ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראיה פרשת האזינו

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

תשרי תשס"ט

שבת הראיה פרשת האזינו

גליון מס' 43



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל

אורות הפרשה

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי [לב, ב].


"אותו הטל של תחיית המתים הוא עצמו אותו הנושא שמלאכי השרת חיים ומתקיימים ממנו, חיים איתנים, חיים שאין עמם מוות. ושפע החיים הללו הולך הוא ופועל את פעולתו, עובד הוא את עבודתו התדירית, להביא את העולם לידי מעמדו. ואין לך כל הטבה והארה שבעולם, מקטנה ועד גדולה, מחיצונה עד פנימית, שאינה עשויה דרגה של סולם לאושר החותָם העליון, של תחיית המתים, של נצחון הטוב המוחלט, לא רק במובן החברותי לבד בצמצומו, כי אם במובן הכללי של כל העולמים, ובמובן הפרטי של כל בריה, מגדולה ועד קטנה. ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם הנותנים כוח לכל מרץ החיים, עיקרו ופנימיותו הוא הוא הגנוז בתורה [...] שמחיה את המתים. וכל המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו, כי טל אורת טלך".

[מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ ה' פסקה רפ"ג].

כִּי חֵלֶק ד' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ [לב, ט].


"כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלוקות כלל. היא מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם הכללי, וחפֵצה בהוויתה את החפץ האלוקי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וזה הטוב הוא הסוד של הגאולה המוכרחת לבוא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק של הטוב בתוך נשמת האומה, המתבלט בתפילתה הפנימית של האומה, מסמיך לה את הגאולה, "והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה" [ברכות י:].

[מרן הראי"ה, 'אורות ישראל' פרק א' פסקה ד'].

פרק א': ר' חיים מוולוז'ין
תולדות חייו

רבי חיים מוולוז'ין). תק"ט – תקפ"א), היה מגדולי הדור בתקופתו, מחשובי תלמידיו של הגר"א מווילנא, רב העיירה וולוז'ין ומייסדה של ישיבת 'עץ חיים', המוכרת כישיבת וולוז'ין "אם הישיבות
ר' חיים נולד לאביו ר' יצחק בן חיים, שהיה פרנס הקהילה בוולוז'ין ולאמו רבקה, בת למשפחת רפפורט. בצעירותו למד אצל ה'שאגת אריה', שהיה רב העיירה באותה עת, ולאחר מכן עבר לוילנא ונהיה לתלמידו החשוב של הגר"א, מתוך הערצה כבירה. בהסכמתו וברכתו של הגר"א, עבר אח"כ ר' חיים לוולוז'ין ושימש כרבה של העיירה.
בעצת רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת 'עץ חיים' בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הגדולות. ספרו הידוע הוא 'נפש החיים' המדגיש את חשיבות לימוד התורה.
אחיו של הגר"ח, רבי זלמן, היה ידוע בגדולתו התורנית העצומה, ואמנם לא חיבר ספרים, אך נשארו לנו מספר חידושים מתורתו, אשר פורסמו בספר שנכתב אודותיו 'תולדות אדם'. בנו של הגר"ח, רבי יצחק, היה ראש ישיבה בוולוז'ין אחרי פטירת אביו, ומתוך שהיה ר' יצחק עשיר גדול, מימן מכיסו הפרטי את תלמידי הישיבה בוולוז'ין, עד שהישיבה התבססה ויכלה לעמוד בכוחות עצמה.

