ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוכה גזולה ודין 'מצוה הבאה בעבירה' ;">

בית מדרש חגים וזמנים סוכות הלכות כלליות Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשס"ט

סוכה גזולה ודין 'מצוה הבאה בעבירה'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

איתא במשנה 1 :
"סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין". ומקשה הגמ' לשיטת בית הלל, הרי לגבי ציצית מצינו שלכו"ע צריך עשיה לשמה, בין לרב ובין לשמואל. ומתרצת, שלגבי ציצית ישנם שני לימודים: 'לך' ו'להם' 2 , לכן שם לומדים גם איסור גזולה וגם דבעינן עשייה לשמה, אבל בסוכה שכתוב רק 'לך' לומדים דין גזולה בלבד, ואין מקור ללמוד שצריך לשמה 3 .

ראשית, יש לשאול, מהי המציאות של סוכה גזולה. אם הכוונה שמוציא את חברו מסוכתו ויושב בה, הרי הגמ' אומרת בפירוש 4 שבכה"ג יוצא ידי חובה, כיון שקרקע אינה נגזלת, א"כ לא חל על הסוכה שם גזל ואינה נקראת סוכה גזולה 5 . ואם נאמר שמדובר שגזל חומרי בנין ובנה מהם סוכה, הרי יש 'תקנת מריש' 6 בסוכה ויוצא בה ידי חובה.
מסביר הריטב"א:
א. מדינא דאורייתא, אם גזל עצים זו סוכה גזולה שהתורה מיעטה מ"תעשה לך ", ולא יוצא בה ידי חובה; אלא שחכמים הפקיעו את העצים מהנגזל מכוח 'הפקר ב"ד הפקר', והם של הגזלן רק שחייב לנגזל את שווים, ולכן יוצא ידי חובה.
ב. מדובר כאן בסוכה שעל גבי עגלה, או סוכה שגזל אותה שלמה כמות שהיא והעבירה ממקום למקום 7 , ובמקרה כזה אין 'תקנת מריש' וחייב להחזירה, ולא יוצא בה י"ח.
על הלימוד של הגמ' לפסול סוכה גזולה מקשים התוס' 8 , לשם מה צריך לימוד מיוחד, הרי זוהי 'מצווה הבאה בעבירה'.
ומתרצים התוס', ש'מצווה הבאה בעבירה' זהו רק דין מדרבנן שהפקיעו מהאדם את המצווה 9 , אבל מדאורייתא בד"כ מצווה כזו יוצא בה י"ח, לכן לגבי סוכה שהפסול הוא מהתורה, צריך לימוד מיוחד לפסול גזולה.
הריטב"א מתרץ בשם התוס' (אינו לפנינו), ש'מצוה הבאה בעבירה' הוא דין ששייך רק בקרבן, שלגביו נאמר "והבאתם גזול...", וכן במה שדומה לקרבן כגון לולב שגם הוא בא לרצות. אך סוכה שאינה כקרבן, לא שייך בה 'מצווה הבאה בעבירה' ולכן צריך לימוד מיוחד.
שיטה זו אפשר לראות גם ברש"י. במסכת גיטין 10 אומר עולא, שחטאת גזולה שנודעה לרבים (נודע שנתייאשו הבעלים) אינה מכפרת, כיון ש'יאוש כדי לא קני' - כלומר, אין יאוש הבעלים מקנה את הבהמה לגזלן, וע"כ אינה נחשבת לקרבנו. ופירש רש"י שם: "יאוש כדי לא קני - לענין הקרבה", משמע שרק לענין הקרבה אין הבהמה קנויה לגזלן אבל לשאר דברים קנויה.
התוס' 11 מביאים את רבנו תם, שפירש שטעמו של עולא בגיטין הוא משום 'מצווה הבאה בעבירה', שלדעתו 'מצווה הבאה בעבירה' היא מדאורייתא, לכן חטאת גזולה אינה מכפרת.
