ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום כיפור
- הלכות יום הכיפורים
- מדורים
- רביבים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
החובה לצום ביום הכיפורים היא מן התורה, לפיכך חמור דין יום הכיפורים משאר הצומות. בתשעה באב חולים פטורים מלצום, ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש שימות אם יצום - פטור מן הצום. וגם כאשר הסיכון שהחולה ימות עקב הצום נמוך מאוד, כל עוד שיש סיכון, החולה פטור מן הצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. וכן מעוברת שאם תצום עלולה להפיל את עוברה, צריכה לאכול ולשתות כדי למנוע את הפלתו.
גם כאשר הסיכון שהחולה ימות עקב הצום נמוך מאוד, כל עוד שיש סיכון, החולה פטור מן הצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. מנגד, אין להפריז בחששות רחוקים ביותר, שכן אם נחשוש במחלה רגילה לסכנת נפשות, נצטרך לאסור גם לנסוע במכוניות משום פיקוח נפש, ואולי אפילו ללכת ברחוב, מפני שגם בהליכתם ברחוב היו אנשים שנפגעו ונהרגו
מנגד, אין להפריז בחששות רחוקים ביותר, שכן אם נחשוש במחלה רגילה לסכנת נפשות, נצטרך לאסור גם לנסוע במכוניות משום פיקוח נפש, ואולי אפילו ללכת ברחוב, מפני שגם בהליכתם ברחוב היו אנשים שנפגעו ונהרגו.
לכן, כדי לשמור על האיזון הנכון, על החולים לשאול רופא ירא שמיים, שהוא יידע לשקול את הדברים כראוי, ואם יש חשש סכנת נפשות יורה לאכול, ואם אין חשש - יורה לצום. אבל רופא שאינו ירא שמיים, מתוך שאינו מבין את ערך הצום, עלול הוא להורות לכל חולה משמעותי לאכול ולשתות בצום. וכבר שמעתי על רופא שהורה לאישה שההמוגלובין שלה היה נמוך מ-11, לאכול ולשתות ביום הכיפורים. ובאמת אישה כזו חייבת אפילו בצום תשעה באב, קל וחומר ביום הכיפורים.
ובדיעבד, אם שאלו רופא שאינו ירא שמיים, והלה אמר לחולה שעליו לאכול ולשתות משום חשש סכנה, והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים - על החולה לאכול ולשתות ביום הכיפורים. שכן אף שאינו בטוח שהרופא השיב לו כהלכה, מכל מקום יתכן והשיב כהלכה, וכיוון שהוא בספק סכנה, עליו לאכול ולשתות ביום הכיפורים.
פחות פחות מכשיעור
גם כאשר ישנה סכנת נפשות, אם אפשר להסתפק בשתייה בלבד, אין לאכול. וגם כאשר צריך לשתות, אם הדבר אפשרי, צריך החולה לשתות ולאכול פחות פחות מכשיעור, שאז הוא אינו שובר לגמרי את הצום. וכיצד יעשה? ישתה פחות מ'מלא לוגמיו' כל תשע דקות. 'מלא לוגמיו' הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו. ואדם שיודע שיצטרך לכך, ימדוד לפני יום הכיפורים כמה מים נכנסים למלא לוגמיו, ועל פי זה יידע שביום הכיפורים מותר לו לשתות פחות מזה כל תשע דקות (הממוצע למבוגרים הוא כ-45 מיליליטר).
וכן אם הוא צריך לאכול, כאשר הדבר אפשרי, עליו לאכול פחות פחות מכשיעור, כלומר פחות מ'ככותבת' כל תשע דקות. ושיעור 'כותבת' (תמר גדול) הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה. ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד את האוכל לפי הנפח.
בדרך כלל, חולה שיש בו סכנה ויודע זאת מראש יכול להסתפק באכילה ושתייה לשיעורים. אולם פעמים שפתאום המחלה מתפרצת, ואם צריך אז לאכול ולשתות יותר - יש לקצר את ההפסקות בין השתיות או האכילות לשמונה או שבע דקות. ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה, אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה, וכבר על ידי הפסקה של דקה אין השתיות מצטרפות לשיעור.
