בית המדרש

  • מדורים
  • שבת הראי"ה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
10 דק' קריאה
אורות הפרשה
וּנְתָנָם ד' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם... חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם [לא ה, ו].


"אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם. ומתוך תשוקה זו, כוחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ ו פסקה קג].

אורות המועד – יום כיפור
על עיקרה של עבודת היום, נמסרו לנו דברים בשם מרן הראי"ה מפי החסיד שבכהונה, נזיר אלוקים הרב ר' דוד הכהן ז"ל. וכך מספר הגרח"י לוין זצ"ל במאמרו על הרב הנזיר:
פעם שאלתי אותו (את ר' דוד הכהן ז"ל) על המאמר של ר' עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם" [יומא פה:], ששמעתי אותו חוזר עליו כמה פעמים ביום הכיפורים בהתלהבות ובשמחה עצומה. והוא אמר לי, שהמאמר הזה הוא סגולה להחדיר אהבת ישראל בלב האדם, ובפרט אם הוא נאמר מתוך שמחה, כי שמחה היא המפתח לאהבה, שכן אנו אומרים "אשר ברא ששון ושמחה וכו' אהבה ואחווה".
והוסיף ואמר לי בשם מרן הראי"ה, שכל עבודת יום הכיפורים היא להגיע להתרוממות העילאית של אהבת השם המתבטאת בקריאת "שמע ישראל", שהיא חתימת היום הקדוש. ובכדי להתרומם למדריגה זו, מוכרחים אנו להחזיר בלבנו אהבת ישראל, ולכן אנו מתחילים תפילת היום הקדוש בפסוק "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה", שסופי התיבות שלו הם ר' עקיבה, שהוא זכה למדריגה העליונה של אהבת השם ושל אהבת ישראל (ועי' סנהדרין קי: רש"י ד"ה שבקיה: "שרגיל לזכות את ישראל") ['נזיר אחיו' ח"א עמ' לד]. אביך' פרק א' פסקה ח'].

אורות הראי"ה
הגאון רבי דובער יפה זצ"ל (סבו זקנו של מרן הראי"ה)

תולדות חייו
מחמת צוק העיתים ורוב הצרות שהיו בדורו, לא נשתמרו בידינו הרבה פרטים על חייו של רבי דובער (שלעיתים נקרא: דב בער). מחמת שכך, נאלץ להסתפק במעט המידע שיש בידינו אודותיו, אותו נפרט בשורות הבאות.
ר' דובער נולד בשנת תקנ"ז, למשפחה מגזע הגאון רבי מרדכי יפה בעל ה'לבושים'. ר' דובער למד אצל מרן רבי חיים מוולוז'ין, והיה מעשרת תלמידיו המובחרים, בינהם: רבי דוד טעביל – ה'נחלת דוד', רבי יעקב מקרלין – ה'משכנות יעקב', רבי יוסף מסלוצק, רבי יוסף זונדל מסלנט ועוד. אצל הגר"ח למד ר' דובער ש"ס ופוסקים, ואף קיבל ממנו את תורת הקבלה והנסתר.
ר' דובער כיהן כרבה של העיירה אוטיאן. בנוסף לכך זכה להעמיד תלמידים רבים, גדולים ומפורסמים, ואף חיבר ספרים רבים, בהם ביאורים וחידושים על הש"ס, שאלות ותשובות בהלכה, ביאורים על התורה על דרך הפשט והרעיון, וכן חיבורים בקבלה [ספר 'צמח דוד' (לרבי דוד גינז) חלק שלישי דפוס ורשא תרל"ח עמ' ריז]. אך רק חידושיו על סדר מועד נדפסו (ע"י תלמידו רבי ישראל מיכל ממינסק) וכל שאר תורתו – למעט כמה חידושים שהובאו בספרים אחרים בשמו – לא נשתמרה במשך השנים.
זכה רבי דובער לנטוע ארבעה ארזים בישראל, הלא הם בניו הרבנים הגדולים ר' יעקב, ר' חיים זלמן, ר' יוסף יהושע, ואחד שזכה לפרסום מיוחד – הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל אב"ד רוז'ינוי, שהיה אחד מרועי ישראל בדורו ומגדולי חובבי ציון [סיפרנו עליו בהרחבה בשבוע שעבר].
בשנת תקפ"ט, בהיותו בן שלושים ושתים, נפטר ר' דובער, כשבנו הרמ"ג הוא בן תשע. פטירתו של ר' דובער נגרמה מרוב צער וכאב לב על גזירת הקאנטוניסטים (החטיפות של ילדי ישראל וגיוסם לצבא לשנים מרובות), והוא הובא לקברות בווילנא ליד קברו של הגר"א ז"ל.