ניתן אולי לחבר בין רש"י לר"ת ולומר, ש'יאוש כדי לא קני' לענין הקרבה, מפני שזו 'מצווה הבאה בעבירה', ולענין קרבן התורה לא הקנתה את הבהמה לגזלן.
הנצי"ב 12 מוכיח מהסוגיא אצלנו בדעת רש"י ש'מצוה הבאה בעבירה' שייך לומר רק בקרבן ובלולב. בדף ל: מובא, שרב הונא אמר למוכרים שלא יקצצו הם את ההדסים אלא שהגוי יקצוץ, ופירש רש"י: "אי נמי יאוש קני מצווה הבאה בעבירה הוי...", ז"א שלדעת רש"י גם אם החפץ קנוי לאדם וכבר אין עליו 'שם עבירה' (שהרי אינו חייב להחזירו אלא רק את דמיו), עדיין שייך בו 'מצוה הבאה בעבירה'. אמנם, אם היה שינוי רשות מיד הגזלן למישהו אחר, אותו אדם יכול לצאת י"ח בלולב, שהרי לא בא לידו באיסור; או אם היה שינוי מעשה (שאינו חוזר לברייתו) או שינוי השם, אפילו הגזלן עצמו יכול לצאת בו י"ח, כיון שנחשב כחפץ חדש.
אלא שיש להקשות מהגמרא בדף לא. גבי 'גזל עצים וסיכך בהם' שלדברי הכל אין לו אלא דמי עצים ויוצא י"ח. והרי לא נעשה שינוי מעשה או שינוי השם וגם לא שינוי רשות, והסיבה שהעצים קנויים לגזלן היא משום תקנת מריש (אף אם הנגזל לא התייאש). אם כן לפי דברי רש"י, מדוע יצא י"ח בסוכה כזו, הרי ראינו שאע"פ שהחפץ קנוי לו, מאחר ובא לידו באיסור זוהי 'מצוה הבאה בעבירה'. מכאן מוכיח הנצי"ב, שבסוכה לא שייך 'מצוה הבאה בעבירה', אלא רק בקרבן ולולב. וכן במסכת פסחים 13 אומרת המשנה, שכהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה בפסח במצה של תרומה, ופרש"י שישראל לא יוצא י"ח במצה של תרומה בגלל לימוד מיוחד. ויש לשאול, לשם מה צריך לימוד מיוחד, הרי זו 'מצוה הבאה בעבירה', מפני שתרומה אסורה לזר ואוכל דבר האסור לו? אלא כאמור, 'מצוה הבאה בעבירה' אינה שייכת בתרומה שהיא משאר מצוות, אלא רק בקרבן ולולב.
עוד מוכיח הנצי"ב בדעת רש"י, שכל מה שאמרנו ש'מצוה הבאה בעבירה' שייכת רק בקרבן ולולב, זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה גם שאר מצוות אין לקיימן באופן שבאות ע"י עבירה. בפסחים 14 שואלת הגמ' על דברי המשנה שיוצא ידי חובת מצה במצה של דמאי: "אמאי? הא לא חזי ליה", ורש"י שם מפרש משום 'מצוה הבאה בעבירה'. כיון שהמשנה אומרת שם דינים לכתחילה, ולכתחילה יכול לצאת י"ח במצה של דמאי, על זה שואלת הגמ', הרי לכתחילה יש כאן בעיה של 'מצוה הבאה בעבירה', אבל לגבי תרומה המשנה אמרה שכהן יכול לכתחילה לצאת י"ח במצה של תרומה (כדי שלא נחשוב שיוצאים י"ח רק במצה המותרת לכולם, עיין שם בגמ'). ואין הכוונה שישראל לכתחילה לא יוצא ובדיעבד יוצא, לכן רש"י פירש שישראל לא יוצא י"ח בגלל הלימוד ולא משום 'מצוה הבאה בעבירה', כיון שאפילו בדיעבד לא יוצא י"ח. וכן מצינו בברכות 15 שרבי אליעזר שיחרר עבדו לצורך צירוף למניין, והגמ' שואלת הרי זו 'מצוה הבאה בעבירה' שהרי אסור לשחרר עבד? גם שם יש להסביר, שהשאלה היא איך ר' אליעזר שחרר לכתחילה את עבדו.
