרסמים ענין זה אף דעלולים לבא עי"כ לזלזל בנדרים, שזהו משום חומר נדרים, שמחמת כך הקילו לפרסם ולא חשו לתקלה כדי להציל את העם מנדרים. ומטעם זה הקילו לומר "כל נדרי" בפני כל, כדי שלא יתקיימו נדריהם, וע"ע במה שהובא בנדון זה בפתיחה בעזה"י. (אך סיים הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב דמ"מ מה שאין מלמדים את הנשים לדעת מהו ענין "כל נדרי" ושלא יטעו לסבור שהוא סתם תחינה בעלמא, זהו מהטעם האמור בגמרא דלא דרשינן לה בפירקא משום דתנא מסתם לה סתומי כי היכי דלא לזלזלו בנדרים, וכנ"ל, כיון שהנשים ודאי יטעו לחשוב שעי"ז אפשר לזלזל בנדרים).
ויש לציין בזה מש"כ ב"מקור חיים" [לבעל החוות יאיר, בסימן תריט] להעיר אהא דכתבו הפוסקים דין זה שהרוצה שלא יתקיימו נדריו, שהוא מנהג "כל נדרי", ולא חששו הפוסקים שמחמת כן שיפרשו דין זה ינהגו קלות ראש בנדרים, דהא כתב הרמב"ם [בפתיחה למו"נ, אהא ד"אין דורשין וכו', ולא במעשה בראשית בשנים"] שדבר שנכתב בספר כאילו דרשם לאלפים מבני אדם, עיי"ש מה שהאריך, וסיים בזה שדוקא בדורש לרבים ובהם עמי הארץ וקלי הדעת בהם יש לחוש להנהגת קלות ראש, אך בדבר שנכתב בספר אין לחוש להנהגת קלות ראש, שאינם מבינים מה שכתוב בספר, שרק אחד מהרבה מתבונן לעומקו של ענין ויורד לסוף דעת המחבר, עיי"ש עוד.
^ 70 לבוש [סימן תריט סעיף א], מגן אברהם [ס"ק ו], מטה אפרים [סעיף יא], מור וקציעה [שם, וכנ"ל בפרק פג הערה כב], ומשנ"ב [ס"ק ה], שכל אחד מהציבור אומר עם הש"ץ בלחש, שאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור.
והוסיף הלבוש שמטעם זה אומר הש"ץ בקול רם, כדי להזכיר לציבור שיאמרו גם הם ויעשו תנאי לעצמם [וכנ"ל בפרק פב סעיף ג]. ומטעם זה מגביה הש"ץ קולו בפעם השניה יותר מהראשונה ובפעם השלישית יותר מהפעם השניה, כדי שישמעו כולם ויעשה כל אחד תנאי לעצמו. [וע"ע לעיל בפרק פב הערה ט טעם נוסף לזה].
וגם המהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ו] כתב שצריך כל אדם לומר "כל נדרי" עם הש"ץ. אך כתב שהטעם בזה הוא כדי שיהיו לכל הפחות שלשה מתירין, עכת"ד. (ומשמע מדבריו שגם אם יש ב"כל נדרי" מסירת מודעא על נדרים דלהבא, גדרו הוא כעין "התרת נדרים" ויש בזה דיני התרת נדרים, עי' מה שהובא בנדון זה להלן בהערה כד ובמילואים סימן ב).
^ 71 עי' באור זרוע [הל' ערב יוה"כ סימן רעז] שכתב דלר"ת הש"ץ אומר וכל הקהל מסכימים עמו ומכוונים לבם לדבריו.
ועד"ז כתב הב"ח [סעיף ז] מדנפשיה, ד"כל נדרי" נאמר בלשון רבים, משום שהשליח ציבור הוא שמתיר הנדרים להבא מדין תנאי, בהסכמת הרבים. וכן מבואר בעטרת זקנים [סעיף ד] ובאליה רבה [סוס"ק ח] דדי שהש"ץ אומר "כל נדרי" עבור כולם, דרבים שהסכימו על שום תנאי ואחד מהם אומר בפירוש "כך וכך התנינו", מועיל מדין הסכמה, ולא מטעם שליחות, עיי"ש. [ומטעם זה כתב האליה רבה לחלוק על הלבוש שכתב שכל יחיד צריך לומר בעצמו].
^ 72 לבוש [שם סעיף א], ומטה אפרים [שם בסעיף יא], כדי שלא יבלבל דעת החזן והצבור. וכן הביאו המגן אברהם [ס"ק ו] והמשנ"ב [ס"ק ב] דהקהל אומרים "כל נדרי" בלחש עם הש"ץ.
^ 73 שו"ע הגר"ז [סעיף ג, במוסגר] שיש לאומרו בקול רם מעט, בענין שיהיה נשמע לעומדים אצלו, ע"פ המבואר בשו"ע [יו"ד סימן ריא סעיף א], והיינו שהובאו שם שתי שיטות אם במסירת מודעא לבטל נדריו סגי בביטול בלחש.
ואמנם לשיטת הסוברים דלא סגי בביטול בלחש, נחלקו הפוסקים אם די במשמיע לאוזניו עכ"פ, או שצריך לומר בקול רם דוקא, עי' רא"ש [בנדרים פ"ג סימן ד] ור"ן [שם], וטור ושו"ע [יו"ד סימן ריא] וב"ח, ט"ז וש"ך, הגהות רעק"א, ובית לחם יהודה ועצי לבונה [ביו"ד שם], וערוה"ש [שם סעיף ב, שכתב ע"פ דברי הש"ך שצריך שיאמר בקול כדרך המדברים], ובכתב סופר [גיטין לה ב ד"ה עוד נ"ל] וחזו"א [נדרים סימן קלו לפרק ג אות ו], ועוד, וכנ"ל בפרק פא סעיף יט. ואמנם עי' בשו"ת מנחת יצחק [ח"ט סימן סא] שכתב דבמסירת מודעא דיוה"כ דמהני רק באופן שאינו זכור לתנאי בשעת הנדר, בזה סגי לכו"ע במשמיע לאוזניו, ואין צריך שיהיה בקול רם ממש.
