ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יום דין ושמחה ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה ענינו של ראש השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשס"ט

יום דין ושמחה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

בגדי חג וסעודות חג בראש השנה
עם כל האימה והחרדה של יום הדין, נפסק להלכה (שו"ע תקפא, ד) שמכבסים את הבגדים ומסתפרים לקראת ראש השנה, כפי שנוהגים לקראת יום חג. ולכאורה היה מקום שמאימת יום הדין ננהג כאבלים, אלא שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לצדק דיננו, ולכן אנו נוהגים כביום חג. וכפי שאמרו חכמים: "רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו, שיודעת אופייה של אלוקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף בשחורים, ומגדל זקנו ואינו חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך ייצא דינו. אבל ישראל אינם כן: לובשים לבנים, ומתעטפים בלבנים, ומגלחין זקניהם ומחתכין ציפורניהם, ואוכלים ושותים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" (כמובא בטור או"ח תקפא).

דברי השל"ה הקדוש
ושאל השל"ה הקדוש (מסכת ר"ה תורה אור), וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שייעשה לנו נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך שבכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ואחרים ניזוקים ונעשים חולים לא עלינו, ומשמע שלא נעשה להם נס, ואם כן מדוע נהיה בטוחים שיעשה לנו הקב"ה נס בראש השנה?
והשיב, שכל מי שעומד בראש השנה לפני הקב"ה בתפילה וחוזר בתשובה, מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטוב, אלא שלפעמים מפני חסרון העולם וחטאיו, רואה הקב"ה שטוב לו יותר שימות, ואם כן גם לו ראוי לשמוח בראש השנה, שהרי בזכות תפילתו ותשובתו ידון אותו הקב"ה בצורה הטובה והמתאימה לו ביותר.

סעודת ראש השנה
כך אמר נחמיה (ח, י) לעם לאחר תפילת ראש השנה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם".
וכן ההלכה, שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואסור להתענות בו. אמנם, לא ימלא אדם את כרסו ויגיע לשביעה גמורה בראש השנה, כדי שלא להקל ראש וכדי שתהיה יראת ה' על פניו (שו"ע תקצז, א).
וכך לגבי הבגדים, אף שצריך ללבוש בגדים לבנים וחגיגיים, כתב הט"ז בשם הרש"ל שאין ללבוש בראש השנה בגדי משי ורקמה מפוארים כדרך שלובשים בשאר החגים, כדי שיהא מורא הדין עלינו (מ"ב תקפא, כה).

משמעות אכילת הסימנים

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה. שמאחר שזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי - כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה. וכפי שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ה, ב), כלומר יש משמעות לסימנים, ואם ישנו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שברכה זו תימשך במשך כל השנה. ולכן יום זה נקרא 'ראש השנה', שהוא מוביל את השנה כולה, כמו הראש שמוביל את הגוף כולו.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.
על פי זה המליצה הגמרא (שם) לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב לכל השנה. כמו למשל: כרתי - לסימן שייכרתו שונאינו. רוביא - לסימן שירבו זכויותינו. תמרים - שייתמו שונאינו וחטאינו, סלק - שיסתלקו שונאינו, רימון - שירבו זכויותינו. ויש מאכלים שאנו אוכלים אותם לא מפני שמם אלא מפני טעמם, כמו התפוח בדבש הרומז לשנה טובה ומתוקה. וכן ראש של כבש או דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב. ועל פי העיקרון הזה נתרבו מנהגים שונים בכל עדות ישראל לאכול מיני מאכלים שונים, שרומזים בשמם או בצורתם או בטעמם על השנה החדשה.
ואין מסתפקים באכילת הסימנים בלבד, אלא מוסיפים תפילה קצרה על אכילת כל סימן וסימן, ועל ידי כך גם אכילתנו ספוגה בתפילות לשנה טובה.

זמן אכילת הסימנים והברכה עליהם
יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם. אבל המנהג הנכון יותר הוא לאוכלם אחר הלחם, ראשית מפני שלפי ההלכה יש להקדים את ברכת הלחם לברכות אחרות, ושנית, שאם יאכלום לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה.
לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, טובלים אותה במעט מלח, ולסימן טוב טובלים אותה גם בדבש, ואוכלים ממנה מעט.
לאחר מכן אוכלים מהסימנים, אלא שלפני האכילה צריך לברך על התמר "בורא פרי העץ", וזאת משום שברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל התמר, הרימון והתפוח אינם חלק מהסעודה עצמה, ולכן צריך לברך עליהם.
ומברכים דווקא על התמר מפני שהוא משבעת המינים, וגם לפי הסדר שבתוך שבעת המינים הוא חשוב מהרימון. בברכת בורא פרי העץ על התמר פוטרים כמובן גם את הרימון והתפוח.
אחר הברכה על התמר יאכל ממנו מעט, ורק אח"כ יאמר את ה"יהי רצון".
על הסימנים שברכתם "בורא פרי האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה, והם נחשבים כחלק מהסעודה.

האם אוכלים סימנים בלילה השני
לגבי הלילה השני, נחלקו המנהגים. בספר בני יששכר (תשרי מאמר ד') כתב שלא ראה שזקני החכמים נוהגים לאכול את הסימנים בלילה השני. אבל בפועל רבים נוהגים לאכול את הסימנים גם בלילה השני (וכ"כ בבא"ח נצבים ש"א). ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שהלילה הראשון הוא החשוב יותר, ולכן משפחה שיש לה מסימן אחד כמות שתספיק להם רק ללילה אחד, יאכלהו בלילה הראשון.

התפילות הארוכות
מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט, חושב שתפילות הימים הנוראים הן ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני ריבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתיקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. ועל זה אמרו חכמים: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.

תפילות אישיות
מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזיכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. נזכר באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, ומבקש שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ועל הוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם שה' ינחמם מעיצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, להבין את עניינה ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים מסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור היישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.

היום קצר והמלאכה רבה
והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הביטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים בלי שהספיק להתפלל על כל מה שרצה, וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.

עמידה בעת פתיחת הארון
במשך תפילת הימים הנוראים, פעמים רבות פותחים את הארון, והקהל עומד לכבוד התורה. ונשאלת השאלה, האם גם זקנים וחולים חייבים לעמוד?
כתב הט"ז (יו"ד רמב, יג) שמצד הדין אין חיוב לעמוד, מפני שהחובה לעמוד היא רק כאשר החזן נוטל בידיו את ספר התורה והולך לתיבה או עומד, אבל בזמן שהתורה מונחת בארון הקודש, וקרקע הארון גבוהה יותר מעשרה טפחים (כ-80 ס"מ) מהקרקע, הרי שהתורה נמצאת ברשות אחרת, ולכן כשפותחים את הארון אין הציבור חייב לעמוד. ולדעת הפרי מגדים (מ"ז קמח, ג) אפילו אם הארון אינו גבוה עשרה טפחים, כיוון שהתורה מונחת במקומה המכובד, אין הציבור חייב לעמוד לכבודה.
נמצא אם כן, שמצד הדין אין חובה לעמוד בשעה שארון הקודש פתוח, ולפנים משורת הדין נהגו לעמוד ולכבד בזה את התורה. אבל זקן וחולה שהעמידה קשה עליו, אינו מחויב לעמוד בכל עת שפותחים את הארון בשעת התפילה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il