בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • עובד ומעביד
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
4 דק' קריאה
בגליון הקודם הסברנו, שישנו הבדל בין פועל שכיר לפועל קבלן. פועל קבלן רשאי לחזור בו, רק כאשר לא נגרם לצד השני הפסד, ואילו פועל שכיר רשאי לחזור גם כאשר מחמת החזרה נגרם לבעל הבית הפסד.
את הדיון בגליון הנוכחי נפתח בהגדרת 'שכיר' לעומת 'קבלן'. כפי שציינו בגליון הקודם, הדוגמא של הגמרא לפועל קבלן היא פועל שנשכר לקצור שדה חיטה. היות שהשכירות מוגדרת על פי כמות המלאכה שיש לעשות, זוהי קבלנות. אולם, אילו היה מדובר בפועל שנשכר לעבודה על פי שעות, הרי זו שכירות.
תרומת הדשן (סימן שכט) כתב, שפועל שנשכר לעשות כך וכך חביות יין, דינו כקבלן ולא כפועל. וכתב, שאע"ג שצריך לעשות דווקא בזמן ימי הבציר, היות ששכרו אינו לפי הזמן אלא לפי המלאכה - כמה חביות ימלא - הרי זו קבלנות, בדומה לדוגמא בגמרא, שהשוכר פועל לקצור. מדבריו למדנו, שגם פועל הנשכר לעבודה בזמן נתון, היות שסוף סוף העבודה מוגדרת על פי כמות המלאכה, הרי זו קבלנות ולא שכירות.
נתיבות המשפט (רסד, סק"ח) דן באדם ששילם לבעל מעבורת על מנת להעבירו את הנהר לדעתו, בעל המעבורת אינו נחשב כקבלן אלא כפועל שכן קבלן יכול לעשות את המלאכה בזמן שהוא בוחר, ואילו פועל משועבד לבעל הבית בשעה מסוימת, וזו נקודת הדמיון בינו לבין עבד.
לכאורה, דברי נתיבות המשפט אינם מתיישבים עם דברי תרומת הדשן. שכן, לדעת נתיבות המשפט, ההבדל בין פועל לקבלן תלוי בשאלה אם השכיר לבחור את הזמן לביצוע מלאכתו, או שדווקא בזמן זה. וא"כ במקרה של תרומת הדשן הרי צריך לעשות בזמן מסוים. אמנם, ניתן לומר שנתיבות המשפט אינו חולק על תרומת הדשן, משום שאע"פ שהמקבל קמה לקצור צריך לקצור בתוך טווח זמן מסוים, אבל בתוך אותו הזמן הוא אינו משועבד לשעות מסוימות. אלא שמדברי תרומת הדשן משמע, שאילו היה מקבל שכרו לפי שעה, היה נקרא שכיר ולא קבלן, ודלא כדברי נתיבות המשפט.
יש לציין, שגם ההגדרה השאובה מדברי נתיבות המשפט אינה מתייחסת אלא כלפי הדין של חזרת פועל בחצי היום. שכן נתיבות המשפט (שלה, סק"א) כותב, שאם אדם שכר משרת על הדרך למקום פלוני, בין אם יקח הרבה זמן הדרך ובין אם יקח מעט, הרי זו קבלנות ולא שכירות. במקרה זה, הרי חייב המשרת לשמש את האדון כל זמן שירצה זה, ובוודאי שאין דומה יותר מכך לעבד. ואף על פי כן, כותב נתיבות המשפט, שהרי זו קבלנות. ולכן יש לומר, שרק לגבי הדין של חזרה בחצי היום סובר נתיבות המשפט שהגדרת פועל תלויה בהיותו משועבד מבחינת הזמן.

הנושא השני שנדון בו בגליון זה הוא חזרת פועל במקרה של 'דבר האבד'. למרות ששכיר רשאי לחזור בו, גם אם בעל הבית יצטרך לשלם יותר על השלמת המלאכה, אין פירושו של דבר שהשכיר רשאי לגרום כל הפסד לבעל הבית. בברייתא (בבא מציעא עו:) מבואר, שאם הפועל רוצה לחזור, ונגרם הפסד (-'דבר האבד') לבעל הבית, אין הפועל רשאי לחזור, ואם חזר בו, יש לבעל הבית אפשרות למנוע את ההפסד על חשבונו של הפועל. טרם שנבין את זכויותיו של בעל הבית, נבהיר מהו 'דבר האבד'. במשנה ובברייתא מבוארים שני אופנים של הפסד: 'שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען'.
במקרה הראשון, כששכר להעלות מן המשרה, הפשתן נפסד אם יהיה במשרה יותר מדי זמן. אבל במקרה השני, כששוכר את הפועל הביא חלילים למת, הרי יכולים לקבור את המת גם ללא חלילים. שם ההפסד הוא יותר בבחינת 'עוגמת נפש', ולא הפסד ממשי. עם זאת, שתי הדוגמאות נחשבות כ'דבר האבד'. ונמצא, שרק כאשר ההפסד יגרם לבעל הבית מחמת שיצטרך לשלם יותר על השלמת המלאכה, רשאי הפועל לחזור. אבל כאשר ההפסד נוגע לגופה של המלאכה, גם שכיר אינו רשאי לחזור בו.

הברייתא מתארת שתי 'סנקציות' שבעל הבית רשאי להפעיל נגד הפועל במקרה של חזרה: 'שוכר עליהן או מטען'. האפשרות השניה - להטעות את הפועל - פירושה להבטיח לפועל שכר גבוה על השלמת המלאכה, בלי לשלם אותו לבסוף.
האפשרות השניה פירושה, שבעל הבית רשאי לשכור פועלים אחרים לצורך השלמת המלאכה, ולנכות את שכרם משכרו של הפועל. לדעת רש"י, הכוונה היא שבעל הבית רשאי לשכור פועלים אחרים עד גובה השכר שקצב עם הפועלים הראשונים, ובניכוי מה שכבר שילם לפועלים הראשונים. הרא"ש (סימן ו) מקשה על שיטת רש"י. כי לדבריו יוצא, שאם שילם מראש לפועלים את כל שכרם, אינו יכול להוציא מהם כלום אפילו בדבר האבד. ולכן הרא"ש מפרש, שמשלם לפועלים השניים עד כדי 'כפל שכרן', דהיינו, ששוכר עד גובה השכר שקצב עם הפועלים הראשונים, בלא לנכות את מה שכבר משילם לפועלים הראשונים, ונמצא שיוציא מהפועלים הראשונים עד כדי כפל שכרן. זוהי השיטה הרווחת בראשונים.
שתי אפשרויות אלו מניחות, שבעל הבית השלים את המלאכה. אולם, מה הדין במקרה שבעל הבית לא מצא פועלים שישלימו את המלאה? הנמוקי יוסף (מו: מדפי הרי"ף) כותב, שאם לא שכר עליהם פועלים אחרים, אלא רק רוצה לעכב שכרם מחמת שלא עבדו בדבר האבד, אינו רשאי. אמנם תרומת הדשן והגהות אשר"י כתבו, שדברי הנמוקי יוסף נאמרו רק כשהדבר האבד לא היה הפסד ממון, כמו בדוגמא של השוכר פועל להביא חלילים למת. אבל אם יש גם הפסד ממון, כמו בדוגמא של שריית הפשתןף, משלים הפועלים את ההפסד שנגרם, מדינא דגרמי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il