וטעם שיטה זו שצריך אמירה בקול, פירש הערוך השולחן [שם בסימן ריא סעיף ב] שזהו משום שכיון שהנדר נעקר ע"פ דיבורו, צריך שיהיה הדיבור ברור ומבורר בלא שום התרשלות ורפיון, אך כשאומר בלא שמשמיע לאזנו [לשיטה ראשונה], או שלא בקול [לשיטה שניה], מראה בעצמו כאילו מסופק הוא בדיבור זה, וממילא נדרו קיים, עיי"ש. [והביא מדברי ה"שמלת בנימין" שכתב שהטעם שצריך בקול זהו משום חשד, ונחלק עליו]. וע"ע במה שהאריך בנדון זה ב"בית דוד" [להגר"ד ביסטריץ זצ"ל, סימן ריא סעיף א ד"ה ודברי].
^ 74 ויש לציין בנדון זה מש"כ בשטמ"ק [נדרים כג ב, ד"ה ומתרץ, בתחילת דבריו] בשם ר' נתנאל הקדוש, דבתנאי ביטול נדרים דראש השנה ויוהכ"פ שגומר בליבו בביטולו, דעת מבורר ומוכח הוי, ומהני אע"פ שאומר בצינעא. והוסיף דמ"מ יש לחוש להצריכו ביטול בפרהסיא, שיש לחוש למנהג שאנו אומרים בקול רם "כל נדרי" בליל יוהכ"פ ובפרהסיא, שלא על חנם נהגו כן, עכת"ד.
ועוד יש לציין בזה מש"כ השל"ה [ריש מסכת יומא, ובקצור של"ה, עניני הנהגת התרת נדרים], דאף שבאמירת "כל נדרי" בערב יוהכ"פ מבטלים את הנדרים שידרו במשך השנה, מ"מ כיון שזריזין מקדימין למצוות, לכן ראוי להקדים ולעשות כבר קודם ראש השנה שני הענינים. התרה על העבר, ומסירת מודעא אלהבא וכו', עיי"ש. [וכנ"ל בפרק פא סעיף ב]. ועי' בשו"ת מנחת יצחק [הנ"ל ח"ט סו"ס סא] שפירש שאין כוונת השל"ה שמשום "זריזים מקדימים" תיקנו לעשות פעם נוספת מסירת מודעא לבטל הנדרים, שהרי כיון שכבר ביטל בערב יוה"כ שעבר מה שידור מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה, א"כ אין מה לבטל עתה בראש השנה, שכבר ביטל מה שידור בזמן זה, ולא שייך בזה "זריזים מקדימין" להקדים הביטול לערב ראש השנה. אלא הטעם שנהגו למסור מודעא לבטל הנדרים בערב ר"ה מלבד מה שאומרים "כל נדרי", זהו משום טעם אחר, דחיישינן לשיטות שצריך שיהיה משמיע לאוזניו ביטול הנדרים [וכנ"ל בהערה יז, ובפרק פא הערה כה], ומאידך, הרי הזהירו הפוסקים שלא יגביהו הציבור את קולם באמירת "כל נדרי" שלא יתבלבלו הקהל, [וכדלעיל הערה טז, ונקט המנחת יצחק שם שאם ישמעו תרי קלי, יש לחוש בזה שיתבלבלו הקהל, וע"ד מש"כ הפוסקים לגבי קריאת התורה, עיי"ש], וכיון שכן יש לחוש שיאמרו הציבור בלחש שלא ישמיעו לאוזניהם, לכן התקינו לעשות ביטול נדרים נוסף, וזה מה שעושים בערב ראש השנה. אלא דעכ"פ זה שמקדימים ביטול זה לערב ראש השנה, כתב השל"ה שזהו משום זריזין מקדימין.
^ 75 לבוש [בסימן תריט סעיף א], שמשום "כל נדרי" אין צריך שלשה, כיון שאינו אלא תנאי על להבא, וכל אחד מתנה בעד עצמו.
ולפ"ז כתב הלבוש [שם בסעיף א] שעיקר הטעם שנוהגים להעמיד שנים ליד הש"ץ זהו כדי להתיר להתפלל עם העבריינים. [אמנם עי' ב"פתחי עולם" לבעל ה"הליכות עולם" שם בסימן תריט ס"ק א, שהעיר שלפי טעם זה היה ראוי שילכו משם אותם השלושה מיד אחר אמירת "בישיבה של מעלה וכו'"]. והוסיף הלבוש שמטעם נוסף צריך להעמיד שנים ליד הש"ץ בתפילות יוהכ"פ, משום שיוהכ"פ הוא תענית ציבור, ובתענית ציבור צריך שיעמדו שנים אצל הש"ץ, וכדאי' באו"ח סימן תקסו סעיף ז, [לענין תענית ציבור], וכמו שמצינו אצל משה רבינו "ואהרן וחור תמכו בידיו", [וכמו שהביא הטור שם בסו"ס תריט לענין יו"כ, שמטעם זה צריך להעמיד אחד מימין הש"ץ ואחד משמאלו, וכדאי' בפרקי דר"א].
^ 76 שאם יש ב"כל נדרי" התרת נדרים דלשעבר, צריך בזה שלשה מדינא, שרק עי"כ אפשר להתיר נדרים. [וכנ"ל בפרק פג סעיף ה].
^ 77 דרכ"מ [סימן תריט אות ג], וכמו שפירש דבריו המחצה"ש [שם ס"ק ט].
