ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדיש

בית מדרש תפילה ובית כנסת הקדיש Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשס"ט

קדיש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רב מישאל דהאן זצ"ל

יתענגו הנפשות ויתעדנו הנשמות בעולם העליון הנצחי וערבה שנתם עד שיעמדו לקץ הימין, בהשאירם אחריהם פרי הלולים זרע קודש ההולכים בתורת ה' ומקיימים מצוותיו יתב"ש. וכמ"ש רבותינו הקדושים כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת (ב"ר פרשה מ"ט ח', ועיין ב"ב קט"ז ע"א דרש רבי פנחס בן חמא וכו' ע"ש). ובפרט המצוות והמעשים הטובים שעושים הבנים לעלוי נשמת הוריהם, כגון אמירת קדיש, לימוד תורה, נתינת צדקה וכדומה, שנהנים מהם ויש בהם תועלת ועליה גדולה לנשמתם, שכאילו הם בעצמם קיימו אותן המצוות. אולם צריך לזה שלשה תנאים:א. כשהיו הם בחיים קיימו אותן המצוות,ב. שהמצוה לעילוי נשמתם תהיה שלימה.ג. לומר בפה שהיא לעלוי נשמתם. ביאור הדברים:
א. בין הבנים לבין הוריהם, יש קשר גשמי ורוחני שנמשכים ופועלים כל זמן שההורים עודם בחיים. אבל כאשר ההורים אינם בחיים, נשאר רק הקשר הרוחני גרידא, והוא לא ינתק לעולם, אם הבנים הולכים בנתיבי היושר והיראה כפי שהתוו להם וחנכו אותם הוריהם. ולכן הבוחן לב וחוקר כליות יתב"ש, היודע שאם נשארו בחיים היו מקיימים המצוות, ורק מפאת שאינם עוד בחיים נבצר הדבר מהם, כעת שהבנים עושים מצוות לעילוי נשמתם, נחשב להם כאילו קיימו אותן הם בעצמם, כי שלוחו של אדם כמותו והרי הבנים שואבים כחם הרוחני מכח הוריהם. וכמ"ש רז"ל כפר לעמך ישראל, אלו החיים שמתכפרים בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרים בממון החיים (הרב תולדות יצחק למהר"י קארו ז"ל, סוף פרשת שופטים בשם פסיקתא, ע"ש, ועיין בספרי דברים כ"א ח' עה"פ הנ"ל, ומרן בב"י או"ח סוף סי' תרכ"א ד"ה כתב המרדכי, ע"ש).
ב. כל מצוה שהאדם עושה, נברא ממנה מלאך להגין עליו בזה ובבא, כמ"ש רז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד (אבות פ"ד י"ג). ולפי טהרת המחשבה, וקדושת הדיבור והכנתו למעשה, שמשקיע האדם באותה מצוה, כך יהיה המלאך שיברא ממנה, אם היתה המצוה שלימה במחשבה בדיבור ובמעשה ללא כל תערובת זרה ופניה אישית, גם המלאך יהיה שלם, ויהיה לו כח להגין ולהמליץ טוב, על העושה ועל זה שנעשתה בשבילו, ואם היא פגומה וחסירה, גם הוא יהיה פגום וחסר ולא יהיה לו הכח להגין עליהם.
והמצוה המסוגלת להציל נשמת המת מדינה של גהינם ולהכניסה לג"ע, היא אמירת קדיש, כידוע מאותה אגדה דרבי עקיבא (ראה ההערה למטה). והטעם הפשוט הוא, שבזה שאחד מיוצאי חלציו מקדש שמו יתברך ברבים, ובסיבתו יהיה ה' אחד ושמו אחד בפני הקהל שעונים אמן יהא שמיה רבא מברך, בשביל זה הקב"ה מכפר לו עוונותיו ונותן לו מנוחה נכונה (ראה בשו"ת בנימין זאב ח"ב סי' ר"ב). וכ"ז אם הקדיש נאמר כהוגן, דהיינו שמבטא המילים נכון, לא בולע אותיות או תיבות עם מפיק ה"א במקום שצריך, כמו שמיה כרעותיה, מלכותיה, פורקניה, משיחיה, שכולם מפיק ה"א.