תפילתו המיוחדת
מרן הראי"ה היה מספר, כי רבי דובער היה מתפלל בדבקות מרובה, והיה מאריך הרבה בתפילתו, ויש שתפילת ערבית שלו נמשכה עד חצות הלילה. כשהיה מגיע לקריאת שמע, היה מוסיף אחרי "בכל לבבך" את דרשת חז"ל [ברכות נד.] "בשני יצריך", ואחרי "ובכל נפשך" – "אפילו הוא נוטל את נפשך", ואחרי "ובכל מאודך" – "בכל מידה ומידה שמודד לך הוי מודה לו".
והביא הרב ראיה מגמרא מפורשת, שנוהג מיוחד ומופלא זה של אותו גאון וצדיק אינו נחשב להפסק, שהרי מצינו ברבי עקיבא שאמרו חז"ל כי כשהוציאוהו להריגה זמן קריאת שמע היה, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים [ברכות סא:], והנה נאמר שם בגמ' שהחליף דברים עם תלמידיו, ואמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" וכו'. ולמדנו משם שדברים אלו, כיוון שהם מסבירים תוכנה של מצוות קבלת עול מלכות שמים אינם נחשבים להפסק [ועי' רא"ש מגילה פ"ב סי' א' שכותב עקרון הלכתי זה לגבי דין הפסק בקריאת מגילה].
תפילתו של ר' דובער הייתה מיוחדת כל כך, עד שהעיד עליו רבו הגר"ח: "את ר' דובער לימדתי איך להתפלל!" ['פרקי וולוז'ין' עמ' 15. ועיי"ש עמ' 20].