וכתב הדרכ"מ שם דאילו הטעם שמעמידים היה משום שצריך להעמיד שנים בתענית ציבור ליד הש"ץ, [וכנ"ל בהערה יט], א"כ היה לנו להעמיד שנים בכל תפלות יוהכ"פ, [והטעם שבאמת אין מעמידים בכל תענית ציבור, כתב המגן אברהם שם ס"ק י שזהו משום דקיי"ל שאין תענית ציבור בבבל. ועוד, שעתה שכולם אומרים סליחות עם הש"ץ אין צריך להעמיד אצלו].
(אמנם הלבוש [הנ"ל בהערה יט] כתב ליישב שכיון שאין בנו כח להעמיד שלשה יחד כל היום אצל הש"ץ, לכך נוהגים דעכ"פ בתחילת תפילה ראשונה עומדים לידו. [וכתב האליה רבה שם ס"ק ה שמטעם זה נהגו להשהות שם שנים החשובים עד אחר "ברכו", שזו היא התחלת התפילה. ועמש"כ בזה המטה אפרים, ב"אלף למטה" שם בסימן תריט ס"ק טז]).
^ 78 ב"ח [שם סעיף ז], והו"ד באליה רבה [שם אות ב], עיי"ש. (וכדלהלן בהערה כד). וכ"כ בשו"ע הגר"ז [סעיף ד].
ובדברי המהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ו] מבואר לשיטה זו שיש ב"כל נדרי" מסירת מודעא על נדרים דלהבא, מ"מ צריך שיהיו שלשה מתירין, וכנ"ל בהערה יד, עיי"ש מה שנתבאר בזה שגם לשיטה זו דהוי מסירת מודעא, גדרו כעין "התרת נדרים" ויש בזה דיני התרת נדרים, ולכן צריך שיהיו לכל הפחות שלשה מתירין, עיי"ש. [ועי' גם להלן בהערה כד].
^ 79 שאמרו שאין מתירים נדרים ביו"ט, וכמו לשיטה ראשונה שצריך להקפיד לומר "כל נדרי" מבעוד יום. [וכנ"ל בפרק פג סעיף ד].
^ 80 ב"ח [שם סעיף ז, והו"ד באליה רבה אות ב], מגן אברהם [ס"ק ה], שו"ע הגר"ז [סעיף ד], משנ"ב [שם ס"ק ה].
וכתב הב"ח שאמנם אין זה מדינא להתחילה מבעוד יום, אלא רק על צד היותר נכון, וכדמשמע בלשון המהרי"ל [בהל' ליל יו"כ סימן ה] שכתב ש"טוב" הוא להתחיל "כל נדרי" מבעוד יום. (ואמנם במהרי"ל שם כתב שהטעם שמתחילים מבעוד יום, זהו משום שהתרת נדר הוא, ואין מתירים נדרים בשבת וביו"ט, והיה אפשר דנקט כן רק לשיטות ד"כל נדרי" זהו התרת נדרים לשעבר, אך לסוברים שהוא מודעא על להבא כדעת ר"ת, רשאי לומר לכתחילה משחשיכה. אמנם המהרי"ל כתב דבריו בשם המהר"י סגל, והמהר"י סגל גופיה ס"ל ד"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לבטל נדרים דלהבא, [וכמבואר במהרי"ל שם בסימן ו], ולכאו' מוכח מזה שסובר המהר"י סגל דאע"פ ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא דלהבא, מ"מ עניינו כעין "התרת נדרים", וכנ"ל בהערה יד, ובמילואים סימן ב, ודו"ק).
^ 81 מטה אפרים [שם סעיף יא] וב"אלף למטה" [שם ס"ק יט], דאף שכתב המגן אברהם שיאמר ביום משום דדמי להתרת נדרים, מ"מ אין קפידא אם נמשך לתוך הלילה, וכל שכן שאין חשש בכך שנמשכים אמירת הפסוקים, עיי"ש.
ועי' להלן [בפרק פה סעיף ח] שהובאו דברי המטה אפרים [שם בסעיף ט] שנוהגים שקודם אמירת "כל נדרי", אומר הרב או החשוב שבקהל דברי כיבושין, ושאין מאריך בדרוש, רק מקצר ועולה בדברים של תוכחת מוסר, עיי"ש. אמנם ב"קצה המטה" שם [ס"ק יט] הביא בשם כמה ספרים שכתבו שאין לרב להקפיד לקצר בתוכחתו כדי שתהיה אמירת "כל נדרי" מבעוד יום, כיון שאין עת בשנה שמוכשרת כ"כ להשיב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים כאותה שעה, ולכן אין קפידא גם אם מאריך הענין לתוך הלילה, וכן נהגו, עיי"ש.
^ 82 קרבן נתנאל [יומא שם סימן כח אות ט]. ועד"ז מבואר בביאור הגר"א [בסימן תריט סעיף א, ד"ה ונוהגים].
^ 83 מהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ה], והו"ד בדרכ"מ [אות ב] וברמ"א [סעיף א].
ופירש בספר "זה השולחן" [להגר"ש דבליצקי שליט"א, או"ח סימן תריט] שכוונתם דדי בכך שאומר פעם אחת "כל נדרי" מבעוד יום, ושאר שתי הפעמים הנוספות ימשיך בהם עד הלילה בניגון, שאם היה צריך לומר כל ג' פעמים "כל נדרי" מבעוד יום, א"כ לא נשאר לומר אלא שני פסוקים של "ונסלח", ואיך אפשר להמשיכם כ"כ עד הלילה. [וכנ"ל בפרק פג הערה ט].
^ 84 לבוש שם, שממשיך בניגונו עד הלילה כדי שיתחיל תנאו תיכף בעת הראשון של כניסת יו"ט, שהוא תחילת השנה לתנאו, עיי"ש. [ושייך טעם זה דוקא לשיטה זו שיש ב"כל נדרי" מסירת מודעא על נדרים שידור בשנה הבאה, ואינו ענין לסוברים ד"כל נדרי" זהו התרת נדרים לשעבר].
