קול צופיך פרשת אחרי מות-קדושים | הרב שמואל אליהו | בית המדרש

מדורים
קול צופיך - הרב שמואל אליהו

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
קדושים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

3291

26 דק' קריאה

פניה נרגשת לכלל הציבור ביום הילולת רבי מאיר בעל הנס זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל שתתקיים שבוע הבא ביום רביעי י"ד אייר יתאחדו כל עם ישראל בתפילה כללית לרפואתו של מורנו ורבנו עטרת ראשנו הראשון לציון הרב מרדכי צמח בן מזל שליט"א בתוך שאר חול"י אמן ומתבקש כל אחד לקבל על עצמו לומר כמה פרקי תהלים בביתו או במקום עבודתו ומי שיכול לארגן תפילה בציבור במקום מגוריו תבוא עליו ברכת טוב

להתקדש במצוות
כתוב בפרשה: (ויקרא יט, א-ב): 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם '. שואל ה"אור החיים" הקדוש, איך אפשר להסביר את ההשוואה של קדושת האדם לקדושת המקום, והלוא גם אם האדם יגיע לשיא דרגת קדושתו האם יכול להעלות על דעתו להדמות לקדושת קונו ואפי' כמלוא נימה?! וז"ל: "כי קדוש אני וגו'. צריך לדעת, מה נתינת טעם הוא זה, וכי יתחייב הדבר ליציר כפיו להדמות לקונו, והלא הרבה הדרגות ישנם באלקי ישראל ואינם מושגים בישראל, ואם כוונתו לומר טעם הציווי שהוא חפץ בדבר לצד אלקינו קדוש חפץ שגם עובדיו יהיו כמו כן ולא טעם המתחייב, ועד עתה אין אני יודע למה יתחייב הכתוב לתת טעם", עכ"ל. והנה, הרמב"ן כתב ביאור נפלא שממנו נלמד הנהגות מעשיות ביותר בגישתנו לקיום המצוות, והוא, כי כל אדם מישראל צריך לנהוג בדרך של "קדש עצמך במותר לך", כי על ידי כל מצוה ומצוה שאדם עושה ושמותרת לו, אדם יכול להגיע למצב של "נבל ברשות התורה", ומאידך הוא יכול להתקדש בה ולהתעלות בה ביותר. ומצוה זו מוטלת על האדם כמו תרי"ג מצוות התורה. הדוגמה בה הוא נוקט עוסקת בעריות ובאכילת בשר ושתיית יין, אבל יש להקיש את הדברים לכל מצוות התורה, וכמו שהגמרא אומרת (סוטה כב:): "פרוש מה חובתי ואעשנה". וז"ל: "...בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני יב, ג) 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה ! לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות . ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב.) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר 'קדוש', ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח:) 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושים', וכמו שנקרא הנזיר 'קדוש' (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס , כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות... וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלקיכם - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים ", עכ"ל. והנה מצאנו גם במשה רבנו שהוסיף יום אחד לפרישות מדעתו, שהקב"ה אמר לפרוש רק "וקדשתם היום ומחר" ואילו משה רבנו אמר "היו נכונים לשלשת ימים", ומובן על פי הנ"ל, שבענייני קדושה יש להוסיף יותר ויותר. וכמה שתוסיף יותר בקדושה, עדיין לא תוכל להגיע למה שאתה חושב שהגעת בקדושה.

קול צופיך - הרב שמואל אליהו (656)

הרב שמואל אליהו

61 - טומאה וטהרה ביולדת

62 - קול צופיך פרשת אחרי מות-קדושים

63 - המותר והאסור בימי ספירת העומר

טען עוד

קדשו עצמכם מלמטה
עוד ניתן להוסיף, שאומר הקב"ה לבני ישראל: תתקדשו מלמטה ואני אקדש אֶתכם מלמעלה, אתם תקיימו את המצוות בקדושה ובטהרה וביראת שמים טהורה, ועל ידי זה הקב"ה מקדש אתכם ומעלה אתכם למעלות גבוהות למעלה למעלה, בבחינת 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'.

ריחוק מעברות שכליות
בהמשך הפרשה התורה מוסיפה להזהיר בענייני קדושה, וכך כתוב: (ויקרא כ, כו) 'וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי '. מפרש רש"י: "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו [עד כאן פירוש אחד]. [פירוש שני:] רבי אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים - אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי - תלמוד לומר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים", עכ"ל. 'והייתם "לי" קדושים, כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. אומר להם הקב"ה לישראל, ישנם שני סוגי מצוות, יש מצוות שכליות, ויש חוקים, והם מצוות שאין להם טעם. לדוגמא, בין המצוות לא תעשה שבתורה יש מצוה שלא לגנוב או שלא לרצוח - והרי כל אדם מבין שהגנבה או הרציחה הן דברים אסורים בהגיון, על זה לא נאמרו דברי חז"ל המובאים ברש"י, שלא יאמר אדם אי אפשי לגנוב או אי אפשי לרצוח; אלא דברי חז"ל נאמרו על מצוות שהם חוק, לדוגמא התורה אסרה לאכול חזיר, על זה לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כי צורת חייו דוחה את נפשי העדינה, שכן הוא נובר באשפתות והוא מלא לכלוך, וממילא בשרו אינו בריא ואינו טעים, על זה אמרו חז"ל שלא יתרחק אדם מדברים כגון אלה בגלל סיבות כאלה או אחרות, אלא יאמר "אפשי ואפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי". כמו כן, התורה אוסרת שלא ללבוש כלאים, והיא מצוה ללא טעם, על זה אומרים חז"ל שלא יאמר אדם שנפשו נוקעת מלבישת כלאים בגלל סיבות כאלה או אחרות, אלא יאמר אני יכול ויכול, אלא שהקב"ה אסר זאת עלינו. ומובא בגמרא (חולין קט:) על אשתו של רב נחמן שקראו לה ילתא, והיא היתה בתו של ריש גלותא, ואמרה לרב נחמן שמקובל בידיה שחז"ל אמרו שכל מה שאסרה התורה, נתנה היתר בדרך ישרה, כגון כבד בהמה המותר שהוא טעם של דם האסור, חלב חיה המותר כנגד חלב בהמה האסור, מוח דג השיבוטא המותר שיש לו טעם החזיר האסור, ולכן בקשה ממנו לדעת כיצד לאכול בשר וחלב האסור באופן המותר; ולבקשתה ביקש רב נחמן מהקצבים לתת לה כחל, שהוא כולו בשר וחלב באופן המותר. וז"ל הגמרא: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי", עכ"ל הגמרא. ויש להבין, הרי ילתא היתה מפורסמת בצדקותה, ומה היה העניין שגילתה באכילת דברים אסורים? ועוד, שואל מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א, מה הגמרא באה ללמדנו במעשה זה, וכי מה אכפת לנו מה רצתה ילתא לאכול ואיך פתר לה רב נחמן את העניין? על זה מבאר, שלצד היותה צדקת גדולה היתה גם פקחית וחריפה, וחפשה דרכים בחכמה ובתבונה לקיים את מצוות התורה ואת דברי חז"ל בשלמות, ולכן חישבה כיצד יכולה לקיים את דברי חז"ל שלא יאמר אדם אי אפשי במצוות (תעשה או לא תעשה) אלו או אחרות, והרי הרגילות היא שאדם אנו אוהב לאכול דם או חזיר, ולכן ביקשה לאכול דוגמתם ולטעום את טעמם, ואז תאמר: "הנה באמת אפשי ואפשי, וכל מה שאיני אוכלת מהם הוא בגלל שבורא עולם ציוה עלינו שלא לאכול מהם".

