יתברך הטוב והמטיב האמיתי אשר רצונו הפשוט יתב"ש להטיב תמיד עם בריותיו המיחלים לחסדו ולהשפיע עליהם מברכותיו. ולכן צונו בתוה"ק ללכת בדרכיו הטובים והישרים, לעשות צדקה וחסד לנזקקים לרש ולעשיר (ראה סוכה מ"ט ע"ב). כי רצונו יתב"ש לטעת בלבנו מדת החסד והחמלה ואהבת הזולת שהם היסוד לישוב העולם וקיומו, ובלעדיהם נמשל האדם כבהמה וכחיתו יער, הדואגים רק לעצמם. אולם אדם שחננו השי"ת דעת ובינה, עליו לדאוג גם לאחרים ולעזור להם בכל יכולתו ובכל האמצעים העומדים לרשותו וכן להשתתף בצערם. וכמ"ש רז"ל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות (ב"ב ט' ע"ב). ורצונם ז"ל בזה, שאם אין לאדם אפשרות לתת צדקה, יפיג צערו של העני בדברים רכים וערבים, ושכרו, שמתברך בי"א ברכות, נמצא שאם נתן צדקה לעני ופייסו בדברים טובים, מתברך בשבע עשרה ברכות (ראה התוספות שם ד"ה והמפייסו).
ולגודל מעלת הצדקה והחסד, שגם אם לא נתן הצדקה אלא בשביל טובתו האישית וללא כל כונה לקיים המצוה, גם כך נחשבת צדקה (ראה פ"ק דר"ה ד' ע"א, האומר סלע זו וכו' וגרסת הר"ח שם). כי העיקר במצות הצדקה, שהעני יהנה, והרי הוא נהנה עכ"פ. ורבותינו הקדושים, היודעים מעלת הצדקה והחסד וערכם הנשגב, הודיעונו ברוח קדשם שהם שקולים כנגד כל המצות (ב"ב שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א). וקבעו ז"ל שהם סימן ההיכר של עם ישראל, וכאמרם שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים (יבמות ע"ט ע"א, ועיין ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ז), כי שלשתם מראים על לב טהור ודעת נכונה הנמצאים רק בעם הנבחר.
והנה אדם שאמונתו איתנה ומוחלטת ומאמין באמונה שלימה, שכל ריוחיו והפסדיו כולם מאתו יתב"ש, וכדברי רבותינו הקדושים אשר רוח ה' דבר בם, באמרם, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, זכה, הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה, ועניים מרודים תביא בית (ב"ב י' ע"א), כלומר אם יש לו זכות, אותו הפסד שנגזר עליו להפסיד יוציא אותו לצדקה, ואם לא זכה יוציא אותו למחלות ולתרופות ולמשא מלך ושרים, כמבואר שם בבני אחותו של ריב"ז, ע"ש. ובפרט שמה שמוציא בשביל מצוות ומעשים טובים, אינו כלול בריוח השנתי שהקציבו לו מן השמים (ראה ביצה ט"ז ע"א). א"כ איך לא יעדיף לעשות צדקה ומצות ומע"ט? וכמ"ש שלמה המלך ע"ה נותן לרש אין מחסור (משלי כ"ח כ"ז), ר"ל לא יחסרו לו ממה שהקציבו לו להרויח. ואין ספק שאם יתבונן האדם בשכלו וידע התועלת הגדולה שתצמח לו מעשיית הצדקה והחסד, היה רודף ורץ אחריהם כצבי בהרים וכמחפש אחר אוצר יקר להשיגו, והיה משתדל בכל כחו לקיימם. והתועלת כפולה לגוף בעוה"ז, ולנשמה בעוה"ב. ביאור הדברים:
א. בעוה"ז, כספו יתקיים בידו, ולא יתמוטט ולא יתרושש לעולם, בתנאי שהצדקה תהיה לפי הממון שהעניק לו יתב"ש, וכאמרם ז"ל ברוח קדשם, מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד (כתובות ס"ו ע"ב), דהיינו המלח של הממון וקיומו, יחסר ממנו לצדקה או לחסד. והשיעור הוא כדלהלן:א. מצוה מן המובחר אם ידו משגת ויש לו אפשרות, יתן כפי צורך העניים.ב. אם אין ידו משגת לתת כפי צורך העניים, יתן עשרים אחוז מן הקרן בפעם הראשונה, ואח"כ יתן כל שנה עשרים אחוז מן הריוח.ג. מדה בינונית, יתן עשרה אחוז הקרן ומהריוח כאמור.ד. פחות מעשרה אחוז נחשב לאדם רע עין (מרן ביו"ד סי' רמ"ט ס"א).