^ 85 ספר הישר לר"ת [סימן קמד, ובנדפס מחדש סימן ק], רא"ש ומרדכי [סוף יומא], מהרי"ל [הל' ליל יו"כ סימן ו], שו"ת הרשב"א [ח"ז סימן קנג], ראבי"ה [סו"ס תקכח, ועי' לעיל בפרק פג הערה כה], לבוש [סעיף א].
וטעם נוסף לכך שאומרים שלש פעמים לשיטת ר"ת שיש בזה בטול נדרים דלהבא, כתב המהרי"ל שזהו כנגד שלש פעמים שאומר החכם בשעת התרת הנדר "מותר לך, מותר לך, מותר לך", [וכדלעיל בפרק כו סעיף ו], וכעי"ז כתב האור זרוע [בהל' ערב יוה"כ סימן רעז].
^ 86 מנחות סה א.
^ 87 ר"ת [בספר הישר שם, והו"ד באור זרוע הל' עיוה"כ סימן רעז] רא"ש, מרדכי, שו"ת הרשב"א ולבוש שם. וכעי"ז כתב הסמ"ג [ל"ת רמב] שאומרים "כל נדרי" שלש פעמים כדי לפרסם הדבר, וכמו בתרומת הלשכה ובקצירת העומר.
^ 88 לבוש [שם, בטעם ראשון], שזהו גם הטעם שאומר הש"ץ בקול רם, כדי להזכיר לקהל שיאמרוהו גם הם ויעשו תנאי על נדריהם שידרו במשך השנה, ואולי יש אדם בביהכ"נ שלא שמע ולא נתן דעתו בפעם ראשונה וישמע בשניה, ואם לא שמע בשניה ישמע בשלישית.
ועד"ז מבואר במור וקציעה [שם בסימן תריט] שכתב שהטעם שכתבו הראשונים שחוזרים על אמירת "כל נדרי" שלש פעמים שמא יש אדם שלא שמע בראשונה ישמע בשניה, זהו לשיטת ר"ת ד"כל נדרי" זהו תנאי על נדרים דלהבא, שלכן צריך להקפיד שישמעו, דלא סגי בלא שמתנה כל אחד לעצמו, [עי' בנדון זה לעיל בסעיף ה], עיי"ש. (וסיים המור וקציעה שלשיטות שמתירים ב"כל נדרי" נדרים שעברו, אין צריך לכך, שאפילו לא שמע כלל עולה לו, שכל הקהל מסכימים לזה ונעשים שלוחים זה לזה משום כפרה שיש בזה. [ואמנם עי' לעיל בפרק פג הערה כב מש"כ לדון ולהקשות על דבריו]).
^ 89 ר"ת [בספר הישר שם], וריטב"א [בנדרים כג ב] ואור זרוע [הל' ערב יו"כ סימן רעז אות ה] בשמו, שיש מקומות שאין אומרים אלא פעם אחת "כל נדרי", וסיים שכן נראה.
^ 90 ר"ת [שם], תוס', ריטב"א, ותוס' ישנים [נדרים כג ב], ורא"ש [שם בסימן ה, ובדבריו בסוף יומא סימן כח], שו"ת הריב"ש [סו"ס שצד], וכמו שאמרו בגמרא [בקדושין פא ב] שאם היה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, צריך סליחה. ועד"ז כתבו הלבוש [שם בסימן תריט סעיף א] והגר"א [בביאורו שם בסימן תריט].
אמנם בהמשך דבריו כתב הגר"א דפירוש ר"ת קשה להולמו, שיבקש סליחה על עוונות שיעשה להבא. ועד"ז כתב המור וקציעה [שם] שלפירוש ר"ת תמוה היכן מצינו סליחה מעכשיו על לאחר זמן, ואטו שייך "קבול קנין" על הנדרים והשבועות דלהבא, והתרה ומחילה למפרע מעתה קודם שחלו. וגם ב"ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סימן תריט] כתב לתמוה על פירוש זה דאטו ברשיעי עסקינן שלא יזהר בנדרו ויעבור עליו בשאט נפש. לכך כתב שם שיש לפרש בזה שמה שצריך כפרה היינו משום שכל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, [וכנ"ל בפרק ו סעיף ג, ואמור זה אע"פ שכבר ביטל הנדרים והשבועות, דמ"מ אם נדר ונראה לו שיש לו נדר צריך כפרה]. ועוד, שאע"פ שאין הנדר נדר משום שביטלו, מ"מ צריך כפרה משום דהוי כשבועת שוא או כנדר שוא. וכן אם בשעת הנדר זכר התנאי ואעפ"כ נדר, שלא יהיה בחטא זה ד"כאילו בנה במה", עיי"ש. [ואמנם גם לדבריו עדיין לא מיושבת קושיית הגר"א דמה שייך שיבקש סליחה על עוונות שיעשה להבא].
ובשו"ת מהרי"ט [ח"א סו"ס נג] כתב שגם לר"ת שיש ב"כל נדרי" מסירת מודעא אלהבא, לא היתה כוונתו לומר הלשון הזה כדי להתיר לכתחילה למי שנדר ונשבע, אלא דעכ"פ אם עבר בשוגג, שלא יהא עליו עונש שבועה או נדר. וכתב המהרי"ט שכן מוכח ממה שמסיימים בכתוב "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו' כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה", שזה גם הענין במסירת מודעא לפ"ז, עיי"ש, והו"ד בקצרה בגליון מהרש"א יו"ד סימן ריא. [ועי' בנדון זה לעיל בפרק פא הערה לג].
אמנם המטה אפרים [בסימן תריט באלף למטה ס"ק יח] כתב שאין צריך לכך, וי"ל שבאמת פסוקים אלו אינם שייכים להתרת נדרים, אלא זהו מילתא אחריתא באנפי נפשיה, לשאול ולהזכיר בענייני הסליחה על כל חטא ועוון בתחילת כניסת יום סליחתנו, עיי"ש. (ובאמת עד"ז כתבו כמה ראשונים לשיטות ד"כל נדרי" זהו התרת נדרים שעברו, שיש לפרש שאמירת "ונסלח" אינה שייכת להיתר נדרים אלא ליוה"כ, עי' מה שהובא לעיל [בפרק פג הערה מג] מסידור רש"י, סידור רבינו שלמה מגרמייזא ופירוש הראב"ן). וע"ע במש"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קנ, וב"שלמי נדר" הערה לד] באמירת פסוק "ונסלח" לשיטות אלו ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לביטול הנדרים דלהבא.