התוס' בדף ל. 16 חולקים על התוס' בדף ט. וסוברים ש'מצוה הבאה בעבירה' היא מדאורייתא ושייכת בכל מצוות התורה (עפ"י הסבר המהר"ם) ואם כן שוב קשה לנו קושיית התוס' בדף ט.
היה אפשר לתרץ כמו הריטב"א, שהלימוד לפסול סוכה גזולה הוא לשמואל שאינו סובר דין 'מצוה הבאה בעבירה'. אלא שהתוס' בדף ל. 17 אומרים ששמואל חולק רק בדינים מדרבנן כגון לולב ביו"ט שני, אבל בדינים דאורייתא כגון סוכה, גם שמואל מודה שיש דין 'מצוה הבאה בעבירה' - אם כן תירוץ הריטב"א לא שייך לפי התוס' והדרא קושיא לדוכתא.
אפשר ליישב את דעת התוס' עפ"י המאירי, שיש לחלק בין מצוות שיוצאים בהם י"ח ע"י גוף החפץ, לבין מצוות שהחפץ קשור למצווה אך המצווה אינה מקויימת ע"י גוף החפץ, אלא הוא כעין מכשירי מצווה. מצווה הנעשית בגוף החפץ כמו לולב ומצה, שייך בה דין 'מצוה הבאה בעבירה', אבל חפצים כגון סוכה או שופר שהמצווה אמנם נצרכת להם, אך עיקר המצווה אינה בגופם, בסוכה המצווה היא לשבת בצילה ובשופר המצווה היא לשמוע את קולו. במצוות כאלה לא שייך דין 'מצוה הבאה בעבירה', שהרי לא שייך לומר גזל על צל או על קול.
לסיכום ישנם ארבעה תירוצים לקושיה: מדוע צריך לימוד מיוחד לפסול סוכה גזולה, הרי זו 'מצוה הבאה בעבירה'?
א. 'מצוה הבאה בעבירה' היא מדרבנן ולגבי סוכה יש לימוד לפסול גם מדאורייתא (תוס').
ב. 'מצוה הבאה בעבירה' שייכת רק לגבי קרבן ולולב ולא בסוכה, ולכן צריך לימוד מיוחד (רש"י ע"פ הנצי"ב).
ג. בסוכה לא שייך דין 'מצוה הבאה בעבירה', כיון שלא יוצא י"ח בגוף הסוכה (מאירי).
ד. הלימוד הוא רק לשמואל שלא סובר דין 'מצוה הבאה בעבירה' בין בדרבנן ובין בדאורייתא (ריטב"א).
הגמרא 18 אומרת, שלולב של אשירה ושל עיר הנידחת פסול משום 'כתותי מיכתת שיעוריה'. מקשים התוס' 19 לשם מה צריך לימוד, הרי זו 'מצווה הבאה בעבירה'. ומתרצים, שיש לחלק בין עבירה שהיא המאפשרת את קיום המצווה, לבין עבירה שנעשתה בחפץ אך לא מכוחה מתאפשרת המצווה. בלולב גזול, הגזילה אפשרה את קיום המצווה, ולכן אומרים 'מצוה הבאה בעבירה', אך באשירה אין שום קשר בין הע"ז לבין המצווה המקויימת כרגע.
וקשה, הרי התוספות עצמם 20 סוברים, שכל עבירה שנגמרה כבר אין אומרים בה 'מצוה הבאה בעבירה', ולכן אם 'יאוש כדי קני' היה יוצא ידי חובה בלולב הגזול, כיון שהעברה כבר נגמרה, שהרי אינו צריך להחזיר את הלולב עצמו אלא רק את דמיו (כל זמן שהגזילה בידו הוא עובר על 'והשיב את הגזילה'). אם כן איך התוס' מקשים מלולב של אשירה? הרי שם ברור שלא שייך 'מצוה הבאה בעבירה' שהרי העבירה כבר נגמרה ועכשיו הלולב כבר אינו משמש לע"ז.