הגר"ח והגר"א

הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (א')
וכך מוסר לנו איש ירושלים, רבי ישראל פורת זצ"ל:
זכורני, לתקופת שנת המאה להסתלקותו של גאון ישראל רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל (י"ד סיוון תרפ"א), נכנסו חכמי ישראל לישיבת 'עץ חיים' בירושלים העתיקה תוב"א, לשמוע דברי אלוקים חיים יוצאים מפי קודשו של ראש הרבנים הגרא"י הכהן זיע"א.
הוא נשא מדברותיו בלהבות אש קודש, ונתן הערכה שלמה ומקפת על אורחות חייו של אותו מאור הגולה, ועל פועליו הכבירים להגדיל תורה ולהאדירה, ולהעמיד תלמידים הרבה, שהיו למאורות ונעשו גאונים חכמים ורועי ישראל.
אחד הרעיונות המרכזיים שבאמרות קודשו היה, גודל קדושתו של הגר"ח, שעד זקנה ושיבה לא לקח עטרה לעצמו, אלא עמד כל ימיו בכפיפת ראש ובמורא גדול, בפני גילוי שכינת רבו הגר"א זצ"ל, שדמות דיוקנו ריחפה לנגד עיניו, בכל דרכיו ומפעליו. ולא עוד אלא שמורא רבו היה עליו כל כך כמורא שמים, עד שנדמה לו כי גם השם 'תלמיד הגר"א' לא היה הולמו.
והרי כך כתב באחד ממכתביו: "ואנוכי שמעתי שנקרא עלי שם רבנו הגדול וכו', וזכיתי להקרא בשמו הטוב עלי לומר תלמידו, וראיתי חובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה וכו', שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור וכו'. ובמקצת הימים אשר זכיתי לשמש אותו, לא זכיתי ממנו אלא לידע צורתא דשמעתא אחר יגיעה" [מתוך מכתב 'קול קורא' להתייסדות ישיבת וולוז'ין].
ואמר רבנו הראי"ה זצ"ל, כי ענוות קודשו זו, היא שעמדה לו שזכה להקים עולה של תורה, ולהיות דולה ומשקה מתורת רבו לדורו ולדורות הבאים" ['אור המזרח' תשרי תשכ"ג, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' רב].
והשו"ב הירושלמי הוותיק ר' מנחם מנדל פורוש זצ"ל (שהיה מחסידיו הנלהבים של הראי"ה), אף הוא מסר הגדרה ממצה וקולעת מפי מרן הראי"ה באותה אסיפת אזכרה: "הגר"ח מוולוז'ין גילה את הגאון מווילנא!" ['שיחות הראי"ה' עמ' רג, וכן בספר 'פרקי וולוז'ין' עמ' 9 לגרמ"צ נריה].
דרכו להסתיר מופתים
ר' חיים היה נוהג לזלזל בכל גילוי של מעשה מופתים שהיו מייחסים אליו, ולבטלו כלאחר יד. בחכמתו הנודעת היה ממציא לאלתר איזה הסבר הגיוני ושכלי המתיישב על הלב, ומגמד את המופת לדבר טבעי שבשגרה.
סיפר על כך מרן הראי"ה:
לחתונת ביתו של ר' חיים היה אמור להגיע בין יתר האורחים הנכבדים, ידיד קרוב מאוד – ר' ירוחם מבודקי. יום הנישואין הגיע, הכל מוכן לעריכת החופה, כל המוזמנים התכנסו אף הם ובאו. השעה היעודה לחופה ממשמשת ובאה, ורק הרב הצדיק הנ"ל בושש מלהגיע. הגר"ח והמחותנים, שהעריכו מאוד את אותו צדיק, ושמחו בהבטחתו להשתתף בשמחתם, המתינו וציפו לבואו. לפתע קם הגר"ח וביקש לזמן אליו פרש רכוב על סוס לביצוע שליחות דחופה עבורו. משהגיע זה, הורה לו רבינו לקחת עמו גלגל של מרכבה ולנסוע למקום מסויים, אי שם על הדרך לוולוז'ין. שם, לדבריו, ימצא את הצדיק ומרכבתו תקועים בצד הדרך. גלגל אחורי בעגלה נשבר, ויש להמציא בדחיפות גלגל להחלפה. כמצוותו של ר' חיים יצא הרץ לדרכו, ואכן מצא שכל דבריו התקיימו במילואם. הוא סייע בתיקון העגלה, וכעבור שעה לא ארוכה החלה החופה בהשתתפותו המכובדת של אותו צדיק. בינתיים התפשטה הידיעה על השליחות בין הקרואים, והייתה לשיחה. כמה מהם ניגשו לרבינו, והביעו התפעלותם ממופת גלוי זה, אך הוא כדרכו ביטל דבריהם באחת. בסך הכל הערכתי נכונה, שכיוון שהבטיח הצדיק את השתתפותו בחתונה – הוא לא יכזב, ויבוא. תמה אחד מהשומעים ואמר: ומנין ידע רבינו שדווקא גלגל אחורי נשבר ולא קדמי? השיב לו הגר"ח: נו, זה דבר פשוט! ידוע שגלגל קדמי ניתן להחלפה בקלות ואינו מעכב, משא"כ גלגל אחורי. ומנין היה ידוע לכם שדווקא גלגל התקלקל, הוסיף הלה להקשות, ואולי הסוס מת וזה מה שגרם לעיכוב? ושוב התחמק ר' חיים: הרי שלחתי את הרץ רכוב על הסוס...

סיפור זה יובן יותר כשנדע את ראשיתו. וכך הם הדברים: בתו זו של הגר"ח, בהיותה ילדה צעירה, נפלה למשכב וחלתה קשות. חייה היו תלויים לה מנגד, ורבים התפללו לשלומה ולהחלמתה. ואותו צדיק, ר' ירוחם מבודקי, העתיר אל ד' בתפילה מיוחדת למענה. כאשר יצא עם סיום תפילתו איחל והבטיח נאמנה כי הוא עצמו עוד ישתתף בשמחת כלולותיה, לכשתגדל ותגיע לפרקה. וכך, בהגיע יום החתונה, זכר הגר"ח את הבטחתו, וציפה לפרעונה [ספר 'אבי הישיבות' (על הגר"ח) ח"א עמ' 304, עיי"ש בהרחבה. וע"ע שם ח"ב עמ' 378, סיפור נוסף מהראי"ה על ר' חיים].