------------
^ 91 נמוק"י [נדרים כג ב, ד"ה לא אמר], לאחר שדחה השיטות שיש בזה התרת נדרים לשעבר, [שצריך היתר אחרים וחרטה, וכנ"ל בפרק פג סעיף א], ודחה פירוש ר"ת שיש בזה ביטול נדרים דלהבא, [דהא אמרינן בגמרא דלא דרשינן ליה בפירקא, וכנ"ל בפרק פד הערה ח], הסיק שיותר נראה שאומרים "כל נדרי" לפי הלשון הנהוג וסדר רב עמרם, אלא שאין אומר כן לא בדרך "התרה" לנדרים הקודמים, ולא בדרך "תנאי" לנדרים העתידים, אלא שאומרים כן דרך תפילה להקב"ה, שלא יכשלו ושלא יענשו על הנדרים ועל השבועות שעשו בשנה שעברה, ושיהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו. וסיים שזהו מה שנהגו לומר בסוף "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכופלין אותו שלש פעמים, כדרך הוידוי בציבור, עיי"ש. [שסובר הנמוק"י שכופלים הוידוי בצבור שלש פעמים וכפי עיקר המנהג].
ועד"ז הביא בשו"ת הריב"ש [סו"ס שצד] בשם הרי"ט, שאומרים "כל נדרי" בדרך בקשה, שמתפללים שיהיה רצון דיהון שביקין בשמים ממה שעברו עליהם בשגגה. וכדכתיב "ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו", ופירש הריב"ש שאין מבקשים בזה היתר על הנדרים שעברו, ומה שאומרים "איתחרטנא בהון", אין עניינו לחרטה הנזכרת בהתרת נדרים, אלא לחרטה שהיא מדרכי התשובה, שמתחרט על שעבר, ועל שנשבע כלל, עיי"ש עוד. [והו"ד בקצרה בב"ח בסימן תריט סעיף ה].
וגם בערוה"ש [ביו"ד סימן ריא סעיף י, ובאו"ח סימן תריט סעיף ג] כתב שאין אמירת "כל נדרי" שאומרים האידנא אלא תפילה כשאר התפילות, ומרמזת היא לענינים נסתרים וכמבואר בספרים, ושתקובל תפילתינו. עיי"ש שכתב שכיון שנתפשטה עתה אמירת "כל נדרי" בכל תפוצות ישראל, [וכל תפילת ליל יוה"כ מכונה אצלנו בשם "תפילת כל נדרי"], ממילא שוב אי אפשר לסמוך על מסירת מודעא ד"כל נדרי" להקל במה שידור אפילו לצורך גדול, שהרי לא שייך לומר ששכח בשעת הנדר אמירת "כל נדרי", ובודאי גם אם לא העלה בדעתו אמירת "כל נדרי" בשעת הנדר, אעפ"כ נחשב זה כמו שהיה זכור בשעת הנדר מתנאו, ובזכור הרי קיי"ל שהנדר מבטל התנאי, (ודוקא בזמן הקדמונים והרמ"א שעדיין לא נתפשטה אמירה זו כ"כ, כתב הרמ"א [ביו"ד שם סימן רי סעיף א] שאפשר לסמוך על כך במקום צורך גדול), עיי"ש. [ועי' בנדון זה בפרק פא הערה לה].
ובשבלי הלקט [סו"ס שיז] ובאגור [סימן תתקמג] הביאו נוסח רב האי גאון ב"כל נדרי", [הו"ד ב"אוצר הגאונים" נדרים, חלק התשובות סימן סח] שאומרים להדיא ב"כל נדרי" שמבקשים רחמים, שאומר "כל נדרי וכו' דנדרנא וכו' מיום כיפורים שעבר עד יו"כ זה, ועברנא עליהון וכו', ניבעי רחמי מן קדם שמיא דלישרי לן, דלישבוק לן נדרנא וכו', למחייב עליהן וכו' למיחטא בהון וכו' למילקי בדילהון, ככתוב ונסלח וגו'", (והביא בשבלי הלקט שם מתשובות הגאונים שיש לומר רק נוסח זה, משום ששאר הנוסחאות אין בהם שום תקנה אלא רק חסרון), והו"ד בב"ח [שם בסימן תריט סעיף ה].
ובאמת במהר"ם מרוטנבורג [שהובא באבודרהם סדר תפלת יוה"כ ד"ה ואומר] נראה שבא לאפוקי מפירוש זה, שכתב שאין לומר "יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין", אלא "יהון שביתין וכו'", וכן אין לומר "ככתוב וכו' ונסלח לכל עדת", אלא "ונסלח" לבד, עיי"ש, ומשמע שנתכוין לחלוק על פירוש זה שהביאו הראשונים ד"כל נדרי" הוא בדרך תפילה, ודו"ק.