רעק"א בגיליון הש"ס מקשה על התוס', מה השאלה לשם מה צריך לימוד, אולי הלימוד הוא לדעת שמואל שאינו סובר 'מצוה הבאה בעבירה', ולכן צריך לימוד כדי לפסול לולב של אשירה ועיר הנידחת (האמת שזו קושיא לא כ"כ חזקה, שהרי התוס' בעצמם אמרו בד"ה 'מתוך', ששמואל מודה שיש 'מצוה הבאה בעבירה' במצוות דאורייתא). אלא התוס' היו צריכים להקשות ממקום אחר: יש לימוד 21 על בהמה שנעבדה ע"ז, שהיא אסורה למזבח ושם אפשר להקשות אליבא דיותר דעות, דהא מיירי בקרבן. לשם מה צריך לימוד, תיפוק ליה משום 'מצוה הבאה בעבירה'!
אלא, יש לחלק בין אשירה ועיר הנידחת לבין לולב הגזול שנתייאשו בעליו (או כל קנין גזילה אחר) וכן 'נעבד'. באשירה ובעיר הנידחת מאחר והתורה הצריכתם שריפה 22 , הרי שחל 'שם עבירה' על החפץ ולכן הוא אסור בהנאה, אם כן העבירה עדיין קיימת בלולב 23 , לכן בלולב של אשירה שייך להקשות 'תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה'. אבל בלולב שנגזל ונקנה לגזלן, הרי מדאורייתא הוא קנוי לו והעבירה פקעה ממנו; וכן בהמה שנעבדה יש לימוד מיוחד שאינה אסורה בהנאה (כמו 'מחובר הנעבד' שאינו אסור בהנאה, אחרת היה אסור להנות מאור השמש!) ואם כן גם בה העבירה כבר נגמרה ואין כאן כרגע שם עבירה, וממילא אי אפשר להקשות על התוס' מנעבד. ונצרך חילוק התוס' הנ"ל בין גזילה שהיא עבירה המאפשרת את קיום המצוה, לבין אשירה ועיר הנידחת, אשר על אף שהעבירה קיימת וכנ"ל, מכל מקום, לא זו היא שאפשרה את קיום המצוה, ולא חשיב, לדעת התוס', מצוה הבאה בעבירה.
יסוד זה אפשר לראות גם ברמב"ם. הרמב"ם חולק על התוס' וסובר שגם עבירה שלא מכוחה התאפשרה המצווה שייך בה דין 'מצוה הבאה בעבירה'. על כן בפירוש המשניות 24 מסביר הרמב"ם, שהפסול של אשירה ועיר הנידחת הוא אכן מדין 'מצוה הבאה בעבירה'. וממילא גם בדעתו יש להסביר שעדיין יש 'שם עבירה' על לולב זה שעבדו לו, ולמרות שלא הע"ז אפשרה את קיום מצוות לולב, דעת הרמב"ם שפסול מדין 'מצוה הבאה בעבירה'.
להכרעת הראשונים: האם יוצאים י"ח בלולב הגזול ביו"ט שני, כלומר האם פוסקים כר' יוחנן או כשמואל.
בעל המאור פוסק כשמואל, שאין בזה דין 'מצוה הבאה בעבירה', והראיה מרבנן שישבו בסוכה שעציה נגזלו 25 והרי זו 'מצוה הבאה בעבירה', אלא מוכח שסתמא דגמרא כשמואל. מי שחולק על בעל המאור סובר כתוס', שאם יש לו קנין בחפץ יוצא בו י"ח, או כרש"י שרק בקרבן ודדמי ליה יש פסול 'מצוה הבאה בעבירה' ולא בסוכה (ע"פ הנצי"ב לעיל).
הרמב"ן חולק על בעל המאור, וסובר כתוס', שכל שיש לו קניין בחפץ יוצא בו י"ח, ואין בו משום 'מצוה הבאה בעבירה', ואם אין לו קנין, פסול משום 'מצוה הבאה בעבירה'.