אמונה באגדות חז"ל
מן הדברים שהיה ר' חיים רגיל לדבר בהם לפני תלמידיו, הוא ענין האמונה התמימה באגדות חז"ל שבש"ס, אשר כידוע, הסתום בהם מרובה על הגלוי, ומושגים נעלים ונשגבים מבינתנו גנוזים בהם. הגר"ח נהג להטיף באוזניהם על הצורך להחזיק באמונה שלימה ותמימה, שדברים אלה אף אם אינם מובנים לנו, עכ"פ אמיתותם המוחלטת – גם כפשוטם וכשמשמעם – אינה מוטלת בספק כלל.
פעם אחת בהיות בקהילה פלונית נתגלו לעיניו מחזות נפלאים עד מאוד. סיפורים מבהילים ונשגבים אשר ראה בכבודו ובעצמו, במראות ולא בחידות. טיבן של אלו לא ידוע, ברם העידו תלמידיו, כי על יסוד גילויים הללו הבהיר רבינו כמה אגדות עמומות וסתומות מחז"ל, והוכיח להם בעליל כיצד מתאמתים הדברים כפשוטם.
הגאון רבי צבי הירש הכהן וואלק, אב"ד פינסק ובעל 'כתר כהונה', גילה זאת בספרו לראשונה ['תכלת מרדכי' לתולדות חותנו הרמ"ג יפה, נדפס בספרו 'כתר כהונה' בהוצאת מכון ירושלים]. ומעיד הרצ"ה וואלק, כי שמע את הסיפורים המופלאים הללו מפי חותנו, הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל (תלמיד הגרי"צ מוולוז'ין), אשר נתוודע אליהם מתוך כתבי יד שבאו לו במורשה מתלמידי הגר"ח (אביו ר' דובער היה תלמיד מובהק של הגר"ח). הללו ברשימותיהם המסתוריות סיפרו דברים כהוויתן, מה ששמעו ביושבם לפני רבם.
דורנו לא זכה להאיר ולגלות טמירין צפונים אלה. הכתבים הללו היו מונחים בין גנזי כתביו של הרמ"ג יפה זצ"ל במשך שנים רבות, עד שחלה בהם יד התבערה הגדולה שהייתה בעירו, רוז'ינוי. ואילו חתנו, הרצ"ה וואלק, שידע את תוכנן והעיד עליהן: "אשר כל השומע תצילינה אוזניו", נרתע מלהעלותן על ספר, וסיים דבריו בנושא זה באומרו: "והמאמין באמת ובלבב תמים – יאמין!! ועת לחשות בדור הזה". לדברים כהוויתם לא זכינו, אך גם במעט זה יש כדי לאלפנו דעה, להטעימנו משהו ממושגי הספירות העליונות בהן חיו הגר"ח ותלמידיו שומעי לקחו.

אהבת ישראל של הגר"ח
מרגלא בפיו של רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל (בנו של ר' דובער תלמיד רבינו) כי דעתו של הגר"ח הייתה, כי על האדם מוטלת החובה שלא לצמצם כל מחשבותיו למען שלימות נפשו בלבד, רק שיראה לזכות את הרבים ולקבץ פעלים לתורה, שיהיה שם שמים מתאהב על ידו.
ומעיד הרמ"ג, כי ר' חיים הנחיל דעה זו לבנו הגרי"צ באופן מיוחד, כמו גם לשאר תלמידיו, וכי ר' חיים עצמו היה בבחינה זו, שהיו כל הנהגותיו מודרכות על פי צו קדוש זה. לדבריו, כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, והוא הרמ"ג בתוכם, הלכו בעקבות הגר"ח, ואף הם השתדלו כל ימיהם לעשות למען השתלמות זולתם בתורה ויראת שמים [כך כותב חתנו הגרצ"ה וואלק, בחבורו 'תכלת מרדכי' על תולדות חרמ"ג. החבור מובא בתחילת ספרו של הרצ"ה הנקרא 'כתר כהונה'. ועיין 'אבי הישיבות' עמ' 348 ועמ' 271].
וכך מספר בעצמו הגרי"צ – בנו של הגר"ח – על אביו: "היה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא, וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" [הקדמה ל'נפש החיים', וכן בקונטרס 'עץ החיים' סי' עו].
מכל הדיבורים הנפלאים הללו, משתקפת ועולה לנו דמותו המיוחדת של הגר"ח ואשיותו הנאדרה המלאה באהבת ישראל.
כמובן, ששורשה העיקרי של אהבה והתמסרות זו, היא ההכרה העמוקה במעלתן של ישראל ובסגולת נשמותיהן, וכפי שכותב הגר"ח ב'נפש החיים':
"אבל בחינת הנשמה אינה נפגמת כלל לעולם, כי מקור שורשה הוא מעולם המשומר ממגע זרים, ודבוקה לעולם בשורש הנשמה... ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקלה ח"ו, ואם האדם הוא חוטא במחשבה אשר לא טובה ח"ו, הוא גורם רעה לעצמו לבד, שיסתלק ויתעלם ממנו נצוצי אור הנשמה, אבל לא שהיא נפגמת ח"ו ['נפש החיים' שער א פרק יח. מובא ב'עולת ראי"ה' ב עמ' ת סעי' ט]. ועוד כותב הגר"ח: "ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, – שכל אחד מישראל, שורש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות אחת מהתורה, והיו לאחדים ממש [...] שקדושת כל אחד מישראל היא קדושת ספר תורה ממש" ['נפש החיים' שער ד' פרק יא].
ומתוך כך, הדריך הגר"ח לאחוז במידת הענווה והסבלנות, ושיבח את תועלתם:
"לא להכניס שום קפידא בליבך על שום אדם, ואין צריך לומר שלא להשיב בקפדנות לשום אדם, ועל ידי מידת הסבלנות משיג האדם רצונו יותר ויותר מעל ידי כל תקיפות שבעולם" [קונטרס 'עץ החיים' אות עז].
"וחלילה חלילה שלא להשיב בקינטור לשום אדם בפלפול, אם הסברא לא יכשר בעיניך, כי אין דעות ב"א דומין זה לזה. וזאת הייתה מידת בית הלל שהיו שונים גם דברי חבריהם. אך להקדים שלום ולהשיב בנחת עם כל, ושלא להתייהר נגד שום אדם בשום דבר, כי זולת אשר בעת גבהות הלב נקרא אדם תועבה ובמה. כי לא נתקבל מאן דיהיר. יזהרנו וישמרנו ד' מינה ומקצתה" [לשון מכתבו לבנו רבי יוסל שערשאווער זצ"ל, מובא בספר 'מקורות לתולדות החינוך ח"ד עמ' קסט, הועתק ע"י רש"ח קוק זצ"ל מתוך כתי"ק של ר' דובער יפה (תלמיד מובהק להגר"ח), סבו זקנו של מרן הראי"ה].

