שכר ועונש | הרב מישאל דהאן זצוק"ל | בית המדרש

ספריה
מוסר מלכים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

1806

4 דק' קריאה

יראת הרוממות ואהבת האל יתב"ש הנטועה והבוערת בלב יראיו וחסידיו, היא המעלה העליונה והגבוהה שעל כל אדם מישראל לשאוף להגיע אליה ולהגשימה בחייו החומריים והרוחניים, בהמנעות מעבירות ובקיום המצוות, דהיינו בסור מרע ועשה טוב. ואמנם למעלה רמה ונשגבה זו, זוכים להגיע רק מתי מספר ויחידי סגולה, אשר נוסף לאמונתם הטהורה והאיתנה, העמיקו חקר וחדרו לצפונות התוה"ק וחשפו תעלומיה, ובחכמתם הרחבה מני ים הגיעו לנקודת האמת התכליתית, שהיא לעבוד אותו יתב"ש מפני שהוא אמת, ולקיים מצוותיו מפני שהן אמת, לא מיראת העונש ולא מאהבת השכר, אעפ"י שיודעים ומאמינים שיש שכר ועונש. וקדושי עליון אלה, נקראים עובדי ה' מאהבה, כי כל עבודתם שלא על מנת לקבל פרס, וכל כונתם רק לעשות רצונו יתב"ש.
אבל רוב המון העם שדעתם קצרה, לא יכולים להבין הרעיון העמוק והנשגב הזה, מפאת עומק המושג וקוצר המשיג, ולכן המנעותם מהעבירות נובעת מיראת העונש, וקיומם את המצות מאהבת השכר, והגם שגם הם נקראים עובדי ה', בכל זאת רחוקים המה כרחוק מזרח ממערב ממעלת עובדי ה' מאהבה.
והנה ברור כשמש ללא צל של פקפוק, שיש שכר ועונש גשמי בעוה"ז, ויש שכר ועונש רוחני בעוה"ב. ביאור הדברים:
א. שכר ועונש גשמי. דבר ידוע שהוא יתב"ש נטע באדם את הבחירה החפשית, מעלה שאינה נמצאת בשום בע"ח, ואפילו במלאכים, והיא היסוד לשכר ועונש. ולכן אין לשאול מדוע לא נענש האדם תכף בעשותו איזה עבירה, או קבלת תגמול על המצוה, כי אז בטלה הבחירה, שכל אחד ימנע מעשות רע מיראת העונש, ויעשה טוב מאהבת השכר, ורצונו הפשוט יתב"ש, שהמניעה או העשיה, תהיה אך ורק לשמו יתברך, כלומר מפני שכך צוה, לא זולת זה.
וההוכחה הפשוטה והברורה שיש שכר ועונש גשמי, היא פרשת התוכחה, כי להבדיל כמה אלף הבדלות בין תוה"ק, תורת אל חי יתב"ש, ובין שיחה בטילה של עמים אחרים, שדתם אינה מבטיחה למאמינים בה, ואינה מענישה ללא מאמינים בה, שום שכר ועונש גשמי בעוה"ז, וכל יסודה בנוי רק על השכר והעונש הרוחניים, לעוה"ב, בבחינת הרוצה לשקר ירחיק את עדיו, הרי תוה"ק דוקא להפך, שאין בה שכר ועונש מפורש לעוה"ב כו"ע, וכל הבטחותיה ואזהרותיה רק לעוה"ז. והסיבה לכך היא:א. להורות שתוה"ק אמת, שכל אחד יכול להוכח בעצמו ובמו עיניו בשכר ועונש בעוה"ז.ב. מפני שאין השכל האנושי החומרי והמוגבל, יכול להכיל השכר והעונש הרוחניים של עוה"ב. ועכשיו אם נתבונן היטב בפרשת התוכחה (בחוקותי ויקרא כ"ו, כי תבא דברים כ"ח) נוכח בנקל, שכל העונשים שנאמרו בהן, התגשמו במלואם בפועל ממש במשך שנות נדודינו בגולה הארוכה והמרה, אחת מהנה לא נעדרה, וזה ברור מאד למודה על האמת. וא"כ כשם שהעונש התקיים עד תום, בודאי שגם השכר הנאמר שם בוא יבוא ויתקיים במלואו, שכל ההבטחות שהבטיחנו האל הנאמן יתב"ש יתגשמו במלואן בעוה"ז בלי ספק.