גדלותו בתורה
לא רק בתפילתו היה מיוחד ר' דובער. גם תורתו הכריזה עליו, וידוע שר' חיים אמר עליו, כי "בפלפולו ילך מישרים כאחד הראשונים, הרשב"א והר"ן ז"ל" [ספר 'הגאון' (על הגר"א מוילנא) ח"א עמ' 412, 'פרקי וולוזין' עמ' 15 עי"ש, ובעמ' 21 עוד סיפורים נפלאים עליו].
ר' דובער חיבר ספרים שלמים על מסכתות סדר מועד. וכשהגיעו בוולוז'ין ללימוד מסכת ערובין החמורה, פנה ר' יצ'לי אליו, וביקש שישלח לו את כתב ידו למסכת זו, בכדי להעזר בו בשיעוריו בישיבה ['שיחות הראיה' עמ' קלו].
ההבדל בין ר' זלמל'ה לגר"א
דו שיח מעניין בין הגר"ח לתלמידו ר' דובער, אנו מוצאים במכתבו של רבי יהודה יודיל הלוי עפשטיין זצ"ל:
"פעם אחת בש"ק לעת האוכל נתגלגל מאמר חז"ל [ר"ה יז.] לפני רבינו שבגולה הגאון החסיד מרן חיים זצוק"ל מוולאזין. ונעטר היה הגר"ח ז"ל בתלמידיו המובהקים, היינו בנו הגאון הגדול נשיא ישראל מרן יצחק זצ"ל, והרב הגאון ר' בער זצ"ל מטורעץ ומורי הגאון החריף מוהר"ד טעביל זצ"ל מד"א דק' מינסק, ועוד גדולים ונכבדים. וז"ל הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב, פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח. ואמר הגר"ח ז"ל בזה"ל: ומינה, אם הפרנס מתגאה על הציבור לשם שמים זוכה ורואה בן ת"ח, והעד הנאמן ע"ז הוא כבוד מארי אבא ז"ל אשר היה פרנס העיר והעם הקשיבו לקולו ונהג פרנסתו ברמה כמשפט אחינו בני ישראל בעת ההיא, אשר אלופי הקהל והפרנס בראשם הנהיגו את העיר ע"פ התורה והמצוה ולפי חוקי המדינה. אבל גם ידענו כי הקהל ומשרתיהם הביטו תמיד מבלי לנגוע אך בכבוד הגדולים אבל לבע"ב נמוכים ועניי העיר אינם משימים לב. בידעם כי לא יעיזו פניהם לפני הפרנס עליהם. וכבוד מארי אבא ז"ל השגיח בזה מאוד מאוד שלא להכביד עליהם בהטלת המס וכדומה. ואף שחרדו עמו מפניו אבל הוא התגאה עליהם לשם שמים וזכה בזה שיצא ממנו בן ת"ח אשר היה נחשב לת"ח בימי התנאים והאמוראים והוא אחי רבי זלמל'ה [המובא בזכרון קודש בספר 'תולדות אדם'] ויתפלאו השומעים על הפלגה כזו. ויאמר הרב הגאון רבי בער ז"ל הנ"ל מק' טורעץ: א"כ מה יהיה ערכו של רבינו הגאון החסיד ז"ל מוילנא?
ובשמוע הגר"ח ז"ל הדברים האלה, צהבו פניו בלהב אש, ויען ויאמר: לו היה חי אחי ר' זלמל'ה אלף שנים פעמים לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל.
ויתלחשו התלמידים האלה לאמר אפשר 'בחריפות'. ויענה בגערה: גם ב'בקיאות'! וישתוממו האנשים האלה לשמוע דבר כזה יוצא מפי הגר"ח ז"ל אשר דבריו היו תמיד צרופים ומזוקקים. ואיך אמר דבר כזה שגם בבקיאות באלף שנים לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל, אחרי הרימו את הגאון חסידא קדישא הוא אחיו רבי זלמל'ה הנ"ל במעלה כזו אשר אמר עליו כנ"ל.
ותהי דממה כמה מינוטין. ודרכו של הגר"ח ז"ל שהיה מדבר בלשון הקודש בשבת. ובראותו ז"ל הדממה והתמהון מהם, התחיל לדבר בלשון חול ואמר: מה אתם מתפלאים, הנה הקאפיטל (פרק) "אשרי יושבי ביתך" אנו אומרים בכל יום ג' פעמים, ובאשרי כולם בקיאים כקטון כגדול, כתורני כהמוני, ואני מעיד שהיה אחי הגאון הק' ר' זלמל'ה ז"ל הנ"ל בקי בכל דברי התנאים והאמוראים בנגלה ובנסתר בבלי וירושלמי, זוהר ובע"ח, ובכל מה שיש לנו מדבריהם ז"ל היה אחי ר"ז בקי ויודע לאמר בע"פ כל אלה כמו אנחנו ב'אשרי'. האם אין זה ת"ח נפלא?
אבל כאשר נשאל להבקי ויודע לאמר ע"פ מה היא התיבה המתחלת לפני פסוק טוב ה' לכל וגו', הלא יצטרך להתחיל את הפסוק הקודם 'חנון ורחום' וגו' עד שיגיע לתיבת 'חסד'. אבל בעלינו ובתפילה או בברהמ"ז שאינם על סדר א"ב יתבלבל הנשאל, או שיצטרך לקחת סידור לפניו לראות.
אבל רבינו הגר"א ז"ל ידע כל דברי התוה"ק בנגלה ובנסתר וכל תיבה מדבריהם ז"ל הייתה עומדת לנגד עיניו וידע מה למעלה מזה התיבה!
וכאשר התבוננו הגדולים האלה על דבריו ז"ל, אז ידעו והבינו ערך המספר, הוא הגר"ח ז"ל, ומה היה הגר"א החסיד ז"ל"[מובא בסוף הספר 'סערת אליהו' שכתב בנו של הגר"א, רבי אברהם זצ"ל, על אביו, ובמהדורה שיצאה אחרי פטירתו של ר' אברהם, נוסף המכתב הנ"ל (בעמ' 38)].