^ 92 שבלי הלקט [סימן שיז, בשם אחיו ה"ר בנימין], שאין ב"כל נדרי" לשון התרה כלל, [עיי"ש באורך], והטעם שהנהיגו לאומרו זהו משום שמצינו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן [נדרים כב.], והנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע [גמ' שם] ונקרא "חוטא" [שם עז:], וכל הרגיל בנדרים עוונותיו נזכרים [עיי"ש דף כב. ודף כ.], ובעוון נדרים בניו של אדם מתים [שבת לב ב], לכך הנהיגו לומר "כל נדרי", שיתכפר להם עוון הנדרים, שמצינו שצריך סליחה אפילו בנדר שהופר, [וכדאמרינן בקידושין פא ב לגבי אשה שנדרה בנזיר ולא ידעה שהיפר לה בעלה ועברה ושתתה יין, שצריכה סליחה], ואפילו בנדר שנתקיים, [וכמו שאמרו בגמרא בנזיר יט א לגבי נזיר, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", דהיינו שציער עצמו מן היין], הא למדת שהנודר צריך כפרה. והוסיף עוד שמשום שארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זרוזין נדרי אונסין נדרי שגגות נדרי הבאי [נדרים כ:], ובני אדם רגילים בהם, מתוך כך צריכים כפרה שיהא "הן" ו"לאו" שלנו צדק, ולא יהיה שום דבר מעכב כפרתינו, ותחילתם ע"י חרטה הותרה שלא יהא בהם תורת נדר כל עיקר.
והוסיף די"ל עוד שלפי שעומדים עתה סמוך לחג הסוכות שהוא זמן נדרים לעבור עליהם בבל תאחר, [כסתמא דמתני' ריש מסכת ר"ה דבעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, וכמבואר בגמרא שם ד.], ולפי שיוה"כ הוא יום סליחה וכפרה, לכן הנהיגו הראשונים לומר כן, והרי הוא כמו הכרזה והודעה לרבים לזרזם בכך, וצריכים כפרה על כך שקיבלו עליהם בלשון נדר ולא בלשון נדבה, ולכך מזכירים לשונות הללו דשייכי לנדרים, וכן מזכירים לשון שבועה וחרם שגם לשונות הללו ענשן קשה, עיי"ש.
^ 93 סידור רש"י [הו"ד בסידור אוצר התפלות עמ' תקנג], שכיון שרוב העולם נכשלים בנדרים ושבועות וצריכים להתירם בשלושה, לפיכך מזכיר הש"ץ התרת נדרים מבעוד יום, בזמן שעדיין אפשר להתיר נדרים, כדי להזכיר למי שנדר ולא התירו חכם בחרטה, וכן לאותם ששכחו שנדרו, שיזכרו בנדרים, ועתה כשיזכרו בהם יפרטום לפני החכם ויתחרט ויתיר. [והוסיף שנדרים שאינו נזכר בהם, נעשה שליח ציבור שלוחו להתחרט בעדו, וגם כל אחד כששומע כן מפי שליח ציבור מתחרט גם הוא, וממילא מותר נדרו ע"י "חרטה"]. וסיים שם שתיקנו לומר בלשון ארמית שכן היתה לשונם בבבל, ורצו שיבינו הכל ויתחרטו על נדריהם ויפתחו בחרטה, שהרי אדם פותח לעצמו, עיי"ש. (ולכאו' משמע מדבריו שעיקר מה שאומרים "כל נדרי" זהו כדי שיזכרו להישאל לחכם עליהם, ולא כתב שאומרים אותם משום הנדרים ששכח, ודו"ק).
^ 94 דרכ"מ [סימן תריט אות ג] ע"פ דברי המהרי"ל והאגור, מגן אברהם [שם ס"ק ה], "פתחי עולם" [לבעל ה"הליכות עולם", שם ס"ק א], משנ"ב [שם ס"ק ב וס"ק ה].
^ 95 כן הוא מנהג קהילות האשכנזים בא"י. [עי' ספר "ארץ ישראל" להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל, ח"א סימן יא סעיף ב].
ומקור שיטה זו בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סימן לג], עיי"ש שכתב שמנהגו לומר גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד, להתיר את שניהם. (וכן הביא הרדב"ז במקו"א [בח"ד סימן רעט] מי שהיה אומר נוסח זה דקאי גם אלשעבר וגם אלהבא, וכתב שגם "די אשתבענא", ו"די חרמנא וכו"'. משמע דקאי אתרוייהו, בין די אשתבענא כבר, ובין די אשתבענא מכאן ולהבא, עיי"ש עוד). וגם החיי אדם [כלל קמד סעיף כ] הביא בנוסח "כל נדרי" שכוללים שניהם, וכמו"כ היה מנהג החכם צבי לכלול לשון עבר ולשון עתיד, [וכמו שהביא נכדו בשו"ת ישועות יעקב או"ח סימן תריט ס"ק א בשמו, עיי"ש מה שפירש בזה]. ועד"ז מבואר בכנסת הגדולה [או"ח סימן תריט, וכדלהלן בהערה ו], ב"כנויי נדרים" [להגר"ש קלוגר זצ"ל, סימן ריא סעיף ב, המובא להלן], ובשו"ת שאילת יעב"ץ [ח"א סימן קמה, וכ"כ בסידורו, בסדר ליל יו"כ אות ז], עיי"ש שכתב שכדי לחוש לדברי ר"ת, הואיל ויצא מפי אותו צדיק, מנהגו לומר בשתי הלשונות, ולכפול הנוסח "דנדרא ודנידר, דאישתבענא ודנשתבע, דאסרנא ודניסר וכו', מיום כפורים שעבר וכו' ומיו"כ זה עד יוה"כ וכו' לצאת ידי הכל. [ועי' בסדור יעב"ץ שם שכתב הנוסח, וסיים שם שכל הלשונות שבדו האחרונים ז"ל מליבם בנוסח "כל נדרי", הכל טעות גמור במחילת כבודם, כי לא הכירו ולא ידעו לדבר ארמית]. וסיים שם דאף שבלאו הכי אנו מתירים נדרים שעברו ומתנין על שלהבא בכנופיא בעשי"ת, מ"מ מנהג שהוקבע הוקבע, עיי"ש, והו"ד בקצרה בעיקרי הד"ט [או"ח סימן ל אות ט].