ה'נחלת דוד': "עוון המחלקת הוא ממש כעבודה זרה!"
היה ר' חיים דורש בפ"ש, וממנו קיבל תלמידו המובהק, הגאון רבי דוד טביל (בעל ה'נחלת דוד' על הש"ס). וכך כותב ר' דוד בייחס לרבו: "דרכי הדרוש במאמרי חז"ל ובמקראות התנ"ך מאיתו הייתה לי זאת". ר' חיים מסר יום יום שיעור בפ"ש לבני עירו, ולאחר פטירתו המשיכו בנו רבי יצחק במסירת השיעור.
כמו כן היה מוסר ר' יצחק שיעור בפרשת שבוע לתלמידי הישיבה בוולוז'ין. הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל, רבה של לודז', אמר פעם: "האי דמחדדנא טפי מחברי, מפני ששמעתי בקביעות את שיעורו הנ"ל של ר' יצחק מוולוז'ין" ['פרקי וולוזין' עמ' 13, 27, 32].
לבד מספריו על הש"ס, כתב רבי דוד ספרים בדרוש ובאמונה. וכך כותב באחד מספריו:
"העם הקדוש הישראלי, בהיות נשמתם אצולה ממקור האחדות, כאשר כינוה החכמים האמיתיים 'חלק אלוה ממעל', מחוייבים להתאחד יחד צמודים וקשורים זה בזה, יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאברים רבים [...]. כי אחדות העם הקדוש הישראלי מעיד על אחדותו יתברך שמו, ולזאת מבואר עוון המחלקת כי הוא ממש כעבודה זרה, יען כי הפירוד ההווה מן המחלוקת הוא היפוך האחדות וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלהי ישראל" ['בית דוד' דרוש ו, עיי"ש באורך. מובא ב'עולת ראי"ה' ב תסח].
כמובן שדברים אלו בנחיצות אחדותם של ישראל, היו נר לרגליו של מרן הראי"ה בדרכו בהנהגת האומה, ובמאבקו על שמירת אחדות העם.
"את ר' דובער לימדתי איך להתפלל"
העיד ר' חיים על אחד מגדולי תלמידיו הגאון ר' דובער יפה מטורעץ ז"ל (אב"ד אוטיאן): "את רבי בר לימדתי איך להתפלל". ואמר עליו ר' חיים אשר "בפלפוליו מישרים ילך כאחד מן הראשונים, הרשב"א והר"ן ז"ל". ר' דובער יפה היה דור אחר דור לרבי מרדכי יפה בעל ה'לבושים', והיה מעשרת תלמידיו הראשונים המובהקים של הגר"ח ['פרקי וולוז'ין' עמ' 15 וע"ש ובעמ' 21 עוד סיפורים נפלאים עליו].
ר' דובער היה סבו זקנו של מרן הראי"ה. בשבוע שעבר סיפרנו בהרחבה על דמותו המופלאה של ר' דובער, ועל השתדלותו של הראי"ה להוציא לאור את חידושיו.