מעשה מהאדמו"ר מצאנז
בהקשר לכך אזכיר שני מעשים מאלפים.
מספר הרב זוין (בספרו 'סיפורי חסידים') שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז), אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף.
אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות משיעור 'מלא לוגמיו'. אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.
לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו. ניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע ושאל מה לעשות.
השיב לו הצדיק: "תאמרו לו שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".
כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל...
מעשה מהאדמו"ר מבעלזא
אולם כאשר יש צורך לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו. וכל המסכן את חייו - לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.
מספר הרב זווין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.
כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: "זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלזא), היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים.
אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותיכף אחרי כל נדרי מיהר וצווה ליתן לו לאכול, כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל, ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".
איסור סיכה
אחד מחמשת האיסורים המיוחדים ביום הכיפורים הוא האיסור לסוך את הגוף בשמן או במשחה. ואפילו מקום קטן שבגוף אסור לסוך. וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ושמנים לייפוי העור או לריח טוב (שו"ע תריד, א).
וגם לסוך כדי להסיר זוהמה אסור, מפני שבודאי יתענג מהסיכה. ובזה איסור סיכה שונה מאיסור רחיצה, שברחיצה, אם הכוונה הברורה היא להסיר לכלוך - מותר. אבל בסיכה, כיוון שעיקר הסיכה נועד לתענוג, אסור לסוך גם כאשר מתכוונים להסיר זוהמה. ועוד, שסיכה דומה לשתייה, שכן הגוף סופג לתוכו את חומר הסיכה.
אבל מי שהחליף חיתול לתינוק ונדבק בידו ריח רע, מותר לו לשטוף את היד ולהיעזר בסבון נוזלי, כי אין הסבון הנוזלי נחשב כחומר סיכה, מפני שאין בו שמן שנספג בגוף, והריח נועד רק להסיר את הריח הרע. ועוד, שניכר על השימוש בסבון שאין בו תענוג אלא רק הסרת זוהמה וריח רע.
נטילה לצורך מצווה
לצורך מצווה מותר ליטול ידיים ביום הכיפורים. לפיכך רשאים הכוהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כוהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע קכח, ו). אבל מי שראה קרי ביום הכיפורים, אע"פ שבכל יום הוא רגיל לטבול, ביום הכיפורים לא יטבול, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה. וכן נדה שיום טבילתה חל ביום הכיפורים לא תטבול בו, שאין טבילתה ביום הכיפורים מצווה (שו"ע תריג, יא-יב).
נטילת ידיים שחרית
בבוקר לאחר הקימה מהשינה נוטלים ידיים שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר השינה בלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין.
ולאחר שמתפנים בשירותים חוזרים ונוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. והמדקדקים תמיד ליטול את ידיהם שלוש פעמים אחר יציאתם משירותים, גם ביום הכיפורים יטלום שלוש פעמים. ומי שאינם מדקדקים בזה, כדעת רוב הפוסקים, יטלו את ידיהם פעם אחת.
ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כף היד כולה, ביום הכיפורים שהרחיצה אסורה יש ליטול רק עד סוף קשרי האצבעות, מפני שמעיקר הדין נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח רעה (שו"ע תריג, ב).
האם נוטלים ידיים לפני מנחה
אף שבכל השנה לכתחילה יש ליטול ידיים לקראת כל תפילה - כיוון שאין בזה חיוב, ביום הכיפורים אין נוטלים ידיים לקראת התפילה. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, ייטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו).
דין מי שהתפנה
התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלי שהוצרך לנגוע במקומות מכוסים, שאולי אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידו במקום מטונף. וכדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשייצא כבר יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי שיברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד).
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
משמעות המילים והדיבור שלנו
אנחנו קודש למענך
ענייני כשרות המצויים
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