"והייתם לי" - לשמי ולרצוני
על הפסוק "והייתם לי קדושים" ניתן ללמוד, שכל מצוה ומצוה שאדם עושה, שתהיה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", וידוע מה שנפסק בשו"ע סי' ס' סעיף ד', שמצוות צריכות כוונה, וכמו שכותב מרן על דברי ה"יש אומרים" המובא שם שמצוות צריכות כוונה: "וכן הלכה", וגם נתפרסמו דברי החיד"א, שיש לומר על כל מצוה ומצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא". ויש לדעת, שצריכים לכוון בקיום כל מצוה ומצוה שתהיה לשמו יתברך ויתעלה על כל מצוה ומצוה, ואפילו על מצוות שכליות . לדוגמא, לא יתן אדם צדקה לעני משום שהוא מרחם על דלותו, או משום שכואב לו לראות אותו במצבו, אלא יתן צדקה מפני שהקב"ה ציוה לתת צדקה, וזהו שאומרת התורה: "והייתם לי ", ולא לשם פניות אחרות. ועל זה מוסיף רש"י וכותב, שמי שנמנע מלעבור על מצוות לא תעשה שונות, מקבל עליו על ידי כך עול מלכות שמים. יתאר כל אדם לעצמו איזה חסד עצום הוא שבורא עולם עושה עמנו, שכן אם אדם נמנע מלאכול מאכלים לא כשרים לא כל שכן נבלות וטרפות, מקבל עליו על ידי זה עול מלכות שמים, ונחשב לו כעושה מצוה.

קדושה בכיבוד אב ואם ובשמירת שבת
בפירוש הרמב"ן ובפירוש האבן עזרא הביאו את רמזי עשרת הדברות בתחילת הפרשה. והנה, מהסמיכות של תחילת הפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" לסופו: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" ניתן ללמוד, שהתורה רוצה ללמד אותנו דרך להגיע לידי קדושה ודבקות בבורא עולם, וזהו על ידי מצות כיבוד אב ואם. וגם במצוה זו מזהירה התורה, שכאשר מקיים אדם מצות כיבוד אב ואם, לא יקיים אותה משום שהיא מצוה שכלית, שכן יש להכיר טובה להורים שכל כך דואגים לכל מחסורם של ילדיהם, אלא יש לקיים את המצוה של כיבוד אב ואם משום שהקב"ה ציוה אותה, ולכן התורה מסימכה: "אני ה' אלקיכם". גם על ציווי שמירת שבת יש להבין שלא מקיימים אותה משום שאדם רוצה לנוח מעמל השבוע וכדו', אלא יש לשמור את השבת משום שהקב"ה ציוה את השבת, ועל ידי כך אדם מתקדש. ואדרבה, אומרים רבותינו, שעל ידי שמירת השבת, אדם מקדש לא רק את יום את השבת ואת עצמו, אלא הוא מקדש בכך גם את כל ימות השבוע. ומשום כך תיקן מרן בעל ה"בן איש חי" שיש לומר במוצאי שבת "ונתקדש בקדושת השבת ובקדושת ימי החול", שאדם שרוצה להתעלות ולהגיע למדרגות גבוהות, ישמור את השבת ויזכה לקדושה על ידי כך.

דיני קבלת שבת וזמן תפילת ערבית
תוספת מחול על הקודש
חובה מן התורה להוסיף מחול על הקודש בערב שבת. ולדעת כל הפוסקים חיוב זה הוא מדרבנן, ונחלקו הפוסקים אם חיוב זה הוא גם מדאורייתא או לא. שמא יאמר אדם מה אכפת לי אם זה מדאורייתא או מדרבנן, אוסיף מחול על הקודש ודי! לזה יש לומר, שיש נפקא מינה למעשה אם חיוב התוספת הוא מדאורייתא או מדרבנן. לדוגמא, מרן בעל ה"בן איש חי" נשאל אודות אדם עשיר שהעביד אצלו פועל, והיה מקפיד מאוד לשלם לו את שכרו מדי יום כמצות "ביומו תתן שכרו". והנה, בכל ערב שבת היה נוהג אותו עשיר לקבל את השבת מוקדם כדי להוסיף מחול על הקודש, ולכן היה משלם לאותו פועל את שכרו מוקדם. והנה, ביום שישי אחד שכח לשלם לאותו פועל את שכרו מוקדם כמנהגו וקיבל את השבת כדרכו, ולאחר שקיבל את השבת נזכר שלא שילם לאותו פועל את שכרו, ורצה מאוד שלא להלין את שכר הפועל אצלו, וגם לקיים "פריעת בעל חוב מצוה". השאלה היא, האם מותר לו לקחת את המעות ולרכב על סוס עד לביתו של אותו עני כדי לשלם לו את שכרו למרות שהוסיף מדיליה מחול על הקודש, או שמא כיון שקיבל על עצמו את השבת שוב אינו יכול לעבור אפי' על איסורים דרבנן כגון טלטול מעות שהם מוקצה או רכיבה על סוס. ומאריך שם בעניין קבלה ונדר בטעות אם חשיבי או לאו, ושם דן בעיקר מצד החיוב של תוספת מחול על הקודש אם הוי מדאורייתא או מדרבנן.

קבלת שבת מוקדם עם הנהגת שעון הקיץ
בימים אלה אנו חיים על פי הנהגת שעון הקיץ (לצערנו הרב). והנה, מלבד ההפרעה שיש בסדר תפילת שחרית של פועלים הנאלצים לצאת מוקדם לעבודתם, גורם הדבר לאי נוחות בסדר עריכת שולחן שבת בסעודה ראשונה, שכן מגיע הבעל לביתו אחרי תפילת ערבית בליל שבת בשעה מאוחרת, והילדים כבר עייפים ונרדמים מבלי להשתתף בסעודה כראוי, ולא שומעים דברי תורה על פרשת השבוע וזמירות שבת וכדו'. משום כך, יש הנוהגים לקבל שבת מוקדם (כמו בשכונתנו שמתקיימים כמה מניינים בערבי שבתות הקיץ), כמו שנהגו בחוץ לארץ - מפלג המנחה, שהם כשעה ורבע לפני קבלת שבת, ואז מגיעים הביתה בערך בשעה 18:30 ועורכים את שולחן השבת. והנפקא מינה לנוהגים במנהג זה היא בעניין ספירת העומר, שכן אין סופרים את העומר אלא בלילה, ואי אפשר לספור מבעוד יום (בברכה), והשאלה כיצד ינהגו אלו הנוהגים כן בימים אלה.