הגר"ח מעורר לשיבת ציון
גם זאת קיבל הגר"ח מרבו הגר"א: להכיר ולדעת ערך מעלותיה וסגולותיה של ארץ ישראל, להידבק באהבתה ולחונן את עפרה בהתיישבות בה.
הגר"א, בספריו ובאוזני תלמידיו, הרבה בשבח ארץ ישראל, ועורר לאהבה ולחבבה. הוא עצמו, נטש את משפחתו וכל אשר לו ויצא לעלות ארצה. אלא שנסיון עלייתו לא עלה יפה. מסיבות שאינן ידועות שב על עקבותיו, באומרו: אין לי רשות מן השמים", ולא פירט.
רק אחרי ששקע שמשו של עולם, ורבי חיים תלמידו המובהק היה לראש תלמידי הגר"א, למפיץ תורתו ברבים, או אז החלו רעיונות ושאיפות הגר"א אודות ארץ ישראל לקרום עור וגידים. בראש היוזמים והעוסקים במלאכת הקודש, עמד הגר"ח ['אבי הישיבות' ח"ב עמ' 424 ע"ש בהרחבה].
וכך מביא הגר"ח בשם רבו:
"שמעתי מרבינו (הגר"א) על הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", דרשו חז"ל: "נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל", כי עדיין היא נופלת עד שתגיע למדרגה התחתונה ולא תוכל עוד לנפול, ועתה כבר הגיעה לזמן של "קום בתולת ישראל" [סוף ספר 'כתר ראש']. כלומר: הגיעה שעת תחיית האומה ושיבת ציון.
הרב אריה מרקוס, מי שהיה נאמן 'כולל הפרושים' בירושלים שנים רבות, וחתן הרב שלמה זלמן שפירא מוולוז'ין תלמיד רבינו, מספר על כך:
"החלה התעוררות בשנת תק"ס, כאשר פקד ד' את ארצות הקדושות והתעורר רוח טהרה בלב צדיק יסוד עולם, הגאון האמיתי מו"ה חיים מוולוז'ין, תלמיד מובהק לאדמו"ר רשכבה"ג, מו"ה אליהו מוילנא זי"ע, הוא הקים דגל התורה בישראל, שקבע ישיבות בכל מדינת רוסלאנד, והחל לטכס עצות איך לפתוח שערי ארצות הקודש, ושלח אז מתלמידיו את הגאון החסיד הצדיק יסו"ע מו"ה מענדיל זצ"ל (– רבי מנחם מנדל משקלוב) תלמיד הגאון בנסתר, הוא ובנו" [מכת"י, מובא בספר 'אבי הישיבות' ח"ב עמ' 425].
גם הגאון רבי מרדכי גימפל יפה, בן להגאון רבי דובער מאוטיאן תלמיד רבינו, והוא עצמו תלמיד וולוז'ין, מספר כי "הגאון ר' חיים מוולוז'ין, בעזר גדולי הדור, החל ביסוד המעלה ליסד ישוב בארץ הקודש. ועל פיו נסעו כמה מגדולי היראים, והם היו הראשונים המתנדבים לשבת בירושלים" [מתוך מאמרו בענין ישוב הארץ, מובא בספר 'שיבת ציון' לרא"י סלוצקי הי"ד, ח"ב עמ' 14. ועיין בספר 'שביל הזהב' לג"ר מרדכי עליאשברג זצ"ל שמעיד אף הוא כי הגר"ח היה 'ראש המייסדים' בעניין הזה].
כשעלו תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ובראשם רמ"מ משקלוב, הקימו בעיה"ק צפת בית מדרש, הנקרא על שם רבם הגר"א, וכל זאת בעזרתו של הגר"ח, שהחזיק את הלומדים מכספי התרומות שגייס למענם בגולה, וקבע את סדרי החלוקה. בהיכל זה הנהיגו את מנהגי הגר"א, אשר רובם נתקבלו מאז על כל יושבי הארץ כ'מנהג של ארץ ישראל'. מבית מדרש זה האירו את הארץ באור תורת הגר"א, אשר התבררה והתלבנה על ידם ב"אוירא דארץ ישראל מחכים" ['אבי הישיבות' ח"ב עמ' 428].
ימים חלפו, וקשיי הקיום והעדר מקורות פרנסה החלו להטריד את תלמידי הגר"א. כספם המובא עמם באמתחתם אזל מכבר, ואפשרויות הפרנסה במצב השורר אז בארץ היו מעטות ביותר. לצורך הענין נרתם שוב הגר"ח לעזרת יושבי הארץ, והקים בוילנא במו ידיו את מרכז התמיכה הגדול לעזרת יושבי ארץ ישראל.
בזאת בעצם קם והיה 'כולל הפרושים הכללי אדרת אליהו', הנודע בשמו המקוצר 'כולל הפרושים'. "פרושים – כינוי שנתנו לעצמם כדי להבחין ולהבדיל מעמיתיהם ושכניהם ה'חסידים'. 'אדרת אליהו' – לזכרון רבם הגאון ר' אליהו, כמובן, ובגימטריא – 'קיבוץ גלויות'.
מהחידושים החשובים שהנהיגו הפרושים בכוללם, היה אופן גיוס ואיסוף התרומות, עיקרו ככולו לא על ידי משולחים מאנשי הישוב עצמם, רק ממונים וגברים בכל קהילה וקהילה. איש איש בקרב מחנהו היו פועלים ושוקדים על המלאכה, וכל שלושה חודשים שלחו את אשר קבצו אל הגבאים הראשיים בוילנא. כך הפכה ההתרמה למגבית מסודרת המנצלת את מירב הכסף למען המטרה הנעלה גופא, ושומרת על מנגנון ביקורת והשגחה למניעת תקלה אפשרית. תקנות הגונות וחשובות שנתקנו על ידי הגר"ח, ויושמו ומומשו אף הם בהנהגתו ובפיקוחו.
אחד המפורסמים מגדולי ישראל שסייע לרבינו, הוא גאון הגאונים רבי עקיבא איגר זצ"ל (– שהשבוע יחול יום פטירתו), אשר נרתם בגופו לעמוד בין ראשי העושים לעזרת יושבי ארץ ישראל. באגרת התעוררות לראשי קהילות פרוסיה, מדינת מגוריו, הוא מעלה על נס שיטה חדשנית זו לגיוס תרומות, "אשר היא תפארת לעושיה ותפארת להמקבלים". ובלשונו הזהב מפנה ר' עקיבא אליהם קריאת הקודש:
"לבוא לעזרת ד' בגיבורים... העומדים בבית ד', ביהמ"ד הגדול אשר יקרא על שם רבנו הגדול... הגר"א ווילנא זצלה"ה". אף את עצמו הציע ר' עקיבא לצורך המצווה הרמה, והתנדב לרכז התרומות מכל רחבי ארצו, ולשגרם הלאה אל גבאי המגבית שבוילנא. באגרת שכתב על כך כותב באין היתר: "זאת לדעתי שתפרסמו, שיהיה דעת הנותנים על דעת כבוד גבאי דארץ ישראל שבקהילה הקדושה וילנא, והגאון מופת הדור מ"ו חיים נ"י אב"ד דק"ק וולאזין, שהם יחלקו המעות כפי דעתם, כי אנשי צדק המה, ויעשו הכל בצדק ובמשפט" [שם ח"ב עמ' 434].
יש להבהיר, כי ר' חיים פסק שיש לתת כסף לא רק ללומדי תורה בארץ, אלא לכל יהודי שעולה, ונימק זאת באומרו כי חיוב הצדקה חל על מצוות ישיבת אה"ק, וכל בר ישראל בכלל ישוב אה"ק יחשב [כך מביאים תלמידיו בשמו].
ואמנם, מסיבות שונות לא יכל הגר"ח עצמו לעלות ארצה, ועל כך הצטער כל ימיו, אך מכוחו ומרצו התיישבה הארץ במידה רבה.