לבטל את המשיח שקר
סיפר מרן הראי"ה, על משיח שקר שהיה בקווקז, שהופיע בצורה נוראת הוד ומרשימה. ההשפעה שלו הלכה וגדלה, ורבנים לא ידעו מה לומר על כך. אצל ר' חיים היה ברור שהוא משיח שקר. הוא שלח את ר' דובער, שישכור מרכבה עם סוסים, ויסע מהלך שלושה ימים, ויגיע בדיוק בזמן קבלת שבת. משם ירוץ מהר לבית הכנסת הגדול, ובאותו זמן יתארח שם אותו משיח שקר וירצה לדרוש שם. "אתה תעלה מיד לבימה ותדרוש שם דרשה ותבטל את כל הופעתו", הורה ר' חיים לתלמידו. מייד נסע ר' דובער לאותו מקום, וכך בדיוק היה כמו שר' חיים אמר. אמנם, הוסיף הראי"ה, למרות הסיפורים הרבים על רוח הקודש והמופתים של ר' חיים, דרכו בקודש הייתה להעלים ולהסתיר אותם, ולהסבירם בדרך הטבע [מובא בספר 'מתוך התורה הגואלת', מועדים וזמנים, המשלשים לך קדושה].
בין תלמידיו הגדולים של ר' דובער, היה גם הגאון הצדיק ר' נחומקה מהורדנא (רבו של ה'חפץ חיים'). וכך מסופר עליו:
כאשר שמע בצעירותו כי בטורעץ נמצא גאון אדיר אשר הליכות קודש לו, תלמיד מאור הגולה רבינו חיים מוואלאזין, הלך ברגליו מקובנא עד טורעץ, לדרוש את פי הגאון ר' דובער טורצער, באומרו כי תורת אמת בפיהו, נחל נובע מקור חכמה מרבינו הגדול הגר"א מוילנא ['הגאון' ח"א עמ' 412].

תורתו וחידושיו
כאמור, רק מעט מזעיר מכתביו של ר' דובער נשתמר, בעיקר דברים שציטטו ממנו בניו וצאצאיו בספריהם. כך למשל מביא נינו- נכדו מרן הראי"ה, חידוש יפה בעניין כוחה של תשובה:
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו" [תהלים ח. ד ה] יש להבין סמיכות הפסוקים זה לזה: כי הפסוק "מה אנוש וכו'" הוא הפסוק שאמרו המלאכים בעת נתינת התורה [שבת פז], ואיזהו שייכות יש לפסוק זה עם הקודם?
כאן יש לבאר מדברי דודי המנוח הגאון המפורסם ר' מרדכי גימפל יפה זצוק"ל, אשר היה אבד"ק ראזינאי, בשם אביו זקנו הגאון ר' דוב מטורעץ זצוק"ל. כי לכאורה יש להבין. הרי השם יתברך ויתעלה יודע מה שעתיד להיות. וא"כ למה מתחילה ברא את האור החזק ואח"כ הקטין את האור. והיה מקלקל על מנת לתקן? אבל האמת בכדי שהאדם אשר לפעמים נפל בשגיאות וחטאים ועוונות, לא יחשוב כי אין לו תקנה חס וחלילה. אלא יכול לתקן בתשובה ולכן השם יתברך ויתעלה כביכול בכבודו ובעצמו קלקל על מנת לתקן בכדי שהאדם ילמד את עצמו לתקן.
ובזה יש לפרש הסמיכות: "כי אראה שמיך וכו' ירח וכוכבים" כי אחרי שהקטין את הירח נתן לה את הכוכבים. הוא בשביל "מה אנוש כי תזכרנו" שהאדם ילמוד א"ע מזה דרכי התשובה ['מאמרי הראי"ה' עמ' 472].
פנינה נוספת מתורתו מצאנו [בספר 'יסוד אוהל מועד' לרבי אברהם ביק] על הכתוב: "ובקשתם משם את ד' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", שהיה רבי דובער שואל ומתמה:
פתח הכתוב בלשון רבים: "וביקשתם" וסיים בלשון יחיד: "ומצאת"? ותירץ, כי בפסוק זה מרומז מה שאמרו חכמינו [ר"ה יח.]: "שנים שעלו למטה וחוליין שווה, וכן שנים שעלו לגרדום ודינם שווה. זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפילה שלימה (בכוונה) – נענה, וזה שלא התפלל תפילה שלימה לא נענה". וזה מה שהכתוב מדייק ואומר: ובקשתם משם את ה' אלוקיך, יכול להיות שרבים מכם יבקשו את ד', ובכל זאת: "ומצאת", אתה היחיד תמצא את בקשתך, "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" – תפילתך הייתה שלימה בלב ונפש ומשום כך זכית שנתקבלה.
כשהוציא מרן הראי"ה את הקובץ 'עטור סופרים' (הרחבנו עליו בשבוע שעבר), היה בדעתו להוציא לאור ולפרסם בספר את חידושיו של זקנו ר' דובער. הכתבים היו אצל בנו של ר' דובער– הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל (ובספריו מביא כמ"פ חידושים מאביו), ומרן הראי"ה נדבר עימו על תוכנית זו [עיין 'אגרות הראי"ה' אגרת א' ו-ב', ובספר 'אגרות לראי"ה', נוספות, 14]. לצערנו, לא הסתייע הדבר, וכך נאבדו במשך השנים רוב חידושיו של ר' דובער. בשריפה שהייתה בוולוזין נשרפו חלק גדול מהכתבים, ושאריתם נשרפו בשריפה בסלונים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