מקור הדין לזמן קריאת שמע
מקור הדין לסוף זמן קריאת שמע בלילה הוא מהגמרא בריש מסכת ברכות (ב.), שם מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים עד מתי אדם קורא קריאת שמע בלילה, שלדעת חכמים זמנה עד חצות, ואילו לדעת רבי אליעזר זמנה עד שיעלה עמוד השחר. והמשנה מביאה מעשה שבאו בניו משמחה אחרי חצות הלילה ושאלו את אביהם (רבי אליעזר) האם יכולים עוד לקרות קריאת שמע, ואמר להם שכל עוד לא עלה עמוד השחר הם חייבים בקריאתה. והדגישה המשנה שאין מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים, אלא שחכמים קבעו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שאם יתרגל לכך שיש לו הרבה זמן עד עמוד השחר, יכול להזניח ולשכוח מלקרוא קריאת שמע שהיא דאורייתא. ונחלקו הטור והרמב"ם, שלדעת הטור יכולים לכתחילה לקרוא אחרי חצות הלילה קריאת שמע, ואילו לדעת הרמב"ם לכתחילה יש לקרוא קריאת שמע קודם חצות הלילה, ואם בדיעבד אדם לא קראה, יכול לקוראה עד שיעלה עמוד השחר. וזהו שהגמרא (שם, ד:) אומרת: "והא דקא אמרי עד חצות - כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", עכ"ל. והנה, אומרים התוספות (שם, ד"ה "וקורא") : "מכאן משמע, שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית ", עכ"ל, והדברים תקפים בכל השנה כולה.

פסק ההלכה בעניין זמן קריאת שמע
והנה, מרן פוסק בשולחן ערוך (סי' רל"ה ס"ב) "אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, מפסיק וקורא ק"ש בלא ברכותיה וגומר סעודתו, ואח"כ קורא אותה בברכותיה ומתפלל", עכ"ל. בבית יוסף מביא את המקור לדבריו מהתוספות הנ"ל ומדברי הטור, שכיון שהגיע זמן קריאת שמע לא יסב אדם לסעודה אלא יקרא קריאת שמע. ומכל מקום, חצי שעה קודם זמן קריאת שמע לא מצאנו שאסור להתחיל לאכול, ועל כן לדעתם מותר להתחיל לאכול חצי שעה קודם שהגיע זמן קריאת שמע, ולא יצטרך להפסיק כשיגיע זמנה. וזהו שכותב הרמ"א (שם): "הגה - אבל אין צריך להפסיק לתפלה, הואיל והתחיל לאכול", ע"כ. ולדעת הר"ן והרשב"א, חצי שעה קודם זמן קריאת שמע אסור להתחיל לאכול, ומרן פסק כדעתם.

זמן תפילה ואכילה בלילי שבתות
עד כאן למדנו בעניין זמן תפילת ערבית וקריאת שמע בימות החול. מעתה נדון בעניין זמן תפילת ערבית בערבי שבתות. מרן כותב בשו"ע (סי' רסז ס"ב), וז"ל: "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד", עכ"ל. ולכאורה קשה, שהרי בימות החול פסק מרן שאסור להתחיל לאכול חצי שעה קודם זמנה, ואילו כאן כותב שמותר להתחיל לאכול מייד? על זה כותב המשנה ברורה (שם, סק"ו): "ואם לאחר שהתפלל מעריב אין עד הלילה חצי שעה, יש ליזהר שלא להתחיל לאכול אלא ימתין עד הערב, ויחזור ויקרא ק"ש בלא הברכות, ואח"כ יאכל, הואיל ולהרבה פוסקים לא יצא ידי חובת ק"ש קודם הלילה. מיהו, הנוהג להקל בזה אין למחות בידו, דיש לו על מי לסמוך. וכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין ק"ש גופא דהוא דאורייתא אין לסמוך ויזהר לקרותה בלילה לצאת ידי חובת ק"ש", עכ"ל. והנה, למרות זאת יש לבאר את דברי השו"ע שכן פשטות דבריו היא שיכול לאכול מייד, והיינו לפני השקיעה. והיה אפשר לבאר, שאם לדוגמא מתפללים בימות הקיץ כ-שעה עד שעה ורבע קודם הזמן, עדיין מגיע לביתו אחרי התפילה יותר מחצי שעה קודם צאת הכוכבים ויכול להתחיל לאכול. אבל הרי מרן לא הגביל זמנים או עתים, וכותב שמותר לאכול מייד והיינו בכל גוונא? ואדרבה, בחוץ לארץ המצב יותר חמור, שהרי שם השקיעה כמעט בשעה 23:00 עד 23:30 בלילה, ולא יכולים להתפלל כל כך מוקדם, ונאלצים להתפלל לפחות בשעה 20:30, ועד שמתפללים ומגיעים לביתם אחרי התפילה כבר מאוחר מאוד! ובאמת, הרבנים הראשיים בכל אתר ואתר שוקדים למצוא סניפים להקל בעניינים אלו, ומחגדירים עניינים אלו כשעת הדחק, אבל לכתחילה והיכא שאין שעת דחק, אין להתפלל קודם פלג המנחה, ומי שהתפלל קודם פלג המנחה חייב לחזור ולהתפלל שכן אין זו תפילה ואין זה זמן התפילה!

יישוב דברי מרן בזמן אכילה וק"ש בליל שבת
ובאמת, מרן הבית יוסף יישב קושי זה, שכן במקור הדין של תחילת זמן תפילת ערבית ואפילו בכל ימות השבוע, יש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, האם תחילת זמנה הוא מצאת הכוכבים ולא קודם, או שזמנה מתחיל כבר מפלג המנחה, והיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים. הגמרא (ברכות כ"ו ע"ב) מאריכה להביא ראיות לכאן ולכאן, ומסיקה (שם, כ"ז ע"א): "השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד". ועל זה הביא מרן בבית יוסף, שאותם שבערב שבת מתפללים ערבית בפלג המנחה, סוברים כדעת רבי יהודה שפלג המנחה זה כבר זמן תפילת ערבית, וזה היסוד לדברים שפסק מרן שיכולים לאכול מייד בערבי שבתות. ועוד, שכיון שיש מצוה של תוספת שבת מדאורייתא למאן דאמר, וגם למי שאומר שזה דרבנן על כל פנים מצוה איכא, אז מכח המצוה יכולים לקבל את השבת מוקדם ולאכול מוקדם. שמא תאמר שקריאת שמע היא דאורייתא, אין זה מונע, שכן יכולים לקרוא קריאת שמע בזמנה בלילה. גם מרן הבן איש חי פוסק שיכולים לאכול מייד. ואמנם, יש עניין ממידת חסידות לאכול כזית משהגיע זמן צאת הכוכבים, וכך הביא הב"ח וכן הובא בספר חסידים, אבל מעיקר הדין יכולים לאכול כדאמרינן, ומי שרוצה להחמיר ויש לו אפשרות לכך מבלי לשבש את סדר השבת בביתו, תבוא עליו ברכת טוב.