גאולה לא תלויה בתשובה
אחד מתלמידיו המובהקים של הגר"ח, היה הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט, שהוציא מנרתיקה את החמה של מוסר היהדות, וקבע את חותם השקפותיו המוסריות על כמה מגדולי האומה בחייו ולאחר פטירתו. ר' יעקב מקרלין, בעל 'משכנות יעקב', שהיה בעצמו מגדולי תלמידיו של ר' חיים, אמר פעם לחתנו של הגרי"ז מסלנט – רבי שמואל סלנט (רבה של ירושלים): "רבנו הגדול היה אוהב את תלמידו ר' יוסף זונדל, יותר מאשר אהב את כולנו, אף כי אנחנו התלמידים לא ידענו את טעמו, והדבר היה לחידה בעינינו" ['שרי המאה' ח"ב עמ' 221]. ר' יוסף זונדל היה גאון אדיר, וידע כמעט בעל פה את כל הש"ס והראשונים, ספרי מחקר וקבלה.
השקפתו לטובה של רבי חיים מוולוז'ין על ארץ ישראל, השפיעה רבות על תלמידו החביב ר' יוסף זונדל, אשר עוד מימי ילדותו היו הכיסופים והגעגועים לארץ הקודש ממלאים את כל חדרי לבו, וכיסופיו וגעגועיו אלו הלכו ונתחזקו וקיבלו צורה ממשית אחרי שנכנס לישיבתו של רבי עקיבא איגר, רבה של פוזנה, והתוודע אל שני תלמידיו הגדולים של הרעק"א: רבי צבי הירש קאלישר ורבי אליהו גוטמכר זצ"ל, שהיו מראשוני חובבי ציון, בעידודו של רבם רעק"א, שאף הוא סייע לרבי חיים מוולוז'ין במעשיו למען ישוב ארץ ישראל [עיין 'שרי המאה' ח"ב עמ' 235, ו'אבי הישיבות' ח"ב עמ' 434].
יחד עם חבריו – תלמידיו הגדולים של הגר"ח, עלה ר' יוסף זונדל לארץ הקודש ע"פ מצוותו ועידודו של רבו. לאחר שעלה קבע את מקום מושבו בעיר העתיקה בירושלים.
ר' יוסף זונדל חיבב מאוד את התיישבות והפריחה בארץ ישראל, וכך מסופר על הנהגה מיוחדת שהייתה לו: להקיף מפעם לפעם את חומת ירושלים, ולמנות את מספר הבתים שבתוכה. וטעמו ונימוקו היה לקיים בתמימות את דברי הכתוב [תהילים מח, יג]: "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה".
בהשפעתו נתווספו וניבנו הרבה בתי ישראל בירושלים, ובראותו שהולך ונבנה בית חדש בעיר הקודש, היה מתמלא ששון וחדווה וכמעט שהיה רוקד מחמת שמחה. ואפילו אם הבית היה של נוכרי, שכך היה רגיל לומר: "תיבנה הארץ על ידי מי שהוא ובלבד שתיבנה. והרי סוף סוף תהיה הארץ שלנו..." ['שרי המאה' ח"ב עמ' 239, ועיין בספר 'תנועת המוסר' לרב דב כ"ץ בפרק על הגריז"ס].
גישה נלהבת זו של ר' יוסף זונדל נבעה כמובן מלימודו ושימושו אצל רבותיו – הגר"ח מוולוז'ין, והגרע"ק איגר זצ"ל.
מעט מהשקפתו של ר' יוסף זונדל על הגאולה, אנו מוצאים בספרו של תלמידו הגאון ר' נתן פרידלנד זצ"ל ['יוסף חן' דף כז], בפרק העוסק בסוגיית הגמרא האם גאולה תלויה בתשובה אם לאו, שרבי אליעזר סובר שגאולה תלויה בתשובה, ורבי יהושע סובר שגאולה לא תלויה בתשובה. וכך כותב הגר"נ פרידלנד זצ"ל:
"אחרי המחלוקת הנ"ל חתמה הגמרא שם "ושתק רבי אליעזר". ואמר לי מו"ר (ר' יוסף זונדל) תנצב"ה כי שתיקה כהודאה דמיא, דאל"כ למה צריכה הגמרא דווקא פה לסיים "שתק ר"א" דלא כהרגיל, אלא רק להודיע שהודה לר"י (שגאולה לא תלויה בתשובה) והראה לי בפדר"א שהודה ר' אליעזר בפירוש, נמצא רב יחידאי שהדבר תלוי בתשובה [עיי' סנהדרין צז:], ואחרי תיבות "ושתק רבי אליעזר" הביאה הגמרא תכף ומייד על זה "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", היינו על כל הנ"ל, כאומר: אין תשובה מעכבת ואין קץ מעכב, כי אין קץ בדבר רק זה הקץ המגולה, כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן דוד בא (כי סתמא דגמרא כתבה שם "ואמר רבי אבא" בוא"ו אף שלא נזכר שם ר' אבא מקודם, לומר שר' אבא סובב הולך על כל דברי התנאים והאמוראים שם)".
גישה זו של ר' יוסף זונדל, התקבלה אצלו מרבותיו, ובראשם הגר"א ז"ל, שכותב כך:
"קץ האחרון אינו תלוי בתשובה אלא בחסד, כמ"ש "למעני למעני אעשה". וגם בזכות אבות, וזהו שכתוב "וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" ['אבן שלמה' יא, ט, וכן בעוד כמה מקומות, וכך גם כותב הגאון המקובל ר' יצחק חבר זצוק"ל (נאמן תורת הגר"א, ותלמידו של רמ"מ משקלוב תלמיד הגאון), בכמה מקומות בספריו, ואומר שלמסקנת הגמרא אין שום דעה הסוברת שגאולה תלויה בתשובה].
כך גם כותב מפורשות הגה"צ רבי שלמה עליאשוו זיע"א, בעל ה'לשם שבו ואלחמה' (שהיה גדול המקובלים בדורו, וממשיך תורת הגר"א):
"אמנם התקווה העתידה דכל חמדת ישראל שהם כל היעודים האחרונים דימות המשיח וחיי העוה"ב הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות, והוא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם... דימות המשיח אינו תלוי בזכות ומעשים כלל, וכן בגמ' סנהדרין בפלוגתא דר"א ור"י, ולבסוף שתק ר"א... וכן כתב הרמב"ן בפ' האזינו, שהגאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ובעבודה אלא שהוא מובטח לבוא עכ"פ... וכן מורה כמה פסוקים ביחזקאל ל"ו ל"ז מבואר שם כמעט בפירוש שהגאולה האחרונה אינה תלויה בתשובה ובמעשים טובים כלל..." ['הקדמות ושערים', שער ו' פרק ט'].
דברים יסודיים אלו בעניין הגאולה, שהיו בדור הקודם ברורים ופשוטים כשמש, דומה כי הועלמו והוסתרו בדור האחרון. לעומתם נשמעות כיום דעות זרות המתהדרות ברמייה להיקרא 'דעת תורה', ולפיהם קביעת דורנו כדור של גאולה לא תתכן, מחמת הקלקולים הרוחניים הקיימים בדורנו של 'עקבתא דמשיחא'. תפילתנו במשך אלפי שנים "שא נס לקבץ גלויותינו", נעלמה כלא הייתה, בעזרת טענה חדשה, ולפיה ישיבתנו בארץ ישראל הינה בסך הכל 'תחנת מעבר' בדומה לגלויות הרבות שעבר עם ישראל בגולה, ואין לה שום משמעות היסטורית.
קביעה מוטעית זו שורשה המקורי הוא בפלגים קיצוניים שהתנגדו מאז ומעולם לעליה לארץ (בעיקר בגלל פחדם מלעבור על 'שלושת השבועות') ורובם אף נשארו בגולה, ומתוך השקפתם זו אף לא נמנעו מלהשתמש בביטויים חריפים וקשים כנגד ההולכים ע"פ תורת רבינו הגר"א. חובה עלינו להכיר כי דעות קיצוניות אלו מנוגדות לחלוטין לפסיקתה של תורה, והם ההיפך הגמור מההשקפה שקיבלנו מרבותינו הגר"א ז"ל ותלמידו הגר"ח ז"ל ובית מדרשם, שהורו בפירוש בעד ישוב הארץ כשלב בתהליך הגאולה. כל מה שיש היום בארץ, הוא תוצאה ישירה של רבותינו תלמידי הגר"א, שהם 'מרא דאתרא' דארה"ק.
אין בדברים אלו – על הגאולה והתשובה – עצימת עיניים ח"ו מהירידה הרוחנית הקיימת בדורנו, אלא הבנה עמוקה ממקורה של תורה – מהי משמעותם של הקשיים. וכך כותב הגר"א:
"הגאולה מכונה בשם בוקר, כמו שכתוב: "אתא בוקר וגם לילה" וכן מכונה בשם לידה, כמו שכתוב: "כי חלה גם ילדה ציון". וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום הוא מחשיך ביותר. וכן (האשה) ההרה, כשמתקרב הלידה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על משבר. כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות" ['אבן שלמה' אות קנא].

