ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקרים שבהם מותר לחזור מהעסקת שכיר ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שוכר ומשכיר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשס"ט

מקרים שבהם מותר לחזור מהעסקת שכיר


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל

לאחר שעסקנו במצבים שבהם שכיר רשאי לחזור בו, נדון כעת בשאלה, האם ישנם מצבים שבהם בעל הבית רשאי לחזור בו. דוגמא אחת ציינו כבר לפני שני גליונות - בעל הבית רשאי לחזור בו אם הוא מפצה את השכיר על אובדן שכרו. אולם, בגליון זה אנו מבקשים למצוא דוגמאות למצבים שבהם בעל הבית חוזר בו למרות שנגרם הפסד לשכיר.
הגמרא (בבא מציעא עו:) אומרת, שאם אדם שכר פועלים על מנת להשקות את השדה, ובאמצע היום התייבש הנהר שממנו משקים הפועלים את השדה, הרי זו פסידא של הפועלים, ואין בעל הבית צריך לשלם להם שכר על חצי היום שבהם אינם יכולים לעבוד. אמנם, אם מדובר בנהר המתייבש לעיתים, ובעל הבית ידע זאת והפועלים לא ידעו, הרי זו פסידא של בעל הבית, ויצטרך לשלם להם שכר גם על חלק היום שלא היו יכולים לעבוד.
הרא"ש (סימן ג) ניסח את המסקנה העולה מהגמרא הזו: 'דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו, לא פועל ולא בעל הבית, אי נמי תרווייהו איבעי להו לאסוקי אי בני מתא נינהו, פסידא דפועלים, דהמוציא מחברו עליו הראיה וידו על התחתונה'.
ולכן, כאשר ישנו אונס שמחמתו אין הפועל יכול לעבוד, הפועל הוא זה שמפסיד.
מקרה נוסף הנדון בגמרא שם הוא המקרה ההפוך - אדם שכר פועל להשקות את השדה, וירד גשם, ועבודתו של הפועל אינה נצרכת יותר. הגמרא אומרת, שגם במקרה זה הפועלים מפסידים. אלא שהראשונים מקשים על כך מסוגיא במסכת גיטין (עד:): ' ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה: כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא, את דלי ארבעה ואכול תילתא, לסוף אתא מיטרא, אמר רב יוסף: הא לא דלה, רבה אמר: הא לא איצטריכא. לימא, רב יוסף דאמר כרבנן, ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל! ותיסברא? והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה'.
הגמרא בגיטין עוסקת במקרה דומה מאוד - אדם העסיק אריס להשקות את השדה, ואף הוסיף לו שכר על מנת שישקה יותר מהמקובל. בסופו של דבר בא הגשם והשקה, כך שההשקייה האחרונה אינה נחוצה. לדעת רבה, שהלכה כמותו, האריס זכאי לתוספת השכר, אף שלא היה צריך לעבוד תמורתה. הראשונים הקשו, שלכאורה אלו שתי סוגיות סותרות.
התוספות (בבא מציעא עז. ד"ה דאגר) כותבים, שאריסות היא שכירות לטווח זמן ארוך, ובהחלט יתכן שירד גשם במשך הזמן, ובעל הבית לקח את הדבר בחשבון, ולכן התשלום הוא אפילו אם ירד גשם.
הרי"ף (גיטין לה:) כתב לחלק בין שכיר ובין אריס. באריס, כיוון שהוא כשותף בקרקע, אין השכר עבור העבודה שעובד, אלא מחמת חלקו בקרקע. כדעתו כתב גם הרמב"ם (הלכות שכירות, פרק ט הלכה ו).
שיטה שלישית מביא הר"ן (גיטין שם) בשם הראב"ד - יש לחלק בין שכיר לקבלן. שכרו של השכיר תלוי בכך שעושה מלאכה, וכשהמלאכה לא נעשתה על ידו, סוף סוף לא עשה. לעומת זאת, קבלן מקבל שכר עבור מלאכה גמורה, ואין זה משנה מי גמר אותה
נמצא, שכאשר קורה אונס, שמחמתו בעל הבית אינו זקוק לפועל אם מדובר במצב שבו הפועל אינו יכול לעשו את מלאכתו, רשאי בעל הבית לחזור בו, ולא לשלם לפועל עבור המלאכה שלא עשה. ואם מדובר במקרה שבו עבודתו של הפועל הושלמה מאליה, הרי שבשכיר לכולי עלמא רשאי בעל הבית לחזור בו ולא לשלם לפועל על עבודתו.

הדוגמא הנוספת שבה נדון היא, חזרת בעל הבית כאשר הפועל עושה עבודה רשלנית. הגמרא במסכת בבא מציעא (קט.) אומרת: 'רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר מאי קא עביד לי. אמר ליה שפיר עביד. אמר ליה הא לא התרה בי. אמר ליה לא צריכא להתרות. רבא לטעמיה, דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי, כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי'.
בגמרא מבואר, שישנם עובדים מסוימים, שניתן לפטרם ללא התראה, אם הם מתרשלים בעבודתם. ונחלקו הפוסקים במסקנה העולה מגמרא זו. נביא כאן את דברי הרמב"ם והראב"ד (הלכות שכירות פרק י הלכה ז): 'הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם. השגת הראב"ד: וכן נמי אם שתלא דיחיד'.
מדברי הרמב"ם משמע, שניתן לפטר על סמך התרשלות בלבד רק עובדי ציבור. ואילו הראב"ד הבין, שדין זה נכון לגבי כל פועל. המפרשים התלבטו בדברי הרמב"ם, שכן בגמרא מדובר על רוניא שהיה פועל של רבינא, ובפשטות הוא לא היה עובד ציבור.
מחמת קושיא זו כתב אבן האזל (שם), שיחיד בוודאי שיכול לסלק פועל, גם ללא סיבה כלל. וכל החידוש בגמרא שם הוא, שעובד ציבור, לא ניתן לפטרו בצורה שרירותית גם במידה ולא הוגדר זמן שכירותו, אלא אם התרשל. ורבינא שלא רצה לפטר את רוניא סתם, רצה לנהוג לפנים משורת הדין.
אמנם, מדברי הראשונים משמע, שהרמב"ם סובר שהחידוש בגמרא הוא שרק עובד ציבור ניתן לפטר בלי התראה, משום שעל עובדי ציבור להקפיד יותר ולהיות יותר אחראים. כן משמע מדברי הטור (חושן משפט סוף סימן שו), וכן משמע מדברי המחבר והרמ"א (סימן שו סעיף ח), שהבינו שלדעת הרמב"ם הדין בגמרא נאמר דווקא בעובד ציבור.
על כל פנים, מדברי כולם למדנו, שלאחר התראה, בוודאי שניתן לפטר פועל כאשר הוא עושה עבודה רשלנית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il