הרמב"ם מצד אחד פסק שיש דין 'מצוה הבאה בעבירה' 26 , ומצד שני מכשיר לולב גזול ביו"ט שני; והסבירו האחרונים 27 , שאמנם בדרך כלל יש דין של 'מצוה הבאה בעבירה', אך לגבי לולב התורה גילתה באופן מיוחד שמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול.



^ 1. סוכה ט.
^ 2. "גדילים תעשה לך", "ועשו להם ציצית".
^ 3. כל זאת ע"פ רש"י שלא גורס את המילה 'אלמא'. הריטב"א גורס "אלמא דבעינן טויה לשמה" והקושיא היא רק משמואל ולא מרב, כיון שסובר בדעת רב לגבי ציצית שאפילו עשייה לא בעינן לשמה. כמו כן הסביר הריטב"א שאין הקושיא משמואל על בית הלל, אלא מבית הלל על שמואל.
^ 4. בדף לא.
^ 5. פשיטא שעובר על 'לא תגזול', אך האיסור חל על האדם ולא על הקרקע.
^ 6. תקנת מריש: חז"ל תקנו שגזלן אינו חייב להחזיר קורה שגזל אם היא בתוך בנין אלא רק את שוויה, כדי שהגזלן לא יצטרך לפרק את כל ביתו, וימנע מלעשות תשובה.
^ 7. מציאות כזו יכולה להיות בסוכה שהיא ז' על ז' בגובה י', שניתן לטלטלה.
^ 8. ט. ד"ה "ההוא.
^ 9. כבר מצינו שיש כח ביד חכמים להפקיע מצוה מאדם, כדאיתא בתוס' דף ג. ד"ה 'דאמר', לגבי אדם שיושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, לדעת ב"ש לא יצא י"ח אף אם לא נמשך אחר שולחנו, מכוח גזירת חכמים. וכן אם קרא ק"ש בעמידה דווקא, לא יצא י"ח כיון שחכמים הפקיעו ממנו את המצווה.
^ 10. דף נה.
^ 11. ד"ה ההוא מבעי ליה.
^ 12. 'מרומי שדה' סוכה ט. ד"ה שם. וב"ה לית להו.
^ 13. דף לה.
^ 14. שם.
^ 15. דף מז:
^ 16. ד"ה 'משום'.
^ 17. ד"ה 'מתוך'.
^ 18. דף ל.
^ 19. ד"ה משום.
^ 20. בד"ה 'הא קנייה'.
^ 21. תמורה כח:
^ 22. לגבי 'כתותי מכתת שיעוריה', מאחר והתורה הצריכה את שריפת החפץ, נחשב כבר עכשיו כשרוף, אלא שאין הכוונה שאינו נמצא במציאות, אלא הוא קיים, רק שאין בו שיעור עומק, רוחב וגובה. לכן אם עשה קורת מבוי מאיסורי הנאה, המבוי פסול כיון שקורה צריכה שיעור של עובי מסויים. אך אם עשה לחי מאיסורי הנאה - המבוי כשר, כיון שלחי לא צריך שיעור.
^ 23. וכן כל חפץ של ישראל שעבדו לו, עדיין חל עליו שם עבירה. מה שהגמ' בדף לא: אומרת 'באשירה דמשה עסקינן', הכוונה לכל אשירה של ישראל, מאחר ואין לה ביטול אין יוצאים בה ידי חובת לולב, ומה שרבא אומר שבדיעבד יצא זה בלולב של עכו"ם שנעבד (מגיד משנה) מאחר ואפשר לבטל אותו אפשר בדיעבד לצאת בו, ויש הסוברים שרק אם ממש ביטלו אותו אפשר לצאת בו ידי חובה.
^ 24. סוכה פ"ג מ"א.
^ 25. סוכה לא.
^ 26. איסורי מזבח פ"ה הלכה ז'.
^ 27. ועיין עוד יישוב בדעת הרמב"ם בערוך לנר סוכה כז:
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il