ספר 'נפש החיים'
חיבה יתירה הייתה נודעת מהראי"ה לספר 'נפש החיים' – הספר אשר שעריו הם הם עמודי שערי התורה של ישיבת וולוז'ין, ועל העמודים האלה נבנה והוקם הבית הגדול שמגדלין בו תורה.
ואמר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: כשהיה הרב מלמד קטע מתוך 'נפש החיים' – היו הדברים מקבלים פנים חדשות, הוא היה מרחיב את הדיבור, ומעמיק כל פרט, מפתח כל רעיון, עד שהדברים שהיו פשוטים לכאורה, גדלו ועמקו בכפלי כפליים, שמחים כנתינתן מפי מחברם הגדול ופני הדברים מאירות ומסבירות ['שיחות הראי"ה' עמ' רא].
השפעה גדולה הייתה ל'נפש החיים' על תורתו של מרן הראי"ה, וכך מסופר כי בפגישה הראשונה של האדמו"ר מגור זצוק"ל עם מרן הראי"ה, שוחחו שני גדולי עולם אלו בדברי תורה ומחשבה, ותוך כדי שיחה הופתע האדמו"ר מידיעותיו המקיפות של הראי"ה גם בספרי חסידות (ואמר אז על הראי"ה: הוא בקי ב'שפת אמת' יותר ממני!), ובהתפעלות גדולה שאל את הרב: כיצד הגיע להעמקה כזו במשנת החסידות? השיב הרב ואמר: דרך 'נפש החיים'!" ['שיחות הראי"ה' עמ' רב. ועיין בקובץ 'מאבני המקום' חוברת י"ג, עוד סיפורים על הקשר והידידות שהייתה בין האדמו"ר לראי"ה].