דיני ספירת העומר בליל שבת
ההבדל היסודי שבין דיני שבת לדיני ספירת העומר
עד כאן יישבנו את עניין אכילה וקריאת שמע בליל שבת. ומעתה נבוא לבאר את הדין בעניין ספירת העומר, שכן זמנה משתחשך דוקא, ויש בעניין קבלת שבת מוקדם נפקא מינה למעשה בהלכות ספירת העומר. הנה ידוע, שאדם ששכח ולא ספר בלילה וביום שלאחריו, ימשיך מכאן ולהבא לספור בלי ברכה שכן אין בספירותיו "תמימות", ויבקש מחברו המברך לכוין להוציאו בברכתו. והנה, אם אדם שכח ולא ספר ספירת העומר בליל שישי (ביום חמישי בלילה) וגם לא ביום שישי שלאחריו - והוא רגיל להתפלל בערב שבת מפלג המנחה, כלומר מבעוד יום, ואחרי שקיבל את השבת ועדיין לא ספרו בציבור ספירת העומר שכן עדיין יום הוא, ואז הוא נזכר שלא ספר בליל האתמול ובכל היום עד שעה זו. השאלה האם הוא יכול לספור את הספירה של האתמול כדי להציל עצמו ולהמשיך מכאן ולהבא בברכה, או שמא כיון שקיבל את השבת והתפלל ערבית נחשב לו משעה זו ואילך כמו היום שלאחריו והפסיד את ספירת האתמול למרות שעדיין יום הוא. הנה לדעת הרב חיד"א בברכי יוסף בשם ה"זרע אמת" ומביאו מרן בעל ה"בן איש חי" להלכה, שאם שכח בליל שישי והתפלל ערבית מבעוד יום ונזכר, יספור בעת ההיא למרות שקיבל את השבת, ובשאר הימים ימשיך למנות בברכה. והביאור הוא, שיש הבדל יסודי בין דיני שבת לדיני ספירת העומר. בדיני שבת יש דין תוספת שבת, וחיובה או מדאורייתא, ואפילו אם חיובה מדרבנן היינו שחכמים נתנו כח לכל אדם מישראל להקדים ולקבל את השבת לפני זמן כניסתה. מה שאין כן בדין ספירת העומר, כיון שהתורה קבעה שצריכים לספור "תמימות", ולא יכולים להחליף בין מספרי הימים, ואם ביום שישי זה, לדוגמא, היום הארבעה עשר בספירה, אז לא יכול להיות שהוא ייהפך ליום החמשה עשר כל עוד לא הושלם היום עד תומו, כי אחרת חסר ב"תמימות". וזה הדין הוא אפילו אם קיבל שבת בינתיים, כי הם שני דינים שונים זה מזה.

מצות קריאת שמע ומצות תפילת ערבית
כמה פוסקים מרבותינו הראשונים - והם הרמב"ם ודעימיה - סוברים, שספירת העומר בימינו מדאורייתא, אבל רוב הפוסקים סבירא להו כדעת הר"ן שספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. ועל זה פסק הרמ"א בשולחן ערוך (סי' תפ"ט ס"ד): "הגה - וכשהגיע הזמן, אסורין לאכול עד שיספור. ואפילו התחיל לאכול, פוסק וסופר. מיהו, אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן, אינו צריך להפסיק, אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך (ד"ע למאן דאמר ספירה בזמן הזה דאורייתא)", עכ"ל. לשם הבנת העניין צריכים לדעת שני כללים. ישנם שני מצוות, יש מצות קריאת שמע ויש מצות תפילת ערבית. מצות קריאת שמע דאורייתא, ואילו נוסח תפילת ערבית אינה אלא מדרבנן, ויש מאן דאמר שסובר שתפילת ערבית רשות. והנה, יש איסור אכילה בחצי שעה שקודם זמן קריאת שמע שחיובה דאורייתא, ואם התחיל קודם, דהיינו כשעה או יותר לפני הגיע הזמן, כיון שהתחיל בהיתר יכול להמשיך. ובתוך חצי שעה שקודם זמן קריאת שמע, וכל שכן אם פחות מזמן זה, אסור להתחיל לאכול, ואם התחיל לאכול בזמן זה, חייב לפסוק בסעודתו, לקרוא קריאת שמע ואז ימשיך בסעודתו. ובדין תפילה, יש איסור להתחיל בסעודה בחצי שעה שקודם הגיע הזמן, ואיסור זה הוא גם קודם הגיע זמן תפילת מנחה, אבל מי שעבר והתחיל בסעודתו בחצי שעה שקודם הגיע זמן התפילה, יכול להמשיך בסעודתו ולא חייב לפסוק כדי להתפלל. והיינו טעמא, משום שקריאת שמע חיובה מדאורייתא ותפילת ערבית חיובה מדרבנן. והגמרא דנה אימתי נקרא שהתחיל בסעודה, ובארה שהיינו משעה שהתירו את הקשר ההדוק של האבנט שעליהם, שאז היו מגלים את דעתם להסב לסעודה, וכיון שעשו כן לא חייבים לפסוק ואפי' אם הגיע זמן התפילה. ולפי זה מובנים דברי מרן בדין ספירת העומר, שהרי מצותה מדאורייתא, וכיון שכן דינה כמו קריאת שמע, וחייבים לפסוק ולברך בזמן. ובאמת, לפי מי שסובר שמצותה מדרבנן היה הדין שלא חייבים לפסוק כדי לספור בהגיע הזמן, אבל הגר"א ורבו זלמן בשלחן ערוך שלו פסקו שבכל מקרה יש להפסיק, שכן כל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וחייבים לפסוק, וממילא אין זה מעכב כל כך.