שידוך ביתו עם רבי נחום קוק זצ"ל
כאמור, ר' דובער למד ושימש את רבו ר' חיים בוולוז'ין תקופה ארוכה. לאחר נישואיו ועזיבתו את הישיבה, שימש כרב בכמה עיירות חשובות.
פעם אחת הזדמן לר' דובער להיות בשבת קודש בעיירה וולוז'ין. בליל שבת, אחרי שסיים סעודתו, פנה ר' דובער לעבר הישיבה בה גדל וצמח לפני שנים מספר, נכנס לבית המדרש, והחל ללמוד. כידוע, באותה תקופה טרם היו מנורות נפט בישיבה, והלימוד בליל שבת היה בחושך גמור, ומפני כך היו לומדים הבחורים בשעות אלו בעל פה. ובאותו ליל שבת, ישב אחד מתלמידי הישיבה, ר' נחום הכהן קוק זצ"ל, ושנה את פרקו. היה זה כשחזר לישיבה אחרי נישואין לא מוצלחים שנסתיימו ל"ע בגירושין. והנה, קול לימודו הנעים של ר' נחום הגיע לאוזניו של ר' דב, ומצא חן בעיניו. קם ר' דובער ממקומו והלך לעבר הקול. כשהגיע אל הלומד, הבחין כי הוא צעיר לימים. מייד שאלו ר' דובער: האם פנוי אתה? והתשובה הייתה: כן. הוסיף ר' דובער: רבה של אוטיאן אני, האם תאות לקחת את ביתי? השיב ר' נחום: כן. ונתקיים השידוך למזל טוב, ויקח ר' נחום את פרידא בתיה בתו לו לאשה, ותלד לו את ר' שלמה זלמן הכהן, ורש"ז הוליד את מרן הראי"ה, מרא דארעא דישראל [מפי מרן הראי"ה. ועיין 'אגרות הראי"ה' אגרת א' שכתב הראי"ה לדודו זקנו ר' מרדכי גימפל יפה הנ"ל. ע"ש עוד בפרקי וולוזין עמ' 24].

זכותו של ר' דובער
באגרת שכתב הראי"ה לדודו זקנו הרמ"ג יפה, מבקש ממנו הראי"ה שבבואו לארץ ישראל יתפלל עליו, ויזכיר את זכותו של ר' דובער לעורר רחמי שמים. וזה לשונו:
"והי' נא זכות מרן הדר גאון זקני ז"ל, אבוה דמרן שליט"א, עומד בעדי לפקדני לטובה בארץ החיים, להזכירני בתפלה במקומות המקודשים, שיחנני ד' דעה בינה והשכל בתוה"ק ויראתו, ויותר לא אבקש, וכולא ביה ['אגרות הראי"ה' אגרת א'].
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: [email protected].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il