ב. שכר ועונש רוחני. האמונה הטהורה בהשארת הנפש, היא נחלת כל עם ישראל בכל הדורות, ביודעם שעיקר האדם היא הנשמה אשר בקרבו, והגוף אינו אלא כמלבוש לה. וגם בהפרדה מן הגוף, לא ישלוט בה הפסד כליון ואבדון, בהיותה עצם פשוט בלתי מורכב, והיא רק פושטת צורה ולובשת צורה. וההוכחה הפשוטה היא השאיפה שהאדם רוצה שיזכרו מעשיו הטובים, או שישאיר איזה דבר שיקרא שמו עליו ויזכר בו אחריו, וברור מאד שהשאיפה הזאת, אינה נובעת מהחומר הגשמי, אלא מהנשמה הרוחנית הדורשת את שלה. והאמונה בהשארת הנפש מביאה את האדם בהכרח אל האמונה בשכר ועונש רוחניים. והרוצה לדעת מהות ואיכות השכר והעונש הרוחניים, ילמד בספרים הקדושים המדברים על זה (ראה ספר העקרים מאמר רביעי פרק כ"ט, ובפרט בספר נשמת יוסף, להרב יוסף איסר המכונה גד הלוי, נדפס בירושלים תרצ"ו, שכולו סובב על ענין חשוב זה של השארת הנפש). אולם בכדי להבין במקצת את השכר והעונש הרוחניים, נציין בערך שלש דוגמאות:א. החלום.ב. החרטה.ג. הסיפוק.
א. החלום. כשהאדם ישן, קורה לפעמים שהוא חולם ורואה את עצמו שהוא נמצא במצוקה איומה ונוראה ללא כל אפשרות להחלץ ממנה, או תקוה שמי שהוא יציל אותו, צועק בכל כחו ואין מושיע לו, או שהוא נמצא במקום מפואר ומלא תענוגים ומענג בדשן נפשו. ורז"ל קבעו שהשינה היא אחד מששים במיתה (ברכות נ"ז ע"ב), וכידוע שהחלום הוא רק ע"י כח המדמה לבד, בלי כח המרגיש, כי הגוף לא מרגיש מאומה מיסורי החלום, לפי"ז יש להכפיל בששים פעמים את היסורים של החלום כאמור, ואז אפשר להבין בערך, השכר והעונש הרוחניים, ובפרט שאמונתנו בהשארת הנפש, שנשאר גם כח המרגיש, וא"כ הסבל הוא ללא נשוא רחמנא ליצלן, ואותו הדבר גם לגבי השכר.
ב. החרטה. אדם שעשה איזה מעשה רע בדרך כלל מתחרט אח"כ בלבו, ועל הרוב מתיסר גם ביסורי מצפון, וכמ"ש רז"ל הרשעים מלאים חרטה, (ראה נדרים ט' ע"ב).
ג. הסיפוק. אדם שעשה איזה מעשה טוב מרגיש סיפוק נפשי והנאה רוחנית. וברור שאין שום קשר ויחס לגוף הגשמי עם החרטה והסיפוק, ויסודם הוא בנשמה הרוחנית. מכאן אפשר לתאר איך הוא השכר והעונש הרוחניים שהוא בודאי גדול מזה באלף מונים ויותר.
המתעמק בדברים הנאמרים יגיע למסקנא, שיש שכר ועונש בעוה"ז ובעוה"ב. ואחד מי"ג עיקרי הדת, היא האמונה בשכר ועונש, שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר לצדיקים. וכל השכר והעונש של העוה"ז, כאין וכאפס לעומת השכר והעונש של העוה"ב. ולכן אם אין לאדם ההכנה הנפשית הדרושה להגיע למעלה של עובד ה' מאהבה, לפחות יעבוד אותו יתב"ש מיראת העונש, ומאהבת השכר. וכמ"ש רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ' ע"ב), כלומר עד שיזכה להיות נמנה בין עובדי ה' מאהבה, שזאת היא התכלית, וזה כל האדם.

מוסר מלכים