קושיית המגן אברהם ויישובה
מקשה המגן אברהם (שם, סקי"א), מדוע הזכיר מרן שאסורים לאכול "משהגיע הזמן" ולא כתב "חצי שעה קודם הזמן" כמו שפסק בדין קריאת שמע, שהרי דינם שוה? ומה שכתב בדין ספירת העומר לכאורה אינו אלא לדעת הטור והתוספות, אבל לדעת הרמב"ם והר"ן והרשב"א, אסור להתחיל לסעוד חצי שעה קודם הזמן. ועל זה כותב וז"ל: "צ"ע, דהוה ליה למימר שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור, כמו שכתב בסי' רל"ב ורל"ה. ונראה לי, שזהו היה טעם רש"ל שלא אכל עד אחר הספירה, מפני שיוצאין מבית הכנסת חצי שעה סמוך לבין השמשות, וסבירא ליה דאסור לאכול. ודעת רמ"א צריך לומר, שכיון שיש לו זמן לספור כל הלילה וכל היום שלאחריו, לא מחמרינן כולי האי. ומכל מקום צריך עיון מנא ליה הא, לכן יש להחמיר", עכ"ל. והביאור הוא, שהמגן אברהם לומד, שלא מודדים חצי שעה מצאת הכוכבים אלא מבין השמשות. שמא תאמר, אין זה אלא "דיוק" גרידא, ומדיוק אי אפשר להקשות על המשנה ברורה, אבל בדברי רבנו זלמן הדברים כתובים להדיא, וכך הוא כותב: "בימי הספירה לא יתחיל אדם לאכול אפילו סעודה קטנה, חצי שעה קודם זמן ספירת העומר, דהיינו חצי שעה קודם בין השמשות ", והוא כדעת המגן אברהם, וזה לאפוקי מדברי המשנה ברורה.

זמן סעודת ליל שבת בימי הספירה
למדנו, שלדעת המגן אברהם ורבנו זלמן אין לאכול חצי שעה קודם בין השמשות אפילו סעודה קלה בימי ספירת העומר, שמצותה דאורייתא או כעין דאורייתא. ולפי זה קשה, כיצד אנחנו נוהגים בלילי שבתות הקיץ בימי הספירה, שעה שנוהגים להתפלל מוקדם ומגיעים הביתה בתוך זמן זה, האם עלינו לעכב את כל בני הבית עד שנקרא קריאת שמע ונספור ספירת העומר בזמנן, ורק אחרי כן להסב לסעודת שבת? על זה כותב מרן בעל הבן איש חי בספרו "בן איש חי", שעל פי הקבלה ידוע שאחרי שאדם יוצא מבית הכנסת, שני מלאכים מלוים אותו. ואם בהגיע לביתו רוצה לשבת ללמוד גמרא (ואינני רוצה להזכיר חס וחליה לקרוא עיתון...), ובדעתו לשבת לאכול מאוחר יותר מעט - האם המלאכים המלוים אותו ימתינו לו בשילוב ידיים עד שיחליט מתי לאכול?! משום כך פוסק ה"בן איש חי" שבהגיעו לביתו יקדש מייד וישב לאכול מייד ולא ימתין לדברים אחרים! ודין זה גם נפסק במפורש בשו"ע (סי' רע"א ס"א), וז"ל: "כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד". ושמא תאמר, הני מילי בכל שבתות השנה, אבל בשבתות של ימי ספירת העומר שמגיע בתוך הזמן שאסור להתחיל בסעודה ימתין ולא יאכל מייד עד הגיע זמן הספירה - על זה אומר ה"בן איש חי" שלא ימתין גם בימי הספירה, והוא על פי דברי מרן בשולחן ערוך בהלכות תפילת מנחה שכותב (סי' רל"ב ס"ג), וז"ל: "והא דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר", עכ"ל. לפי זה, יכול אדם להתפלל בזמן פלג המנחה, ויחזור לביתו בתוך חצי שעה שקודם הזמן, יכול לאכול כזית לחם עם מעט דגים, יאמר דברי תורה על פרשת השבוע, יבחן את ילדיו בלימודיהם, ויאכל כזית אחד בתוך 4 דקות כדי להתחייב בברכת המזון, ואחרי כן יאכל עוד פחות מכזית פת, ובינתיים יגיע זמן ספירת העומר, ונמצא שלא עבר על איסור אכילה, שכן לא נחשבת אכילה אלא אם אוכל שיעור כביצה פת, ויצא ידי חובה על פי הפשט ועל פי הקבלה, וגם הרויח שילדיו היו ערים בשעת הסעודה. כמו כן, יכול לתכנן את עצמו שיתפלל בשעה כזאת שעד שמסיים את תפילתו ומגיע לביתו כבר מגיע זמן ספירת העומר, וסופר מייד ומקדש וסועד כדרכו.

סיכום ההלכה והאפשרויות
סיכום הזמנים בכל שבתות השנה : בליל שבת אדם יכול להתפלל אחרי פלג המנחה ולבוא לביתו ולקדש מייד ולאכול. [ואין חיוב של קריאת שמע או תפילה, שהרי כבר התפלל לדעת רבי יהודה]. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהקפיד לאכול כזית פת בהגיע הזמן, תבוא עליו ברכת טוב.
סיכום האפשרויות בשבתות של ימי העומר : ינהג באחת מהאפשרויות דלקמן:
אפשרות ראשונה : יכול להתפלל בפלג המנחה באופן שיסיים את תפילתו ויגיע לביתו לפני חצי שעה שקודם הזמן, ואז יכול להתחיל לקדש ולאכול מייד בהיתר לכל הדעות, ואז בהגיע זמן ספירת העומר יספור לכתחילה מבלי להשתהות.
אפשרות שניה : שיכול להתפלל במניין שבסיומו יגיע לביתו בתוך חצי שעה שלפני זמן ספירת העומר, יקדש מייד, יאכל כזית אחד בלבד בתוך 4 דקות מברכת המוציא, ואם ירצה יכול לאכול עוד פחות משיעור כזית פת עם דגים וכדו' לאחר מכן, וימתין מלאכול עוד עד שיגיע זמן הספירה, ויספור בזמן ואז יכול להמשיך בסעודתו כדרכו.
אפשרות שלישית : מוסיף מרן בעל ה"בן איש חי" שיניח שומר להזכיר לו שלא לשכוח לספור את העומר.
אפשרות רביעית : שיתפלל בזמן כמו ברוב המקומות והזמנים, דהיינו אחרי צאת הכוכבים, באופן שיספור במניין עם הציבור מבלי להכנס לחששות שמא ישכח וכדו'.

"שומר" לספירה שאיננו בר חיובא
בעניין הצבת שומר, דן ה"בן איש חי" בדין מעניין. אדם שלא ספר ספירת העומר בלילה ושכח לספור גם ביום שלאחריו, באופן ששוב אינו יכול להמשיך למנות בברכה אלא בלי ברכה. האם יכול אדם כזה להיות "שומר" לאדם אחר כדי להזכירו לספור בברכה? מצד אחד, כיון שהוא לא יכול לברך הוא איננו בר חיובא, וממילא הוא לא יכול להיות שומר להזכיר לאדם אחר שהוא בר חיובא, ומאידך הוא יכול להיות שומר כיון שבעצם הוא עדיין בר חיובא בספירה אלא שהוא לא יכול לברך, וברכות אינן מעכבות את המצוה; ופוסק מרן ה"בן איש חי" שגם אדם כזה יכול להיות שומר למרות שהוא לא מברך בפועל.