וגם ב"מועד לכל חי" [למהר"ח פלאג'י זצ"ל, סימן יט אות ח] ובזבחי צדק [להגר"ע סומך זצ"ל, ח"ג סימן קנא] כתבו שצריך לומר "כל נדרי" בלשון עבר ובלשון עתיד. ועד"ז הביא בספר "ארץ חיים" [למהר"ח סתהון זצ"ל, יו"ד סימן ריא] שכן הנהיג בעל שו"ת "זרע אברהם" בארץ ישראל לומר לשון עבר ולשון עתיד, וכתב שהוא ע"פ מנהג מצרים שנהגו כן ע"פ דברי הרדב"ז הנ"ל. וגם הכף החיים [בסימן תריט ס"ק יז] הביא שמנהג חסידי בית א-ל בירושלים ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל, לעשות כדברי הכנה"ג, שאומרים "כל נדרי וכו' די נדרנא ודי אשתבענא מיו"כ שעבר עד יוה"כ שיבוא עלינו בשלום, ודי ננדר ודי נשתבע וכו' מיו"כ הזה עד יוה"כ שבא עלינו לשלום נדרא לא נדרי".
ומקור לשיטה זו מצינו בסידור רבינו שלמה מגרמייזא [אות קא, עמ' רלה], שכתב שעיקר "כל נדרי" היינו להתיר נדרים דלשעבר, אך אגב דהתחיל בנדרי שנה שעברה והתירו, מסיים בנדרי שנה הבאה, ועומד ומתנה שלא יהיו נדרים. וגם בספר המנהגים [למהר"א קלוינזר זצ"ל] הביא שיש אומרים תרוייהו [-לשון עבר ולשון עתיד], לאפוקי נפשייהו מפלוגתא.
וב"כנויי נדרים" [להגר"ש קלוגר זצ"ל, הנדפס ב"נדרי זריזין" ח"ב סימן ריא סעיף ב ד"ה והנה להסוברים] פירש טעם אחר בכך שאומרים גם לשון עבר ולשון עתיד, וכתב שזהו משום דשניהם בעינן, שכיון שצריך שבזמן שנזכר בתנאי יקבלנו בלבו ויבטל בכך את נדריו שמכבר, [עי' לעיל בפרק פא סעיף ו], ממילא חיישינן שמאחר שבא להתנות תנאי על שנה הבאה, עלול הוא להיזכר מחמת כך שגם בשנה שעברה התנה כן, ואגב כך יזכר כעת בנדרים שנדר באמצע השנה ולא נזכר בהם עד עתה, וממילא יש חשש שיכוין בליבו לקיים נדריו של העבר ולא יקיים התנאי שצריך לבטלם, לכך תיקנו שבזמן התנאי שמבטל נדרים שלהבא, יאמר שמבטל גם נדרים שלשעבר. וכתב דלפ"ז באמת אין כונת אמירה זו "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה" מכח היתר חכם, אלא כדי לקבל התנאי שהתנה בשנה שעברה. (וכתב שמה שהושמט בסידורים "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא" זהו משום שראה המדפיס שני הנוסחאות והוקשה לו דתרתי למה לי, לכך השמיט נוסח זה. אך באמת לשון "דנדרנא" הוי גם לשון להבא וגם לשון שעבר, דשניהם הוא סובל).
^ 96 נוסח זה הובא בחיי אדם, בכנויי נדרים, בשאילת יעב"ץ [הנ"ל בהערה ה], ובעיקרי הד"ט [או"ח סימן לא אות ט], וכעי"ז הביא הישועות יעקב [הנ"ל בהערה ה] שכן היה נוהג זקנו החכם צבי לומר, וגם ב"כנויי נדרים" [להגר"ש קלוגר זצ"ל, המובא ב"נדרי זריזין" ח"ב, סימן ריא סעיף ב ד"ה והנה להסוברים] הביא נוסח זה, (וכנ"ל בהערה ה, וכתב שנכלל בלשון "דנדרנא" גם לשון להבא כפירוש ר"ת, וגם לשון שעבר כמבואר בתוס'), וכן הסיק בכנסת הגדולה [או"ח סימן תריט], וכתב שם דאף שהרדב"ז [שם בשו"ת ח"ד סימן לג] כתב שמנהגו לכלול לשון עבר ועתיד יחד, שאומר, "מיוה"כ שעבר עד יוה"כ הבא אלינו לשלום", [בלא לפרט "מיו"כ שעבר עד יו"כ זה, ומיו"כ זה עד יו"כ הבא"], אך מ"מ טפי עדיף לחלק אמירה זו, ולומר "מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הכפורים שיבא עלינו לשלום", משום שאם כדברי ר"ת שאין הביטול מועיל על מה שנדר בעבר, אין לכלול בבת אחת הביטול שעבר עם הביטול שלעתיד, עכת"ד.
ועי' במה שהעיר הגר"י טרגר שליט"א [הו"ד בספר זכרון "ברית אברהם", י-ם תשנג] בדין התרת נדרים של "כל נדרי", שהרי אנו כוללים ב"כל נדרי" גם התרת נדרים דלשעבר וגם מסירת מודעא לבטל נדרים דלהבא, וממילא נכלל במה שאומרים "נדרנא לא נדרי" שתי כוונות, התרת נדרים דלשעבר מדין חכם שעוקר את הנדר, ומסירת מודעא דלהבא. [וא"כ יש לכוין ב' כוונות אלו באמירה זו]. ואמנם כתב שלדברי השערי יושר [הנ"ל בפרק פ הערה טו ובמילואים סימן ב] שגם מסירת מודעא לבטל הנדר מועילה מדין "התרת נדרים", שנתחדש שקודם שחל הנדר יכול הנודר עצמו להיות ה"חכם" להתיר נדרי עצמו ע"י הטעות, כמו אחרי שחל הנדר שחכם מתיר, [ועי' במה שהובא שם שגם בדברי הצפנת פענח מבואר כיסוד זה], ניחא הא דכוללים התרה דשלעבר ומסירת מודעא אלעתיד בנוסח אחד, דשורש שניהם הוא מדין התרת נדרים, בין התרה דלשעבר שמתירה ע"י בי"ד, ובין התרה מעיקרא שיכול האדם עצמו להתיר, ודו"ק.