ב. בעוה"ב, השכר הצפון לו בעולם הנצחי אשר שם יקצור את אשר זרע.
וחכמינו ז"ל הודיעונו שיש שמונה מעלות במצות הצדקה זו למעלה מזו, והן:א. המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה לו שותפות, או ממציא לו מלאכה לפרנס משפחתו בכבוד ולא יצטרך לבריות לבקש נדבות.ב. הנותן צדקה לעני, והוא לא יודע למי נותן, והעני אינו יודע ממי מקבל, וקרוב לזה, הנותן לקופה של צדקה אם הממונה עליה נאמן ויודע להתנהג בה כשורה.ג. הנותן יודע למי נותן והעני אינו יודע ממי מקבל.ד. הנותן אינו יודע למי נותן והעני יודע ממי מקבל.ה. הנותן לעני לפני שיבקש.ו. הנותן לעני כראוי אחר שיבקש.ז. הנותן לו פחות מהראוי בסבר פנים יפות.ח. הנותן לו בעצב דהיינו שמיצר בלבו כשנותן (מרן שם ס"ו והנמשך).
עד כה דברנו במצות הצדקה והחסד הגשמיים. אבל יש עוד צדקה וחסד רוחניים, ששכרם גדול מאד מאד לאין ערוך, וא"א לתארו בחרט אנוש. והם המלמד את חבירו תורה, המדריכו בדרך ישרה, המחזירו למוטב, וכיוצא בזה, שעושה צדקה וחסד לא רק עם הגוף החולף אלא עם הנשמה הנצחית.
ויש עוד מצוה רבה ויקרה בנושא זה, והיא מצות מעשר כספים, אשר לפי מעלתה הרמה והנשגבה, מותר לנסות בה את הקב"ה לראות אם יתעשר או לא, אולם היא בתנאי אם יעשה אותה כראוי וכשורה. והיא המצוה היחידה בכל התורה כולה שמותר לנסות בה הקב"ה (ולפי סברת רבינו הטור זלה"ה ביו"ד ס"י רמ"ז והרדב"ז בהלכות מתנות עניים פ"ז סוף הלכה י' גם במצות צדקה מותר לנסות). וזה סדר המעשר: תחלה יפריש מכסף הקרן שיש לו עשרה אחוז מכל מאה דהיינו אחוז אחד מכל עשרה, לא פחות ולא יותר. ואם נשאר לו סכום כסף שאי אפשר להפריש ממנו אחוז אחד, יעשר אותו ג"כ, ולא יערב אותו עם כסף המעשר אלא ישים אותו לבד, כי המעשר יש לו סוד ויסוד. ואח"כ יעשה חשבון מדוייק בכל שנה, ויפריש מעשר מהריוח שישאר לו אחרי הוצאות הבית והלבשה וכו'.
ויוציא כסף המעשר לפי סדר העדיפות דלהלן.א. לבעלי תורה העניים.ב. פדיון שבויים.ג. לצדקה.ד. להשיא יתומות או עניות.ה. לקנות ספרים לבני עניים.ו. לתת לקרוביו העניים חלק מכסף המעשר.ז. לקנות מצוה בבית הכנסת, אם מחלקים אותו כסף לעניים, אבל לא ישלם מסים מכסף המעשר (מרן בשו"ת אבקת רוכל סי' ג'). וכתבו הפוסקים ז"ל שאם מצבו הכלכלי דחוק, יכול לקחת מכסף המעשר כלכלת בניו שהם יותר מבני שש, ובלבד שיעשה חשבון מדוייק (ראה בספר ברית כהונה יו"ד מערכת מ"ם אות כ"ו).
תכלית הדברים. מי האיש החפץ חיים בזה ובבא, יעשה כל אשר לאל ידו לעשות צדקה וחסד עם אחיו העניים והאביונים וישתדל להרנין את לבם השבור והנדכא. ואל יכעס ולא יתרגז ולא יתעצב עליהם ח"ו בשום פנים ואופן כי הם נקראים "מאני תבירי דקוב"ה" (כלים שבורים של הקב"ה), והמשמח אותם עושה נחת רוח ליוצרו יתב"ש לעולמי עד ולנצח נצחים.