קטן שהגדיל בליל שבת
עוד דן מרן בעל ה"בן איש חי" בילד שנתגדל ונעשה בר חיובא מבן י"ג שנה ויום אחד בליל שבת, האם יכול להתפלל מפלג המנחה באותו ליל שבת ויקדש ויאכל למרות שעדיין מבעוד יום הוא, או שמא חייב להמתין להיות בר חיובא גמור, ואי אפשר לו להקדים את זמן חיובו בגלל קבלת שבת מוקדמת גרידא? ומעלה הרב ספיקות לדין זה, אשר על כן מסיים הרב ואומר שהטוב ביותר הוא להמתין ללילה ואז יתפלל ויקדש בהיותו בר חיובא ודאי, ולא יכניס עצמו לספקות בהתפללו מבעוד יום.

דיני "מוריד הטל"
הזכרת "מוריד הטל" בתפילה לאשכנזים
מיום טוב ראשון של פסח, דהיינו לפני תפילת מוסף, מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ומתחילים לומר "מוריד הטל". בעניין זה כותב הרמ"א (סי' קי"ד ס"ג): "הגה - ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, רק אומרים בימות החמה 'ורב להושיע מכלכל חיים' וכו' (טור)", עכ"ל. ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא בחוץ לארץ, אבל בארץ נוהגים כל העדות, גם החסידים וגם המתנגדים הנוקטים כדעת הגר"א, להזכיר "מוריד הטל" בתפילה.

מסופק או ודאי לו שלא אמר "מוריד הטל"
אדם שהתפלל בתוך שלשים יום מיום טוב ראשון של פסח מאז שהתחילו לומר "מוריד הטל", ומסתפק אם הזכיר בתפילתו "מוריד הטל" או שמא המשיך לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" כהרגלו בחודשי החורף, כיצד עליו לנהוג? כמו כן, מה הדין אם אדם נזכר בודאות שאמר "משיב הרוח" ולא אמר "מוריד הטל", כיצד עליו לנהוג? הדין הוא , שאם עדיין לא סיים את ברכת מחיה המתים, דהיינו כל עוד לא אמר "ברוך אתה ה' מחיה המתים", יכול לחזור ל"אתה גבור" ויזהר לומר "מוריד הטל" וימשיך כדרכו. וזה זה הוא, אפילו אם אמר "ברוך אתה ה'" של ברכת מחיה המתים ועדיין לא חתם "מחיה המתים", שיאמר "למדני חוקיך" ויחזור ל"אתה גבור" כנ"ל. ואם חתם ואמר "מחיה המתים" וכל שכן אם המשיך הלאה בתפילתו, פוסק מרן וכך כותב גם במשנה ברורה, שיפסוק מהיכן שהגיע, וחוזר לראש התפילה. וב"כף החיים" מוסיף, שאפילו אם חתם ואמר "מחיה המתים", כל עוד לא פתח בברכת "אתה קדוש" יכול עדיין לחזור ל"אתה גבור" ויאמר "מוריד הטל" וימשיך משם כדרכו, כלומר גם יחזור על ברכת "מחיה המתים", וימשיך בתפילתו. אבל אם כבר הזכיר "אתה קדוש" חוזר לראש התפילה. ודין זה הוא כל שלשים יום מיום טוב ראשון של פסח.

קבע חזקת "מוריד הטל" בתשעים פעם
ומכל מקום, אם הרגיל לשונו לומר "מוריד הטל", והיינו שאמר תשעים פעם את המילים: "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל", אינו חוזר אם מסתפק, שאז תולים לומר שחזקה עליו שעקר את רגילותו לומר "משיב הרוח" ונקבעה לו רגילות חדשה לומר "מוריד הטל". אבל אם ודאי לו שאמר "משיב הרוח", חוזר אפילו אם הרגיל לשונו לומר "מוריד הטל" כנ"ל.

דיני ברכת "ברכנו"
מסופק או ודאי שהזכיר "ותן טל ומטר" לנוסח אשכנז
במוצאי יום טוב ראשון של חג פסח, מתחילים כמה עדות מישראל (בעיקר הספרדים) לשנות את הנוסח בברכה התשיעית בתפילת שמונה עשרה ואומרים "ברכנו" במקום "ברך עלינו", ובנוסח זה מפסיקים לבקש גשמים ולא אומרים "ותן טל ומטר לברכה". רוב האשכנזים אינם משנים את הנוסח של פתיח הברכה, ואומרים כל השנה ברך עלינו, אלא שבימות הגשמים מזכירים ומבקשים "ותן טל ומטר לברכה" ואילו בימות החמה משנים ואומרים "ותן ברכה" ומשמיטים את המילים "טל ומטר". ולפי נוסחת אשכנז, אם אדם התפלל ואמר "ברך עלינו" כדרכו בכל השנה, והסתפק אם הזכיר "ותן טל ומטר לברכה" כדרכו בימות הגשמים או שמא שינה ואמר "ותן ברכה"; והוא הדין אם ודאי לו שלא השמיט את המילים "ותן טל ומטר לברכה", ועדיין לא חתם "ברוך אתה ה' מברך השנים" - חייב לחזור לריש "ברך עלינו", ויזהר לומר "ותן ברכה" ולא "ותן טל ומטר לברכה". ואם התחיל לומר "ברוך אתה ה'" של הברכה אבל לא חתם במילים "מברך השנים", יאמר "למדני חוקיך" ויחזור לתחילת "ברך עלינו" ויזהר לומר את הנוסח כראוי. ואם המשיך וכבר חתם במילים "מברך השנים", לא כל שכן אם המשיך בתפילתו הלאה עד שהזכיר את ה"יהיו לרצון" השני שלפני "עושה שלום" בסיום התפילה, אבל עדיין לא עקר רגליו ולא אמר "עושה שלום", יחזור לתחילת ברכת "ברך עלינו". ומשעקר רגליו ואמר "עושה שלום", חוזר לראש התפילה מ-"ד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

מסופק או ודאי שהזכיר "ותן טל ומטר" לנוסח עדות המזרח
לנוסח הספרדים, משנים בנוסח תחילת ברכת השנים, ואומרים "ברכנו" במקום "ברך עלינו", ובנוסח ברכה זו לא מזכירים כלל "ותן טל ומטר לברכה". אשר על כן, אם בימות החמה מסופק אם אמר "ברכנו" כנוסח החדש או "ברך עלינו" כנוסח של ימות הגשמים - אם עדיין לא חתם בברכה, חוזר לתחילת "ברכנו". אם אמר "ברוך אתה ה'" של הברכה אבל לא חתם במילים "מברך השנים", יאמר "למדני חוקיך" ויחזור לראש הברכה. ואם המשיך וחתם "מברך השנים", לא כל שכן אם המשיך בתפילתו הלאה, ונזכר עד שאמר את ה"יהיו לרצון אמרי פי" השני שקודם עקירת הרגליים ואמירת "עושה שלום", יחזור לראש "ברכנו" וימשיך כדרכו. ואם כבר עקר רגליו ואמר "עושה שלום", חוזר לראש התפילה.