^ 97 שערי תשובה [או"ח סימן תריט], עיי"ש שהביא דברי שו"ת שאילת יעב"ץ [הנ"ל בהערה ה] שכתב שכדי לחוש לדברי ר"ת, הואיל ויצא מפי אותו צדיק, מנהגו לומר בשתי הלשונות, ולכפול הנוסח "דנדרא ודנידר, דאישתבענא ודנשתבע, דאסרנא ודניסר וכו', מיום כפורים שעבר וכו' ומיו"כ זה עד יוה"כ וכו' לצאת ידי הכל, עיי"ש, וכתב ע"ז השערי תשובה שהיחיד יכול לומר כן בלחש בפני עצמו, אבל הש"ץ בציבור אין לו לשנות מנוסח הנדפס ומורגל בפי כל, עיי"ש, ועד"ז כתב הערוה"ש [שם בסעיף ד] שיש שאומרים בחשאי "מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום כיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא".
(ואמנם עי' בשו"ת מנחת יצחק [ח"ט סימן סא] שהעיר על שיטה זו שהיחיד יכול לומר כן בלחש, שכיון שכל הקהל אינם אומרים התרת נדרים דלשעבר, א"כ לא שייך לומר שכל הקהל מתירים זה לזה, כדברי הרא"ש הנ"ל בפרק פג הערה טז. [ויש להעיר בזה דמ"מ אם יש עוד כמה יחידים שאומרים בלחש כמותו, יש בזה התרת נדרים זה לזה, ועכ"פ "יחיד" מקרי לגבי צבורא, וד"ק]).
^ 98 שו"ת הרדב"ז [ח"ד סימן לג], דאף שכבר ביטל בשנה שעברה באמירת "כל נדרי" הנדרים שידור באותה שנה, וא"כ הו"ל למימר שלא יצטרך לחזור בשנה אחרת ולהתיר הנדרים דלשעבר, שכבר מותרין ועומדין הם. מ"מ צריך לחזור בשנה אחרת בשביל אותם נדרים שבשעת הנדר היה זכור לתנאי, שנמצא שבטל התנאי אם עבר עליהם, [וכמבואר בפרק פא סעיף ד], ולכן צריך התרה להקל מעונש נדרים אלו. [ועד"ז כתב הרדב"ז גם בדבריו בח"ד סו"ס רעט שמסירת מודעא אלהבא ד"כל נדרי" מועילה רק אם לא היה זכור לו בשעת הנדר, שהנדר בטל והתנאי קיים].
^ 99 וכנ"ל בפרק פ, ועיי"ש בהערה ב שתיקנו נוסח זה קרוב לזמן האר"י והב"י.
^ 100 שו"ת שאילת יעב"ץ [ח"א סו"ס קמה], עיי"ש שכתב שמנהגו לומר "כל נדרי" בשתי הלשונות, לשון עבר ולשון עתיד, [וכנ"ל בסעיף א], וכתב דאף שבלאו הכי אנו מתירים נדרים שעברו ומתנין על שלהבא בכנופיא בעשי"ת, מכל מקום מנהג שהוקבע הוקבע, עכת"ד. [ועי' בנדון זה לעיל בפרק פרק פא הערה ו ובפרק פד הערה יח].
^ 101 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמו, ובקונטרס "שלמי נדר" הערה כט], דלכאו' מוטב היה להתיר בסתם כל מה שנדר ונשבע וכו' עד עכשיו, ובפרט לגבי נדרים שנדר בשנה שעברה [-לפני יו"כ שעבר] ובזמן "כל נדרי" שאמר בשנה שעברה עדיין לא עבר על הנדר, ורק בשנה זו עבר על הנדר, שיוצא שאין לנדרים אלו התרה כלל, שבשנה שעברה לא הותר נדרו, כיון שעדיין לא עבר עליו, [שהרי הטעם שלא צריך "חרטה" בהתרה זו, כתב הרא"ש שזהו משום דאנן סהדי שכל מי שעבר על נדרו הרי הוא מתחרט מעיקרו כדי להינצל מהעונש, וכנ"ל בפרק פג סעיף ה, וא"כ זהו רק בנדרים שעבר עליהם, ולא בנדרים שיודע בבירור שלא נכשל בהם, וכדלעיל בפרק פג הערה יז], ואילו בשנה שניה הרי אומר בפירוש שמתיר רק מה שנדר מיום כיפורים שעבר ולא מה שנדר קודם לכן. ועוד, שמה יעשה אדם שלא היה שנה אחת בביהכ"נ בזמן אמירת "כל נדרי", ומה טעם לא יתירו לו ביוה"כ הבא גם את הנדרים של השנים הקודמות. וכמו"כ יש להעיר לסוברים שמופלא הסמוך לאיש נהי דנדרו קיים, אעפ"כ אינו יכול להישאל אלא לאחר שיגדיל, [עמש"כ בנדון זה בפרק יז סעיף יד], נמצא שכל הנדרים שנדר אדם מיום שנעשה בן י"ב שנה ויום אחד עד יוהכ"פ שלאחריו אין להם התרה באמירת "כל נדרי", כיון שלאחר שהגדיל הרי אומר רק "מיוכ"פ שעבר", ולא מה שנדר קודם לכן. [ואמנם בהתרת נדרים דערב ר"ה באמת יש להם התרה, אך צ"ע בהא דלא תיקנו להם התרה גם ב"כל נדרי"].
^ 102 מטה אפרים [סימן תריט סעיף ט], עיי"ש עוד.
^ 103 וכדלעיל בפרק פג סעיף ד והערה טו, ובפרק פד סעיף ח והערה כה.
^ 104 קצה המטה [שם ס"ק יט] בשם כמה גדולים, ושכן נהגו למעשה, עיי"ש.
------------
מתוך ספר "כל נדרי" לרכישת הספר: 077-4300407