אורות הראי"ה

"חג הסוכות, זהו חג קדוש אשר את ששונו והדרו לא נוכל לחוש, כי אם בשבתנו על אדמתנו האהובה, המעוטרת גם אז בשפריר שמי תכלת נחמדים לעין, ואויר טהור ממוזג מרפא לעצם, והם המזכירים אותנו את יד ד', אשר הביאה אותנו אל ארץ הכרמל הטובה והנעימה, המחדשת בנו עוז וחיים ותקווה, כי עליה עוד יציץ ופרח ישראל".

[מרן הראי"ה, "קול בהדר"].


"ושמחת בחגך"

איש- בויסק, הרב זאב ארי'ה רבינר זצ"ל, מוסר:
"הרב היה המהדר מן המהדרין בקיום מצות "ושמחת בחגך". היה מקשט את סוכתו ברוב פאר בלולבים מארץ ישראל. והירבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות. ובשמחת-תורה היה הקהל מתאסף אצלו, ורבו הניגונים והריקודים בשמחה של מצוה ושל תורה.
בשמיני-עצרת היה מתפלל בקלויז של חסידי חב"ד, והיה דורש בפני הקהל על פי דרך חסידות חב"ד ורבים היו באים לשמוע, ליהנות ולהתחמם מזיו קרני תורתו - ומה נהדר היה אז מראה כהן" ["אור מופלא", עמ' ו'].

בסוכתו של הרב
הרב היה נכנס לסוכה בלילה הראשון של סוכות, ומקיים בה ממש "תשבו כעין תדורו" עד ערב שמיני-עצרת.
הייתה זו חוויה רוחנית לשבת בכל ערב בסוכתו של הרב. בראש השולחן ישב הוא, ותלמידי-חכמים יקירי ירושלים – וביניהם רבנים קשישים – יושבים על ידו, ושותים בצמא את דבריו בהלכה ואגדה, תוך שילוב מעשים ודברים של גדולי ישראל בדורות האחרונים. אזרחי ישראל לדורותיהם יושבים ב'צילא דמהימנותא' ונהנין מזיו השכינה.
בלילות חול-המועד היה שליח-הציבור בתפילת-ערבית מתחיל – לפי הוראת הרב – ב"ברכו", ולא אמרו קודם את פסוקי "והוא רחום" (וכך מובא ב'משמרת שלום' להגאון ר' שלום ז"ל מקוידנוב: "אבא -מארי ז"ל (אדמו"ר ר' ברוך מרדכי ז"ל) לא היה אומר והוא רחום וגו' בלילי חוה"מ [סי' ל"ג, א], ומבואר שם הטעם עפ"י הזוהר פ' תרומה דף ק"ל, א'. "וכל מה דאפשר להשוות חול המועד ליום טוב בעניינים כאלה – צריך להשוות, ובזה מכבד את המועדות". כך נהגו גם אדמו"רי בית קומרנא: "בחוה"מ בתפילת-ערבית התחילו מברכו ולא אמרו והוא רחום". "מנהגי קומרנא", אות שי"ח) ['מועדי הראי"ה' עמ' קח].

מעלתה של הסוכה
בהסברת מעלתה המיוחדת של הסוכה, כותב מרן הראי"ה:
"הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה, כי אם דרך ארעי. אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה, ומיד בלא שום הפסק יורד ונשפע השני, החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח. על כן נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע, ובכל חלק מחלקי הרגע, ישנה סוכה חדשה ממש. ומפני שהשמחה היא מהתחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, על כן הוא זמן שמחתנו

['שמונה קבצים' קובץ ב' פסקה ריב].

רמזי הנענועים
בסידורו של הראי"ה 'עולת ראיה', נמסרו לנו רמזים נאים לסדר הנענועים, מתורתו של אביו – הרב ר' שלמה זלמן הכהן זצ"ל:
"נראה לעניות דעתי, כעין סימן לסדר הנענועים של ארבע המינים, שאנו בני אשכנז עושים, מהפסוק הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו:
בתיבת 'הודו' אנו מנענעים למזרח, על שם הכתוב "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'"; ב'טוב' אנו מנענעים למערב על פי מה שאמרו חז"ל: "שכינה במערב" [בבא בתרא כ"ה.]; ב'לעולם' אנו מנענעים למעלה, על שם הכתוב "לעולם ד' דברך ניצב בשמים"; ו'חסדו' אנו מנענעים לארץ, על שם "חסד ד' מלאה הארץ", ושתי המלות: 'כי' 'כי' – אנו מנענעים לדרום ולצפון, כפי הידוע שדרום הוא רוח החכמה וצפון הוא רוח העשירות, "הרוצה להחכים – ידרים, להעשיר – יצפין", והם בעצמם אינם תכליתיים, כמאמר הכתוב "אל יתהלל החכם בחכמתו" וגו', כמו כן מילות 'כי' אינן כי-אם משמשות לתכלית: 'כי-טוב', 'כי- לעולם'". ['עולת ראיה' ח"ב עמ' שצא, עיי"ש].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il