קבע חזקת "ברכנו" בתשעים פעם
אדם מבני עדות המזרח שאמר תשעים פעם את המילים: "רופא חולי עמו ישראל ברכנו", עקר את רגילותו בנוסח של "ברך עלינו" וקבע רגילות חדשה של ימות החמה בנוסח של "ברכנו". ועל כן, מי שהזכיר צ' פעם כנ"ל והסתפק, אנו תולים לומר שמסתמא הזכיר כחזקת רגילותו החדשה ולא חוזר לראש התפילה. ומכל מקום, אם ודאי לו שאמר "ברך עלינו" והזכיר "ותן טל ומטר" בברכה, דינו כנ"ל בכל גוונא. כמו כן, אדם המתפלל לפי נוסח אשכנז שאמר תשעים פעם את המילים: "כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה", עקר את רגילותו לומר "ותן טל ומטר לברכה" וקבע חזקת רגילות חדשה לומר "ותן ברכה", ודינו שבכל ספק תולים לומר שאמר כדין. ואם ודאי לו שהזכיר "ותן טל ומטר לברכה", חזור בכל גוונא כדינים המפורטים לעיל.

אמירת צ' פעם
טוב שאדם ירגיל את עצמו לעקור את חזקת הרגלו באמירת "מוריד הטל" ובשאלת גשמים בנוסח הברכה התשיעית "ברך עלינו" (לאשכנזים או לספרדים כנ"ל), ובכך יציל את עצמו מכל ספק. ויש להבהיר, שלא יזכירו תשעים פעם "ברכנו" ביום טוב ראשון על פסח עצמו, שכן לא מכינים מיום טוב לחולו של מועד, אלא יתפלל בערבית כרגיל מתוך סידור כדי לשים לב שלא יטעה, ואחרי התפילה וספירת העומר יוכל לומר תשעים פעם כנ"ל כדי לקבוע חזקה חדשה. ואם עברו כבר כמה ימים מיום טוב ראשון של פסח שאז משנים "מוריד הטל" או ממוצאי יום טוב ראשון של פסח שאז מזכירים "ברכנו" או "ותן ברכה", האם חייבים לחזור תשעים פעם כמו מי שעושה כן ביום טוב ראשון של פסח או שמא ימנה כמה ימים עברו מאז וישלים את החסר לפי החשבון של שלש פעמים ביום? [ועיין בכף החיים סי' קי"ד ס"ק נ"ט שמביא בשם החיד"א ועוד, שאם לא אמר תשעים פעם ביום הראשון אלא ארבעים וחמש פעם בלבד והפסיק, לא יעזור לו לצאת מהספק כל חמש עשרה יום הראשונים, אבל אחרי חמש עשרה יום מהני להצטרף מה שאמר עד עתה במשך חמש עשרה יום ומה שאמר ארבעים וחמש פעם בתחילה. כמו כן, אם אחרי חמש עשרה יום אמר ארבעים וחמש פעם מהני מכאן ולהבא להוציאו מהספק כיון שביחד מצטרפים לתשעים פעם ונקבעה לו חזקה חדשה של הנוסח העכשוי].