ומה טוב ויפה המנהג שהנהיגו באיזה מקומות, שרק הש"ץ אומר קדיש יתום, וכל אלה הרוצים לומר קדיש, מתאספים סביבו, ואומרים אחריו מלה במלה, שלא לבייש מי שאינו יודע, כמו שתקנו רז"ל בהבאת בכורים (בכורים פ"ג י"ז, ראה הגאון מהרצ"ה חיות ז"ל בספרו מנחת קנאות ז' ע"א). וכן ג"כ המנהג שנהגו באיזה מקומות שמי שרוצה לומר קדיש יעמוד לפני ארון הקדש, ואומרים קדיש ביחד, כי לא יבצר שאחד או שנים מהם יאמרו קדיש כהוגן.
ג. לומר בפירוש שזאת המצוה לעלוי נשמתם, להורות על השתתפותם באותה מצוה ולכן נהנים ממנה כאמור באות א. ב.
הערה. האגדה דרבי עקיבא נזכרה בכמה ספרים בלי ציון המקור, עיין באור זרוע ח"ב סוף סימן נון, ובשו"ת הריב"ש סי' קט"ו, ע"ש. והגר"י אבוהב זצ"ל בספרו מנורת המאור, נר א' ח"ב פ"א, הזכירה בשם מדרש תנחומא פרשת נח (בתנחומא שבידינו לא נמצאת). וז"ל:
מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות ופגע בפחם אחד שהיה טעון עצים על כתפיו והיה מרהיט בהם כסוס, גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, אמר לו בני מה לך בעבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדוניך נותן עליך עול אני אפדך ממנו ואוציאך לחירות, ואם אתה עני אני אעשירך. אמר לו הניחני אדוני שאיני יכול לעמוד, אמר לו מבני אדם אתה או מן המזיקין אתה. אמר לו מת אותו האיש ובכל יום ויום מוסרין אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמר לו מה היתה מלאכתך בחייך. אמר לו גבאי המס הייתי, והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים, ולא עוד אלא שבעלתי נערה מאורסה ביום הכפורים. אמר לו בני שמעת מאותם הממונים עליך שיש לך תקנה. אמר לו אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי הפורענות, ולאותו האיש אין תקנה ולא שמעתי כלום פדיון, אלא שמעתי שהיו אומרים לי אלו היה לך בן שהיה עומד בצבור והיה אומר בצבור ברכו את ה' המבורך, היו מתירין אותך מן הפורענות, ולאותו האיש אין בן אלא שהניח אשתו מעוברת ואינו יודע אם ילדה זכר או נקבה, ואם ילדה זכר מי ילמדנו תורה. אמר לו מה שמך א"ל עקיבא, ושם אשתך, שושמירא, ושם עירך, אלדוקא. באותה שעה נצטער עליו רבי עקיבא, והיה הולך מעיר לעיר עד שהגיע לעירו ושאל היכן הוא וביתו, אמרו ישחקו עצמותיו בגיהנם, שאל על אשתו אמרו ימחה שמה וזכרה מן העולם, שאל על בנו אמרו הרי הוא ערל ואפילו במצות מילה לא עסקו. מיד תפס רבי עקיבא לבנו והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה לומד עד שישב עליו בתענית ארבעים יום, יצתה בת קול ואמרה על זה אתה מתענה, אמר הן, וקרא באל"ף בי"ת עד שהוליכו לביתו ולמדו ברכת המזון וק"ש ותפלה, והעמידו והתפלל ואמר ברכו את ה' המבורך. באותה שעה התירוהו מן הפורענות, ובא אותו האיש בחלום ואמר לרבי עקיבא, תנוח דעתך בגן עדן שהצלתני מדינה של גהינם. מיד פתח רבי עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור (תהלים קל"ה), עכ"ל. ועיין במסכת כלה רבתי פ"ב, ת"ש דרבי עקיבא נפק וכו', ע"ש, והזכירו ג"כ מנורת המאור שם, ועיין בסדר אליהו זוטא סוף פרק י"ז, מעשה דומה לזה של רבי עקיבא בשם ריב"ז ע"ש.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il