שנת היובל [למדינת ישראל - שנת תשנ"ח]
חובת ההתבוננות בחסדי ה' העצומים עלינו
במזמור של חג פסח (תהלים פרק ק"ז פסוק מ"ג) אומרים בסופו: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". בימים אלו מזכירים את עניין שנת היובל [למדינת ישראל (היה זה בשנת תשנ"ח)]. הנה רבנו סעדיה גאון כותב כעשרה טעמים למצות תקיעה בשופר בראש השנה. באחד הטעמים הוא כותב שזה כדי לזכור את מעמד מתן תורה, כמו שכתוב 'במשוך היובל - המה יעלו בהר', הרי שתקיעת שופר מזכיר את "יעלו בהר" שהוא מתן תורה. וכבר הזכרנו בדרשתנו בשבת הגדול, שביובל כתוב 'שובו', ובודאי שתקיעת שופר בראש השנה הוא סמל לחזרה בתשובה, כך גם היובל צריך לעורר אותנו לשוב בתשובה שלמה לפני בורא עולם. והנה, דוד המלך עליו השלום פונה לעם ישראל, שלא יהיו כפויי טובה, ולא ישכחו את הטובות שהקב"ה עושה עמנו בכל עת, וזהו "מי חכם וישמור אלה" - הוא זה ש"והתבוננו חסדי ה'". היה ויכוח בין הרב גורן עליו השלום לבין רבנים אחרים בשנה שבחסדי ה' הצליחו לכבוש את ירושלים. היו רבנים שבקשו לקבוע יום מיוחד לכבוד הנס המופלא שעלה על כל דמיון, ופרסמו לומר הלל ביום זה. הרב גורן ע"ה אמר להם אז, שהם סותרים את עצמם, שהרי הם מתנגדים לומר הלל ביום העצמאות, ואיך קובעים לומר הלל בים זה שנקרא "יום ירושלים"? אמרו לו הרבנים שאין הדברים דומים, שכן נס גדול ומפולא היה הכיבוש במלחמת ששת הימים. אמר להם הרב גורן, בשלמא במלחמת הקוממיות, שלא היה נשק ולא היה צבא, ושבעה אומות התאחדו וקמו עלינו עם נשק וצבא רב, ובכל זאת הקב"ה עשה עמנו נסים ונפלאות וגברנו על אויבינו והחזקנו בארצנו בגאון! אבל במלחמת ששת הימים היה בידינו כבר טנקים ומטוסים והסיכויים לנצח היו הרבה יותר גדולים מאשר במלחמה ההיא! אמרו לו, וכי יעלה על דעתך שהנצחון של ששת הימים היה בעקבות כחנו ועוצם ידינו?! והנה, בימים אלו העלו ספקות האם יזכירו את רבין או לא - על כן אני אדבר עליו אפילו אם יוחלט שלא לספר עליו. אספר לכם מעשה: לפני מספר שנים היה אצלי יהודי זקן בשם יצחק נחום, והוא הביא לי מברק בו הזמין את רבין אחרי מלחמת ששת הימים, שיכבד אותם במעמד שעשו במכון הרמב"ם בתל-אביב. ויצחק רבין אז לא יכל להגיע, ואז ביקש ממנו אותו יצחק נחום מיצחק רבין שיכתוב לו כמה הגויות בעניין הנצחון של מלחמת ששת הימים. עלה על המחשבה שיכתוב לו על כחנו ועל הנצחון המופלא שלנו, אבל פלא פלאים מה שכתב לו שם, והנה אני מחזיק את המברק בידי ואקריא לכם את הדברים כלשונו: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" - ועל זה חתם "רב אלוף יצחק רבין". ובעקבות מברק זה אמר להם הרב גורן לאותם רבנים, שנכון שבמלחמת ששת הימים היה נס בנצחון, אבל למי היה מופנה אותו הנס, הרי כמה אומות היו מסביבנו! היה הכל מוכן, ושרפו את המיצרים, ודרכם לכיבושנו היתה סלולה ומוכנה ומצבם של עם ישראל היה אז קשה מאוד מאוד! אבל עם ישראל לא התייאש, וקמו ושפכו דמעות כמים לפני בורא עולמים שירחם עלינו, והרבו בתפילות בכוונה ובשברון לב אמיתי!! והקב"ה שמע את תפילתם, ואפילו אדם כיצחק רבין דאז עמד על גודל העניין וכתב בעצמו "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", כי זה באמת פלא פלאים ונס גלוי הנצחון שהיה לנו אז! ובהזדמנות זאת אזכיר דבר נוסף על יצחק רבין. רבה הראשי של חיפה הרב שאר ישוב הכהן הזמין את רבין להשתתף בדינר של הישיבה במכון הראל שנערכה בארצות הברית, וזה היה לפני כחצי שנה בתקופת הסקאדים במלחמת המפרץ. רבין נענה והגיע, ואמר, שברצונו לגלות במעמד זה שאילו ידעו עם ישראל מה שהגויים תכננו לעשות עמנו, הרי שכולם היו מודים בפה מלא שמה ששרדנו את אותם התקפות היה נס גלוי מהשמים, ואילו כל תוכניותיהם היו יוצאות לפועל, לא היה נשאר שריד ופליט משונאיהם של ישראל. רבותי! מותר להזכיר דברים טובים עליו, אבל העיקר הוא להתבונן בחסדים ובניסים של הקב"ה שעשה ועושה עמנו בכל שעה ובכל עת, שקמים ומתרבים האויבים עלינו מבפנים ומבחוץ, וברוך ה' עם ישראל עדיין חי וקיים! ישיבות מתרבות! עוד לא היתה תקופה של ריבוי תורה בעם ישראל כמו בתקופה זו שאנו חיים עתה. ולמרות שמדברים ומצרים את צעדי בני הישיבות, ממשיך עולם התורה לפרוח בבחינת "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וברוך ה', מתרבים שיעורי תורה לבעלי בתים, כך שכל אחד מוצא לו מקום לקבוע עתים ללימוד התורה. כמה אויבים יש לנו, וכמה מתכננים תוכניות כנגד עם ישראל, ובחסדי ה' יתברך שמו ויתעלה אנחנו חיים וקיימים, וזהו "והתבוננו חסדי ה'". כמה בתקופת הסקאדים קמו עלינו, כמה עלו ורקדו על הגגות על כל נפילת טיל בשטחי ישובי עם ישראל! ולמרות הכל אנחנו חיים וקיימים! הקב"ה הפר את עצתם וקלקל את מחשבתם ולא תעשינה ידיהם תושיה, חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה! וכשאנחנו נמצאים בשנת היובל, אין להזכיר "כחי ועוצם ידי" שאם יאמרו כן, יאמר הקב"ה, אם אתה כופר בטובותיי, ואם אתה חושב שאתה מסתדר בלעדי עזרתי, אז אדרבה, נראה כיצד תסתדרו", ואז חלילה אין לנו שום סיכוי ואפילו הקלוש ביותר בעולם! לכך אנחנו אומרים, "חסדי ה' כי לא תמנו", ותמיד הקב"ה ירחם עלינו ויחוס עלינו, וכל החסדים שעשה ועושה ויעשה עמנו הוא חובתנו בהתבוננות זאת. ולכן, בשנת היובל הזאת עלינו לא לשכוח את כל החסדים, ולפתוח את העיתונים שכתבו במשך חמישים שנה את כל החסדים שעשה עמנו! זכורני שבאותה תקופה הגיעו אויבינו להר של שמואל הנביא עם פלוגות תותחים, וכל אחד יודע כמה פרוסה כל ירושלים תחת כפני אותו הר, והמצב היה מסוכן ונואש ביותר! והם היו לבד. אבל ברוך ה', ביום ההילולא של שמואל הנביא, נעשו לנו ניסים ונפלאות. ועל זה אנחנו חייבים להודות ולהלל על כל החסדים שעשה עמנו הקב"ה. וזהו שאומר דוד המלך עליו השלום "והתבוננו חסדי ה'".

ההכרה בכוחו של בורא עולם בלבד
סכנות ישנם בכל צעד ובכל שעל, ואנחנו לא יודעים מה שאומות העולם ושונאי ישראל זוממים וחושבים נגדנו - אבל אנחנו בוטחים בהקב"ה ואומרים "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו ק-ל". ובלבד, שאנחנו נודה בפה מלא שהכל מאת חסדי הקב"ה יתברך שמו ויתעלה. ולפעמים הקב"ה שולח את הניסים בדרך הטבע, ואמצעות כלי נשק כאלה או אחרים שיפגעו פגיעות קשות בהם והם ייכשלו, אבל הכל בעצם "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות".

ניצול יום זה לתורה ולהודאה
ועל כן בשנת היובל הזאת צריכים וחייבים אנחנו להפוך ימים אלה להודאה להקב"ה ולא לבזבז את הזמן היקר של הימים הללו (יום חמישי ויום שישי) בהבל וריק, ובויכוחי סרק כגון אם יאמרו הלל או לא יאמרו הלל, אם יאמרו וידוי או לא יאמרו וידוי - אלא יסכימו כולם ש"כן תלמד תורה" ביום זה, ולא בעניינים כגון אם תצלה את הבשר על ברזלים כאלה או אחרים, וכי מה נפקא לנו מכל עניינים אלה?! וכי יש מצות "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"?! לכן יש לקבוע ולנצל יום זה בלימוד תורה!! בהודאה לבורא עולם!! ונתפלל להקב"ה שימשיך את חסדיו עלינו, ולא יפסיק אותם מאתנו חלילה, ואז תהיה מעלה וחשיבות גדולה ביום זה.

ההודאה שבימות המשיח
ברש"י כותב: "מתבונן בחסדי ה'". אנחנו אומרים בתפילת "מודים" בכל יום: "על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים". ואנחנו מודים להקב"ה ונודה להקב"ה, שבזמן שנזכה לגאולה שלמה ונזכה לגאולה שלמה ולבניין בית מקדשנו ותפארתנו עם משיח צדקנו, ואז תתעורר מחלוקת בין פוסקים הדור אם יש לומר הלל על הגאולה השלמה או לא, ומתי, אם אחרי קדיש תתקבל או קודם קדיש תתקבל, וכן יסתפקו אם לברך ברכת "שהחיינו" או לא לברך ברכת "שהחיינו" - וכמו שהגאון רבנו שלמה זלמן אויערבאך הביא בסוף ספרו שכשיבוא המשיח יברכו כולם את ברכות "ברוך חכם הרזים" וכל הברכות שנתקנו לאותה תקופה, וכתב על זה שהמשיח בעצמו יפסוק את אותן ההלכות וננהג על פי פסיקתו. ויהי רצון שיהיה זה בעגלא ובזמן קריב, אמן.

קדושים

קול צופיך - הרב שמואל אליהו